|
|
|
|||
|
זר בארץ נוכריה - על דן צלקה ופועלו
אלי אשד |
|||||
|
|
|||||
| "...מה מצטייר בחדרי עננים של נפשי? פרושים במדבר, אריות סינקרטיים מסתכלים באהבה בעיניים עייפות מעיון בפפירוסים גנוסטיים. על ידי תעלות – הדמעות תפרחנה שממה, על ידי רכיבות ניאו אפלטוניות על תנינים." ( מתוך "כד שעליו כתוב מאלוה עטוף בדפי מעריב" בתוך קובץ השירים "צהריים " מאת דן צלקה, 1974) | |||||
| השבוע הלך לעולמו הסופר דן צלקה שהיה אחד הסופרים היותר מיוחדים בספרות העברית. הוא גם מהיחידים שהצליחו לכתוב ספרי מדע הבדיוני ופנטזייה מקוריים ובעברית לבני הנעורים. הראשון היה בסיפור מסע הזמן שלו בספר "המסע השלישי של האלדברן" והשני בספר הפנטזייה "מלחמת בני הארץ בבני השחת". צלקה היה דמות ייחודית בין הסופרים העבריים כיום. הידע העצום שלו בנושאים ספרותיים והיסטוריים ונטייתו לעסוק לא רק בכאן ובעכשיו אלא גם בתקופות אחרות ופנטסטיות הציבו אותו במיקום ייחודי בנוף הספרות הישראלית. מספר לא מבוטל מיצירותיו התנהגו כמעין כתבי חידה אותו על הקורא לפענח שלב אחר שלב, כשבכל פינה ניתן רמז – ייתכן רלוונטי ויתכן שלא. כשם שהסופר מנסה לפענח את העולם והמציאות אותם הוא מתאר, כך הקורא מנסה לפענח את הרמזים של הסופר לגבי אותה מציאות. באופן זה, הקורא תמיד מרותק לידע ולקסם שמטיל עליו הסופר בתיאור הסביבה והזמן הזרים והמוזרים לו. המהגר דן צלקה נולד בפולין ב – 1936. בילדותו, ימי מלחמת העולם השנייה, ברחה משפחתו לרוסיה והשתקעה תחילה בסיביר ולאחר מכן בקזחסטן. לבסוף חזרו לפולין והוא בן 10 שנים בלבד. התרבות האירופאית, אותה ספג רבות ועמוקות, ניכרת היטב בכתביו. לדבריו של צלקה – במידה והיה נשאר בפולין לעולם לא היה הופך לסופר אלא לומד ועוסק בתחום הפילוסופיה. בהיותו בן 21 עלה לישראל ועל תקופה זו בארץ הספיק לכתוב מספר סיפורים כ"כפפות" ו"אלף לבבות". צלקה הגיע לישראל כשאינו דובר מילה אחת בעברית ואינו מכיר דבר וחצי דבר על התרבות הישראלית. בעיניו, השפה העברית הייתה 'שפה מוזרה', אך זה לא מנע ממנו ללמוד אותה במהירות הבזק. תוך זמן קצר עד להדהים של 3 עד 4 שנים מבואו לארץ הוא כבר החל בפרסום מאמרים ספרותיים שהתבלטו מאוד בידע העצום והאזוטרי שגילה בהם בכל תחומי הספרות העולמית. החל מ-1961 ואילך פורסמו כמה מהטובים שבהם במוסף התרבות של "מעריב לנוער" (מגזין שהתבלט אז באיכותו) תחת הכותרת "פולמוס וקולמוס". אחד ממאמריו הראשונים קיבל את השם "ספרות של מצבים בלתי רגילים". מאמר זה היה גם בין הראשונים בעברית שעסקו בספרות המדע הבדיוני המודרנית וסופריה - לובקראפט (שבו ראה צלקה את סופר המדע הבדיוני האמיתי הראשון), ארתור קלארק, מורי לינסטאר ורי בראדבורי אותו העריץ. ב - 1963 פרסם צלקה את אחד המאמרים הראשונים בעברית על תרבות הקומיקס המודרנית ועל סידרת הקומיקס הבלגית "טינטין" בשם "טינטין - הקומיקס וכל השאר". זאת לצד שורה של מאמרים שהציגו לקוראים הצעירים את מיטב הספרות המודרנית והקלאסית בשפות אירופיות שונות. חווית ההגירה וההסתגלות לתרבות הזרה והמוזרה הפכה לאלמנט מרכזי בספריו של צלקה. בספרו "דוקטור ברקל ובנו מיכאל" (1967) מסופר על אב ובנו בפולין שלאחר מלחמת העולם השנייה. האב, מרצה לתרבות קלאסית, המגלם את ערכי התרבות וחי בתחושה של אבדן זהות לאחר שקיעת ערכים אלה ובנו, המייצג את העולם הטכנולוגי, הצעיר והנמרץ שאינו קשור לעולם הישן. גם גיבורי ספריו "פיליפ אראבאס" (1977), "כפפות " (1982) ו"אלף לבבות" (1991) הם מהגרים שהגיעו לאותה ארץ מוזרה ובילתי מובנת - ארץ ישראל. רובם מהגרים אירופיים אינטלקטואליים הנאלצים להתמודד שוב ושוב עם הסביבה המזרחית המוזרה של העיר תל אביב ומשקפים, מן הסתם, את נסיונו האישי של צלקה. גיבוריו הם לרוב מומחים בתרבות אירופה ומרבים לצטט מתחומי עניין שונים - ידועים יותר או פחות – בכל הזדמנות שנקראת בדרכם. הם מעדיפים לדון בדברים שברומו של עולם ולא במציאות הקטנונית והאפרורית שמסביבם. בכך מתעצם עוד יותר הניגוד העצום בינם ובין המקום בו הם חיים. מבחינה זו מזכיר צלקה את הנרי ג'יימס, הסופר האמריקני מהמאה ה - 19 שנהג לתאר ביצירותיו את חייהם ושיחותיהם של אינטלקטואלים אמריקניים, כמנותקים לגמרי מהעולם הסובב אותם . ניתן בהחלט לכנות את צלקה: "הנרי ג'יימס הישראלי". בספרו "אלף לבבות " (1991), הנחשב ליצירתו הגדולה ביותר הן בכמות (837 עמודים) והן באיכות (סיפור המשתרע על טווח של 50 שנה) חוזר צלקה לנושא ההגירה לארץ ישראל ונותן לו את הטיפול האולטימטיבי ברומן ענק המתאר את חייהם של כמה מעולי העלייה השלישית בארץ ישראל מרגע הגעתם ב - 1919 ועד ל – 1969. בספר זה רואה צלקה את הסכסוך בין תרבות המזרח והמערב, שתי תרבויות שונות לחלוטין שאינן יכולות להתמזג, כשורש הסכסוך היהודי הערבי. המתאגרף ספרו הקלאסי "כפפות" (1982) נחשב לספר החזק והמרוכז ביותר שלו. צלקה מספר בו את עלילותיו של מתאגרף יהודי מפולין, שם היה חבר בארגוני פשע יהודייםץ המתאגרף מגיע לישראל, כאן הוא מחפש קריירה של מתאגרף מיקצועיץ השנה היא 1937, תל אביב היא עיר מנדטורית והמתאגרף נאבק במתאגרף איטלקי אמריקני בלתי מנוצח רק כדי להוכיח שאינו מפחד. נוסף על כך הוא משמש כדגם לסרט הוליוודי על חייו ומותו של מתאגרף יהודי שהבמאי שלו רואה בו מודל מתאים ואף מבקש ממנו לגלם את הדמות הראשית בסרט. תשובתו של הגיבור היא (ציטוט מתוך "כפפות", ע' 186): "אני מתאגרף! אינני עולה לזירה כדי לשעשע אנשים . הם באים לצפות בהתחרות , אבל אני לוחם." תשובתו של הבמאי הייתה: (המשך ציטוט) "צריך להיות זהיר מאוד- מאוד בעולם הדמיוני. בוקס זה בוקס, לא איזו דשת ואתה בוקסר ולא כוהן. לא קל ופשוט לצאת מן העולם הדמיוני ,אבל חייבים לצאת ממנו." . בהתאם למיטב רוח החלוציות, דוחה הגיבור את ההצעה מפתה ומעדיף את תל אביב הקטנה והחמימה ואת חברתו על פני הכל . יש כאן מעין נוסטלגיה לעולם התרבותי של עולי העבר משנות השלושים, אותם צלקה חקר היטב אך מעולם לא הכיר אישית. זהו, אגב, הספר היחיד וכמעט הסיפור היחיד בספרות העברית העוסק בתחום האגרוף (אם נתעלם מסיפור קומיקס "סימטאות הזעם" של אתגר קרת ואסף חנוכה ומכמה סיפורים ישנים של "ספרות קלה"), נושא בו צלקה התעניין מאוד. לדבריו, כהכנה לספר קרא כל מה שנכתב עד אז על אגרוף, ראה כל סרט אפשרי בנושא וגם הלך לצפות בתחרויות אגרוף שנערכו בירושלים העתיקה. שם גם גילה כי רוב המתאגרפים בישראל הם או ערבים או עולים מרוסיה. להשלמת חווית הכתיבה, התאמן צלקה בעצמו מספר לא מבוטל של שעות באגרוף. הספר הפך ב - 1986 לסרט מעניין של רפי אדר, במאי שהפך למסעדן, בכיכובו של איקה זוהר. למרות המגבלות התקציביות בתיאור שנות השלושים הסרט מוגדר עד היום כסרט לא רע בכלל. צלקה עצמו התלונן תמיד שהסרט נשאר נאמן מידי למבנה הספרותי של הספר ולא מצא לחלקים הספרותיים מדי שבו פתרונות קולנועיים מתאימים. סיפורים קצרים ופנטסטיים ציטוט מתוך "אהרוני וחובבי העתיקות": "העוזר: זה איבוד זמן אדוני אך אפשר לנסות. כרונוס , שאותו מכנים הפניקים בשם ישראל כעדות איזיביוס החכם ,הפך לאל אחר מותו, לכוכב הלכת שבתאי, כוכב בני האלים. לעת שלטונו על הארץ, הוליד בן מהפיה אנוברט, בת עם יהוד וכאשר נקלע לתוך סכנה, בשעת קרבות ,הלביש את בבנו בגדי מלוכה, בנה מזבח במו ידיו והעלה אותו לקרבן. פילו ביבלוס, איש סנחוניאתון טוען לעומת זאת שכרונוס הקריב את בנו לאביו אורנוס בעתות רעב ומגיפה. על כך אעיד שכרונוס זה לא קדם לאברהם, כי על פי פילו כתב סנחוניאתון את התולדות עד לימי מצרים של משה ,וסידק היה בן-זמנו. ו.א. : אבוי! העוזר וסידק זה , אביהם של הדיוסקורי ,כבסירי או קורייבנטס ,אשר אליון נולד בימי חייהם ואורנוס בן אליון ואטילוס או כרונוס בן אורנוס. ו.א. : אבוי! אני משתגע! העוזר : אם נניח שכרונוס היה האיש שהקריב את בנו יחידו ושסבו חי בימי מצרים ,נכד נח ובמקביל נהור סבו של אברהם נולד שלוש מאות ארבעים ושתים שנה לפני מותו של סלח בן ארכפחשד , בן שם , בן נח ... ו.א. אני מוותר." (סוף ציטוט) צלקה חיבר מספר לא מבוטל של סיפורים והם מקובצים בכמה קבצים: "שיח הברואים" (1967), "עץ הבסון" (1973), "ילדי השמש" (1979), "משחק המלאכים" (1987), "פולחן החורף" (1989), ו"יהואש ורוכבי המרכבה השמיימית" (1998). צלקה חיבר כמה וכמה סיפורים קצרים. הם, כמו הרומנים שלו, מלאים וגדושים בהתייחסויות לאירועים היסטוריים בלתי ידועים ולספרים שכוחי אל ומהווים גן עדן לחובבי ביבליוגרפיה ותרבויות קדומות בלתי ידועות בשפע. בניגוד לרומאנים, שבדרך כלל היו ריאליסטיים, כמה מהסיפורים הקצרים הם פנטסטיים לחלוטין. דוגמא אחת מיני רבות - "השגרירות המופלאה" ( שהופיע גם ב"שיח ברואים" וגם ב"פולחן החורף" ), שנכתבה בסגנונו של הסופר הארגנטינאי בורחס. הסיפור הציג שגרירות נצחית שכל מה שקורה במדינת האם שלה אינו משפיע עליה. היא נשארת תמיד קבועה ובלתי משתנה ולזמן מה מביאה לשינויים דרמטיים במעמד ארץ האם שלה. בקובץ "עץ הבסון" הביא צלקה את הסיפור "סוף הדעאון". זהו סיפור השמדתו של שבט בדואי אקזוטי גאה בימינו המנוונים כתוצאה מהתנגשות עם חיילי הצבא הישראלי. זו הייתה מעין קינה על התקדמותה הבלתי נמנעת של הקדמה, ההורסת כל דבר בזמנה - גם שבט גאה ומסתורי לשעבר. מתוך הפתיחה ל"סוף הדאעון":"ירידתם של הדאעון המפורסמים הייתה ברורה לכל . במשך שלושה דורות הצטמצם מספרם מחמשת אלפים למאה וחמישים. היה זה שבט יהיר בגלל יוחסין בדויים שהכל האמינו בהם, גאה מאוד ומסויג לגבי בעלי בריתו וחסר מעצורים ונדיבות לגבי אויביו. דאוטי לא פגש בהם ואילו הנוסעים האחרים סיפרו על פראותם ואבירותם." סיפורים אחרים שלו מושפעים מהקבלה ומרעיונותיה המיסטיים. בסיפור "מעשה יוסף דלה רינה ביש המזל" בקובץ "ילדי השמש" (1979), חוזרת ומסופרת מעשיה קבלית מפורסמת. הסיפור על המקובל יוסף דילה רינה, שניסה לחסל את סמאל השד וזוגתו לילית ובכך להביא את המשיח. הוא נכשל, דחה בכך את הגאולה והפך לעבדו של סמאל ולשליחו עלי אדמות. זהו אחד מסיפוריו המרשימים והחזקים ביותר. סיפור מיסטי נוסף בשם "השוליה" מתאר את מערכת היחסים המוזרה בין יהודי ממוצא שבתאי בסוף המאה ה - 19 לבין מלאך אילם אותו הוא מוצא ברחוב ומשמש לו כשוליה. סיפורים מעניינים אחרים בספר "ילדי השמש" כוללים את הסיפור הנושא את שם הקובץ המספר על החיפוש אחרי ספר אסטרונומיה נדיר ביותר שנכתב ביפו בראשית המאה העשרים. הסיפור מציג חיפוש אחרי חידה אזוטרית שמשמעותה אינה ברורה וגם לא השלכותיה, נושא האופייני לכמה וכמה מיצירותיו של צלקה. סיפור אחר, "איסמאר לוי עוצר את חץ הזמן" מתאר את סיפורו של איסמאר לוי. אותו לוי מעל בכספים שיועדו לקניית אוניית מעפילים על מנת להקים קבוצת נוקמים בנאצים בעיירה בגרמניה שם נרצח דודו. בסופו של דבר מתברר לו שהאנשים המשתפים עימו פעולה הם אנשי המשטרה החשאית במקום. בקובץ "משחק המלאכים" (1986), הסיפור הנושא את שם הספר מספר על אדם המוקסם מפסלי מלאכים שרכש ואלה משתלטים על דמיונו. מסע אותו הוא עורך בעקבות ידידה, בכתות מיסטיות שונות, מביאה אותו לבסוף לטרנספורמציה ואולי אף להתפכחות (ואולי לא). אחת מאותן כתות המתוארות בסיפור היא כת מעריצי המכשף אליסטר קראולי המתכנסת ברחוב אבן גבירול בתל אביב ואצל גורואים מזרחיים שונים (המתוארים, לכאורה, באובייקטיביות, אך לאמיתו של דבר מתוך הסתייגות גדולה של הסופר). קטע מתוך "משחק המלאכים": "מעכשיו ואילך אסור לצאת מהמעגל !" אמר הקוסם ונקש על משולש, שהשמיע צליל ירחי גבוה . הוא נפנה אל הירח ,נשם עמוקות ,אצבעו מורה על שפתיו ולפתע פשט את אצבעו וקרא השבעה יוונית: אפו פאנטוס קאקודאימונוס! נגע במצחו: סוי! במבושיו: אופלה! בכתפו היוונית: איסכורוס! ובידיו הצמודות: יאו! אחר כך התווה בידו פעמים אחדות בצורת כוכב ואמר: ניואי! באבאלון! האדית!" דמויות של מלאכים שמימיים מופיעים ברבים מסיפוריו של צלקה וזהו כנראה נושא המעורר את דמיונו עד מאוד. בקובץ אחר בשם "פולחן החורף" (1989) פרסם צלקה סיפור מעניין מאוד בשם "המבט או יובל המאה של אלכסנדר סרגייביץ". במרכזו של הסיפור עומד המשורר העברי טשרניחובסקי המתארח בחנוכת בית ידיד בתל אביב בשנות ה – 30. סיפור זה הוגדר כ"סיפור המאלף ביותר על דמותו של אמן או סופר בספרות העברית החדשה". הקובץ "יהואש ורוכבי המרכבה השמיימית" (1997) כולל כמה סיפורים מובחרים ואיזוטריים במיוחד, שחלקם מתרחשים בימינו ומהם וחלקם מתרחשים בתקופות עבר. סיפור אחד מתוך הקובץ עוסק בקיסר הרומאי אדריאנוס (האיש שדיכא את מרד בר כוכבא בהופעה הסימפטית היחידה שלו בספרות עברית מקורית), החוקר כוהנים זקנים ומלומדים ביוון ובמצרים בשאלה האם באמת האלים קיימים. על כך הוא מקבל את התשובה: "מעולם לא נוכחתי בקיום אלים ומעולם לא פגשתי במישהו שנוכח בכך". סיפור נוסף עןסק באמן ליאנרדו דה וינצ'י, המקבל מאציל כלשהוא בקשה מוזרה ביותר: לצייר עבורו מלאך שפניו כפני אישתו המתה של האציל. ליאונרדו מסרב מאחר שעל פי דבריו: "גם הפלאי בבני תמותה לא יוכל לקבוע על הבד אש אלוהים ולהבת רוח". סירובו של ליאונרדו נובע גם משיקולים מדעיים אנטומיים שונים, ההופכים בשבילו את ציור המלאך למשימה בלתי אפשרית. הרי מלאך בעל גוף אדם ממוצע, צריך כדי שיהיה לו הכוח להניע את כנפיו תוך שימוש בשרירי חזה אדירים - כלומר מפלצת. גם ליכולת האנושית, המתגלמת בשיאה בידי ליאונרדו רב האמן בכל תחומי האמנות והמדע, יש מגבלות . סיפורים נוספים בקובץ עוסקים במשורר ובמיסטיקן אוסקר מילוש שחזה את סוף העולם בשנת 1944 וגם במשורר האידי ומתרגם התנ"ך לאידיש, יהואש. אותו יהואש מתוודה לתפארת האלוהים המתוארת בספר שתירגם ולחזון המרכבה האלוהית של הנביא יחזקאל דווקא בחדרה של זונה עימה קיים יחסי מין בתשלום. בקובץ מופיע גם סיפור בן ימינו על פגישותיו של הסופר עם סטודנט נצחי מוזר. בסיפורים אלה, כמו ברבים אחרים, מציג צלקה גיבורים בעלי רעיונות מדהימים אך בעלי כישורים נמוכים לממש אותם כשבדרך כלל הם מנסים לפענח חידות שונות ומשונות. בנוסף הרבה צלקה לפרסם מסות רחבות שאת חלקן כינס בספרים: "סימניות " (1987), "דפים מהודקים באטב" (1993) ו"הפיתוי והשי" (1998) . הוא אף חיבר כמה ספרי שירה: "צהריים : פואמה" (1974) ו"טריסטיה " (2002). הנוסע בזמן "הדבר הוודאי ביותר בעולם הוא שאי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. שום מתמטיקה מבריקה או מוזיקה נועזת לא יחזירו אפילו חלקיק שניה אחד שהודלק בו גפרור קטן או שנפתחה איזו דלת. אבל חוסר – האפשרות אינו מונע כמיהה להתרחשותו של הבלתי אפשרי." דן צלקה בפתיחה ל"איסמר לוי עוצר את חץ הזמן") צלקה מרבה לעסוק בעבר ובמיוחד בעבר המיתי ולאו דווקא ההיסטורי היבש. זאת הוא מגלה דווקא ביצירותיו לילדים. לדבריו, בספריו לילדים הוא מעז לתאר גיבורים בעלי יעוד ומטרה זאת בניגוד לספרי המבוגרים בהם אינו מעיז לתאר דברים כאלה. בספרים אלה גיבוריו תמיד עסוקים, בדומה לספריו למבוגרים, בגילוי עולמות וזמנים מוזרים וקשים לפענוח. ספרו הראשון בסוג כתיבה שכזה היה "המסע השלישי של האלדברן" (1979), ספר שהוזמן במיוחד על ידי ההוצאה שרצתה שסופר בכיר כצלקה יכתוב משהו עבור הנוער. ההזמנה התגלתה כהצלחה מסחררת. זהו סיפורו של ילד המצטרף לניסוי מסע בזמן. במהלך הניסוי הילד נוסע לתקופות שונות בתולדות הארץ. המסע מתחיל בתקופת התנ"ך בימי המלחמה בין מלך ישראל יהואש (שם לו רוחש צלקה חיבה מיוחדת מאחר והוא גר בתל אביב ברחוב יהואש) ומלך יהודה אמציה (נושא שמעטים עסקו בו). לאחר מכן ממשיך הילד לתקופת שלטון הרומאים בארץ בימי הקיסר האכזרי קרקלה במאה השלישית לספירה. לבסוף אף מגיע לתקופת האימפריה הביזנטית בימי הקיסרים יוסטיניאנוס ותיאודורה במאה השישית לספירה, תקופה של חילופי אימפריות ואסונות בלתי פוסקים. במהלך תקופה זו הוא פוגש נוסע אחר בזמן ואף יוצר קשר עם רובוט שנשלח בידי אינטליגנציה זרה לכדור הארץ. את הספר מאפיינת, יותר מכל, תחושת הזרות העצומה שרק הולכת וגוברת של אנשי התקופות השונות בהם ניתקל הנער הישראלי המודרני. בכל פעם מחדש הוא מגלה קשיים עצומים בתקשורת עימם, קשיים המגיעים לשיאם בניסיון ההתקשרות הכושל למדי עם המבקר מהעולם האחר. הספר תורגם גם לרוסית והופיע בעיתון רוסי. כתוצאה מתגובות של בני נוער רוסיים שינה צלקה במהדורה השנייה את סופוומחק את מרבית הפרק על פרשת המדען גוטליב. זהו ספר שאווירת המיסתורין שבו אינה מרפה מהקורא עד העמוד האחרון ומעבר לו. אין ספק שזהו אחד מספרי המד"ב המקוריים הטובים ביותר שנכתבו עבור בני נוער – ואולי אף הטוב מכולם. שודד הים מתוך "טריסטיה" מאת דן צלקה: "הנה אני ראיס לשודדי הפירמידה וכבער ליל אלם ,חנק ואימה הפלגנו בספינה על פני הנילוסובשקים ששלל חמדה,אלים ונמרים ,מטות ונחשים. חרפושיות, עדיים וכלי –בושם. גלי יאור נשאו אותי ברוך, על "ספר הדברים אשר בשאול " הנחתי את ראשי ... התעוררתי ודמעות על פני, על פני שודד הפירמידה. הדלקתי את המנורה והרוח נשאה אלי ניחוח של אצות מחוף גורדון." צלקה תמיד היה חובב גדול של ארץ מרוקו. בילדותו בפולין הריבה לחלום עליה ועל עברה הרומנטי ויצר עולם מופלא של סיפורים. סיפורים שהתבססו ברובם על מלכי מרוקו שכבשו את ספרד, על הערים הקסומות שלה ועל שודדי הים שלה ששבו את דמיונו. פנטזיות אלו שימשו כבסיס לספרו הבא של צלקה שיועד לנוער, רומן היסטורי בשם "פרחיה בין שודדי הים" (1984). בספר הוא מתאר את קורותיו של נער יהודי מירושלים המגיע בספינה למרוקו, נוחת שם בבית הסוהר ופוגש ברב-שודד ים (דמות גדולה מהחיים אך אמיתית) שמואל פאלאג'י. פאלאג'י שהיה ממנהיגי קהיליית יהודי מרוקו, היה גם ידיד אישי של נסיך הכתר ההולנדי ובנוסף פיראט יהודי מפורסם שהטיל את אימתו על הספרדים. פילאג'י היה שודד ים שביצע פשיטות כנגד הספרדים בשם ההולנדים וזכה מידיהם להערכה רבה עד כדי כך שלאחר פטירתו קיימו ההולנדים הלוויה ממלכתית מלאה עבורו. צלקה מספר שכנער פולני תמיד חלם על מרוקו הרומנטית ובמיוחד על אותו שודד ים. במסגרת המחקר שלו לספר הוא סרק מיקרופילמים בריטיים שסיפרו על משפט שקיימו שלטונות הנמל הבריטיים כנגד פירט יהודי זה כשספינתו נכנסה לנמל ללא רשות. צלקה מספר שהתרגש מאוד כאשר עבר במסמכים אלה שתיארו ללא כחל וסרק את דמותו של הפירט היהודי הנשכח. בעקבות כך פרסם גם ספר מסע על ארץ זו בשם "מרוקו: יומן מסע" (2001) שהתבסס על מסע שערך בשנת 2000 עם ידיד הולנדי למרוקו. במסע זה חזה צלקה לבסוף ממקור ראשון בארץ ששימשה בילדותו כמקור הפנטזיות שלו. עיר בני האלמוות מתוך "מלחמת בני ארץ בבני שחת" מאת דן צלקה ע' 12: "העיר לוז שאיש לא ביקר בה מעולם,שוכנת במדבר חבוי בין הרים נישאים. היא מוקפת חומות שיש גבוהות ואבניהן מלוטשות כל כך עד שהן משקפות את חולות המדבר ולכן אינן נראות כלל. בלב העיר משתרע אגם עמוק ורחב ונהר מהיר – זרם חוצה את העיר ונבלע במעמקי האדמה בשני צדדיה. בין בתיה וארמונותיה של לוז צומחים עצים מכל קצוות תבל ובענפיהם מזמרות ציפורי שיר שכל אחת מהן ראויה לשורר בגני מלכים. אין בעיר לוז לא אביון ולא חולה ולא בעל – מום ,שום מגפה ושום מלחמה לא פגעו בה מעולם. המופלא מכל הוא שאיש עוד לא מת בה – כל תושביה בני אלמות! אבל אין איש יכול לצאת מן העיר,כי כל העובר את שערה מות ימות." "מלחמת בני ארץ בבני שחת " (1992) הוא סיפור פנטסיה המיועד לבני הנוער המתרחש על רקע מאבקו של המלך שלמה בגזע השדים ובמנהיגם אשמדאי. אותו אשמדאי שאף הצליח לגרש את שלמה מכיסאו ולמלוך לזמן מה. כרגיל, גם כאן יש חידה אותה על הקורא והדמויות לפענח. חידה ההופכת מסתורית יותר ויותר מעמוד לעמוד. חידה שאינה נפתרת גם בסופו. חידת עיר בני האלמוות לוז ועולמו הפנטסטי והמסתורי של ימי שלמה המלך, אותו לומד הקורא להכיר. הספר מתאר את מעורבותו של נער פשוט באירועים הרי גורל אלה, הנפגש בשלמה ונאבק באשמדאי ועוזריו. לבסוף הוא מגשים את חלומו הגדול להגיע ללוז, עיר בני האלמות ומגלה שאנשי העיר לוז, עם כול היותם בני אלמות אינם שמחים על גורלם. נהפוכו – הם בעצם מעדיפים את המוות המשחרר שמחוץ לחומות עירם. ביצירה זו מושם דגש על ההבדל העצום בין חיי אלמוות המהווים מעין קיפאון נצחי ובין חיי החלוף הקצרים אך הדינאמיים. הספר כתוב בשפה עכשווית אם כי מוצג כ"מתורגם משפת המדבר" ומחברו הוצג כ"מרי בן עמתל" תוך שימוש עמוק ביותר בחומרים מדרשיים קדומים ובמיגון רב של אגדות. עד היום זהו אחד מסיפורי הפנטזיה המקוריים הטובים ביותר לבני הנעורים. ניתן לראות בו כהמשך ישיר של סיפורי "ויהי היום" הפנטסטיים של המשורר חיים נחמן ביאליק על שלמה ומחזותיהם של יעקב כהן וצבי סקלר. ניתן בהחלט להגדיר את הספר כיצירת מופת של ספרות הילדים העברית המודרנית. יש לציין שהוא כמעט יחיד במינו בשימושו המקורי והיצירתי בחומרים הקדומים של המדרש (לא דווקא של התנ"ך עצמו). הספר אף נמכר להסרטה לבמאי "שתי אצבעות מצידון" אלי כוהן שתכנן ליצור מימנו סרט שישלב אנימצית מחשב עם שחקנים חיים. אין ספק שניתן היה ליצור ממנו ומהאגדות השונות העומדות מאחוריו יצירה אפית שאינה נופלת מ"שר הטבעות " אך למרבית הצער עד כה לא הסתייע הדבר. צלקה חיבר עוד מספר ספרים מעניינים נוספים. אחד מהם היה הרומן ההיסטורי למבוגרים "עננים" (1998) העוסק בפרעות ביהודים במאה ה - 15 ומתאר את סיפורו של בן רב היוצא לנקום בפורעים שהשמידו את משפחתו. זוהי למעשה גרסת רומאן של בלדה קודרת מהסוג שכתב טשרניחובסקי על נושאים דומים. ספר זה הינו נדיר ביותר מסוגו בספרות העברית העכשווית, בדומה לרוב הדברים שצלקה יצר. ספרו "בסימן הלוטוס" (2002) הוא מעין רומן מתח על נסיונו של אקדמאי להכתיר צאצא מודרני של בית דוד כמלך ישראל. בכך הוא מקווה לשים קץ או לפחות להביא לירידה מסוימת במחלוקות השונות הקורעות את הישראלים. לכאורה יש כאן חזרה לנושא המעסיק את צלקה בסיפוריו לילדים - זה של הגיבור בעל היעוד. אבל מאחר שמדובר ברומן למבוגרים המתאר את ישראל בשנות התשעים, לא הרשה לעצמו צלקה לתת לו סוף אופטימי בדומה לספרי הילדים שכתב. לאחרונה פירסם צלקה את "ספר האלף בית" (2003), ספר אוטוביוגרפי עליו זכה בפרס "ספיר" המציג אירועים ואנשים שונים שפגש בחייו. ספר זה מסביר אולי יותר טוב מכל ספריו הקודמים את דרך המחשבה המיוחדת של דן צלקה, האיש המנסה להתמודד ולהבין מידי יום ביומו את הסביבה והתרבות הזרה ומוזרה הן בארץ והן בחו"ל. דן צלקה נפטר אבל המיטב של יצירתו יאריך ימים רבים אחריו. נוכל רק לצטט מתוך "מלחמת בני ארץ בבני שחת" ע' 107: "הנוכל להיכנס אל העיר"? שאלה נדה. "להיכנס ללוז? וכי מה טובה תצמח לך מכך? התחיי את, בת חלוף בין בני האלמוות? הלא נורא יהיה הדבר, כאילו נקלע אל ביניכם הפרפר, שחייו תחת השמש אך יום אחד... אוי לו לפרפר ואבוי לצופה בו. " | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |