|
|
|
|
||
|
אז למה להם פוליטיקה עכשיו? ז'אנר האימה כמבטא הלך רוח פוליטי
איתן גפני |
|||||
|
|
|||||
| מאמרו החדש של איתן גפני על הזוועתונים החדשים של הקולנוע | |||||
תור הזהב השלישי של סרטי האימה האמריקאיים הולך לעזאזל. נכון, זו הצהרה קצת מפוצצת, אבל אם נסתכל קצת לעומק הסרטים שמציפים את בתי הקולנוע וספריות הדי וי די בשנים האחרונות, נמצא עובדה מטרידה (לפחות את חובבי הז'אנר): סרטי האימה של שנות האלפיים לא מביאים שום בשורה חדשה, שום אמירה, שום מקוריות. לחובבי קולנוע שמעדיפים להתרחק מהז'אנר המדמם, יש בעובדה הזו נחמה, שכן היא מצדיקה את סיבת ההימנעות שלהם מהז'אנר. אבל כמו לכל דבר, גם לסרטי האימה יש רבדים נסתרים, משהו חשוב בתוך הקנקן. תור הזהב הראשון של סרטי האימה בהוליווד החל במהלך שנות השלושים, עם סרטים כגון "דרקולה" (טוד בראונינג, 1931), "פרנקנשטיין" (ג'יימס וויל, 1931) ו"קינג קונג" (שונדסאק וקופר, 1933). סרטי האימה הללו, שהיו שוברי קופות, היו קצת יותר מבידור טהור – הם ביטאו את הפחד האמריקאי מפני הלא ידוע. שנאת הזרים תמיד אפיינה את המעצמה החזקה בעולם, ומכל הז'אנרים הקולנועיים, דווקא סרטי האימה נתנו דרור לתכונה המולדת הזו – הרי זה כל כך נוח שהערפד מוצץ הדם, שמסמל מיניות אסורה ותאווה פסולה הוא זר בעל מבטא הונגרי כבד? וכמובן שזה נוח שהקוף הענק יגיע מאיזה מבודד מלא בפאגאניים ברבריים המקריבים לכבודו נשים מסכנות. המשבר הכלכלי בארה"ב, שהחל בשנות העשרים ותופעות הלוואי שלו זלגו אל תוך העשור הבא, הוביל פחדים חדשים – הזרים היגרו לארה"ב במסות אדירות, כל כרך גדול הפך להיות כור היתוך של לאומים, והאמריקאיים הגאים, הוואספים, לא ידעו איך להתמודד עם זה. אז הם ברחו לקולנוע, ונתנו לזרים להיות הרעים. כמובן שזוהי מגמה קולנועית שאינה משויכת אך ורק לסרטי אימה, שהרי ברוב סרטי המתח האמריקאיים הרעים אינם אמריקאיים (הביטו בסרטי ג'יימס בונד במיוחד, כמייצגים של הקולנוע המסחרי הפופולארי). אך ז'אנר האימה, שאוגר בתוכו כל כך הרבה משמעויות מודחקות, הפך באותן שנים להיות המפלט לכל הפחדים המודחקים של האמריקאים. עובדה משעשעת היא שחלק מהיוצרים הבולטים בז'אנר האימה הושפעו באמנות בולטת ש"היגרה" לארה"ב באותן שנים - האקספרסיוניזם הגרמני. רוב ההשפעות הויזואליות של הז'אנר מגיעות היישר מאותו זרם קולנועי גרמני (החל מהטירות הגותיות של דרקולה ופרנקנשטיין, ועד הצללים המאיימים של פרדי קרוגר וסכיניו). (על האקספרסיוניזם הגרמני תוכלו לקרוא בכתבה של עומרי בר לב ראה קישור בצד ימין למעלה) אותו תור זהב של ז'אנר האימה דעך במהלך שנות הארבעים, עם עלייתו של זרם "הסרט האפל" (פילם נואר). אותם סרטים התמקדו יותר בסיפורי פשע אלימים, ופרט לגרסאות חוזרות של דרקולה ופרנקנשטיין, לא ניתן למצוא סרט מייצג לז'אנר באותן שנים (פרט ל"אנשי החתול" של ז'אק טורנר מ 1942, שהוא יותר סרט פילם נואר מסרט אימה, אך עוסק, במודע, במיניות מודחקת). יש הרואים בשנות החמישים כתור הזהב השני של ז'אנר האימה, אך זוהי התבוננות לא נכונה – במהלך שנות החמישים גבר הפחד מהקומוניזם, ומשואה גרעינית. אירועי הירושימה ונגאסאקי הותירו מטען כבד בלב היוצרים ההוליוודיים, וז'אנר של סרטי מפלצות נוצר. יש הרואים בסרטים אלו סרטי אימה, אך הם יותר מתעסקים במדע בדיוני מאשר באימה. בנוסף, אין בהם עומק או מסר נחבא – לאחר צפייה מרוכזת בכמה סרטים מהז'אנר, ניתן לראות בבירור את הקשר ביניהם, שכן יוצרי הסרטים לא ניסו להסתיר את עמדותיהם השמאלניות בתוך עבודתם. להיפך, הם ביקשו להפגיז את המסכים במסרים אנטי מלחמתיים. תור הזהב השני של ז'אנר האימה, מתרחש אם כן בשנות השבעים (פרט ליצירת מופת אחת היוצאת לאקרנים עשר שנים קודם. אולי שמעתם עליה – "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק, מ 1960). בשנות השבעים, לאמריקאים לא היה חסר ממה לפחד – מלחמת וייטנאם, ממשלה מושחתת (פרשת ווטרגייט), מצב כלכלי שהולך ומתדרדר, אפליה וגזענות שעדיין רודה במדינה, אלימות גואה. כל אלה מצאו דרכם אל תוך סרטי האימה. רק הביטו ברשימה קצרה והנושאים החבויים בתוכה – "מגרש השדים" (וויליאם פרידקין, 1973) היוצא כנגד הדת ומעלה את הרעיון שהאימה נמצאת בתוך התא המשפחתי המתפורר. "טבח המנסרים מטקסס" (טובי הופר, 1974) הנותן לגזענים מהדרום מסורים מידיים ומשלח אותם בצעירים מפוחדים. "ליל המתים חיים" (ג'ורג' רומרו, 1968) שמראה לנו מה יכול לקרות אם הממשלה לא מטפלת נכון המתקנים גרעיניים, וכיצד הגזענים מהדרום (המשולים לחיילים אמריקאים בווייטנאם) מתייחסים לגיבור הסרט בסוף (גיבור שלמרבה הפלא, שחור). "ליל המסיכות" (ג'ון קפרנטר, 1978) שמציג לנו את הממשל הרפובליקני הבא של רייגן בתור רוצח במסכה לבנה השוחט צעירים שביקשו לעשות קצת סקס. "הנוסע השמיני" (רידלי סקוט, 1979) מראה לנו מה יכול לקרות כאשר חברה תעשייתית (שהיא כמובן ממשלת ארה"ב) משלחת בעובדיה (אזרחיה) יצור אלים ורצחני על מנת לבחון את יכולותיו כנשק עתידי, וזה עוד לפני שפתחנו דיון על סוגיות הנשיות והאמהות הנדונות בו. אפילו "יום שישי השלוש עשרה" (שון ס. קאנינגהם, 1980) מציג את ממשל רייגן כאישה דרומית המבקשת לנקום את מות בנה ע"י הענשת צעירים חרמנים. וכמובן, בל נשכח את "סיוט ברחוב אלם" (ווס קרייבן, 1984) האחרון מבין יצירות המופת, שמראה לנו כיצד מערכת חינוך אטומה והורים שלא מוכנים להקשיב לילדים שלהם גורמים לאותם ילדים להירצח בשנתם, ע"י רוצח שנוקם בהם על חטאי הוריהם. אכן, שנות השבעים היו עשור פורה לז'אנר האימה, ובעיקר לז'אנר ה"סלאשר" (סרטים בהם חבורת צעירים נשחטים במקוריות ע"י רוצח מטורף, רצוי במסכה). פרט לסרטים הנ"ל, היו עוד מאות סרטים פחות מוצלחים, אך כולם עסקו בנושאים דומים – הפחד האמריקאי. ההבדל הוא כמובן במיקום – הרוצחים והמפלצות הגיעו מתוך ארה"ב, ולא מבחוץ. האימה של שנות השבעים הייתה בתוך המדינה, והציבור האמריקאי נהר לאולמות, על מנת לראות את הפחדים שלהם נמוגים עם כל הנפת סכין, או במקרה יצירתי יותר – גרזן. במהלך שנות השמונים הז'אנר דעך, וחזר להיות ז'אנר שוליים, "תודות" לאיכות הסרטים הגרועה, ולעובדה שכמו כל ז'אנר קולנועי, הנוסחה הפכה לשחוקה. ישנן תיאוריות קולנועיות המבקשות למפות את אורך החיים של ז'אנר הקולנועי, ומציגות ארבעה שלבים. ז'אנר האימה הגיע בשנות השמונים לשלב השלישי, שלב בו הנוסחה מביאה אותו אל סף כיליון. רגע לפני ששנות האלפיים שעטו אל חיינו, ז'אנר האימה האמריקאי הפיח בעצמו רוח חיים, ורוח מודעת לעצמה – "צעקה" (ווס קרייבן, 1996) הציג אימה חדשה לעולם הקולנוע – אימה מודעת לעצמה, כמעט פוסט מודרניסטית. הטרילוגיה שוברת הקופות הזו הציעה לקהל אימה מעורבבת עם קומדיה והמון מודעות לעובדה שמדובר בקולנוע, ולקולנוע (בעיקר ז'אנרי) יש חוקים. וכמובן, שגם האימה הפוסט מודרניסטית הזו הפכה לנוסחה, וסרטים כגון "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" (ג'ים גילספי, 1997) ו "אגדה עירונית" (ג'יימי בלנקס, 1998) הפכו להיות להיטים. ובמהלך שנות האלפיים, הצעד המתבקש קרה – סרטי האימה חזרו לחיינו, ובהילוך גבוה. עם הפיגוע במגדלי התאומים, בועת הכוח האמריקאית התנפצה, והפחד חזר לשלוט בחייהם של אזרחי ארה"ב. תוסיפו למשוואה את הממשל הכושל של בוש, את המצב הכלכלי המתדרדר ואת המתח הגזעי (שלמרות הצהרות על שוויון, קיים ועוד קיים) ותקבלו מתכון למנה הגונה של פחדים קמאיים. ואכן, העשור האחרון היה פורה למעיים – מסלאשרים טיפוסיים כגון "יום אהבה מסוכן" (ג'יימי בלנקס, 2001) ו"נשמה רעה" (ג'ים גילספי, 2006), דרך המשכונים כגון "מגרש השדים – ההתחלה" (רני הרלין, 2004) ו"ליל המסיכות – 20 שנה אחרי" (סטיב מיינר, 1998), סרטים הנוגעים בפוסט מודרניזם, אבל משלבים המון מחוות יותר ממודעות עצמית, כגון "ג'יפרס קריפרס" (ויקטור סלבה, 2001), סרטים מקוריים יותר ופחות, כגון "המסור" (ג'יימס וואן, 2004) ועד רימייקים, קרי – גרסאות מחודשות. ומאלה, יש המון. הגרסאות המחודשות הפכו להיות נכס צאן הברזל של הז'אנר בשנים האחרונות. רובן גרסאות צולעות לקלאסיקות ("טבח המנסרים מטקסס" מ 2004 עוד סביר, אבל הגרסא החדשה ל"הערפל" של ג'ון קרפנטר פשוט מגוחכת), אך חלקן מצליח לתת נופך חדש לגרסאות המקוריות. צפו ב"שחר המתים" של זאק שניידר (2003) וקבלו גרסא מעולה לסרטו הפוליטי של ג'ורג' רומרו מ 1978. סרט זומבים המשלב את האמירה המקורית של רומרו (בכל הנוגע לתרבות הצריכה שהופכת את האמריקאים ליצורים חסרי בינה) ביחד עם אלימות גראפית חסרת פשרות, והמון הומור. צפו ב"גבעות הפחד" (אלכסנדר אז'ה, 2006) וקבלו גרסא יותר טובה מהמקור של ווס קרייבן מ 1977. "גבעות הפחד" של אז'ה מצליח לקלוע בנקודה שרוב סרטי האימה של היום לא מבקשים לגעת בה בכלל – הפוליטיקה. מכיוון שרוב הסרטים בז'אנר היום מבוססים על נוסחאות עבר או גרסאות מקור, יש נטייה להתרחק מאמירות פוליטיות. אולי זה נובע מחוסר יכולת של הבמאים הצעירים להתעסק עם סוגיות אלו. אולי הם פשוט פחות אינטיליגנטיים מהיוצרים של שנות השבעים. או שאולי הם פשוט לא רוצים לנקוט עמדה. יהיו הסיבות שיהיו, האמירות הפוליטיות והחברתיות, שכל כך אפיינו את הז'אנר במהלך שנות השבעים, נעלמו מהשטח בסרטים המודרניים. והנה, סרטו של אז'ה מעלה את המסר החברתי שלו אל פני השטח – מי ששורד בסוף הסרט הם הדמוקרטיים, אלא שאינם מוצאים באקדח פתרון סופי. ובכדי לחדד את הנקודה שלו, אז'ה נותן לאחד מגיבוריו הדמוקרטיים להתדרדר נפשית עד לרמה שהוא הופך לכובש רפובליקני אלים, התוקע את דגל ארה"ב בתוך מצחו של אחד הרוצחים. שיפוד ראשו של איש רע מעולם לא היה פטריוטי כל כך. ומצחיק. אני מוצא כי סרט אימה ללא אמירה הוא פאן לשם הפאן, אך חווית הצפייה שלי נפגמת מכיוון שלא יצאתי עם שום תובנה מהסרט. לראות איברים מדממים ואנשים יפים נשחטים אני יכול גם בחדשות של שמונה. שנות השבעים הוכיחו לאוהבי הקולנוע כי ניתן למצוא אמירות רציניות גם בסרט שנראה כסרט פופקורן שגרתי.האם הסיבה לכך היא שהסרטים הטובים ביותר בז'אנר נעשו ע"י במאים שאינם "שייכים" לז'אנר האימה באופן בלעדי? ג'ון קפרנטר בכלל אוהב מערבונים. ווס קרייבן החל דרכו בקולנוע דוקומנטארי, והפילמוגרפיה שלו כוללת דרמה סוחטת דמעות בכיכובה של מריל סטריפ. רידלי סקוט התנסה כמעט בכל ז'אנר קולנוע אפשרי. אפילו ג'ורג' רומרו, שמזוהה עם סרטי זומבים, עשה כמה דרמות מתח במהלך השנים. כנראה שאלי רות' לא רואה איתי עין בעין. אלי רות' הוא הבמאי שהביא לנו את "הוסטל" (2005), ובקרוב את "הוסטל 2". הפילמוגרפיה שלו כוללת גם את "קדחת הבקתה" (2002) כבמאי, ואת "2001 מטורפים" (טים סאליבן, 2002) כמפיק. שני הסרטים הללו היו סרטי נוסחה, המבקשים לשלוח צעירים חרמנים אל הדרום האמריקאי, אותו דרום המלא ב "רדנק'ס" גזענים ובורים, שיודעים לפתור את הבעיות שלהם באלימות. בכל עבודותיו ניתן למצוא את האהבה לז'אנר, ובעיקר למקורות הז'אנר. "הוסטל", הלהיט שלו, מוביל את ז'אנר האימה בחזרה לתקופה מפותחת הרבה פחות. בזכות במאים חסרי אינטילגנציה כמו אלי רות', ז'אנר האימה מבצע רגרסיה עצובה לשנות השלושים – הזרים הם מקור הרוע. צעירים אמריקאים יפים וחטובים מגיעים למדינה אקזוטית, והופכים להיות קורבנות לעינויים סדיסטיים של מקומיים חסרי מצפון. זוהי לא עלילת "הוסטל" ולא "הוסטל 2", כי אם עלילת הסרט "טוריסטאס", שעתיד לעלות על מסכינו בזמן הקרוב (או שאולי יופץ היישר ל די וי די, עוד לא ברור). "טוריסטאס" (ג'ון סטוקוול, 2006) ממשיך את הקו של "הוסטל", ומשתמש באותה נוסחה שאלי רות' השתמש בה – צעירים יפים נשחטים ע"י זרים, בעלי מבטא כבד. רק הפעם, בברזיל. ובביקיני. התוצאה- מגוחכת, מעליבה, אבל מכניסה כסף. המסקנה – אל תעזבו את אמריקה. אמריקה תשמור עליכם בטוחים. באמריקה זה לא היה קורה. באמריקה אנו שמים מבטחינו. הסיסמאות הללו נשמעות מפוצצות, ואולי אף מגוחכות לאוזנינו הישראליות (ששמעו צפירות ודיווחי פיגועים החל מינקות) אך לקהל אמריקאי צעיר, שאינו בוגר במיוחד, האמירות הללו הן המסר שעולה מתוך סרטים כגון "הוסטל" ו"טוריסטאס". היו סמוכים ובטוחים שבעוד אני כותב שורות אלו, מתקיימות לפחות חמש ישיבות הפקה באולפנים הוליוודיים, וכולן עוסקות בהפקת סרט נוסף על פי הנוסחא המנצחת הזו. נוסחה זו מובילה את ז'אנר האימה למקום שהוא לא רוצה להיות בו – כלי לממשל. הדבר היפה ביותר בסרטי האימה המוצלחים הוא העובדה שלא רק שהם היו סרטים עמוקים בעלי מסר חתרני כזה או אחר, הם היו סרטים שהדבר האחרון שיכולת לומר עליהם זה שהם משרתים את הממשל. הביקורת שעלתה בסרטים אלו הופנתה אל החברה, או למנגנונים השולטים בה. הדור שיצר את הסרטים הללו חווה את מלחמת וייטנאם ואת זוועותיה, חווה את אירועי האלימות של שנות השבעים על רקע שוויון הזכויות והמאבקים החברתיים – הדור הזה היה דור של היפים. ואילו הדור שיוצר את סרטי האימה כיום הוא דור שידע את 9/11. הצלקות הנפשיות שאוכלות את דור הקולנוענים הנוכחי הן צלקות שמתייחסות לפיגוע הארור ההוא – פיגוע שלימד את האמריקאים שהם לא כל כך חזקים כמו שחשבו. סרטים כמו "הוסטל" ממשיכים את קו המחשבה של הנשיא הטיפש ביותר שידעה אמריקה מאז ומעולם. אז נכון, אלי רות' הוא בחור מצחיק, והוא חבר של קוונטין טרנטינו. ונכון, הוא בהחלט יודע לעשות סרט ריטושים אפקטיבי, ומצחיק. אבל בלי לשים לב, הוא עושה סרטים ימניים, המבטאים יותר מהכל, הערצה לאידיאולוגיה של ג'ורג' דבליו בוש. וזו, גבירותיי ורבותיי – מחשבה מפחידה. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |