|
|
|
|||
|
טינה לאמריקנים: ביקורת על הטינה 2
איתן גפני |
|||||
|
|
|||||
| איתן גפני חוזר עם ביקורת על הטינה 2 וסרטי אימה המבוססים על סרטי אימה יפנים | |||||
| אי אפשר להתייחס ל-"טינה 2", מבלי להזכיר את אחיו החורג, "הצלצול" (תרגום מטופש לשם בעל כפל משמעות, Ring). שניהם עיבודים אמריקאיים לסרטי אימה יפניים, שני המותגים היו הצלחה קופתית, וכל אחד הוליד סרט המשך, שהיה הצלחה צנועה לעומת הראשון. אך לא די להתייחס לעובדות הפשוטות הללו. יש להביט פנימה אל הסרטים הללו בכובד ראש, ברצינות. מכיוון ששני המותגים המצליחים הללו (שלפחות אחד מהם, "הטינה", יוליד המשך שלישי) אוצרים בחובם משהו הרבה יותר חזק מרגעים מפחידים על מסך הכסף - הסרטים הללו מבטאים את ההבדל המהותי בין ארה"ב ליפן, בעיקר בקולנוע שהן מייצרות. העם היפני חי במהלך המאה האחרונה תחת צל כבד של זיכרון קולקטיבי מזוויע – הפצצת הירושימה ונגאסאקי ע"י ארה"ב, בשלהי מלחמת העולם השנייה. מעשה ברוטאלי זה, של השמדת אוכלוסיה שלמה ע"י שימוש במכשיר יום דין מעשה ידי אדם, שימש את הקולנוענים היפניים מזה דורות לצרוך יצירת קולנוע בעל משמעות אישית וחברתית כאחד. החל מיוצרים "רציניים" ומכובדים כגון אקירה קורוסאווה (אחד מגדולי הקולנוענים שידעו יפן והעולם) ועד הידאו נקאטה (שביים את "Ringu", הגרסא המקורית ל-"צלצול") וטקאשי שימזו (שאחראי על "הטינה"). איך שאני רואה את זה, היפנים חיים בפחד נוראי מקדמה וטכנולוגיה, החל משנות החמישים. מקור הפחד ברור - זוהי אותה קדמה שהפילה עליהם את האסון הנורא של הירושימה, וזוהי אותה קדמה שמאיימת למחוק את הפולקלור הנפלא שמייחד את העם הזה. ולא שחסר ליפנים ממה לפחד, עימותים צבאיים עם סין במהלך שנים, רעידות אדמה והתפרצויות הרי געש. בשנות החמישים נוסף להם פחד חדש, מאיים הרבה יותר - הטכנולוגיה. וכאילו באקט של "אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם", היפנים החליטו לקחת את המלחמה אליהם, ולנצח בה בכל מחיר - הם הפכו לאשפי הטכנולוגיה. חוד החנית בפיתוחים טכנולוגיים עבר להתגורר בטוקיו, שהפכה עם השנים לעיר שלטי ניאון לא אנושית, מנוכרת למראה. רק תביטו בסרט "בלייד ראנר", עם כל אווירת הנכאים השולטת בו, ולא תוכלו שלא לחשוב על דימויים של טוקיו (מה גם שרידלי סקוט אומר בגאווה שהוא ביסס את המראה הקר כמוות של הסרט שלו על טוקיו). אותו פחד מטכנולוגיה, שהוביל את היפנים להיות המובילים בתחום, גם על חשבון החום האנושי, הוא זה שמכתיב את אורח החיים שלהם, לפי סרטים כמו "Ringu": סרט שמדבר על קלטת וידאו שכל מי שצופה בה, מת. יישות רצחנית מתעוררת ויוצאת ממכשיר הטלוויזיה על מנת להשמיד בצורה סדיסטית את הצופה בקלטת. אם זה לא מבטא פחד מטכנולוגיה, אני לא יודע מה כן. בסרט כמו "Ju-On: The Grudge", הגרסא המקורית ל"טינה", האימה מגיעה ממקור הרבה יותר פשוט: בית מסורתי, כזה שנבלע בתוך גורדי השחקים האפורים של טוקיו. בתוך הבית החמים למראה, חיה לה יישות טורדנית, המבקשת להביא אל כל מי שנכנס למעוזה, את הרגשת האימה שליוותה אותה ברגע שבעלה שחט אותה ואת בנה. והיא יוצאת מהבית, על מנת לרדוף את הגיבורים, גם בעולם שלהם – גורדי השחקים המנוכרים, דירות מעוצבות במיטב אביזרי הטכנולוגיה; כל אותם סממנים מודרניים לא יצילו אותם מהזיכרון הקולקטיבי – לא ניתן לברוח מהעבר, מהטינה היפנית, אותה רוח רפאים שמרחפת מעל ראשיהם של האזרחים המבקשים למצוא מפלט בחלקיקים ושביבים, על מנת להיפטר ממראות של ילדים פעורי פה, חיוורים (בגוונים של שחור לבן מקפיאים), הרודפים אותם מאז ימי הירושימה. איך שלא נסתכל על זה, Ringu ו"הטינה" מבטאים את הפחד של היפנים מהעבר ומהעתיד. כמו הטובים שבסרטי האימה ההוליוודיים, גם הסרטים הללו לוכדים את הפחד הקולקטיבי ויוצקים אותו לפיסות צלולואיד. אבל מה קורה כשארה"ב מחליטה להרוויח עוד כמה דולרים מאותו פחד קולקטיבי? גור וורבינסקי, במאי הוליוודי מוכשר במיוחד ("המקסיקני", "שודדי הקריביים"), עיבד בשנת 2002 את Ringu, לגרסא הוליוודית שוברת קופות בשם The Ring. הסרט שלו לא היה כל כך שונה מהמקור – קווי העלילה המקוריים נשמרו, נעמי ווטס המדהימה כיכבה, ואווירת הנכאים שאפיינה את המקור עברה לגרסא החדשה. וורבינסקי אינו במאי טיפש, והוא השכיל להבין את הכוח הטמון בעיצוב האווירה השקטה, מאד אפורה שמאפיינת את האימה היפנית. השקט הוא הדבר הפחיד ביותר בסרטי אימה יפניים, כי מתחת לשקט אורבת האימה האמיתית. אך סרטו של וורבינסקי כשל בנקודה המכרעת – האמריקאים לא פוחדים מהטכנולוגיה, אלא מאמצים אותה בשמחה. הקהל האמריקאי לא יורד לסוף דעתם של היפנים כשהם מביטים בקלטת וידאו ורואים את האימה טמונה בה. האמריקאים לא מצליחים לתפוס את המשמעויות האמיתיות של סוס המאיים להרוג את נעמי ווטס, כמו שהיפנים מבינים זאת – הטבע והמסורת מאיימים למחות את הקדמה מעל פני האדמה, לא ניתן להימלט מהעבר והמסורת. אבל, רצה הגורל, והקהל האמריקאי נהר לאולמות. אני מייחס זאת לכישרון של וורבינסקי, שלמרות ההבדל המהותי בתפיסת העולם שלו לעומת זו של הידאו נקאטה, מצליח לייצר סרט אימה אפקטיבי. אמנם, חסר אמירה, אבל אפקטיבי. סרט ההמשך, לעומת זאת, היה כבר סיפור אחר לגמרי. הקהל כבר הבין את הטריק, והמפיקים, שכנראה חשו כי יש צורך להביא משהו רענן לקהל המנוסה, החליטו לקרוא לדגל לבמאי המקורי של סרטי Ringu, הידאו נקאטה. נקאטה ניסה לביים גרסה מותאמת לקהל האמריקאי, ונכשל בצורה מחפירה – לא רק ש"הצלצול 2" לא מפחיד, הוא אפילו מגוחך. מספיק להביט בסצנה עם הפוטנציאל הגדול ביותר בסרט, ולראות את הכישלון – נעמי ווטס ובנה נוסעים ביער, כשלפתע חבורת צבאים מקיפה אותם מכל צד. בדומה לסצנה עם הסוס בסרט הראשון, הסצנה הזו אמורה לבטא את הפחד מהמסורת, מהטבע המאיים להשמיד את הקדמה. אך מה קיבלנו במקום – עשרות צבאים יצירי מחשב (אין ולו צבי אחד אמיתי בסצנה), שנראים יצירי מחשב, שמבצעים מחול מודרני בסגנון "לורד אוף דה דאנס" על מכוניתה של וטס. האמריקאים אוהבים הכל בגדול, ומרשים – וכך, סצנה שיכלה להיות מבעיתה, הפכה להיות מפגן יכולת של מחלקת האפקטים. אותה בעיה חוזרת על עצמה בעיבודים לסרטי "הטינה" של טקאשי שימזו. בעוד הסרטים היפניים (שגם אותם הוא ביים) מצליחים להביא למסך את הפחד הקמאי מהעבר לידי ביטוי, הגרסאות האמריקאיות שלו סובלות מחוסר אמינות, וכשל בהבנת התרבות האמריקאית, אליה הוא מבקש לחדור. הסרט הראשון, "הטינה", היה מוצלח, עד לרגעי הסיום שלו – מכיוון שהיה זה הניסיון הראשון של שימזו לביים סרט אמריקאי, הוא בעצם ביים 80 דק' יפניות לחלוטין, ובעשר הדק' האחרונות הוא חטא וניסה להיות אמריקאי. למה אני מתכוון? הביטו שוב ב"טינה" הראשון: למרות הקאסט האמריקאי שלו, הסרט נראה יפני לחלוטין – העיצוב המנוכר, השוטים הסטטיים, השקט המחלחל, הפנים הקפואות של השחקנים. שרה מישל גלר מתהלכת בסרט כמו בובת חרסינה עדינה, בתוך תיאטרון קבוקי מזוויע– רגעי האימה בסרט עובדים. היישויות של האישה והילד מטרידות את שלוותינו, והסרט מצליח לשמור את הצופה על קצות האצבעות, ללא רגעי מנוחה. אבל אז, בעשר הדק' האחרונות, שימזו נכנע ללחצים מצד התרבות האמריקאית, ומנסה לספק סיום משביע רצון, שמסביר לנו את המניעים, ואת מהלכי העלילה. בניסיון נואש לתת לקהל האמריקאי את מה שהוא רגיל לקבל (הסברים מנומקים, זרימה עלילתית), שימזו זרק את הסרט שלו לפח, והפך את "הטינה" ליצירה עקרה במיוחד. אבל הקהל נהר לאולמות. אולי בגלל הציפייה לקבל סרט כמו "הצלצול", אולי בגלל הרצון לראות באפי חוטפת על הראש סוף סוף. הסרט היה הצלחה אדירה בקופות, ולא עברו מספר ימים, ושימזו נקרא למשרדים של סאם ריימי (הבמאי האגדי שהביא לנו את Evil Dead ו-"ספיידרמן"), שהפיק את הגרסא האמריקאית, לגולל את סיפור ההמשך. בינתיים, יצא לאקרנים "הצלצול 2", ואכזב. אבל המפיקים שמו מבטחם בשימזו, וקיוו ש"הטינה 2" יצליח כמו קודמו, אם לא יותר. הם אפילו הלכו על טריק הוליוודי ידוע – "הרוג את הכוכב שלך כבר בהתחלה": החל מ"פסיכו" של היצ'קוק (שהרג את ג'נט לי באמצע הסרט) ועד "צעקה" של ווס קרייבן (ששחט את דרו בארימור לאחר עשר דק' מסך), יש להוליווד נטייה להפתיע את הקהל ואולי עד ידי כך ליצור איזשהו באזז לסרט, והרגשה של "אף אחד אינו בטוח". ואכן, ב"טינה 2" שרה מישל נופחת את נשמתה לאחר 15 דק' בתוך הסרט. אם ביל פולמן זכה ליפול ממרפסת ותו לו בסרט הראשון, שרה מקבלת קלוז אפ לאחר שהיא צונחת אל מותה. הבעיה ב"טינה 2" גדולה יותר מהבעיות של קודמיו ודומיו. אם בסרט הראשון שימזו נכנע לדרישות הקהל האמריקאי, בסרט השני הוא איבד את הצפון לחלוטין. בתוספות המיוחדות של הדי וי די הוא מציין כי תמיד אהב למתוח את חבריו, ולעשות להם תעלולים שונים. לכן הוא בחר לביים סרטי אימה המבוססים על סיפורים קצרים, על מנת שיוכל למתוח את הקהל כל כמה דק'. הבעיה היא ששימזו הוא לא בדחן מקצועי, כי אם קולנוען. ואפילו מוכשר. ובשביל לספק את הקהל שלך, אתה צריך לספק לו קצת יותר מהקפצה בכל כמה דקות. אתה צריך לספק להם עלילה (ברורה יותר או פחות, זה עניין של טעם. אבל תספק אחת), אתה צריך להפיק מהשחקנים שלך משחק, אתה צריך לשמור על הקהל שלך במתח. מה ששימזו עושה זה פשוט ניסיון פאטתי להציג את שק הטריקים שלו לאמריקאים – החל משיבושים בציר הזמן, שלא מוסיפים כלום לסרט, אלא רק הופכים אותו ליותר מטופש (יש מאחורי השיבושים הללו ניסיון לייצר נרטיב מעניין, אך הסרט כושל בניסיון הנ"ל), דרך הניסיון להביא את היישויות של הסרט המקורי לארה"ב, ועד הניסיון המגוחך להוציא מג'ניפר בילס משחק אמין, שלא כולל ריקודים סקסיים על מוטות פלדה. "הטינה 2" מציג את הכישרון הענק של שימזו ליצור כמה רגעים מקפיצים באמת – הסצנה במשרד היועצת בביה"ס, בה אליסון הבלונדינית נאלצת להתחבא מתחת לשולחן, הצליחה להעיר אותי מהשעמום שאחז בי במהלך הצפייה, אך זוהי נקודת אור בודדה, שטובעת בחושך שאורכו 90 דק'. אפילו הרגע המלחיץ הזה, עם אליסון, נהרס בתוך הסיקוונס שהופך מטופש מרגע לרגע. במשך שעה וחצי שימזו לא מצליח ליצור עניין בסרט. בסרט הראשון הייתה לו נק' פתיחה סבירה – אף אחד לא מבין מה קורה בסרט, אז יש לו את האפשרות למתוח את הצופים על בסיס חוסר הידיעה. אך בסרט השני הצופים כבר הבינו את העניין, ועכשיו יש ליצור הזדהות עם הדמויות, וע"י ההזדהות, הצופים יישאבו אל תוך האימה. אך לא באמת אכפת לנו מה קורה לדמויות, הן שטוחות, שטחיות, ומעניינות אותנו כקליפת השום. בשורה התחתונה, "הטינה 2" הוא סרט משעמם, והמסקנה היחידה שניתן לשאוב ממנו היא שהאמריקאים צריכים להישאר בטריטוריה שלהם – האימה שלהם הרבה יותר אפקטיבית כשהם יודעים על מה הם מדברים ("טבח המנסרים מטקסס", וזו רק דוגמא פעוטה מתוך ארסנל סרטי אימה מוצלחים). כשהם מנסים לתרגם פחד קמאי של תרבות אחרת, בשביל לסחוט עוד כמה סנטים, התוצאה נראית בהתאם. לא משנה מי המפיק, ולא משנה שזה מרשים שהבמאי המקורי עושה רימייק לסרט שלו עצמו. כשהבמאי הולך לאיבוד בתוך התקציב המנופח שהוא מקבל, ועוד יש לו יד חופשית לעשות כרצונו, הסרט נראה כמו יצירה של ילד שהלך לאיבוד בחנות ממתקים, ויצא משם עם חורים בשיניים. וחורים בשיניים, כידוע, זה לא בריא. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |