|
|||||
|
מסעות טאף – פרק מתוך ספר
ג'ורג' מרטין עברית יעל סלע - שפירו |
|||||
|
|
|||||
| פרק ראשון מתוך התרגום האחרון לעברית של ג'ורג' מרטין בהוצאת אופוס. | |||||
מגב הספר: האבילנד טאף הוא סוחר חלל הגון שמחבב חתולים. איך קורה אפוא, שתוך כדי תחרות נגד הנבלים הנוראיים ביותר שהיקום מציב בפניו, הוא נהפך לבעליה הגאים של ספינת הזריעה האחרונה של חיל ההנדסה האקולוגית האגדי של כדור הארץ? לא חשוב, פשוט היו אסירי תודה על כך שכלי הנשק החזק ביותר בחלל האנושי נתון בידיים טובות – ידיים השולטות כעת בחומר התאִי של אלפי יצורים שונים ומשונים. בעזרת הציוד הייחודי העומד לרשותו, יוצא טאף לפתור את הבעיות שיצרה ההתיישבות האנושית בעולמות מרוחקים: נחילים של מפלצות עוינות, אוכלוסייה מכורה להִתרבוּת, רודן המשלח בעמו מכות כדי להשיג את רצונו... ובכל אחת מהפעמים, רק שני דברים חוצצים בין המתיישבים לבין אסון – תושייתו של טאף, והמוניטין שלו כסוחר הגון ביקום של רמאים... מסעות טאף פרולוג קטלוג 6 מספר פריט 37433-800912-5442894 מרכז שַנדֶלוֹר לקידום התרבות והידע מחלקת הקְסֶנוֹ-אנתרופולוגיה תיאור הפריט: קידוד קול גבישי מקום מציאת הפריט: הְ'רוֹ בְּרָאנה (נ"צ SQ, V7715,121) תאריך משוער: הוקלט לפני 276 שנים תקניות בקירוב סיווגים: גזעי עבדים, הְרַנְגָן אגדות ומיתוסים, הְרוּאוּן רפואי – מחלות, בלתי מזוהות בסיסי מסחר, נטושים הלו? הלו? כן, אני מבין שזה עובד. יופי. אני, רָריק הוֹרְטְוֶונְצי, עמיל מתלמד, מבקש להזהיר את כל מי שישמע מילים אלה. שעת בין הערביים האחרונה בחיי מגיעה כעת. השמש שקעה מתחת לצוקים המערביים, הכתימה את האדמה בדם, וכעת מכרסמים להם הדמדומים דרך לעברי ללא לאות. הכוכבים זורחים בזה אחר זה, אבל הכוכב היחיד שבאמת חשוב לי זורח יום ולילה, לילה ויום. הוא תמיד איתי, הוא הדבר המבהיק ביותר בשמים מלבד השמש. זהו כוכב המגפה. היום קברתי את ג'אניל. במו ידיי קברתי אותה, חפרתי באדמה הטרשית הקשה מעלות השחר ועד שעות אחר הצהריים המאוחרות, עד שזרועותיי צרבו כאילו עלו באש. כאשר תמו ייסוריי, כאשר הטלתי על ראשה את החופן האחרון של העפר החוצני הארור הזה, כאשר הנחתי על תל הקבורה שלה את האבן האחרונה, נעמדתי מעליה וירקתי על קברה. הכול קרה באשמתה. אמרתי לה את זה כשגססה, לא פעם אחת אלא פעמים רבות. וכאשר הסוף קרב, הודתה סוף-סוף באשמתה. באשמתה באנו לכאן. באשמתה לא עזבנו כשהיינו יכולים לעזוב. באשמתה היא מתה – כן, אין ספק בכך – ובאשמתה אני אירקב ללא קבר כשתגיע שעתי למות, ובשרי ישמש לסעודת המלכים של חיות האפלה, ושל המעופפים ושל ציידי הלילה שעמם ביקשנו בעבר לסחור. כוכב המגפה מנצנץ אך מעט, מפיל על הארץ אור צלול וזוהר. זה לא בסדר. אמרתי פעם לג'אניל: כוכב מגפה צריך להיות אדום. הוא צריך ללטוש מבט זועם, להתעטף בזוהר ארגמני, ללחוש אל הלילה רמזים של דם ואש. הצלילות הטהורה והצחורה הזאת, מה הקשר בינה ובין מגפה? כך היה בימים הראשונים, כשהספינה החכורה הנחיתה אותנו כדי לפתוח את מתחם הסחר הקטן והגאה שלנו, הנחיתה אותנו והמשיכה בדרכה. באותו הזמן כוכב המגפה לא היה אלא אחד מחמישים כוכבים בדרגת בהירות ראשונה שזרחו בשמים הזרים האלה, והיה קשה אפילו להבחין בו. באותם ימים חייכנו אליו, צחקנו על אמונותיהם התפלות של הפרימיטיבים האלה, הפראים המפגרים שסברו שמקור המחלות הוא בשמים. אך אז החל כוכב המגפה להתמלא. מלילה אחד למשנהו התעצם אורו, עד שהיה ניתן לראותו גם ביום. זמן רב לפני כן החלה המגפה הקטלנית. המעופפים חגים בשמים המתקדרים. הם דואים, ומרחוק ניכר בהם יופי. הם מזכירים לי את שחפי הצל של מולדתי, בּוּדָחָאר שעל הים החי, בעולם רַזיָאר. כאן אין ים, רק הרים וגבעות וישימון, ואני יודע שבמבט מקרוב גם המעופפים האלה אוצרים יופי מועט מאוד. יצורים כחושים ונוראים הם, קומתם גבוהה בחצי מקומת אדם, גופם מכוסה עור כמו-צבוע, שנמתח על עצמותיהם החלולות המשונות. כנפיהם יבשות וקשות כעור מתוח על תוף, טופריהם חדים כפגיונות, ומתחת לרכס הגרמי האדיר הבולט לאחור מגולגולותיהם הצרות כלהב מעוקל, נוצצות עיניהם האדומות והמחרידות. ג'אניל אמרה לי שהם תבוניים. יש להם שפה, היא אמרה. שמעתי את קולותיהם, קולות מקוננים, צווחניים ודקים המגרים את העצבים החשופים. מעולם לא למדתי לדבר בשפתם, וגם ג'אניל לא. תבוניים, היא אמרה. נסחר עמם. אבוי, הם לא רצו לקחת כל חלק בסחר שלנו. הם אמנם הבינו מספיק כדי לגנוב, אך בזאת תמה תבוניותם. ואולם לנו ולהם יש דבר אחד משותף: המוות. גם המעופפים מתים. ציידי הלילה, על איבריהם האדירים והמעוקמים וידיהם המסוקסות כפולות-הבהונות, על עיניהם היוקדות בגולגולותיהם הגבשושיות כגחלים במדורה גוועת, הו, גם הם יודעים למות. כוחם מפחיד והעיניים המוזרות והאדירות הללו מסוגלות לראות בחשכה כאשר ענני סערה מסתירים אפילו את כוכב המגפה. במערותיהם מתלחשים הציידים על התודעות האדירות, האדונים ששירתו פעם, שיחזרו ביום מן הימים ויזעיקו אותם לצאת שוב למלחמה. ואולם התודעות אינן באות, וציידי הלילה מתים – ממש כמו המעופפים, ממש כמו הגזעים קצרי-הימים שאת גופותיהם מצאנו בגבעות הצור, ממש כמו הבהמות חסרות התבונה, ממש כמו היבולים והעצים, ממש כמו ג'אניל וכמוני. ג'אניל אמרה לי שהעולם הזה יהיה לנו עולם של זהב ושל יהלומים; זהו עולם של מוות. השם שהופיע במפות העתיקות שלה היה הְ'רוֹ בְּראנה; לא אקרא לו כך. היא הכירה את השמות של כל עמיו. אני זוכר רק אחד – הְרוּאוּן. זהו שמם האמיתי של ציידי הלילה. גזע עבדים, היא אמרה, מבין ההְרַנְגָן, שאינם עוד; האויב האדיר שהובס לפני אלף שנה ועבדיו ננטשו באותה תבוסה ממושכת. זאת הייתה מושבה אבודה, היא אמרה, קומץ של יצורים תבוניים המשתוקקים לסחור. היא ידעה כל-כך הרבה ואני כל-כך מעט, אבל עכשיו קברתי אותה וירקתי על קברה ואני יודע את האמת. אם אכן היו עבדים, ודאי היו עבדים גרועים, מפני שאדוניהם שלחו אותם לגיהינום, לחיות תחת אורו האכזרי של כוכב המגפה. ספינת האספקה האחרונה עברה לפני חצי שנה. יכולנו להסתלק. המגפה כבר פרצה. המעופפים הזדחלו על פסגות ההרים, נפלו מהצוקים. מצאתי אותם שם, עורם מודלק ומפריש נוזל, סדקים אדירים בעור כנפיהם. ציידי הלילה באו אלינו, מכוסים בשלפוחיות מוגלה, ורכשו מאיתנו מטריות להגנה מפני קרניו של כוכב המגפה. כאשר נחתה הספינה, יכולנו להסתלק. אבל ג'אניל אמרה שנישאר. היא ידעה את שמות המחלות שהרגו את המעופפים ואת ציידי הלילה. היא שלטה בשמות התרופות שירפאו את המחלות הללו. לנקוב בשמו של הדבר משמע להבינו, היא חשבה. נוכל להיות מרפאים, לרכוש את אמונם ולעשות כך את הוננו. היא קנתה את כל התרופות שנשאה הספינה והזמינה עוד, והתחלנו לטפל במגפות הללו שבשמן נקבה. כאשר פשטה המגפה הראשונה, היא נקבה בשמה. וגם בשמה של המגפה שאחריה, ובזאת שאחריה ובזאת שאחריה. אך המגפות היו רבות מספור. תחילה אזלו לה התרופות, ואחר כך גם השמות, ועם שחר כריתי לה קבר. היא הייתה נקבה דקיקה ופעילה, אבל בגסיסתה התקשח גופה ואיבריה התנפחו וגודלם הוכפל. נאלצתי לכרות קבר גדול לגופתה הנפוחה והנוקשה. נתתי שם לדבר שהרג אותה: המגפה של ג'אניל, קראתי לו. אין לי כישרון לשמות. המגפה שלי שונה משלה, ואין לה שם. כאשר אני זז, אש צורבת זורמת בעצמותיי, ועורי מאפיר ונעשה שברירי. מדי בוקר, כאשר אני מתעורר, אני רואה שסדיניי מכוסים חתיכות עור שנשרו מעליי, ושהם מוכתמים בדם הפצעים החשופים שמתחתן. כוכב המגפה ענק ובוהק מעליי, וכעת אני מבין מדוע הוא לבן. לבן הוא צבע הטוהר, הו, וכוכב המגפה מטהר את הארץ הזאת. ואולם מגעו משחית ומרקיב. יש בזה אירוניה למופת, הלא כן? קנינו כלי נשק רבים, מכרנו מעט. ציידי הלילה והמעופפים אינם יכולים לעצור בנשק את מה שטובח בהם, ומלכתחילה שמו את מבטחם במטריות ולא בלייזרים. הצטיידתי בלהביור מהמחסן שלנו ומזגתי לעצמי כוס יין כהה. אשב פה בקרירות ואשיח את מחשבותיי לגביש הזה ואלגום את היין שלי ואצפה במעופפים, במעטים שעדיין חיים, כשהם מרקדים ונוסקים על רקע הלילה. מרחוק הם דומים כל-כך לשחפי הצל של הים החי שלי. אשתה את היין שלי ואזכר כיצד נשמע הים כשהייתי רק נער בוחדארי שחלם על הכוכבים, וכאשר ייגמר היין אשתמש בלהביור. (דממה ארוכה) אני חושב שלא נותרו עוד מילים. ג'אניל ידעה מילים רבות ושמות רבים, אבל קברתי אותה הבוקר. (דממה ארוכה) אם אי-פעם ימצאו את קולי... (שתיקה קצרה) אם ימצאו את זה אחרי שישקע כוכב המגפה, כפי שציידי הלילה מנבאים, אל תלכו שולל. אין זה עולם יפה, אין זה עולם לחיים. יש פה מוות ומגפות אינספור. כוכב המגפה יזרח שוב. (דממה ארוכה) היין שלי נגמר. (סוף ההקלטה) 1 כוכב המגפה "לא", אמר קָג' נֶוויס בתקיפות לאחרים. "אין סיכוי. זה יהיה ממש טיפשי מצדנו לערב את אחד מתאגידי התחבורה הגדולים". "שטויות במיץ", התיזה אליו סֶליס וואן. "אנחנו צריכים להגיע לשם, לא? זאת אומרת שאנחנו זקוקים לספינה. שכרתי ספינות מסְטארסְליפּ בעבר, והן נוחות למדי. הצוות מנומס והאוכל מצוין". נוויס נעץ בה מבט מצמית. ההבעה הזאת הלמה את פניו, שהיו חדות וזוויתיות, בעלות שיער שנמשך לאחור בחוזקה ואף דמוי חרב מעוקלת ענקית. עיניו הכהות הקטנות הסתתרו למחצה תחת הגבות השחורות העבותות. "לאיזו מטרה שכרת את הספינות ההן?" "בשביל מחקרי שדה, כמובן", השיבה סליס וואן. היא נטלה כדור גלידה נוסף מהצלחת המונחת לפניה, אחזה אותו בעדינות בין הבוהן לאצבע והטילה אותו לפיה. "פיקחתי על כמה מחקרים חשובים מאוד. המרכז מימן אותם". "הרשי לי להזכיר לך את המובן מאליו", אמר נוויס. "זה לא מחקר שדה. אנחנו לא דוחפים את האף שלנו להרגלי הרבייה של פרימיטיבים. אנחנו לא מחטטים כדי למצוא ידע מעורפל שלאף אדם שפוי בדעתו לא אכפת ממנו, כפי שאת רגילה לעשות. הקנוניה הקטנה הזאת נועדה לחפש אוצר בעל ערך בל-ישוער. ואם נמצא אותו, אין לנו כוונות למסור אותו לידי הרשויות. את זקוקה לי כדי שאדאג להיפטר ממנו בערוצים לא-לגמרי-מקובלים. ואת כל-כך לא סומכת עליי, שאת לא מוכנה לגלות לי איפה נמצא הדבר המחורבן הזה לפני שנצא לדרך, ולַיוֹן ידידנו שכר שומרת ראש. בסדר, זה לא מזיז לי. אבל תכניסי לך לראש – אני לא האדם הבלתי אמין היחיד בשנדלור. מובטחים פה רווח עצום וכוח עצום. אם את מתכוונת להמשיך להתקשקש איתי בעניינים קולינריים, אני מסתלק. יש לי דברים יותר טובים לעשות מאשר לשבת פה ולספור את הסנטרים שלך". סליס וואן נחרה בבוז. היא הייתה אישה גדולה, מוצקה ואדומת פנים, בעלת נחרת בוז קולנית ורטובה. "סְטארסְליפּ היא חברה בעלת מוניטין", היא אמרה. "חוץ מזה חוקי ההנצלה..." "הם חסרי כל משמעות", אמר נוויס. "פה בשנדלור יש מערכת חוקים אחת, בקְלֶרוֹנוֹמָס יש מערכת שנייה, ובמאיה – שלישית, ולאף אחת מהן אין שום משמעות מחורבנת. ובהתאם לחוק השַנְדִי, היינו מקבלים רק רבע משווי המציאה שלנו – אם בכלל נקבל משהו. בהנחה שכוכב המגפה הזה שלך הוא באמת מה שליון חושב, ובהנחה שהוא עדיין פועל ותקין, מי שישלוט בו ייהנה מעדיפות צבאית מכרעת בגזרה הזאת. סְטארסְליפּ ותאגידי התחבורה הגדולים האחרים הם תאבי בצע וחסרי מעצורים לא פחות ממני, אני מבטיח לך. חוץ מזה הם גדולים וחזקים כל- כך, עד שאפילו ממשלות כוכבי הלכת משגיחות עליהם בשבע עיניים. אם לא שמת לב, תני לי להפנות את תשומת לבך לכך שאנחנו רק ארבעה. חמישה, אם את סופרת את השכירה הזאת". הוא הנהן לעבר רִיקה דוֹנְסְטָאר, שזיכתה אותו בתגובה בחיוך מקפיא. "בספינת נוסעים גדולה יש חמישה קונדיטורים לכל הפחות. אפילו בספינת-רץ קטנה תהיה לצוות עדיפות מספרית. ברגע שהם יבינו מה מצאנו, את חושבת שיש סיכוי כלשהו שהם ייתנו לנו לשמור את זה לעצמנו?" "אם הם ירמו אותנו, נתבע אותם", אמרה האנתרופולוגית השמנה כשבקולה שמץ של רוגז ילדותי. היא נטלה את כדור הגלידה האחרון. קג' נוויס צחק. "באילו בתי משפט? באיזה עולם? וזאת בהנחה שבכלל נישאר בחיים, הנחה בלתי סבירה לחלוטין. את אישה טיפשה ומכוערת להפליא". גֶ'פְרי לַיון האזין להתקוטטות הזאת מתחילתה בהבעה של אי-נוחות. "טוב", הוא התערב לבסוף. "בלי עלבונות, נוויס. אין לכך שום הצדקה. הרי כולנו באותה סירה". ליון היה איש מוצק, נמוך ורבוע, ולבש ז'קט בד-זיקית בגזרה צבאית, מעוטר בשורות של עיטורי גבורה ממערכה נשכחת כלשהי. באפלוליתה של המסעדה הקטנה שינה האריג את צבעו לאפור מאובק, שתאם את צבע זקנו הזיפי והמחודד. שכבת זיעה דקה כיסתה את מצחו הרחב והמקריח. קג' נוויס גרם לו תחושת עצבנות; אחרי הכול לאיש היה מוניטין. ליון הביט סביב בבקשת תמיכה. סליס וואן הזדעפה ולטשה את עיניה בצלחת הריקה שלפניה, כאילו מבטה יכול למלא אותה מחדש בכדורי גלידה. ריקה דונסטאר – "השכירה", כפי שכינה אותה נוויס – התרווחה בכיסאה כשבעיניה הירוקות המבריקות הבעה של שעשוע לגלגני. גופה, העטוף בסרבל הדהוי ובאפודה עשוית סגסוגת פלדה כסופה, היה ארוך וקשוח ונראה רגוע, כמעט עצל. מצדה, מעסיקיה יכולים להתווכח יום ולילה. "עלבונות הם חסרי תועלת", אמר אניטָס. היה קשה לדעת מה חושב הקִיבֶּרטֵק: כמות המתכת המלוטשת והפלסטיק השקוף בפניו לא הייתה פחותה מכמות העור והבשר בהן, כך שכושר ההבעה שלהן היה מזערי. הוא שילב את אצבעות המַתְכֵלֶת המבריקות של ידו הימנית באצבעות האדם בגון מוקה של ידו השמאלית; הוא בחן את נוויס בשתי עיניים בוהקות כסופות-מבריקות שהחליקו בתנועה אחידה בתוך ארובות עיניים שחורות מפלסטיק. "קג' נוויס העלה כמה סוגיות מוצקות. הוא למוד ניסיון בתחומים הללו, ואנחנו לא. מה הטעם לצרף אותו לעניין אם איננו מוכנים להקשיב לעצותיו?" "אכן", הסכים ג'פרי ליון. "אז מה אתה מציע, נוויס? אם חייבים לשמור מרחק מתאגידי התחבורה, איך נגיע לכוכב המגפה?" "אנחנו זקוקים לספינה", אמרה סליס וואן את המובן מאליו. קג' נוויס חייך. "לתאגידי התחבורה אין מונופול על ספינות. זאת הסיבה שהצעתי שניפגש היום פה ולא במשרד של ליון. החורבה הזאת קרובה לנמל. האדם שאנחנו צריכים יהיה פה. אני בטוח". ג'פרי ליון נראה ספקני. "עצמאי? לכמה מהם יצא שם די, אה, מפוקפק, לא?" "גם לי", הזכיר לו נוויס. "בכל זאת. שמעתי שמועות על הברחות, אפילו על שוד-חלל. אנחנו באמת רוצים לקחת סיכון מהסוג הזה, נוויס?" "אנחנו לא רוצים לקחת שום סיכונים", אמר קג' נוויס. "וגם לא ניקח. פשוט צריך להכיר את האנשים הנכונים. אני מכיר המון אנשים. אנשים נכונים. אנשים לא נכונים". הוא הטה מעט את ראשו. "הנה, שם מאחור, רחוק, האישה הכהה עם התכשיטים השחורים. זאת גֶ'סַמִין קָאיג', בעלת היוזמה החופשית. היא בוודאי תסכים לעבוד בשבילנו. ובמחיר סביר מאוד". סליס וואן הטתה את ראשה כדי להביט. "אז עליה דיברת? אני מקווה שלספינה שלה יש רשת כבידה. חוסר משקל עושה לי בחילה". "מתי אתה מתכוון לפנות אליה?" שאל ג'פרי ליון. "אני לא מתכוון", אמר קג' נוויס. "תראו, נעזרתי בשירותיה של גֶ'סַמִין כדי להעביר מטען או שניים, אבל אני לא מוכן להסתכן ולטוס איתה בעצמי, ולא יעלה על דעתי לערב אותה במשהו ענק כזה. ליוזמה החופשית יש צוות של תשעה אנשים – שמסוגלים לטפל בלי בעיות בי ובשכירה. אני לא מתכוון להעליב, אבל אתם לא נחשבים". "לידיעתך, אני חייל", אמר ג'פרי ליון בקול נעלב. "השתתפתי בקרבות". "לפני מאה שנה", אמר נוויס. "כפי שאמרתי, היתר לא נחשבים. וגֶ'סַמִין תהרוג אותנו באותה קלות שהיא יורקת". העיניים הקטנות והכהות סקרו אותם בזה אחר זה. "וזאת הסיבה שאתם צריכים אותי. בלעדיי אתם מספיק תמימים כדי לשכור את ג'סמין או את אחד מתאגידי התחבורה". "האחיינית שלי עובדת אצל סוחר עצמאי מצליח מאוד", אמרה סליס וואן. "אצל מי מהם?" שאל קג' נוויס. "אצל נֹח ואקֶרפוּס", היא אמרה. "מעולם המציאוֹת". נוויס הנהן. "נח השמן", הוא אמר. "זה יהיה כיף, אני יודע. אולי כדאי להזכיר שהספינה שלו תמיד נמצאת בחוסר כבידה. הכבידה תהרוג את המנוון הזקן הזה – לא שזה ממש משנה. ואקרפוס הוא לא צמא דם במיוחד, זה נכון. הסיכויים שהוא לא יהרוג אותנו הם חצי-חצי. עם זאת הוא בין החמדנים והממולחים שבעסק. במקרה הטוב הוא ימצא דרך לקבל נתח מכובד. במקרה הגרוע הוא יקבל את הכול. ובספינה שלו יש צוות של עשרים איש – כולו נשים. האם שאלת פעם את האחיינית שלך מה בדיוק כולל התפקיד שלה?" סליס וואן הסמיקה. "אני חייבת להקשיב לרמיזות של האיש הזה?" שאלה את ליון. "זאת התגלית שלי. אני לא מוכנה שהבריון סוג ג' הזה יעליב אותי, ג'פרי". ליון הקדיר את פניו. "נו באמת, מספיק עם ההתקוטטויות האלה. נוויס, אין צורך להתרברב בניסיון שלך. הייתה לנו סיבה טובה להכניס אותך לעסק הזה, כולנו מסכימים בנוגע לזה. יש לך מושג את מי אפשר לשכור כדי לקחת אותנו לכוכב המגפה, נכון?" "ברור", הסכים נוויס. "את מי?" דובב אותו אניטס. "האיש הוא סוחר עצמאי פחות או יותר. לא מצליח במיוחד. והוא תקוע בשנדלור בחוסר מטען כבר יותר מחצי שנה תקנית. הוא מתחיל להיות נואש – נואש מספיק, אני חושב, כדי לקפוץ על ההזדמנות. יש לו ספינה קטנה וחבוטה עם שם ארוך ומגוחך. זאת לא ספינת פאר, אבל היא תיקח אותנו לשם, וזה מה שחשוב. אין צוות שידאיג אותנו, רק האיש עצמו. והוא – טוב, גם הוא קצת מגוחך. הוא לא יעשה לנו צרות. הוא גדול אבל רכרוכי מבפנים ומבחוץ. שמעתי שהוא מגדל חתולים. לא ממש מת על בני אדם. שותה המון בירה, אוכל יותר מדי. אני לא בטוח שהוא אפילו נושא נשק. השמועות אומרות שהוא חי מהיד לפה, מרפרף מעולם לעולם ומוכר קשקושים מגוחכים וצעקניים מהספינה החבוטה הזאת שלו. ואקֶרפוּס חושב שהוא בדיחה. אבל גם אם הוא טועה, מה יכול לעשות בן אדם אחד? אם הוא יעז אפילו לאיים לדווח עלינו, השכירה ואני יכולים להיפטר ממנו ולהאכיל בו את החתולים שלו". "נוויס, אני לא מוכן לדיבורים כאלה!" התנגד ג'פרי ליון. "אני לא מוכן לשום הרג במיזם הזה". "באמת?" אמר נוויס. הוא הנהן לעבר ריקה דונסטאר. "אז למה שכרת אותה?" החיוך שלו היה נבזי מאוד; בחיוך שהשיבה לו היו רוע ובוז צרופים. "בכל זאת", אמר נוויס, "ידעתי שזה המקום הנכון. הנה האיש שלנו נכנס". איש מהם, מלבד ריקה דונסטאר, לא היה מעורה במיוחד באומנות הקנוניה המתוחכמת; הם הסתובבו להביט בדלת ובאיש שנכנס בה באותו רגע. הוא התנשא לגובה רב מאוד, כמעט שני מטרים וחצי, והכרס הרכה והגדולה שלו השתפלה מעל חגורתו המתכתית הדקה. היו לו ידיים גדולות, פנים ארוכות וריקניות להפתיע ותנוחה נוקשה ומוזרה; עורו היה בהיר כעצם מולבנת, והיה נדמה שגופו נטול שיער. הוא לבש מכנסיים כחולים מבריקים וחולצה חומה-ערמונית שקצות שרווליה התפוחים היו מרופטים. נראה שחש במבטם הבוחן, מפני שהפנה אליהם את ראשו והשיב להם מבט בפנים בהירות וחסרות הבעה. הוא המשיך להביט. סליס וואן הייתה הראשונה שהסיטה את מבטה, ואחריה ג'פרי ליון, ולבסוף אניטס. "מי זה?" שאל הקיבורג את קג' נוויס. "ואקרפוס קורא לו טאפי", אמר נוויס. "אבל אמרו לי שהשם האמיתי שלו הוא האבילַנד טאף". | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |