|
|||||
|
חומריו האפלים - משקפת הענבר - פרק מתוך ספר
פיליפ פולמן עברית יעל סלע - שפירו |
|||||
|
|
|||||
| לרגל צאתו לאור של החלק השלישי בטרילוגייה "חומריו האפלים" מאת פיליפ פולמן אנו מביאים לכם את הפרקים הראשונים מתוך שלושת ספרי הטרילוגייה. הפרקים מפורסמים באדיבות הוצאת כתר והוצאת אופוס, אשר הוציאו לאור במשותף את הטרילוגייה הנפלאה הזו. | |||||
| משקפת הענבר מאת פיליפ פולמן - פרק ראשון 1 הישֵנה המכושפת בעמק השוכן בצל שושני אלפים, בסמוך לקו השלג, במקום שמפַכֶּה בו נחל שמימיו עכורים משלגים שהפשירו ויונים וחוחיות מתעופפות בין אורני ענק, הייתה מערה, חבויה למחצה בשל זיז הסלע שמעליה והעלים הכבדים והנוקשים שנאספו תחתיו. היער היה חדור צלילים: הנחל בין הסלעים, הרוח בין המחטים של ענפי האורן, זמזום החרקים וצווחותיהם של יונקים זעירים השוכנים בין העצים, וכן שירת ציפורים; ומפעם לפעם היה משב רוח חזק יותר מחכך זה בזה שני ענפי ארז או שני ענפי אשוח והם נאנקו כמיתרי צֶ’לו. זה היה מקום של אור שמש עז, מנומר תמיד; קרני בוהק זהוב-לימוני פילחו את הפסים והכתמים של הצל החום-ירקרק וחדרו עד אדמת היער; והאור לא שקַט מעולם, לא רָגַע מעולם, שכן קרעי ערפל ריחפו לעיתים קרובות מעל הצמרות, עמעמו את כל אור השמש לכדי זוהר פניני והעטו על כל אצטרובל לחות שהבהיקה כשהתפזר הערפל. לפעמים התעבתה הלחות בעננים לכדי טיפות שהיו ספק-ערפל ספק-גשם, שלא נפלו אלא דאו מטה, ותופפו ברחש עדין בין מיליוני המחטים. ליד הזרם עבר שביל צר, שתחילתו בכפר לרגלי העמק – אוסף בקתות רועים, לא יותר – וסופו במקדש חרֵב למחצה ששכן ליד הקרחון במעלה העמק, ודגלי משי דהויים ממנו התנופפו ברוחות התמידיות הנושבות מההרים הגבוהים, וכפריים אדוקים הניחו בו מִנחות של עוגות שׂעורה ותה מיובש. שילוב משונה של אור וקרח ואד אפף את מעלה העמק בקשתות תמידיות. פתח המערה היה מוגבה מעט מן השביל. לפני שנים רבות התגורר בה איש קדוש, שעסק במדיטציה, בצומות ובתפילות, ולזכרו כוּבד המקום עד היום. עומק המערה היה כעשרה מטרים ורצפתה יבשה: לכאורה מאורה מושלמת לזאב או לדוב, אך היצורים היחידים שחיו בה במשך השנים היו ציפורים ועטלפים. ואולם היצור שכרע ליד הכניסה, ועיניו השחורות מתרוצצות מצד לצד ואוזניו החדות זקורות, לא היה ציפור ולא עטלף. אור שמש כבד וסמיך נח על פרוותו הזהובה השופעת, וידי הקוף שלו הפכו אצטרובל מצד לצד, תלשו את קשקשיו באצבעות חדות ושלפו מתוכו את הצנוברים המתוקים. מאחוריו, בחשכה שעל גבול האור, עמדה גברת קוֹלְטֶר והרתיחה מים בסיר קטן על כירת נַפְטָא. הדֶמוֹן פלט גרגור אזהרה, וגברת קולטר נשאה את מבטה. בת כפר צעירה צעדה על השביל לעבר המערה. גברת קולטר ידעה מי היא: אָמָה הביאה לה את מזונה מדי יום כבר כמה ימים. בבואה הכריזה גברת קולטר שהיא אישה קדושה העוסקת במדיטציה ובתפילה, וכי נדרה נדר שלא לדבר עם גברים לעולם. היא לא הסכימה לקבל פני איש מלבד אַמה. אולם הפעם לא באה הנערה בגפה. אביה התלווה אליה, והמתין לה בצד כשטיפסה אל המערה. אמה ניגשה לפתח המערה וקדה. "אבי ביקש ממני למסור תפילות לשלומך," היא אמרה. "ברכוֹת, ילדתי," אמרה גברת קולטר. הילדה נשאה עמה צרור עטוף בבד כותנה דהוי והניחה אותו לרגליה של גברת קולטר. אחר כך הושיטה זר פרחים קטנים, כתריסר כלניות קשורות בחוט כותנה, והתחילה לדבר בקול נחפז ונרגש. שליטתה של גברת קולטר בשפתם של אנשי ההר הייתה מוגבלת אך היא העדיפה שלא לגלות להם עד כמה היא מוגבלת. ולכן חייכה וסימנה לילדה לשתוק ולהביט בשני הדמונים שלהן. הקוף הזהוב הושיט את ידו השחורה הקטנה, והדמון הפרפר של אמה רפרף והתקרב אליו עד שהתיישב על האצבע המסוקסת. הקוף קירב אותו לאוזנו באיטיות, וגברת קולטר חשה שטף של הבנה נוהר למוחה ומבהיר את מילותיה של הילדה. הכפריים שמחים שאישה קדושה כמוה מצאה לעצמה מקלט במערה, אך השמועות אומרות שיש אתה בן לוויה מסוכן ורב עוצמה. זה מה שהפחיד את הכפריים. האם הישות השנייה הייתה אדוניתה של גברת קולטר, או המשרתת שלה? מדוע הגיעה מלכתחילה? וכמה זמן יישארו? אמה שאלה את השאלות הללו בלוויית אלפי הסתייגויות. תשובה חדשנית עלתה בדעתה של גברת קולטר כשהבָנתו של הדמון חִלחלה לשלה. היא יכולה לגלות להם את האמת. לא את כל האמת, מן הסתם, אך חלק ממנה. המחשבה עוררה בה רטט צחוק זעיר, אך לא הניחה לו להתבטא בקולה כשהסבירה לילדה: "כן, יש איתי עוד מישהי פה. אבל אל דאגה. זאת בִּתי, והוטל עליה כישוף המפיל עליה תנומה. באנו הנה כדי להסתתר מפני המכשף שהטיל עליה את הכישוף הזה, ואני מנסה לרפא אותה ולשמור עליה מכל משמר. בואי לראות אותה, אם את רוצה." קולה הרך של גברת קולטר הרגיע מעט את אַמה, אך היא עדיין פחדה; והדיבורים על מכשפים ועל כשפים רק העצימו את יִראתה. אך הקוף הזהוב החזיק את הדמון שלה כה בעדינות, והיא גם הייתה סקרנית, ולכן נכנסה למערה בעקבות גברת קולטר. אביה, שעמד על השביל מתחת למערה, צעד צעד אחד קדימה והדמון העורבת שלו חבטה בכנפיה פעם או פעמיים, אך הוא נותר במקומו. גברת קולטר הדליקה נר מפני שהאור דעך במהירות, והובילה את אמה לעומק המערה. עיניה של הילדה הקטנה נפערו לרווחה ונצצו באפלולית וידיה רטטו במחווה בלתי פוסקת של אצבע-לאגודל, אצבע-לאגודל, כדי להרתיע את הרוע על ידי בלבול הרוחות הרעות. "את רואה?" שאלה גברת קולטר. "היא לא יכולה להזיק לאף אחד. אין סיבה לדאגה." אמה הביטה בדמות שבשק השינה. הילדה הייתה מבוגרת ממנה בשלוש או ארבע שנים בערך; וגון שיערה היה גוון שאמה לא ראתה מימיה – חום-זהוב בהיר, כרעמת אריה. שפתיה היו חשוקות בכוח, וברור היה שהיא שקועה בשינה עמוקה מפני שהדמון שלה התכרבל ליד צווארה, מחוסר הכרה. הוא לבש דמות של יצור הדומה לנמייה, אך קטן ממנה. פרוותו הייתה אדומה-זהובה. הקוף הזהוב ליטף בעדינות את הפרווה שבין אוזניו של הדמון הישֵן, ואמה ראתה כיצד היצור-דמוי-הנמייה נרתע בחשש ופולט יבבה חלושה וצרודה. הדמון של אמה, ששינה את צורתו לעכבר, נצמד לצווארה והציץ בפחד מבעד לשערה. "את יכולה לספר לאביך מה ראית," המשיכה גברת קולטר. "אין כאן רוחות רעות. זאת הבת שלי, הישֵנה תחת השפעת כישוף ונתונה להשגחתי. אך אמה, אמרי בבקשה לאביך שזה סוד. אסור לאיש מלבדכם לדעת שלַיירָה פה. אם ייוודע למכשף שהיא כאן, הוא ימצא אותה ויחסל אותה, ואותי, ואת כל מה שנמצא בסביבה. ולכן הס! ספרי לאביך ולא לאף אחד אחר." היא כרעה ליד ליירה, הרחיקה את השיער הלח מהפנים הישנות ואחר כך התכופפה כדי לנשק את לחייה של בתה. היא נשאה עיניים עצובות ואוהבות וחייכה אל אמה בחמלה ובואמץ עד כדי כך שהילדה חשה שדמעות מערפלות את עיניה. גברת קולטר נטלה את ידה של אמה והלכה איתה לפתח המערה וראתה את אביה של הנערה, שצפה מלמטה בחשש. האישה הצמידה את ידיה זו לזו וקדה לעברו, ולאיש רָווח כשראה שבתו מסתובבת ורצה במורד המדרון באור הדמדומים, לאחר שקדה הן לעברה של גברת קולטר והן לעבר הישֵנה המכושפת. האב ובתו קדו עוד פעם לעבר המערה, ואחר כך יצאו לדרכם ונבלעו במהרה באפלולית שושני האלפים הכבדות. גברת קולטר פנתה אל הַכִּירה, שהמים ששָפתה עליה כמעט רתחו. היא התכופפה ופוררה כמה עלים לתוך המים, שני קמצוצים מהשקיק הזה, קמצוץ אחד מהשקיק ההוא, והוסיפה שלוש טיפות של שמן צהוב בהיר. היא בחשה את התערובת במרץ ומנתה בליבה חמש דקות. אחר כך הורידה את הסיר מהאש והתיישבה כדי להמתין עד שיתקרר הנוזל. מסביבה היה מונח חלק מהציוד מהמחנה ליד האגם הכחול, שסֶר צ’ארלס לאטרוֹם מת בו: שק שינה, תרמיל עם בגדים להחלפה וחומרי כביסה וכדומה. הייתה גם תיבת קנווס מרופדת עם מסגרת עץ נוקשה שהכילה כלים שונים; היה גם אקדח בנרתיק. התמצית התקררה במהירות באוויר הדליל, וברגע שהגיעה לטמפרטורת הגוף, מזגה אותה גברת קולטר בזהירות לכוס עם פִּיה ולקחה אותה למעמקי המערה. הדמון הקוף שמט את האצטרובל ובא אחריה. גברת קולטר הניחה את הכוס בזהירות על סלע קטן ורכנה אל ליירה הישנה. הקוף הזהוב כרע מעברה השני, דרוך לתפוס את פַּנְטָלַיִמוֹן אם יתעורר. שערה של ליירה היה לח ועיניה התרוצצו מתחת לעפעפיה הסגורים. היא התחילה לזוז: גברת קולטר הרגישה שריסיה מרפרפים כאשר נישקה אותה, וידעה שלא נותר זמן רב עד שליירה תתעורר לגמרי. היא החליקה את ידה תחת ראשה של הילדה, ובידה השנייה סילקה ממצחה את קווֹצות השיער הלחות. שפתיה של ליירה נפשקו והיא נאנחה בשקט; פנטלימון התקרב לחזה. עיניו של הקוף הזהוב לא משו מהדמון של ליירה, ואצבעותיו השחורות והקטנות לפתו בעווית את קצה שק השינה. גברת קולטר הביטה בו והוא הרפה מהשק והתרחק כדי זרוע. האישה הרימה בעדינות את בתה עד שכתפיה התרוממו וראשה היה מוטה אחורה, וליירה עצרה את נשימתה פתאום ועיניה נפקחו, מפרפרות, כבדות. "רוֹגֶ’ר," היא מלמלה. "רוג’ר... איפה אתה... אני לא רואה..." "שששש," לחשה אִמהּ, "שששש, חמודה שלי, תשתי." היא הצמידה את הכוס לפיה של ליירה והיטתה אותה עד שֶטיפּה לחלחה את שפתיה של הילדה. לשונה של ליירה חשה בטיפות והשתרבבה כדי ללקק אותן, וגברת קולטר הניחה לעוד כמה טיפות נוזל לזרזף לפּיה. היא עשתה זאת בזהירות רבה והניחה לה לבלוע כל לגימה בטרם תשקה אותה שוב. לאחר כמה דקות התרוקנה הכוס, וגברת קולטר השכיבה את בתה. ברגע שראשה של ליירה נגע בקרקע, שב פנטלימון להתכרבל ליד צווארה. פרוותו הזהובה-אדומה הייתה לחה כשׂערה. שניהם שקעו שוב בשינה עמוקה. הקוף הזהוב פסע בקלילות לפתח המערה והתיישב שם להשקיף על השביל. גברת קולטר טבלה פיסת בד בקערת מים קרים ונוגבה את פניה של ליירה, ואחר כך פתחה את שק השינה והרטיבה את זרועותיה, את צווארה ואת כתפיה, מפני שלְליירה היה חם. לבסוף שלפה אִמהּ מסרק והתירה בעדינות את סבך שיערה של ליירה, החליקה אותו והרחיקה אותו ממצחה וסידרה בו שביל באמצע. היא השאירה את שק השינה פתוח כדי שהילדה תצטנן מעט, ואחר כך פתחה את הצרור שהביאה אָמה: כמה ככרות לחם שטוחות, גוש עלי תה דחוסים, מעט אורז דביק עטוף בעלה גדול. הגיע הזמן להדליק את המדורה. צינת ההרים הייתה עזה בלילה. היא חתכה בשיטתיות מעט חומר הצתה יבש, הכינה את המדורה והדליקה גפרור. היה עליה לתת את דעתה על בעיה נוספת: הגפרורים הלכו ואזלו, וכמותם גם הנפטא לכירה; מעתה ואילך עליה להשאיר את המדורה דולקת יומם ולילה. הדמון שלה היה מוטרד. מה שעשתה במערה הזאת היה למורת רוחו, אך כאשר ניסה להביע את הסתייגותו סילקה אותו מעל פניה. הוא הפנה את גבו והשליך את שברי האצטרובל אל החשכה בחוץ, והבוז נחרט בכל תווי גופו; היא לא שמה לב, אלא עמלה בכישרון ובהתמדה והקימה את המדורה והניחה עליה את הסיר כדי להרתיח מים לתה. אך ספקותיו השפיעו עליה בכל זאת, וכשפוררה את לִבנַת התה האפורה-כהה לתוך המים, שאלה את עצמה מה היא עושה לכל הרוחות, ואם יצאה מדעתה, ושוב ושוב שאלה את עצמה מה יקרה כשהדבר ייוודע לכנסייה. הקוף הזהוב צדק. היא לא הסתירה לא רק את ליירה: היא הסתירה את עיניה שלה. מתוך החשכה הופיע הילד הקטן, מלא תקווה ופחד, ולחש שוב ושוב: "ליירה – ליירה – ליירה..." מאחוריו עמדו דמויות אחרות, מוצללות אפילו יותר ממנו, דוממות יותר. נראה שהן שייכות לקבוצה אחת, לסוג אחד, אך לא היו להן פנים נראים לעין וקולות נשמעים; וקולו שלו היה לחישה בלבד ופניו היו מוצלות ומעורפלות כמו משהו שכמעט נשכח. "ליירה.... ליירה..." איפה הם? על מישור גדול ששום אור לא זהר בשמיו הכהים כברזל, שאובך עִרפֵּל את אופקיו מכל עבר. הקרקע הייתה אדמה חשופה, שנכבשה ושוטחה על ידי מיליוני רגליים, אף שמשקלן של הרגליים האלה היה קל ממשקל נוצה; ולכן יש להניח כי הזמן כבש אותה, אף שהזמן פה עמד מלכת; ולכן יש להניח שאלה פני הדברים. זה היה סוף כל המקומות, אחרון העולמות. "ליירה..." למה הם פה? הם כלואים. מישהו ביצע פשע, אם כי איש מהם לא ידע מה היה הפשע, מי ביצע אותו ומי הסמכות ששפטה אותם. מדוע הילד קורא בלי הרף בשמה של ליירה? תקווה. מי הם? רוחות. וליירה לא הייתה יכולה לגעת בהם, ככל שניסתה. ידיה המבולבלות חלפו דרכם פעם אחר פעם, אך הילד הקטן עדיין עמד שם והפציר בה. "רוג’ר," היא אמרה, אך קולה נשמע כלחישה, "אוי, רוג’ר, איפה אתה? מה זה המקום הזה?" הוא אמר, "זה עולם המתים, ליירה – אנ’לא יודע מה לעשות – אנ’לא יודע אם אני תקוע פה לנצח, ואנ’לא יודע אם עשיתי דברים רעים ומה עשיתי, כי ניסיתי להיות טוב, אבל אני שונא את המקום הזה, ואני מפחד ממנו, אני שונא אותו-" ולייירה אמרה, "אני | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |