|
|||||
|
חומריו האפלים - המצפן הזהוב - פרק מתוך ספר
פיליפ פולמן עברית יעל סלע - שפירו |
|||||
|
|
|||||
| לרגל צאתו לאור של החלק השלישי בטרילוגייה "חומריו האפלים" מאת פיליפ פולמן אנו מביאים לכם את הפרקים הראשונים מתוך שלושת ספרי הטרילוגייה. הפרקים מפורסמים באדיבות הוצאת כתר והוצאת אופוס, אשר הוציאו לאור במשותף את הטרילוגייה הנפלאה הזו. | |||||
| המצפן הזהוב מאת פיליפ פולמן - פרק ראשון קנקן הטוֹקַאי לַיירָה והדֶמוֹן [1] שלה חצו את האולם המחשיך צמודים לקיר, כדי שלא להיראות לעיני עובדי המטבח. שלושת השולחנות הגדולים שהשתרעו לכל אורך האולם כבר היו ערוכים. האור המועט השתקף בכלי הכסף והזכוכית, והספסלים הארוכים הורחקו מהשולחנות לקראת בואם של האורחים. דיוקנאותיהם של המאסטרים הקודמים היו תלויים גבוה לאורך הקירות האפלוליים. לַיירָה התקרבה לבימת הכבוד, הציצה אחורה לעבר דלת המטבח הפתוחה, ומכיוון שלא ראתה אף אחד טיפסה ונעמדה ליד שולחן הכבוד. על שולחן זה היו כלֵי זהב ולא כסף, וארבעה עשר המושבים לא היו ספסלי אלון אלא כיסאות מעץ מהגוני עם כריות קטיפה. לַיירָה נעצרה ליד כיסאו של המאסטר והקישה בציפורנה בעדינות על הכוס הגדולה ביותר. הצליל הדהד צלול ברחבי האולם. "את לא מתייחסת לזה ברצינות," לחש הדמון שלה. "התנהגי יפה." שמו של הדמון היה פַּנְטַלֵימוֹן, ועתה הוא לבש צורת עשׁ חום כהה, כדי שייבלע באפלולית האולם. "הם עושים במטבח יותר מדי רעש, הם לא יוכלו לשמוע אותנו," לחשה לו לַיירָה. "ורב המשרתים לא נכנס עד הצלצול הראשון. תפסיק להציק." ובכל זאת היא הניחה את כף ידה על הבדולח המצטלצל, ופַּנְטַלֵימוֹן רפרף קדימה וחלף דרך הדלת הפתוחה מעט אל חדר ההסבּה שמעברה האחר של הבימה. כעבור רגע שב והופיע. "אין שם אף אחד," הוא לחש. "אבל אנחנו צריכים להזדרז." לַיירָה כרעה מאחורי שולחן הכבוד, חצתה את החדר בריצה שפופה לעבר דלת חדר ההסבה, ואז הזדקפה והביטה סביב. מקור האור היחיד בחדר היה האח. הלהבה הבהירה שעלתה מעצי ההסקה הבוערים נעה קלות כשליירה הסתכלה עליה, ושילחה מתז גִצים במעלה הארובה. ליירה חיה בקולֶג’ כמעט כל חייה, אך מעולם לא ראתה את חדר ההסבה: רק למלומדים ולאורחיהם הותרה הכניסה לכאן, ועל הנשים נאסרה לחלוטין. אפילו המשרתות לא ניקו את החדר הזה. זה היה תפקידו הבלעדי של השַמָש. פַּנְטַלֵימוֹן התיישב על כתפה. "עכשיו את מרוצה? אפשר ללכת?" הוא לחש. "מה פתאום! אני רוצה להסתכל!" חדר ההסבה היה חדר גדול, ובמרכזו שולחן אליפטי מעץ סיסם ממוֹרק ועליו קנקנים וכוסות שונים, ומטחנת עלי עישון כסופה עם כַּן למקטרות. על מזנון סמוך עמדו קדרת חימום וסל ובו ראשי פְּרגים. "הם מפנקים את עצמם, נכון, פַּאן?" היא אמרה חרישית. היא התיישבה באחת מכורסאות העור הירוקות. הכורסה הייתה עמוקה כל כך עד שהיא כמעט נשכבה בה, אבל היא הזדקפה וקיפלה את רגליה תחתיה כדי להתבונן בדיוקנאות התלויים על הקירות. עוד מלומדים זקנים, כנראה: עוטי גלימות, מזוקנים ועגמומיים, השקיפו מתוך מסגרותיהם במורת רוח קודרת. "על מה לדעתך הם מדברים?" שאלה ליירה, או לכל הפחות התחילה לשאול, שכּן לפני שהספיקה לסיים את השאלה שמעה קולות מחוץ לדלת. "מאחורי הכורסה - מהר!" לחש פַּנְטַלֵימוֹן, וליירה זינקה מן הכורסה ובִן רגע צללה מאחוריה. זו לא הייתה כורסה מוצלחת להתחבא מאחוריה: ליירה בחרה כורסה שעמדה באמצע החדר ממש, ואם לא תשמור על שקט מוחלט... הדלת נפתחה והאור בחדר השתנה: אחד מהבאים נשא עששית והניח אותה על המזנון. ליירה ראתה את רגליו, במכנסיים ירוקים כהים ונעליים שחורות מבהיקות. זה היה משרת. קול עמוק אמר, "לוֹרד עזריאל כבר הגיע?" זה היה המאסטר. ליירה עצרה את נשימתה וראתה את הדמון של המשרת (כלבה, כמו הדמונים של כל המשרתים כמעט) פוסעת בזריזות פנימה ומתיישבת לרגליו בשקט, ואז נגלו לעיניה גם רגליו של המאסטר, בנעליים השחורות המרופטות שנעל תמיד. "לא, מאסטר," אמר השמש. "גם לא שמענו שום דבר ממעגן התעופה." "אני מניח שהוא יהיה רעב כשיגיע. קח אותו ישר לאולם, בבקשה ממך." "בסדר גמור, מאסטר." "ומזגת לו לקנקן קצת מהטוקאי המיוחד?" "כן, מאסטר. בציר 1898, כפי שציווית. כבוד הלורד מחבב אותו מאוד, כזכור לי." "יפה. עכשיו צא, בבקשה." "אתה זקוק לעששית, מאסטר?" "כן, השאר אותה. היכנס לכאן במהלך הארוחה כדי לקטום את הפתיל, בבקשה ממך." השמש קד קלות ופנה לצאת, והדמון שלו צעדה אחריו בצייתנות. ממחבואה הלא מוצלח ראתה ליירה את המאסטר ניגש לארון אלון גדול בפינת החדר, מסיר את הגלימה שלו מקולב ולובש אותה בכבדות. המאסטר היה פעם איש חזק, אך עכשיו כבר היה בן למעלה משבעים ותנועותיו נוקשות ואיטיות. הדמון שלו הייתה בדמות עורב, וברגע שלבש את גלימתו היא התעופפה מהארון ונחתה במקומה הרגיל, על כתפו הימנית. ליירה הרגישה שפּנטלימון סומר מחרדה, אף על פי שלא הוציא הגה. היא עצמה הרגישה התרגשות נעימה. לורד עזריאל, האורח שהזכיר המאסטר, היה דודהּ של ליירה, איש שהעריצה ופחדה ממנו כאחד. אמרו עליו שהוא מעורב בפוליטיקה בחלונות הגבוהים, במסעות מחקר סודיים, במלחמות רחוקות, והיא אף פעם לא ידעה מתי יופיע פתאום. הוא היה קפדן מאוד: אם יתפוס אותה כאן היא תיענש בחומרה, אבל היא תעמוד בזה. אך הדבר הבא שראתה שינה לחלוטין את פני הדברים. המאסטר הוציא מכיסו נייר מקופל והניח אותו על השולחן. הוא שלף את פקק הקנקן שהכיל יין זהוב משובח, פתח את קפלי הנייר ושפך זרזיף דק של אבקה לבנה לתוך הקנקן, ואחר כך קימט את הנייר והשליך אותו לאח. הוא הוציא מכיסו עיפרון ובחש את היין עד שהאבקה התמוססה בו, ואחר כך השיב את הפקק למקומו. הדמון שלו השמיעה קרקור חרישי קצר. המאסטר השיב בשקט והביט סביב בעיניו הקודרות שברדס הגלימה הצל עליהן, ואז יצא מן החדר בדלת שדרכה נכנס. ליירה לחשה, "ראית את זה, פאן?" "בטח שראיתי! עכשיו צאי מפה מהר, לפני שרב המשרתים יגיע!" אבל בעודו מדבר, נשמע צלצול אחד של הפעמון מקצהו המרוחק של האולם. "זה הפעמון של רב המשרתים!" אמרה ליירה. "חשבתי שיש לנו יותר זמן." פּנטלימון רִפרף במהירות אל דלת האולם ובחזרה. "רב המשרתים כבר כאן," הוא אמר. "ואת לא יכולה לצאת דרך הדלת השנייה..." הדלת השנייה, זו שהמאסטר נכנס ויצא דרכה, הובילה למסדרון ההומה שבין הספרייה לבין מועדון המלומדים. בשעה זו של היום היה המסדרון מלא גברים המתעטפים בגלימותיהם לקראת ארוחת הערב או ממהרים להשאיר מסמכים או תיקים במועדון לפני שייכנסו לאולם הסעודה. ליירה תכננה לצאת בדרך שנכנסה, מתוך ביטחון שיהיו לה עוד כמה דקות עד שיצלצל הפעמון של רב המשרתים. ואילו לא ראתה את המאסטר שופך את האבקה לתוך היין, ייתכן שהייתה מוכנה להסתכן בזעמו של רב המשרתים או שהייתה מנסה להתגנב במסדרון ההומה בלי שישגיחו בה. אבל היא הייתה מבולבלת, ולכן היססה. באותו הרגע שמעה צעדים כבדים על בימת הכבוד. רב המשרתים בא לוודא שחדר ההסבה מוכן לעישון הפרגים ושתיית היין של המלומדים אחרי ארוחת הערב. ליירה זינקה אל ארון האלון, פתחה אותו והתחבאה בתוכו. היא בקושי הספיקה לסגור את הדלת לפני שרב המשרתים נכנס לחדר. היא לא חששה לפּנטלימון: החדר היה חשוך, והוא גם יכול פשוט להתחבא מתחת לכיסא. היא שמעה את נשימתו השורקנית והכבדה של רב המשרתים, ומבעד לחרך בדלת הארון, שלא הייתה סגורה לגמרי, ראתה אותו מיישר את המקטרות בכן ליד מטחנת העלים ומעביר את מבטו על הקנקנים והכוסות. הוא החליק את שערו על אוזניו בשתי ידיו ואמר משהו לדמון שלו. הוא היה משרת, ולכן היא הייתה כלבה; ומשום שהמשרת מיוחס, גם הכלבה מיוחסת. לדמון שלו הייתה צורת כלבת סֶטֶר אדמונית. הדמון נראתה חשדנית והסתכלה סביבה כאילו הרגישה שיש פולש בחדר, אבל לא פנתה לארון, לרווחתה הרבה של ליירה. ליירה פחדה מרב המשרתים, שכבר הכה אותה פעמיים. ליירה שמעה לחישה רפה; מתברר שפּנטלימון נדחק לארון יחד אִתה. "עכשיו נצטרך להישאר פה. למה את לא מקשיבה לי?" היא לא השיבה לו עד שרב המשרתים הלך. תפקידו היה לפקח על ההגשה בשולחן הכבוד, והיא כבר שמעה את המלומדים נכנסים לחדר במלמול קולות ודשדוש רגליים. "ומזל שלא הקשבתי," היא ענתה בלחישה. "אחרת לא היינו רואים את המאסטר מכניס רעל ליין. פאן, זה היה הטוקאי שהוא שאל עליו את השמש! הם עומדים להרוג את לורד עזריאל!" "את לא יודעת שזה רעל." "נו, בטח שזה רעל. אתה לא זוכר שהוא אמר לשמש לצאת מהחדר ורק אז הוא עשה את זה? אם זה היה משהו תמים, לא היה אכפת לו שהשמש יִראה. ואני יודעת שמשהו קורה - משהו פוליטי. המשרתים מדברים על זה כבר כמה ימים. פאן, אנחנו נוכל למנוע רצח!" "בחיים לא שמעתי שטויות כאלה," הוא אמר. "איך את חושבת שתצליחי להתחבא בשקט בארון הפצפון הזה במשך ארבע שעות? תני לי לצאת ולהציץ למסדרון. אני אגיד לך מתי השטח פנוי." הוא רפרף מכתפה והיא ראתה את צלו הקטן מופיע בחרך האור. "אין טעם, פאן, אני נשארת," היא אמרה. "יש כאן עוד גלימה או משהו כזה. אני אפרוש אותה על הרצפה כדי שיהיה לי נוח. אני פשוט חייבת לראות מה הם עושים." עד אותו הרגע היא כרעה על עקביה. עכשיו קמה בזהירות ומיששה את קולבי הבגדים כדי שלא להרעיש, וגילתה שהארון גדול מכפי שחשבה. היו בו כמה גלימות וברדסים אקדמיים, חלקם מעוטרים בפרווה, ורובם מצופים משי. "מעניין אם כולם של המאסטר," היא לחשה. "אולי כשהוא מקבל תוארי כבוד ממקומות אחרים, נותנים לו גלימות מגונדרות והוא שומר אותן פה לאירועים מיוחדים... פאן, אתה באמת חושב שמה שבתוך היין הוא לא רעל?" "לא," הוא אמר. "אני חושב שהוא כן, כמו שאת חושבת. אני חושב שזה לא העסק שלנו. ואני חושב שאם תתערבי זה יהיה המעשה הטיפשי ביותר בחיים שלך, שממילא כבר מלאים בדברים טיפשיים. זה לא קשור אלינו." "תפסיק לדבר שטויות," אמרה ליירה. "אני לא יכולה פשוט לשבת כאן ולהסתכל איך הם מרעילים אותו!" "אז בואי למקום אחר." "אתה פחדן, פאן." "בטח שאני פחדן. אפשר לשאול אותך מה את מתכננת לעשות? את מתכוונת לזנק ולחטוף את הכוס מהאצבעות הרועדות שלו? על מה חשבת?" "לא חשבתי על כלום, כמו שאתה יודע היטב," היא התיזה בשקט. "אבל אחרי שראיתי מה שהמאסטר עשה, אין לי ברירה. אתה אמור להבין בענייני מצפון, לא? איך אני יכולה סתם ללכת ולשבת בספרייה או במקום אחר ולא לעשות כלום, כשאני יודעת מה עומד לקרות? אין לי שום כוונה להתנהג בצורה כזאת, אני מבטיחה לך." "זה מה שרצית מההתחלה," הוא אמר אחרי רגע. "רצית להתחבא כאן ולהציץ. איך לא הבנתי את זה קודם?" "בסדר, נכון," היא אמרה. "כולם יודעים שהם עושים משהו סודי. יש להם מין טקס או משהו כזה. ופשוט רציתי לדעת מהו." "זה לא ענייננו! אם הם רוצים ליהנות מהסודות הקטנים שלהם אז את יכולה להסתכל עליהם מלמעלה ולתת להם להמשיך בענייניהם. מחבואים וריגול הם משחקים לילדים טיפשים." "בדיוק מה שחשבתי שתגיד. עכשיו תפסיק לנדנד." שניהם ישבו בדממה זמן מה, היא באי נוחות על רצפת הארון הקשה, והוא מפתל את מחושיו הזמניים בצדקנות על אחת הגלימות. ליירה חשה תערובת של מחשבות נאבקות במוחה, ויותר מכול הייתה רוצה לחלוק אותן עם הדמון שלה, אבל היא הייתה גאה מדי. אולי כדאי שהיא תנסה להבהיר אותן בלי עזרתו. המחשבה העיקרית שלה הייתה דאגה, אבל לא לעצמה. היא הסתבכה בצרות לעתים קרובות מספיק כדי לא להתרגש מזה. הפעם היא דאגה ללורד עזריאל, והוטרדה באשר לפשר כל העניין הזה. הוא ביקר בקולג’ לעתים רחוקות בלבד, והעובדה שזאת תקופה של מתח גבוה מבחינה פוליטית מרמזת שהוא לא בא סתם כדי לשתות ולאכול ולעשן עם כמה ידידים ותיקים. היא ידעה שגם לורד עזריאל וגם המאסטר היו חברים במועצת הקבינט, הגוף המייעץ המיוחד של ראש הממשלה, וייתכן שבואו קשור לזה; אבל אספות מועצת הקבינט נערכו בארמון, ולא בחדר ההסבה של קולג’ ג’וֹרדן. הייתה שמועה אחת שעוררה לחישות בקרב משרתי הקולג’ במשך ימים ארוכים. אמרו שהטַרְטַרים פלשו למוּסְקוֹבי, ושהם נוהרים צפונה אל סנט פֶּטֶרבּוּרג, שממנה יוכלו לשלוט על הים הבַּלְטי ולכבוש בסופו של דבר את כל מערב אירופה. ולורד עזריאל היה בצפון הרחוק: בפעם האחרונה שהיא ראתה אותו, הוא ארגן משלחת מחקר ללַפּלַנד... "פאן," היא לחשה. "כן?" "אתה חושב שתהיה מלחמה?" "עוד לא. לורד עזריאל לא היה סועד כאן אם המלחמה הייתה עלולה לפרוץ בשבוע הבא." "זה מה שחשבתי. אבל אולי מאוחר יותר?" "ששששש! מישהו בא." היא הזדקפה והצמידה את עינה לסדק בדלת. זה היה השמש, שנכנס כדי לקטום את פתיל העששית כפי שהורה לו המאסטר. חדר המלומדים והספרייה הוארו באור עמבּר, אבל בחדר ההסבה העדיפו המלומדים את עששיות הנפט. הם לא יְשנו זאת כל עוד המאסטר חי. השמש קטם את הפתיל, הכניס בול עץ נוסף לאח, הטה אוזן לדלת הפונה למסדרון ואז לקח לעצמו חופן עלים מכַּן העישון. ברגע שהחזיר את המכסה למקומו הסתובבה ידית הדלת השנייה, והוא זינק בבהלה. ליירה התאפקה שלא לצחוק. השַמש הזדרז לתחוב את העלים לכיסו ופנה אל הנכנס. "לורד עזריאל!" הוא קרא, וצמרמורת קרה חלפה בגבה של ליירה מעוצמת ההפתעה. היא לא יכלה לראות אותו ממקומה, וניסתה לכבוש את הדחף לזוז ולהסתכל. "ערב טוב, רֶן," אמר לורד עזריאל. ליירה תמיד שמעה את הקול הצרוד בתערובת של עונג וחשש. "הגעתי מאוחר מכדי להצטרף לארוחת הערב. אני אמתין כאן." השמש הרגיש שלא בנוח. אורחים הורשו להיכנס לחדר ההסבה רק אם המאסטר הזמין אותם, ולורד עזריאל ידע זאת; אבל השמש גם ראה את לורד עזריאל נועץ מבט רב משמעות בבליטה שבכיסו, והחליט שלא למחות. "להודיע למאסטר שהגעת, אדוני הלורד?" "זה לא יזיק. תוכל להביא לי קצת קפה." "בסדר גמור, אדוני הלורד." השמש קד ומיהר החוצה, והדמון שלו נשרכה אחריו בהכנעה. דודהּ של ליירה חצה את החדר לעבר האח, מתח את זרועותיו מעל ראשו ופיהק כאריה. הוא לבש בגדי מסע. ליירה נזכרה, כפי שנזכרה בכל פעם שראתה אותו, עד כמה הוא מפחיד אותה. עכשיו לא היה שום סיכוי להתגנב החוצה בלי שיבחין בה: היא חייבת לשבת בשקט ולקוות לטוב. הדמון של לורד עזריאל, נמרת שלג, עמדה לצדו. "אתה מתכוון להראות את ההקרנות כאן?" היא שאלה בשקט. "כן. זה יגרום פחות טִרחה מאשר לעבור לאולם ההרצאות. הם יִרצו לראות גם את הדגימות; אזמין את השוער בעוד רגע. אלו אינם זמנים טובים, סְטֶלְמַרִיָה." "כדאי שתנוח." הוא השתרע על אחת הכורסאות וליירה לא יכלה עוד לראות את פניו. "כן, כן. כדאי שגם אחליף בגדים. יש בוודאי איזה כלל שמאפשר להם להטיל עלי קנס של שנים עשר בקבוקים בעווֹן כניסה לחדר הזה בלבוש לא הולם. אני צריך לישון שלושה ימים רצופים. העובדה נותרת בעינה -" נשמעה דפיקה בדלת, והשמש נכנס לחדר ובידו מגש כסף ועליו קנקן קפה וספל. "תודה לך, רן," אמר לורד עזריאל. "האם אני רואה על השולחן את הטוקאי?" "המאסטר הורה למזוג אותו במיוחד בשבילך, אדוני הלורד," אמר השמש. "נשארו רק שלושה תריסרי בקבוקים מבציר 98’." "כל הדברים הטובים הם בני חלוף. השאֵר את המגש פה לידי. אה, תוכל לבקש מהשוער לשלוח את שתי התיבות שהשארתי בבניין המגורים, בבקשה?" "לכאן, אדוני הלורד?" "כן, לכאן, בן אדם. אזדקק גם למסך ולפנס הקרנה, גם כן כאן, גם כן עכשיו." השמש לא יכול היה שלא לפעור את פיו בתדהמה, אבל הוא הצליח להימנע מן השאלה, או מן המחאה. "רן, אתה שוכח את מקומך," אמר לורד עזריאל. "אל תערער על דברי; פשוט עשה מה שאני אומר לך." "בסדר גמור, אדוני הלורד," אמר השמש. "אם יוּתר לי להציע, אולי כדאי שאודיע למר קוֹסוֹן מה אתה מתכנן, אדוני הלורד, אחרת הוא עלול להיות מופתע קצת, אם אתה מבין את כוונתי." "כן. הודע לו, אם כך." מר קוֹסוֹן היה רב המשרתים. בינו לבין השמש שררה יריבות מבוססת ורבת שנים. רב המשרתים היה הבכיר מבין השניים, אבל לשמש היו יותר הזדמנויות להתחנף למלומדים, והוא ניצל אותן עד תומן. הוא ינצל בשמחה את ההזדמנות להוכיח לרב המשרתים שהוא יודע יותר ממנו על ההתרחשויות בחדר ההסבה. השמש קד ויצא. ליירה הביטה בדודה מוזג כוס קפה, מחסל את המשקה בבת אחת, מוזג עוד כוס ולוגם אותה לאט יותר. היא נעשתה דרוכה: תיבות של דגימות? פנס הקרנה? מה היה לו להראות למלומדים שהיה חשוב ודחוף כל כך? לורד עזריאל קם והפנה את גבו אל האח. היא ראתה אותו במלוא קומתו והתפעלה מן הניגוד בינו לבין השמש השמנמן והמלומדים הכפופים והרופסים. לורד עזריאל היה אדם גבוה בעל כתפיים חזקות, פנים שחומות ותקיפות, ועיניים שנראו מבריקות ונוצצות בצחוק פראי. היו אלה פנים של שליט, או יריב: לא פניו של מי שראוי לבוז או לרחמים. כל תנועותיו היו רחבות ומאוזנות באופן מושלם, כמו תנועותיה של חיית פרא, וכשהופיע בחדר כמו זה, הוא נראה כחיית פרא שנכלאה בכלוב קטן מדי. ברגע זה הייתה הבעתו מרוחקת ומהורהרת. הדמון שלו התקרבה אליו והשעינה את ראשה על מותניו, והוא השפיל אליה מבט סתום ואחר כך הסתובב וניגש לשולחן. ליירה חשה שקיבתה מתכווצת פתאום, כששלף לורד עזריאל את הפקק מקנקן הטוקאי והחל למזוג לעצמו כוס יין. "לא!" הצעקה השקטה בקעה לפני שהצליחה להשתיק אותה. לורד עזריאל שמע ומיד סב על עקביו. "מי שם?" היא לא הצליחה להשתלט על עצמה. היא התגלגלה מהארון, קמה על רגליה וחטפה את הכוס מידו. היין ניתז מהכוס על קצה השולחן ועל השטיח, והכוס נפלה והתנפצה. הוא לפת את פרק ידה וסובב אותו בכוח. "ליירה! מה את עושה, לעזאזל?" "עֲזוב אותי ואני אספר לך!" "קודם אשבור לך את היד. איך את מעיזה להיכנס לכאן?" "כרגע הצלתי את החיים שלך!" הם קפאו לרגע, הילדה מתפתלת בכאב אך מעווה את פניה כדי שלא לפלוט צעקת כאב, והגבר גוהר מעליה בפנים זועפות כרעם. "מה אמרת?" הוא שאל יותר בשקט. "היין הזה מורעל," היא מלמלה בשיניים חשוקות. "ראיתי את המאסטר מכניס לתוכו איזושהי אבקה." הוא הרפה ממנה. היא קרסה לרצפה, ופּנטלימון רפרף בדאגה אל כתפה. דודה השפיל אליה מבט של זעם מאופק, והיא לא העזה לפגוש במבטו. "נכנסתי סתם כדי לראות איך החדר הזה נראה," היא אמרה. "אני יודעת שאסור לי. התכוונתי לצאת לפני שכולם ייכנסו, אבל אז שמעתי את המאסטר מגיע ונלכדתי כאן. הארון היה המחבוא היחיד. וראיתי אותו מכניס אבקה ליין. אם לא הייתי -" נשמעה דפיקה על הדלת. "זה בטח השוער," אמר לורד עזריאל. "חזרה לארון. ואם אשמע אפילו ציוץ, אני מבטיח לך שתצטערי שאת חיה." היא רצה לארון מיד, וברגע שסגרה את הדלת שמעה את לורד עזריאל אומר, "פתוח." כפי שאמר, זה היה השוער. "לכאן, אדוני הלורד?" ליירה ראתה את האיש הזקן ניצב בפתח בהיסוס, ומאחוריו קצה של תיבת עץ גדולה. "זה בסדר, שוּטֶר," אמר לורד עזריאל. "הַכנֵס לכאן את שתיהן ושׂים אותן ליד השולחן." ליירה נרגעה מעט והרשתה לעצמה להרגיש את הכאב בכתפה ובפרק ידה. הכאב היה חזק מספיק לגרום לה לבכות, אם היא הייתה מסוג הילדות שבוכות. אבל תחת זאת היא חרקה בשיניה והניעה את הזרוע בעדינות עד שהכאב נחלש. ואז נשמעו קול התרסקות זכוכית ובעבוע נוזל שנשפך. "לעזאזל אתך, שוּטר, שוטה זקן וחסר זהירות שכמותך! תראה מה עשית!" ליירה ראתה בקושי. דודהּ הצליח להפיל את קנקן הטוקאי מהשולחן באופן שייראה כאילו השוער גרם לכך. הזקן הניח את התיבה בזהירות והחל להתנצל. "אני באמת מצטער, אדוני הלורד - כנראה הייתי יותר קרוב ממה שחשבתי -" "הבא משהו לנקות את הלכלוך הזה. מהר, לפני שזה ייספג בשטיח!" השוער ועוזרו הצעיר מיהרו לצאת. לורד עזריאל התקרב לארון ודיבר חרישית. "אם את כבר שם, כדאי שתביאי קצת תועלת. כשהמאסטר ייכנס, תתבונני בו היטב. אם תגידי לי משהו מעניין עליו, אסדר שלא תסתבכי בצרות גרועות יותר מאלה שאת כבר מסובכת בהן. מבינה?" "כן, דוד." "אם תעשי רעש, לא אעזור לך. את אחראית לגורלך." הוא התרחק מן הארון ועמד בגבו לאח כשהשוער חזר ובידיו מטאטא ויעה לאסוף את שברי הזכוכית וכן קערה וסמרטוט. "אני רק יכול להגיד עוד פעם, אדוני הלורד, אני באמת ובתמים מבקש את סליחתך; אני לא יודע מה -" "נקה פה וזהו." כשהשוער החל לנקות את היין מהשטיח, דפק השמש על הדלת ונכנס לחדר בלוויית משרתו האישי של לורד עזריאל, אדם ושמו ת’וֹרוֹלד. הם נשאו יחד תיבה כבדה מעץ ממורק וידיות פליז. כשראו מה עושה השוער קפאו במקומם. "כן, זה היה הטוקאי," אמר לורד עזריאל. "חבל מאוד. זה הפנס? העֲמֵד אותו ליד הארון, ת’ורולד, אם לא קשה לך. נעמיד את המסך בקצה האחר." ליירה הבינה שמבעד לסדק שבדלת תוכל לראות את המסך וכל מה שמוקרן עליו, ותהתה אם דודהּ ארגן זאת כך בכוונה. בחסות הרעש שהקים המשרת כשפרס את הבד הנוקשה והתאימוֹ למסגרת, היא לחשה: "אתה רואה? היה שווה לבוא, לא?" "אולי," אמר פּנטלימון בחומרה בקול העש הזעיר שלו. "ואולי לא." לורד עזריאל עמד ליד האח, לגם את שארית הקפה ונעץ מבט אפל בת’ורולד, שפתח את קופסת פנס ההקרנה והסיר את המכסים מן העדשות בטרם בדק את מְכַל השמן. "יש המון שמן, אדוני הלורד," הוא אמר. "לשלוח טכנאי להפעיל אותו?" "לא. אעשה זאת בעצמי. תודה לך, ת’ורולד. הם כבר סיימו את ארוחת הערב, רן?" "כמעט, אני חושב, אדוני הלורד," השיב השמש. "אם הבנתי נכון את מר קוֹסוֹן, המאסטר ואורחיו לא יתמהמהו אם ידעו שאתה כאן. לקחת את מגש הקפה?" "קח אותו ולֵך." "בסדר גמור, אדוני הלורד." השמש קד קלות, לקח את המגש ויצא, ות’ורולד יצא אתו. ברגע שנסגרה הדלת, הביט לורד עזריאל היישר אל הארון, וליירה חשה את עוצמת מבטו ממש כאילו הייתה למבט נוכחות פיסית, כאילו היה חץ או חנית. אחר כך הוא הסיט את מבטו ודיבר בשקט אל הדמון שלו. הדמון התקרבה והתיישבה לצדו בקור רוח, דרוכה ואלגנטית ומסוכנת, עיניה הירוקות סוקרות את החדר ואחר כך פונות, כמו עיניו השחורות, אל דלת המסדרון ברגע שהסתובבה הידית. ליירה לא ראתה את הדלת, אבל שמעה את ההתנשמות החטופה כשנכנס פנימה האיש הראשון. "מאסטר," אמר לורד עזריאל. "כן, חזרתי. אנא הכנס את אורחיך. יש לי משהו מעניין מאוד להראות לכם." | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |