|
|||||
|
'היפריון' - פרק מתוך ספר
דן סימונס עברית יעל סלע - שפירו |
|||||
|
|
|||||
| בימים אלו רואה אור בעברית 'עליית אנדימיון' - הספר הרביעי בסדרת 'היפריון'. לכבוד הספר, הרי לכם חלק נבחר מתוך הפרק הראשון בספר 'היפריון' - חלקה הראשון של הסדרה. | |||||
| היפריון מאת דן סימונס, עברית יעל סלע, אופוס הוצאה לאור, 444ע'.פרק 1. 'חבריך לעלייה לרגל', הכריז הט מסטין כשנכנסו הוא והקונסול לרחבה גדולה, שבה המתינה קבוצה קטנה בקצהו האחד של שולחן עץ ארוך. מעליהם בערו הכוכבים והסתובבו מדי פעם כשהספינה שינתה את נטייתה או את מסלולה. בכל צד התקמר כדור עלווה ירוק כמו קליפתו הירוקה של פרי אדירים כלשהו. הקונסול הבין מיד שמדובר ברחבת הסעודה של הקברניט, אפילו בטרם קמו חמשת הנוסעים האחרים כדי שהט מסטין יוכל לתפוס את מקומו בראש השולחן. כיסא פנוי המתין לקונסול לשמאלו של הקברניט. כאשר כולם היו ישובים ודוממים, ערך הט מסטין היכרות רשמית. אף שהקונסול לא הכיר איש מן הנוכחים באופן אישי, היו כמה מן השמות מוכרים לו, והוא השתמש בהכשרתו הדיפלומטית הארוכה כדי למיין זהויות ורשמים. לשמאלו של הקונסול ישב האב לֵנָאר הוֹיט, שהיה כומר בכנסייה הקתולית, פלג של הכת הנוצרית המיושנת. לשנייה נשכחה מהקונסול משמעותם של הבגדים השחורים ושל הצווארון הרומי, אך אז נזכר בבית החולים סט. פרנסיס בחברון, שבו קיבל לפני כמעט ארבעה עשורים תקניים טיפול בטראומת אלכוהול לאחר משימתו הדיפלומטית הראשונה, שנחלה כישלון חרוץ. למשמע שמו של הויט נזכר בכומר אחר שנעלם בהיפריון בטרם חלפה מחצית מכהונתו שם.לנאר הויט היה אדם צעיר לדעת הקונסול, כנראה בשנות השלושים המוקדמות לחייו, אך נראה כי משהו בעבר הלא רחוק מדי הזקין אותו להחריד. הקונסול הביט בפנים הכחושות, בעצמות הלחיים הבולטות תחת עור צהבהב חולני, בעיניים הגדולות השקועות עמוק בחוריהן, בשפתיים הדקות שקובעו בעווית קבועה של השריר שנטה למטה מכדי להיחשב חיוך ציני, בקו השיער שלא נראה נסוג כשם שנראה מוכה קרינה; הוא הרגיש שניצב לפניו אדם מוכה חולי זה שנים, אך לא הופתע לגלות שמאחורי מסכת הכאב נותר הד גופני לנער שבגבר - שרידים קלושים של פנים עגולות, עור בהיר, ופה רך שהיו תוויו של לנאר הויט כשהיה צעיר ובריא יותר, וציני פחות. ליד הכומר ישב אדם שפניו היו מוכרות לרוב אזרחי ההגמוניה לפני שנים מספר. הקונסול תהה אם טווח תשומת הלב הקולקטיבית ברשת העולמית קצר כיום כשם שהיה כשהוא עצמו חי בה. אולי אפילו קצר יותר. אם כך, הרי שקולונל קאסאד, הידוע גם בכינויו הקצב מדרום בְּרֵסִיה, כבר לא נודע לשמצה או לטובה. לבני דורו של הקונסול ולכל אדם אחר שחי בשוליים הנידחים של הדברים, קולונל קאסאד היה מישהו שלא נשמט מהזיכרון. קולונל פדמאהן קאסאד היה איש גבוה, כמעט גבוה מספיק כדי להישיר מבט לעיניו של הט מסטין, ולבש תלבושת שחורה של הכוח ללא דרגות או עיטורים. התלבושת השחורה דמתה באופן מוזר ללבושו של הויט, אך מלבד זאת לא היה כל דמיון בין שני האנשים. לעומת המראה החיוור של הויט היה קאסאד חום, בכושר ורזה כידית של שוט. שריריו בלטו בכתפיו, בידיו ובצווארו. עיני הקולונל היו קטנות וכהות והביטו סביב כמו עדשותיה של מצלמת וידיאו פרימיטיבית. פניו היו זוויתיות: צללים, מישורים ופאות. לא כחושות כאלה של האב הויט, פשוט חצובות בסלע קר. קו דק של זקן לאורך עצמות הלסת שלו הדגיש את חדות חזותו כמו דם על להב סכין. תנועותיו המרוכזות והאיטיות של הקולונל הזכירו לקונסול את היגואר יליד כדור הארץ, שראה שנים רבות קודם לכן בגן חיות פרטי בספינת זריעה בכוכב לוסוס. קולו של קאסאד היה רך, אך מהקונסול לא חמקה העובדה שאפילו שתיקותיו של הקולונל ציוו 'הקשב!'. רוב השולחן הארוך היה ריק, הקבוצה הצטופפה בקצה אחד שלו. מול פדמאהן קאסאד ישב אדם שהוצג בפניו כמשורר מרטין סילנוס. סילנוס נראה ההפך הגמור מאיש הצבא שמולו. קאסאד היה גבוה ודק, ואילו מרטין סילנוס היה נמוך וניכר בו שלא היה בכושר. בניגוד לפנים החצובות באבן של קאסאד, היו פני המשורר מלאות חיים והבעה כמו של קופי אדם ארציים. קולו היה גס ורם. יש משהו, חשב הקונסול, כמעט דֵמוני להנעים במרטין סילנוס*, בלחייו הסמוקות, בפיו הרחב, בגבותיו המורמות, באוזניו המחודדות ובידיו חסרות המנוחה שהסתיימו באצבעות ארוכות מספיק לפסנתרן. או לחונק. שערו הכסוף של המשורר קוצץ קצר.מרטין סילנוס נראה בסוף שנות החמישים לחייו, אך הקונסול הבחין בשמץ תכלכלות בצוואר ובכפות הידיים וחשד שהאיש עבר מספר לא מבוטל של טיפולי פּוּלסֵן. גילו האמיתי של סילנוס עשוי לנוע בין תשעים למאה חמישים. אם היה המשורר קרוב יותר לגיל האחרון, ידע הקונסול, רוב הסיכויים שהוא מטורף למדי. כשם שמרטין סילנוס נראה במבט ראשון צבעוני וחי, כך הקרין האורח הבא תחושה מידית ומרשימה לא פחות של שתקנות מלומדת. סול ווינטראוב הרים את ראשו כשהוצג, והקונסול ראה את הזקן האפור הקצר, את המצח חרוש הקמטים ואת העיניים העצובות והנוצצות של המלומד הידוע. הקונסול שמע סיפורים על היהודי הנודד ועל חיפושו חסר התקווה, אולם הוא נדהם לגלות שהזקן החזיק את התינוקת בזרועותיו - בתו רייצ'ל, שגילה לא עלה על שבועות ספורים. הקונסול הפנה את מבטו. העולה לרגל השישי והאישה היחידה ליד השולחן הייתה בְּרוּנֵה לַאמִיה. כאשר הוצגה, נעצה הבלשית מבט כה עז בקונסול, עד שהוא חש את הלחץ של מבטה גם לאחר שהסב את ראשו. לשעבר אזרחית של כוכב לוסוּס, עולם בעל כבידה של 1.3 ג'י. ברונה לאמיה לא הייתה גבוהה מן המשורר שישב שני כיסאות ממנה, אך אפילו חליפת הקורדרוי שלה לא הצליחה להסתיר את השרירים הכבדים שכיסו את צורתה הקומפקטית. תלתלים שחורים גלשו עד כתפיה, גבותיה נראו כשני קווים שחורים שהותוו אופקית על מצחה הרחב, ואפה היה מוצק וחד והעצים את האיכות הנשרית של מבטה. פיה היה רחב ומלא הבעה עד כדי חושניות, וזוויותיו התעגלו מעלה בחיוך קלוש שנראה אכזרי או פשוט משועשע. עיניה השחורות של האישה נראו כמציבות אתגר בפני המתבונן לגלות את סוד חיוכה. במוחו של הקונסול עלתה המחשבה שבהחלט אפשר להגדיר את ברונה לאמיה כיפהפייה. לאחר שהושלמה ההיכרות הרשמית, כחכח הקונסול בגרונו ופנה אל הטמפלר. 'הט מסטין, אמרת שיש שבעה עולי רגל. האם בתו של מר ווינטראוב היא השביעית?' ברדסו של הט מסטין נע באיטיות מצד לצד. 'לא. רק אלה שמבצעים החלטה מודעת לתור אחר השרייק נחשבים עולי רגל'. רחש עבר בקבוצה. כולם ידעו את מה שהקונסול ידע; רק קבוצה הכוללת מספר ראשוני של עולי רגל יכולה לבצע את המסע צפונה בחסות כנסיית השרייק. 'אני השביעי', אמר הט מסטין, קברניט ספינת הטמפלרים יגגדראזיל והקול האמיתי של העץ. בדממה שהשתררה בעקבות ההכרזה החווה הט מסטין, וקבוצה של אנשי צוות משובטים החלה להגיש לעולי הרגל את הארוחה האחרונה לפני הירידה לכוכב. 'אז המנושלים עדיין אינם במערכת?' שאלה ברונה לאמיה. לקולה היה צליל מחוספס וגרוני שהסעיר את הקונסול באופן מוזר. 'לא', אמר הט מסטין, 'אבל אנחנו מקדימים אותם בכמה ימים תקניים לכל היותר. המכשירים שלנו איתרו סימני היתוך בענן של מערכת אוארט'. 'האם תפרוץ מלחמה?' שאל האב הויט. הוא נשמע עייף כפי שנראה. כאשר איש לא ענה, פנה הכומר ימינה כאילו מציג את השאלה לקונסול בדיעבד. הקונסול נאנח. השיבוטים הגישו יין; חבל כל-כך שזה לא וויסקי. 'מי יודע מה יעשו המנושלים?' אמר. 'נראה שאין הם מוּנָעים עוד על-ידי היגיון אנושי'. מרטין סילנוס צחק צחוק רם ושפך את יינו כאשר החווה בידו. 'כאילו בני האנוש המחורבנים הונעו אי-פעם על-ידי היגיון אנושי!' הוא לגם לגימה עמוקה, מחה את שפתיו וצחק שוב. ברונה לאמיה קימטה את מצחה. 'אם הקרבות הכבדים יתחילו מוקדם מדי', אמרה, 'הרשויות עשויות לא להתיר לנו לנחות'. 'נקבל אישור לעבור', אמר הט מסטין. קרן שמש פילסה את דרכה במעלה גלימתו עד שנפלה על עור מצהיב. 'נינצל ממוות בטוח במלחמה כדי להימסר למוות בטוח מידי השרייק', מלמל האב הויט. 'אין כל מוות בכל היקום!' קרא מרטין סילנוס בקול שהיה יכול להעיר אפילו אדם השקוע בפוגה קפואה, חשב הקונסול. המשורר לגם את שארית היין והרים את הגביע הריק לחיי הכוכבים:אין ריח של מוות - לא יהיה כל מוות, היאנחי; היאנחי, סיביל, היאנחי; כי עוללייך הממאירים הפכו אֵל למשותק רועד. היאנחו, אחי, היאנחו, כי לא נותר בי כוח; חלש כקנה סוף - חלש, רפה כקולי - הו, הו, הכאב, כאב הרפיון. היאנחו, היאנחו, מכיוון שעדיין אני מפשיר...' סילנוס השתתק פתאום, מזג לעצמו עוד יין וגיהק פעם אחת לתוך הדממה שבאה בעקבות דקלומו. ששת האחרים התבוננו זה בזה. הקונסול הבחין שסול ווינטראוב חייך חיוך דק, עד שהתינוקת בזרועותיו נעה והסיחה את תשומת ליבו. 'טוב', אמר האב הויט בהיסוס, כאילו מנסה לאחוז בחוט מחשבה קודם, 'אם שיירת ההגמוניה תעזוב והמנושלים ישתלטו על היפריון, אולי הכיבוש יתחולל ללא שפיכות דמים והם יניחו לנו לעיסוקנו'. קולונל פדמאהן קאסאד צחק חרישית. 'המנושלים אינם רוצים לכבוש את היפריון', אמר. 'אם הם ישתלטו על הכוכב, הם יבזזו את כל אשר יחפצו ואז יעשו את מה שהם מצטיינים בו. הם ישרפו את הערים לחורבות עשנות, יפוררו את החורבות לחתיכות קטנות ואז יאפו את החתיכות עד שילהטו. הם ימסו את הקטבים, ירתיחו את האוקיינוסים וישתמשו במשקעים כדי להמליח את מה שנותר מהיבשות כדי שלעולם לא יגדל שם דבר'. 'אז...' החל האב הויט, אך קטע את משפטו באמצע. דממה השתררה סביב השולחן כאשר השיבוטים פינו את המרק ואת קערות הסלט והגישו את המנה העיקרית. 'אמרת שספינת מלחמה של ההגמוניה מלווה אותנו', אמר הקונסול להט מסטין כאשר סיימו לאכול את הצלי ואת דיונון השחקים המאודה. הטמפלר הנהן והצביע. הקונסול אימץ את מבטו, אך לא איתר כל תנועה ברקיע הכוכבים המסתובב. 'הנה', אמר פדמאהן קאסאד והתכופף מעל האב הויט כדי להגיש לקונסול משקפת צבאית מתקפלת. הקונסול הנהן לאות תודה, לחץ על כפתור ההפעלה וסרק את פיסת השמים שהט מסטין הצביע עליה. גבישים ג'ירוסקופיים במשקפת המו מעט בעת שייצבו את התמונה וסרקו את השטח בדפוס חיפוש מתוכנת. פתאום קפאה התמונה, היטשטשה, התרחבה והתייצבה. על כורחו שאף הקונסול בהפתעה כאשר הספינה מילאה את שדה הראייה שלו. מה שראה לא היה דמותה המטושטשת של סיירת חד-מושבית ולא הקצה הבוהק של ספינת אבוקה, אלא דמותה המותווה אלקטרונית של נושאת גייסות בצבע שחור מט. היא הייתה מרשימה באופן ייחודי לספינות מלחמה בכל המאות. הנחתת* עוצבה באופן זורם ועם זאת בלתי הרמוני; ארבעת מערכי הזרועות שלה היו מקופלים לעמדות כוננות, גשוש הפיקוד שלה, שאורכו שישים מטרים, היה חד כמו חוד קלוביס, ובועות הנעת ההוקינג וההיתוך שלה מוקמו באחורי גוף השיגור כמו נוצות על חץ. הקונסול החזיר את המשקפת לקאסאד בלי לומר מילה. אם כוח המשימה הִקצה נושאת גייסות לליווי היגדראזיל, איזה כוח אש הם מציבים כנגד פלישת המנושלים? 'כמה זמן נותר עד לנחיתה?' שאלה ברונה לאמיה. היא השתמשה בקומלוג שלה כדי להיכנס לחוג המידע של הספינעץ, ובפניה ניכר תסכולה ממה שמצאה שם. או שלא מצאה. 'ארבע שעות עד כניסה למסלול', המהם הט מסטין. 'כמה דקות נוספות בנחתת. ידידנו הקונסול הציע את הספינה הפרטית שלו כדי להנחית אתכם'. 'בקיטס?' שאל סול ווינטראוב. זו הייתה הפעם הראשונה שהמלומד פצה את פיו מאז הוגשה הארוחה. הקונסול הנהן. 'זה עדיין נמל החלל היחיד בהיפריון שמסוגל לקלוט ספינות נושאות נוסעים', אמר. 'נמל חלל?' האב הויט נשמע כועס. 'חשבתי שאנו נוסעים ישר צפונה, אל ממלכת השרייק'. הט מסטין הניע את ראשו בסבלנות. 'העלייה לרגל מתחילה תמיד בבירה', אמר. 'יידרשו לנו כמה ימים להגיע אל קברי הזמן'. 'כמה ימים', אמרה ברונה לאמיה בחדות. 'זה מגוחך'. 'אולי', הסכים הט מסטין, 'אבל כך יהיה'. האב הויט נראה כאילו משהו בארוחה גרם לו קשיי עיכול אף שטעם כזית. 'ראה', אמר, 'האם אי אפשר לשנות את הכללים רק הפעם, בהתחשב בסכנת המלחמה והכול, ופשוט לנחות סמוך לקברי הזמן או מה שזה לא יהיה ולגמור עם העניין?' הקונסול הניד את ראשו. 'ספינות חלל ומטוסים מנסים כבר ארבע מאות שנה לקצר דרך אדמות הבור הצפוניות', אמר. 'לא שמעתי על מישהו שהצליח'. 'האם אפשר לדעת', אמר מרטין סילנוס והצביע בידו כמו תלמיד בית ספר, 'מה לעזאזל קרה לכל גדודי הספינות האלו?' האב הויט הקדיר פניו אל המשורר. פדמאהן קאסאד חייך קלות. סול ווינטראוב אמר: 'הקונסול לא התכוון להגיד שהשטח אינו נגיש. אפשר להגיע בספינה או בדרכים קרקעיות שונות. ולא שהספינות או המטוסים נעלמים. הם נוחתים בקלות ליד חורבות קברי הזמן ובקלות חוזרים לנקודה שהמחשבים מורים. פשוט הטייסים והנוסעים אינם נראים עוד לעולם'. ווינטראוב הרים את התינוקת הישנה מחיקו והניח אותה במנשא תינוקות סביב צווארו. 'כך מספרת האגדה השחוקה', אמרה ברונה לאמיה. 'מה מראים יומני הספינות?' 'שום דבר', אמר הקונסול. 'אין סימני אלימות. אין סימני פלישה. אין סטייה מהמסלול. אין פערי זמן בלתי מוסברים. אין פליטות או התרוקנות אנרגיה. אין תופעות פיסיות כלשהן'. 'ואין נוסעים'. אמר הט מסטין. נדרשו לקונסול כמה שניות להגיב. אם הט מסטין אכן ניסה להתלוצץ, הרי זו הפעם הראשונה בכל העשורים הארוכים שבהם ניהל הקונסול מגעים עם הטמפלרים שבה הפגין אחד מהם אפילו ניצני הומור. המעט שהקונסול הצליח לראות מתווי פניו האוריינטליים של הקברניט מתחת לברדס לא סייע לו להבין אם אכן נעשה ניסיון להתבדח. 'מלודרמה מופלאה', צחק מרטין סילנוס. 'סיפור מהחיים, סוחט דמעות ומלא נשמות אדוקות אובדות, ואנחנו בעד כל הסיפור. מי בכלל מנצח על כל העלילה המזופתת הזאת?' 'תסתום', אמרה ברונה לאמיה, 'אתה שתוי, זקן'. הקונסול נאנח. הקבוצה בילתה יחד פחות משעה תקנית אחת. אנשי הצוות השיבוטים הסירו את הצלחות והביאו מגשים ועליהם סוגי קינוח: שרבטים, קפה, פירות, דברי מתיקה, עוגות ומרקחת משוקולד רנסנס. מרטין סילנוס סילק את הקינוחים בהינף יד וביקש מהשיבוטים להביא עוד בקבוק יין. הקונסול הרהר כמה שניות ואז ביקש וויסקי. 'עלה על דעתי', אמר סול ווינטראוב כשהחבורה סיימה את הקינוח, 'שהישרדותנו תלויה בכך שנדבר זה עם זה'. 'למה אתה מתכוון?' שאלה ברונה לאמיה. ווינטראוב נדנד מבלי משים את הילדה שישנה צמודה לחזהו. 'למשל, האם מישהו פה יודע מדוע הוא או היא נבחרו על-ידי כנסיית השרייק ועל-ידי 'כל-דברים' לצאת למסע הזה?' איש לא דיבר. 'כך חשבתי', אמר ווינטראוב. 'ואפילו מרתק יותר, האם מישהו פה חבר בכנסיית השרייק או חסיד שלה? אני כשלעצמי יהודי, וכמה שתפישותי הדתיות מבולבלות בימינו, הן עדיין אינן כוללות סגידה למכונת קטל אורגנית'. ווינטראוב זקר גבות עבותות והתבונן סביב השולחן. 'אני הקול האמיתי של העץ', אמר הט מסטין. 'כמה מן הטמפלרים מאמינים כי השרייק הוא התגלמות העונש המיועד לאלה שאינם ניזונים מהשורש, אך אני רואה בכך דברי כפירה שאינם מבוססים על הברית או על כתבי מוּיִר'. לשמאלו של הקברניט משך הקונסול בכתפיו. 'אני אתאיסט', אמר, מחזיק את כוסית הוויסקי אל מול האור. 'מעולם לא הייתי בקשר עם כת השרייק'. האב הויט חייך חיוך חסר הומור. 'הכנסייה הקתולית הסמיכה אותי', אמר. 'סגידה לשרייק סותרת את כל מה שהכנסייה מגינה עליו'. קולונל קאסאד הניד את ראשו, ולא ברור אם סירב לענות או שסימן בכך שאינו נמנה עם כנסיית השרייק. מרטין סילנוס החווה תנועה גורפת. 'הוטבלתי כלותרני', אמר. 'פלג שאינו קיים עוד. סייעתי ביצירת זן-גנוסטיסיזם בטרם נולדו מי מהוריכם. הייתי קתולי, נאו-מרקסיסט, חבר בכנסיית ההתגלות ובכת השטן, חסיד ממשק, שייקר אדוק, בישוף בכנסיית הכלום של ג'ייק ומנוי בתשלום במכון 'גלגול נשמות מובטח'. כעת, אני שמח לספר, אני עובד אלילים פשוט'. הוא חייך אל כולם. 'לעובד אלילים', סיכם, 'השרייק הוא אל מתקבל על הדעת בהחלט'. 'אני מתעלמת מדתות', אמרה ברונה לאמיה. 'אינני מתרצה להן'. 'הבהרתי את העניין, אני חושב', אמר סול ווינטראוב. 'איש מאיתנו אינו מודה באמונה בדוגמה של כת השרייק, אך מבין מיליוני המאמינים שהגישו בקשות בחרו זקני הקבוצה ההיא בנו לבקר בקברי הזמן... ואת האל האכזרי שלהם... במה שיכולה להיות העלייה לרגל האחרונה מסוגה'. הקונסול הניד בראשו. 'ייתכן שהבהרת את הנקודה שלך, ווינטראוב', אמר, 'אך לא הבנתי אותה'. המלומד ליטף את זקנו בהיסח דעת. 'נראה שסיבותינו לחזור להיפריון כה מחייבות, עד שאפילו כנסיית השרייק ואינטליגנציות ההסתברות של ההגמוניה הסכימו כי אנו ראויים לשוב אליו', הוא אמר. 'נראה שכמה מן הסיבות הללו, שלי למשל, ידועות לציבור הרחב, אך אני בטוח כי אף אחת מהן אינה ידועה במלואה לאיש פרט לאדם המסב לשולחן זה. אני מציע כי בימים המועטים שנותרו לנו נחלוק את סיפורינו'. 'למה?' שאל קולונל קאסאד. 'נראה כי אין לכך תכלית'. ווינטראוב חייך. 'להפך, הדבר לפחות ישעשע אותנו ויזמן לנו הצצה אחרונה בנפשות חברינו למסע, בטרם יסיחו את דעתנו השרייק או אסונות אחרים. מעבר לזה, ייתכן כי נקבל די תובנה כדי להציל את חיינו, אם נשכיל למצוא את חוט השני שקושר את גורלנו לגחמתו של השרייק'. מרטין סילנוס צחק ועצם את עיניו. הוא אמר: 'רכובים על גבות דולפינים אוחזים בסנפירים חפים מפשע אלה חווים שוב את מותם פצעיהם שוב נפערים.''של לניסטה, לא?' שאל האב הויט. 'למדתי עליה בסמינר לכמרים'. 'קרוב', אמר סילנוס. הוא פקח את עיניו ומזג לעצמו עוד יין. 'של ייטס. הבן זונה חי 550 שנה לפני שלניסטה משכה בפטמת המתכת של אמה'. 'תראו', אמרה לאמיה, 'איזו תועלת תצמח מכך שנספר זה לזה את הסיפורים? כשנפגוש את השרייק, נגיד לו מה אנחנו רוצים. אחד מאיתנו יזכה במה שביקש והשאר ימותו. נכון?' 'כך מספר המיתוס', אמר ווינטראוב. 'השרייק אינו מיתוס', אמר קאסאד. 'גם לא עץ הפלדה שלו'. 'אז למה לשעמם זה את זה בסיפורינו?' שאלה ברונה לאמיה ושיפדה על המזלג את שארית עוגת הגבינה שלה. ווינטראוב נגע בעדינות בראשה של התינוקת הישנה. 'אנחנו חיים בזמנים מוזרים', אמר. 'מכיוון שאנחנו חלק מאותה עשירית של עשירית של אותו אחוז בודד מבין אזרחי ההגמוניה שנוסעים בין הכוכבים ולא רק ברשת, כל אחד מאיתנו מייצג תקופה שונה בעבר הקרוב שלנו. לדוגמה, אני בן שישים ושמונה שנים תקניות, אבל בגלל חובות הזמן שצברתי במסעותי נפרשות שנות חיי על הרבה יותר ממאה שנות היסטוריה הגמונית'. 'אז?' שאלה האישה שלידו. ווינטראוב החווה בידו כלפי כל היושבים לשולחן. 'בינינו אנו מייצגים איי זמן ואוקיינוסים נפרדים של פרספקטיבה. או יותר נכון, כל אחד מאיתנו מחזיק בפיסה מפאזל שאיש עדיין לא הצליח להרכיב מאז נחתו בני האדם בראשונה על היפריון'. ווינטראוב גירד את אפו. 'זו תעלומה', אמר, 'ולמען האמת, תעלומות מסקרנות אותי גם אם זה השבוע האחרון שבו אזכה ליהנות מהן. אקבל בברכה ניצוץ כלשהו של תובנה, אך בהיעדרו אסתפק גם בהרכבת הפאזל'. 'אני מסכים', אמר הט מסטין בקול נטול רגש. 'הדבר לא עלה על דעתי, אך זה נראה לי נבון לספר את סיפורנו בטרם נתייצב מול השרייק'. 'אבל מה ימנע מאיתנו לשקר?' שאלה ברונה לאמיה. 'שום דבר', חייך מרטין סילנוס. 'זה מה שיפה בכל העניין'. 'נקיים הצבעה בעניין', אמר הקונסול. הוא חשב על טענתה של מיינה גלדסטון שאחד מחברי הקבוצה הוא מרגל של המנושלים. האם סיפור הסיפורים הוא דרך לחשוף את המרגל? הקונסול חייך למחשבה על סוכן כה טיפש. 'מי קבע שאנחנו דמוקרטיה קטנה ועליזה?' שאל קולונל קאסאד ביובש. 'מוטב שנהיה', אמר הקונסול. 'כדי להגשים את מטרותינו האישיות, הקבוצה צריכה להגיע אל השרייק יחד. אנחנו זקוקים לאמצעי קבלת החלטות כלשהו'. 'אנחנו יכולים למנות מנהיג', אמר קאסאד. 'בתחת שלי', אמר המשורר בקול נעים. האחרים הנידו בראשם. 'טוב', אמר הקונסול, 'נצביע. החלטתנו הראשונה שלנו נוגעת להצעתו של מ' ווינטראוב שנספר את סיפור קשרינו הקודמים עם היפריון'. 'הכול או לא כלום', אמר הט מסטין. 'כולנו נחלוק את הסיפורים או שאיש לא. נציית להחלטת הרוב'. 'מוסכם', אמר הקונסול, סקרן פתאום לשמוע את סיפורי האחרים ובטוח שלעולם לא יספר את שלו. 'מי בעד הסיפורים?' 'בעד', אמר סול ווינטראוב. 'בעד', אמר הט מסטין. 'בהחלט', אמר מרטין סילנוס. 'אני לא אחמיץ את הפארסה הקומית הקטנה הזאת בעד חודש של אמבטיות אורגזמה בכוכב שות'. 'גם אני מצביע בעד', אמר הקונסול, מופתע מעצמו. 'מי מתנגד?' 'נגד', אמר האב הויט, אך קולו היה נטול כוח. 'אני חושבת שזה טיפשי', אמר ברונה לאמיה. הקונסול פנה לקולונל קאסאד. 'קולונל?' פדמאהן קאסאד משך בכתפיו. 'ארבעה בעד, שניים נגד ואחד נמנע', אמר הקונסול, 'התומכים ניצחו. מי רוצה להתחיל?' סביב השולחן הייתה דממה. לבסוף הרים מרטין סילנוס את מבטו מפתק הקטן שעליו שרבט. הוא קרע את הדף לכמה רצועות קטנות יותר. 'רשמתי מספרים מאחת עד שבע', אמר. 'בואו נעשה הגרלה ונספר לפי הסדר שיצא'. 'זה ילדותי למדי, לא נראה לך?' שאלה ברונה לאמיה. 'אני טיפוס ילדותי', השיב סילנוס בחיוך הסאטיר שלו. 'כבוד השגריר', הוא פנה את הקונסול, 'האם אוכל לשאול את הכרית המוזהבת שמשמשת לך ככובע?' הקונסול מסר לו את הכובע המשולש. הפתקים הוכנסו לתוכו, והוא הועבר סביב השולחן. סול ווינטראוב היה הראשון ששלף פתק, מרטין סילנוס האחרון. הקונסול פתח את הפתק המקופל, לאחר שווידא שאיש אינו יכול להציץ בו. הוא קיבל את המספר שבע. המתח נפלט ממנו כמו אוויר מבלון מנופח מדי. סביר מאוד, הוא חשב, שהמאורעות יפעלו לטובתו וימנעו ממנו לספר את סיפורו. או שהמלחמה תהפוך את כל העניין להחלטה תאורטית גרידא. או שהקבוצה תאבד עניין בסיפורים. או שהמלך ימות. או שהסוס ימות. או שהוא יוכל ללמד את הסוס לדבר. מספיק וויסקי, חשב הקונסול. 'מי ראשון?' שאל מרטין סילנוס. השתררה שתיקה קצרה. הקונסול היה יכול לשמוע את העלים נעים בזרמי אוויר בלתי מורגשים. 'אני', אמר האב הויט. הבעת פניו שיקפה את ההשלמה המודחקת עם הכאב שהקונסול ראה בפני ידידים על ערש דווי. הויט הציג את פיסת הנייר שלו, שעליה שורבטה בגדול הספרה 1.'טוב', אמר סילנוס. 'התחל'. 'עכשיו?' שאל הכומר. 'למה לא?' שאל המשורר. הסימן היחיד לכך שסילנוס כילה לפחות שני בקבוקי יין היו התכהות קלה של הלחיים הסמוקות ממילא והטיה דמונית יותר של הגבות המורמות. 'נותרו לנו כמה שעות עד הירידה לכוכב', אמר, 'ואני מתכנן להפשיר מהפוגה רק כאשר נהיה למטה, בין הילידים הפשוטים'. 'ידידנו צודק', אמר סול ווינטראוב ברכות. 'אם אנו מתכוונים לספר את הסיפורים, השעה שלאחר ארוחת הערב בכל יום היא שעה יפה לספר אותם'. האב הויט נאנח וקם על רגליו. 'רק רגע', אמר ויצא מרחבת הסעודה. לאחר שחלפו כמה דקות, שאלה ברונה לאמיה: 'אתם חושבים שהוא איבד את האומץ?' 'לא', אמר האב הויט והגיח מהאפלה שבראש המדרגות הנעות, ששימשו כגרם המדרגות הראשי. 'אני זקוק לאלה'. הוא הניח על השולחן שתי מחברות קטנות ומוכתמות והתיישב. 'זה לא הוגן לקרוא סיפורים ממקראות', אמר סילנוס. 'אלה צריכים להיות הסיפורים שלנו, מר הוקוס פוקוס!' 'שתוק כבר, לעזאזל!' צעק הויט. הוא העביר יד על פניו ונגע בחזהו. בפעם השנייה הלילה נוכח הקונסול שלפניו חולה אנוש. 'אני מצטער', אמר האב הויט. 'אבל כדי לספר את הסיפור שלי, אני חייב לספר גם את הסיפור של מישהו אחר. היומנים שייכים לאדם שהוא סיבת בואי להיפריון וסיבת שובי לשם היום'. הויט שאף שאיפה עמוקה. הקונסול נגע ביומנים. הם היו מלוכלכים וחרוכים, כאילו ניצלו משרפה. 'לחבר שלך יש טעם מיושן', אמר, 'אם הוא עדיין שומר יומנים כתובים'. 'כן', אמר הויט. 'אם כולכם מוכנים, אתחיל'. הקבוצה סביב השולחן הנהנה. מתחת לרחבת הסעודה חצה קילומטר של הספינעץ את הליל האפל בפעימות החזקות של דבר-מה חי. סול ווינטראוב הרים את ילדתו הישנה מערסל השינה שלה והניח אותה בזהירות על כרית מרופדת לצד כיסאו. הוא הסיר את הקומלוג שלו, הניח אותו ליד הכרית ותכנת אותו להשמיע רעש לבן. התינוקת בת השבוע נחה על בטנה וישנה. הקונסול נשען לאחור ואיתר את הכוכב הירוק-כחול, היפריון. נראה לו שהכוכב גדל בעת שהוא מתבונן בו. הט מסטין משך את הברדס שלו קדימה עד שמפניו נראו רק צללים. סול ווינטראוב הצית מקטרת. האחרים מילאו את ספליהם בסיבוב שני של קפה והתרווחו במושבם. מרטין סילנוס נראה הלהוט והסקרן מבין המאזינים, והוא התכופף קדימה ולחש:'אמר: 'לפתוח אם נגזר עלי, יהי הפור ברוך חי אדני! נצא אפוא. שמעו ואספרה'. אמר - ושוב יצאנו אל הדרך, ותכף ומיד החל דובר מתוך שמחת לבב ומספר'.בקישורים מצד ימין למעלה ניתן למצוא את הפרק הראשון מתוך עלית אנדימיון באתר האגודה למד"ב, וביקורת על היפריון באתר ISF. כל הפרקים באדיבות 'אופוס' הוצאה לאור. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |