|
|||||
|
שהות - פרק מתוך ספר
ר.א. סלבטורה עברית בועז וייס |
|||||
|
|
|||||
| אנו מביאים בפניכים את הפרק הראשון בספר 'שהות' - ספרו השלישי של ר. א.סלבטורה בטרילוגיית האלף האפל, המתרחשת בממלכות נשכחות. מהדורה זו הינה מהדורת פקסימיליה (למעט הכריכה החדשה) של הספרים שראו אור בהוצאת מיצוב לפני שנים רבות. | |||||
| 1 שיעורים נוקבים דְרִיזְט התגנב דרך השיחים ולאורך שביל האבן החשוף המוביל אל המערה שהייתה לביתו. הוא ידע שמשהו חצה את נתיבו לפני זמן קצר. הוא לא ראה כל עקבות, אך הריח היה חזק. גוּוִינְבִיר נעה על הסלעים מעל למערה שבצלע ההר. נוכחותה של הפנתרה העניקה לאֶלְף נחמת-מה. דְרִיזְט למד, עם השנים, לבטוח בגוּוִינְבִיר ללא סייג. הוא ידע שהפנתרה תחשוף כל אויב האורב לו. הוא נבלע בפתח המערה האפלה, מחייך לעצמו כאשר שמע את פסיעותיה הרכות של הפנתרה היורדת לשמור עליו. הוא עצר מאחורי אבן בכניסה למערה, מניח לעיניו להסתגל לאפלה. השמש בהקה עדיין, אף שעמדה כבר לשקוע במערב, אך המערה הייתה אפלה דייה כדי שדְרִיזְט יוכל להשתמש בראיית החוֹם שלו. ברגע שהסתגלו עיניו לחושך, איתר דְרִיזְט את הפולש למערתו: מקור ברור של חום בקע מאחורי אחד הסלעים במערה. דְרִיזְט נרגע. גוּוִינְבִיר הייתה במרחק צעדים ספורים מאחוריו, ובהתחשב בגודלו של הסלע מאחוריו נחבא היצור, הרי שלא יכול היה להיות גדול מאוד. אך דְרִיזְט גדל בעולם המעמקים. שם, כל יצור, ללא קשר לגודלו, עלול היה להיות מסוכן. דְרִיזְט סימן לפנתרה להישאר סמוך ליציאה. הוא עצמו החל להתקדם לעבר הפולש. דְרִיזְט מעולם לא ראה חיה כזו בעבר. היא נראתה כמעט כמו חתול, אך הראש היה קטן יותר ומחודד. החיה הייתה קטנה מאוד. עובדה זו, ופרוותה הסמיכה של החיה, רמזו שלא מדובר בחיית טרף. היצור חיטט עתה באחד מצרורות האוכל של דְרִיזְט, מבלי להבחין באֶלְף האפל. "הירגעי, גוּוִינְבִיר," קרא דְרִיזְט ברוך, משיב את להביו לנדניהם. הוא התקדם צעד נוסף לעבר הפולש כדי להיטיב לראותו, אך שמר על מרחק. הוא לא רצה להבהיל את החיה, וקיווה שיוכל לזכות בבת לוויה נוספת אם רק יצליח לרכוש את אמונה... החיה הקטנה הסתובבה בפתאומיות למשמע קולו של דְרִיזְט, נסוגה במהירות לעבר הקיר. "הירגעי," אמר דְרִיזְט ברוך. "לא אפגע בך." דְרִיזְט פסע צעד נוסף. החיה נהמה והסתובבה, מפנה אליו את גבה ורוקעת ברגליה האחוריות על הרצפה. דְרִיזְט כמעט פרץ בצחוק. נדמה היה שהחיה מנסה לברוח דרך הקיר. גוּוִינְבִיר נרתעה בבהלה. תגובתה של הפנתרה משכה את תשומת-לבו של האֶלְף המופתע, ומחקה את החיוך מפניו. זנבו של היצור הקטן התרומם; באור הקלוש, הבחין דְרִיזְט שפרוותה של החיה מעוטרת בפסים שחורים ולבנים. גוּוִינְבִיר ייבבה ופנתה לברוח, אך זה היה מאוחר מדי... כשעה לאחר מכן, פסעו דְרִיזְט וגוּוִינְבִיר לרגלי ההר, מחפשים אחר בית חדש. הם לקחו עמם כל מה שיכלו להציל מהמערה. זה לא היה הרבה. גוּוִינְבִיר הקפידה לשמור על מרחק מדְרִיזְט. מקרוב, היה הריח בלתי נסבל. דְרִיזְט ניסה לקחת את כל העניין בקלות, למרות הריח הנורא. הוא לא ידע מהו שמה של החיה הקטנה, אך לא היה ספק בלבו שיוכל לזהותה תמיד. בפעם הבאה שייתקל בבואש, יגיב האֶלְף בצורה נבונה יותר. "ומה עם שאר היצורים בעולם מוזר זה," לחש האֶלְף לעצמו. הוא ידע מעט מאוד על עולמו החדש, ועוד פחות מכך על היצורים השוכנים בו. הוא בילה את החודשים המועטים בעולם זה במערה ובסביבתה, ורק לעתים נדירות ירד מההר אל אזורים נמוכים ומיושבים יותר. שם, נתקל בכמה בעלי חיים, אותם ראה ממרחק, ואף ראה כמה בני אנוש. אך טרם מצא את האומץ לצאת ממחבואו ולברך את שכניו החדשים לשלום. הוא פחד שמא ידחו אותו וידע שלא נותר לו מקום אחר אליו יוכל לברוח. צליל מים זורמים הוביל את האֶלְף האפל המצחין ואת הפנתרה אל פלג מהיר. דְרִיזְט מצא מחסה בצל והחל להסיר את בגדיו. גוּוִינְבִיר ירדה מעט לאורך הפלג והחלה ללכוד דגים. חיוך עלה על פניו הקשוחים של האֶלְף האפל למשמע הפנתרה המשתעשעת במים. הם יאכלו היטב הלילה. דְרִיזְט הסיר בזהירות את חגורתו והניח את חרבותיו לצד שריונו הקל. הוא חש פגיע בלי השריון והחרבות – בעולם המעמקים מעולם לא היה מותיר אותם כה רחוק ממנו – אך חלפו חודשים רבים מאז נאלץ להשתמש בהם לאחרונה. הוא הביט בחרבות המעוקלות והוצף בזיכרונות מרירים-מתוקים מהפעם האחרונה בה נאלץ להשתמש בהן. הוא לחם בזַאקְנַאפֵיין, אביו, מורהו וידידו הקרוב ביותר. רק דְרִיזְט שרד לאחר המפגש בין שני הלוחמים. אמן-הנשק האגדי מת, אך הניצחון שייך גם לו כמו לדְרִיזְט, כיוון שהיצור שרדף אחר דְרִיזְט במערה המוצפת בחומצה לא היה באמת זַאקְנַאפֵיין. הייתה זו גופתו של זאק, הנתונה לשליטתה של הגבירה מָאלִיס, אמו הנוראית של דְרִיזְט. היא ביקשה לנקום בבנה על שנטש את דרכיה של לְיוֹת', מלכת העכביש, ואת חוקי חברת האֶלְפִים. דְרִיזְט חי למעלה משלושים שנה במֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן, אך מעולם לא השלים עם דרכיהם האכזריות של בני עמו. הוא גרם למבוכה מתמדת לבית דּוֹ'אוּרְדֶן, למרות כישורי הלחימה המדהימים שלו. כשברח מהעיר כדי לחיות כגולה במנהרות עולם המעמקים האפל, הסירה לְיוֹת' את חסדה מאמו. לכן, העירה הגבירה מָאלִיס את רוחו של זַאקְנַאפֵיין, אמן-הנשק אותו הקריבה ללְיוֹת', ושלחה את היצור האל-מת אחר בנה המורד. אך מָאלִיס טעתה בחישוביה. בגופה שהוקמה לתחייה נותר חלק גדול דיו מנשמתו של זַאקְנַאפֵיין; זאק סירב להתקיף את דְרִיזְט. ברגע בו הצליח לגבור על שליטתה הקסומה של מָאלִיס, זעק זאק בניצחון והפיל את עצמו אל מעמקי אגם החומצה. "אבי," לחש דְרִיזְט, שואב כוח מהמילה הפשוטה. הוא הצליח במקום בו זאק נכשל; הוא נטש את עולמם המרושע של האֶלְפִים, עולם בו היה זאק לכוד במשך מאות שנים, משמש כחייל במשחקי הכוח הנתעבים של הגבירה מָאלִיס. כישלונו של זַאקְנַאפֵיין ומותו, העניקו לדְרִיזְט הצעיר את הכוחות הדרושים לו; ניצחונו של זַאקְנַאפֵיין במערת החומצה, העניק לדְרִיזְט את הנחישות. דְרִיזְט התעלם מרשת השקרים שניסו לטוות סביבו מוריו באקדמיה, ועלה אל פני האדמה להתחיל חיים חדשים. דְרִיזְט נרעד כאשר נכנס למים הקפואים. בעולם המעמקים טמפרטורת המים הייתה זהה תמיד, והחשכה הייתה מתמדת. אך העולם החדש לא חדל להפתיעו. הוא הבחין כבר שאורכיהם של היום והלילה אינם קבועים; השמש הקדימה לשקוע כל יום, והטמפרטורה השתנתה משעה לשעה, וצנחה בחדות בשבועות האחרונים. גם במהלך שעות האור והחושך היו שינויים; בלילות מסוימים, האיר כדור כסוף את הרקיע, ובימים אחרים היו השמים מכוסים בכיפה אפורה. אך למרות כל זאת, היה דְרִיזְט שבע רצון מהחלטתו לעלות לפני האדמה. בהביטו עתה בכלי נשקו ובשריונו, הנחים בצל במרחק ארבעה מטרים מהמקום בו רחץ, נאלץ דְרִיזְט להודות שהעולם החדש, למרות המוזרויות הרבות שבו, הציע לו שלווה וביטחון יותר מאשר כל מקום אחר בעולם המעמקים. אך למרות הרגשת הביטחון היה דְרִיזְט בלב השממה. הוא בילה חודשים על פני האדמה ועדיין היה לבד, מלבד השעות בהן זימן את הפנתרה הקסומה. עתה – עירום מלבד מכנסיו הבלויים, עיניו צורבות מצחנת הבואש, חוש הריח שלו מבחין רק בצחנה, ושמיעתו החדה מעומעמת על-ידי רעש המים – היה האֶלְף פגיע במיוחד. "אני בוודאי נראה נורא," רטן דְרִיזְט, מעביר את אצבעותיו הדקות ברעמתו הסבוכה והלבנה. אך כשהביט לאחור נעלמה המחשבה ממוחו. חמש דמויות מגושמות עמדו מעל חפציו; דְרִיזְט היה משוכנע שהופעתו אינה מטרידה אותם כהוא זה. הוא בחן את עורם האפור של היצורים ואת חרטומיהם הכלביים. הם דמו לבני אנוש גבוהים, והתנשאו לגובה שני מטרים ומעלה. הוא הביט בחרבות ובחניתות שהחזיקו היצורים, שהופנו עתה לעברו. הוא הכיר את המפלצות האלה, כיוון שראה כמה מבני מינם המשמשים כעבדים במֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן. אך במצב הנוכחי, נראו הגֵנוֹלִים שונים, מאיימים בהרבה מכפי שזכר אותם. הוא שקל בקצרה אם לרוץ אל חרבותיו, אך פסל מיד את הרעיון, ביודעו שחנית תפלח את גופו עוד לפני שיוכל להתקרב אל החוף. הגֵנוֹל הגדול בחבורה, ענק בעל שער אדום בוהק, הביט בדְרִיזְט רגע ארוך, בחן את ציודו של האֶלְף הנח על הקרקע, והביט בו שוב. "מה אתה חושב?" רטן דְרִיזְט לעצמו. הוא לא ידע רבות על גֵנוֹלִים. באקדמיה במֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן, לימדו אותו שהגֵנוֹלִים הם גזע גוֹבְּלִינוֹאִידִי, מרושע, קשוח, מסוכן ובלתי צפוי. אך דברים אלה נאמרו לו גם על אודות בני האנוש והאֶלְפִים החיים על פני האדמה, ולמעשה – כך הבין עתה – על כל יצור שלא היה אֶלְף אפל. דְרִיזְט כמעט צחק בקול למרות הסכנה בה היה נתון. למרבה האירוניה, הגזע שהיה ראוי ביותר לכינוי "מרושע ולא צפוי" היה גזעו שלו – האֶלְפִים האפלים. הגֵנוֹלִים לא נעו ולא אמרו דבר. דְרִיזְט ידע שהם חוששים ממראהו של האֶלְף האפל. הוא הבין שעליו לנצל את פחדם כדי להינצל, וזימן את יכולות הקסם המולדות של בני גזעו. בנפנוף יד שחורה, עיטר את דמויותיהם של הגֵנוֹלִים באש סגולה. אחד היצורים נפל מיד לקרקע, כפי שקיווה דְרִיזְט, אך האחרים עצרו לסימן ממנהיגם, שהיה, ככל הנראה, מנוסה יותר. הם הביטו סביבם בעצבנות, תוהים אם זה הגיוני להישאר במקום. אך מנהיג הגֵנוֹלִים ראה אש כזו בעבר, בקרב עם סייר חסר מזל שמצא את מותו באותה הזדמנות, וידע שהאש הקסומה אינה גורמת כל נזק. דְרִיזְט נדרך, מנסה להחליט על צעדו הבא. מנהיג הגֵנוֹלִים הביט בחבריו בעיון, בוחן אותם בזוהר האש. קסם האש היה מושלם, והוא הסיק שהאֶלְף העומד מולו מפשוטי העם – זו, לכל הפחות, הייתה תקוותו של דְרִיזְט. דְרִיזְט נרגע מעט כאשר השפיל המנהיג את חניתו וסימן לאנשיו לעשות כמוהו. הגֵנוֹל נבח בליל של מילים, אותן לא הצליח האֶלְף לפענח. בראותו את הבעתו המבולבלת של דְרִיזְט, קרא הגֵנוֹל שוב, הפעם בשפת הגוֹבְּלִינִים הגרונית. דְרִיזְט הבין את השפה, אך הניב הכבד בו השתמש הגֵנוֹל היה מוזר. האֶלְף הצליח להבין רק כמה מילים, ביניהן "חבר" ו"מנהיג". דְרִיזְט פסע בזהירות לעבר גדת הפלג. הגֵנוֹלִים נסוגו, מניחים לו להגיע אל חפציו. הוא פסע צעד נוסף וביטחונו גבר כאשר הבחין בדמות שחורה וחתולית הרובצת בין השיחים לא הרחק מהגֵנוֹלִים. לפקודתו, תוכל גוּוִינְבִיר לנחות בזינוק מהיר אחד במרכז החבורה. "אתם ואני ללכת יחד?" שאל דְרִיזְט את מנהיג הגֵנוֹלִים, מדבר בשפת הגוֹבְּלִינִים ומנסה לחקות את מבטאו הכבד של הגֵנוֹל. הגֵנוֹל השיב בצעקה נלהבת, ממנה הצליח דְרִיזְט להבין מילה אחת: "... בן ברית?" דְרִיזְט הנהן באיטיות, מקווה שהוא מבין היטב את כוונתו של היצור. "בן ברית!" קרקר היצור, וכל חבריו חייכו בהקלה, טופחים זה על גבו של זה וצוחקים. דְרִיזְט הגיע בינתיים אל כלי נשקו, וחגר מיד את חרבותיו. הוא הנהן לעבר גוּוִינְבִיר, מסמן בראשו לפנתרה שתתקדם במקביל לחבורה, בין השיחים. גוּוִינְבִיר נעה בדממה מוחלטת ותפסה עמדה חדשה. אין צורך להסגיר מיד את כל הסודות, חשב דְרִיזְט; לא לפני שאכיר באמת את החבורה ואבין את כוונותיה. דְרִיזְט פסע עם הגֵנוֹלִים לאורך השביל הצר המתפתל לרגלי ההר. הגֵנוֹלִים פסעו מצדדיו, מקפידים לשמור מרחק; דְרִיזְט לא ידע אם הם עושים זאת מתוך כבוד לבני גזעו או מסיבה אחרת. הוא חשד שהם מתרחקים ממנו בגלל הריח העולה ממנו, הרחצה לא סילקה את צחנת הבואש. מנהיג הגֵנוֹלִים פנה אל דְרִיזְט מדי פעם, מלווה את מילותיו הנרגשות בקריצה ערמומית או בחיכוך ידיים נלהב. לדְרִיזְט לא היה מושג על מה מדבר היצור, אך מליקוק השפתיים המתמיד של הגֵנוֹל, הסיק האֶלְף שהיצורים מובילים אותו למשתה כלשהו. הוא ניחש במהרה את היעד אליו פסעה החבורה, כיוון שמהרכס עליו שכנה מערתו צפה פעמים רבות באורותיה של קהילה חקלאית אנושית קטנה ששכנה בעמק. דְרִיזְט יכול היה רק לנחש את טיב היחסים בין הגֵנוֹלִים לבין בני האנוש; והניחוש שלו אמר לו שהיחסים רחוקים מלהיות ידידותיים. כשקרבה החבורה אל הכפר, החלו הגֵנוֹלִים להתגנב בין השיחים, מקפידים להישאר בין הצללים. הערב ירד במהירות בזמן שהקיפה החבורה את הכפר ועשתה את דרכה לעבר חווה מבודדת במערב. מנהיג הגֵנוֹלִים לחש לדְרִיזְט, מגלגל אט אט כל מילה כדי לוודא שהאֶלְף מבין אותו: "משפחה אחת, שלושה גברים, שתי נשים..." "אישה אחת צעירה," הוסיף גֵנוֹל אחר בלהיטות. מנהיג הגֵנוֹלִים נחר בהנאה. "ושלושה זכרים צעירים," סיכם. דְרִיזְט חשב שהוא מבין עתה את מטרת המסע, והבעת פניו המופתעת גרמה לגֵנוֹל לאשר את חשדותיו. "אויבים," הכריז היצור. דְרִיזְט, שלא ידע כמעט דבר על שני הגזעים, מצא את עצמו בבעיה. הגֵנוֹלִים היו כנופיית פשיטה – זה היה ברור – והם עמדו לתקוף את החווה ברגע שיירד הלילה. לדְרִיזְט לא הייתה כל כוונה להצטרף לקרב לפני שילמד יותר על טבע הסכסוך. "אויבים?" שאל. הגֵנוֹל קימט את מצחו בריכוז. הוא פלט רצף של מילים, מתוכו הצליח דְרִיזְט להבין: "בני אנוש... חלשלושים... עבדים." הגֵנוֹלִים הבחינו בתגובתו של האֶלְף, וידיהם נשלחו בעצבנות אל ניצבי נשקיהם. "שלושה גברים," אמר דְרִיזְט. הגֵנוֹל נעץ את חניתו בקרקע בפראות. "להרוג זקן! לתפוס שניים!" "נשים?" החיוך הנתעב שהתפשט על פני הגֵנוֹל סילק את שארית ספקותיו של האֶלְף. דְרִיזְט החל להבין היכן מקומו שלו בעימות הקרב. "ומה עם הילדים?" הוא נעץ את מבטו במנהיג הגֵנוֹלִים ודיבר לאט ובבירור. הוא רצה להיות משוכנע שאין ביניהם אי-הבנה. השאלה האחרונה ענתה על הכל, שכן האֶלְף היה מסוגל להבין את העוינות הפראית כלפי אויבים בנפש, אך לא יכול היה לשכוח את הפעם היחידה בה השתתף בפשיטה עם בני עמו. אותו יום, הציל דְרִיזְט ילדת אֶלְפִים ממוות. מכל המעשים הנתעבים להם היה דְרִיזְט עד, רצח ילדים היה הנורא ביותר. הגֵנוֹל נעץ שוב את חניתו בקרקע, ופני הכלב שלו התעוותו בהנאה מרושעת. "אני לא חושב," אמר דְרִיזְט בפשטות. אש ניצתה בעיניו הסגולות. חרבותיו, הבחינו הגֵנוֹלִים ההמומים, הופיעו לפתע בידיו. מצחו של הגֵנוֹל התקמט שוב, הפעם במבוכה. הוא ניסה להרים את חניתו ולהתגונן, מבלי לדעת מה יהיה צעדו הבא של האֶלְף המשונה. אך הוא איחר את המועד. דְרִיזְט היה מהיר ממנו. עוד לפני שהספיקה החנית להתרומם, נע האֶלְף קדימה, חרבותיו מובילות. ארבעת הגֵנוֹלִים האחרים הביטו בתדהמה בשני הלהבים המעוקלים המצליפים פעמיים במהירות שלא תיאמן, קורעים את גרונו של מנהיגם. הגֵנוֹל הענק נפל לאחור בדממה, אוחז בגרונו השסוע. אחד הגֵנוֹלִים העומדים לצדו של דְרִיזְט היה הראשון להגיב. הוא הניף את חניתו והסתער. האֶלְף בלם בקלילות את ההתקפה, אך הקפיד שלא לעצור את מרוצתו של הגֵנוֹל. היצור הענקי חלף על פניו, דְרִיזְט התגלגל על הקרקע ובעט בקרסוליו. הגֵנוֹל איבד את שיווי משקלו, מעד ונפל לפנים, נועץ את חניתו בחזהו של אחד מחבריו ההמומים. הגֵנוֹל ניסה לעקור את החנית, אך היא הייתה נעוצה עמוק מדי, וחודה המשונן נאחז בעמוד השדרה של הגֵנוֹל השני. הגֵנוֹל המבוהל לא התחשב במיוחד בגורלו של חברו; הוא רצה רק להשיג חזרה את החנית. הוא קילל ומשך בחנית, יורק בזעם בפניו של חברו הגוסס – עד לרגע בו פיצחה חרב מעוקלת את גולגולתו. גֵנוֹל אחר, שראה את האֶלְף שקוע בקרב, וחשב, ככל הנראה, שעדיף לשמור על מרחק, הרים את חניתו והתכונן להשליך אותה. זרועו הונפה באוויר, אך לפני שהספיק להטיל את הנשק נחתה עליו גוּוִינְבִיר. הגֵנוֹל והפנתרה השחורה צנחו יחד לקרקע. הגֵנוֹל הכה בכוח בצלעותיה של הפנתרה, אך ציפורניה החדות של גוּוִינְבִיר היו נשק יעיל יותר. בשבריר השנייה שנדרש לדְרִיזְט כדי לפנות משלושת הגֵנוֹלִים המתים המוטלים לרגליו, מת גם הגֵנוֹל הרביעי מתחת לגופה של הפנתרה. הגֵנוֹל האחרון החל לברוח. גוּוִינְבִיר ניתקה מאחיזתו העיקשת של הגֵנוֹל המת. שריריה החטובים של הפנתרה רטטו בציפייה כשהמתינה לפקודתו של דְרִיזְט. דְרִיזְט הביט בטבח סביבו, בדם שעל חרבותיו, בהבעה הנוראית של פני המתים. הוא רצה לסיים את האירוע; הוא מצא את עצמו במצב לא מוכר, בלב סכסוך בין שני גזעים זרים. אך לאחר רגע, עלתה בזיכרונו הבטחת המוות הנלהבת של מנהיג הגֵנוֹלִים – מוות לילדים האנושיים. הסיכון היה גדול מדי. הוא פנה אל גוּוִינְבִיר. "תפסי אותו." הגֵנוֹל מיהר בחרדה לאורך השביל, עיניו נעות בעצבנות לכל עבר, מדמיינות צורות אפלות האורבות לו בין העצים. "אֶלְף אפל!" הוא חזר על המילים שוב ושוב, כמו העניקו לו כוח לברוח. "אֶלְף! אֶלְף אפל!" מתנשף ונאנק, הגיע הגֵנוֹל לקבוצת עצים שצמחו בין שני צוקי אבן חשופים. הוא מעד על גזע שבור, החליק, וחבל את צלעותיו על אבן מכוסת טחב. אך הכאבים לא עצרו אותו. הגֵנוֹל ידע שמישהו רודף אחריו; הוא הבחין בדמות מחליקה אחריו בין הצללים. כשקרב לקצה החורשה, הבחין הגֵנוֹל בזוג עיניים צהובות המביטות בו וחוסמות את דרכו. הגֵנוֹל ראה את הפנתרה שהרגה את חברו; הוא ידע מה ממתין לו כעת. גֵנוֹלִים הם יצורים פחדנים, אך הם מסוגלים ללחום בפראות כאשר דוחקים אותם לפינה. וזה היה מצבו של הגֵנוֹל. בהבינו שאינו יכול להימלט – הוא לא שקל, אפילו לרגע, לשוב לאחור, לעבר האֶלְף האפל – נהם בזעם והניף את חניתו הכבדה. הגֵנוֹל שמע קול רשרוש, חבטה ויללת כאב כשפגעה החנית במטרתה. העיניים הצהובות נעלמו לרגע, ואז מיהרה דמות שפופה לעבר אחד העצים. הדמות נעה צמוד לקרקע, בתנועות חתוליות, אך עתה היה הגֵנוֹל מסוגל לזהות את החיה. זו לא הייתה הפנתרה. החיה הפצועה הגיעה אל העץ ונעצרה, מביטה בגֵנוֹל בפחד. "דביבון," פלט הגֵנוֹל וצחק בהקלה. "ברחתי מדביבון!" הגֵנוֹל נד בראשו ונאנח. מראה הדביבון הקל עליו, אך הוא זכר היטב את הקרב ממנו נמלט. היה עליו להגיע חזרה למאורתו, מהר ככל האפשר, ולדווח לאוֹלְגוֹלוֹ – אדונו הגוֹבְּלִין הענקי, האל שלו – על האֶלְף. הוא ניגש לחפש את החנית, אך קפא בפתאומיות, חש בתנועה מאחוריו. הגֵנוֹל הפנה את ראשו באיטיות. מאחוריו ראה רק סלעים מכוסים בטחב. הוא לא שמע כל צליל, אך ידע שמשהו נמצא מאחור, בין העצים. נשימתו בקעה מפיו בפרצים קצרים, מבועתים; ידיו נקפצו ונפתחו שוב ושוב, בעווית. הגֵנוֹל הסתובב במהירות ושאג בזעם, אך שאגת הקרב הפכה ליבבת פחד כאשר זינקה על גופו פנתרה שחורה וכבדה. החבטה הפילה את הגֵנוֹל לקרקע, אך היצור לא היה חלש. הוא התעלם מהכאב הנורא שהעבירו בו ציפורניה של הפנתרה. ידיו אחזו בראשה של גוּוִינְבִיר, הודפות אותו בייאוש, מנסות להרחיק את המלתעות הקטלניות מגרונו. הגֵנוֹל נאבק במשך כמעט דקה שלמה, זרועותיו רועדות ממאמץ תחת שרירי הצוואר של הפנתרה השחורה. לבסוף, ננעצו שיניים חדות בבשרו של הגֵנוֹל, עוקרות את הנשימה מגרונו. הגֵנוֹל התפתל בפראות, מכה בידיו לכל עבר. הוא הצליח להתגלגל ולשכב על הפנתרה. גוּוִינְבִיר לא נאבקה. שיניה נותרו נעוצות בכוח בצווארו של היצור. לאחר כמה דקות, הוא מת. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |