|
|||||
|
הבידור – סיפור קצר
רמזי קמפבל עברית בועז וייס |
|||||
|
|
|||||
| אנו מביאים לכם סיפור קצר מתוך "999 סיפורי אימה" - קובץ סיפורי אימה קצרים בעריכת אל סארנטוניו שראה אור לאחרונה בעברית - הסיפור מוגש לכם באדיבות הוצאת מעריב. | |||||
| רמזי קמפבל כבר הספיק לעשות הכול בשדה האימה - והוא מסרב לעזוב אותו. הוא נוכח בתחום ברציפות כמעט מראשיתו של תור הזהב בשנות ה70-, כשסיפוריו המבריקים הבטיחו במהרה את מקומו המרכזי. סיפוריו הטובים ביותר ניתנים לזיהוי כמעט מיידי; האיכויות החלומיות, הערפיליות של סגנונו חבות אמנם משהו לרוברט אייקמן, אבל דימוייו של קמפבל אינם דומים לשום דבר אחר בתחום. קמפבל זכה בפרס סטוקר בשנת 1994 על אסופת הסיפורים שלו, לבד עם האימה, ויצירתו האחרונה היא רומן לא-על-טבעי (וזה יוצא דופן), הקול האחרון שהם שמעו, וכמובן, הסיפור המצמרר הבא, שנכתב במיוחד בשבילכם ובשבילי. עד שמצא את עצמו שוב בווֶסטינְגְסִי, היה שון מסוגל להבחין רק בהבזקים של הדרך, בעוד המגבים נאבקים במטחי הגשם. הטיילת, שעליה ראה גמלאים מובלים בכיסאות גלגלים, זוכים למנה של אור שמש מוקדם, ותרמילים נדחסים לאוטובוסים שייקחו אותם לפנים הארץ, לאזור האגמים, הטיילת הזו נופפה כעת בעצים בודדים, שנראו צעירים מכדי להישאר בחוץ, לבדם מול הים האפור, המְמַלְמֵל במאות לשונות של קצף. מבעד לתערובת של רחש סטטי ותפיפות הגשם על החלון, תחנת הרדיו המקומית המליצה לנהגים לא לצאת לכבישים, והוא חש שמציעים לו הזדמנות. ברגע שיהיה לו חדר יוכל להתקשר לרות. הוא סובב את המכונית בקצה הטיילת מסביב לחייל אבן זקן, משחיר מרוב מים, ונסע על קו החוף לעבר המלונות. הוא לא ראה שום שלט מזמין. מול המלון הגדול והלבן ביותר היה שלט שאמר אין, קצר רוח מכדי לטרוח ולהדליק את המילה השנייה. הוא פנה ברחוב הצר הראשון של בתי ההארחה לעבר מלון בלתי ניתן לזיהוי שבו שהה עם הוריו לפני יותר מחמישים שנה. אבל השלטים בחלונות היו בלתי מזמינים ממש באותה מידה. בכמה מהרחובות, שבהם זכר בתי מלון קטנים, היו עכשיו פחות בניינים, וכולם היו מעונות לקשישים. היה עליו לפתוח את החלון כדי לקרוא את השלטים בעברו השני של הרחוב, וצדו הימני נספג מיד במים. הוא היה זקוק לחדר ללילה - לא היה לו כוח לנהוג חזרה ללונדון. בתוך חצי שעה יוכל להגיע לכביש המהיר, ושם בוודאי ימצא מלון. אבל כשהגיע לקצה העיר ובלם בצומת, ראה ידיים מדביקות שלט בחלונו של בית רחב בן שלוש קומות. הוא הציץ במראה כדי לוודא שאינו מפריע לאיש, ואז פתח מעט את החלון. השלט נפל או הוסר, אבל משטח החניה בקצה שביל הגישה הקצר היה פנוי, ומעל לחומה הגבוהה, המוצקה והנוטפת היה שלט, ששיחים מתערבלים ברוח עשו כמיטב יכולתם כדי להסתירו. ככל הנראה, השלט אמר מלון. הוא פנה ועבר בין עמודי השער וכמעט התנגש בחזיתו של הבית. הוא לא הצליח לראות הרבה מבעד לחלונות. לפחות שכבה אחת של וילון מרושת הסתירה את החדר. מאחורי ווילונות סגולים כבדים, שהלחות נלכדה בקפליהם, כבה לפתע אור. הוא חטף את התיק שלו מהמושב האחורי ורץ אל המרפסת הקדמית. הגשם אירח לו חברה בשעה שמישש את פעמון הנחושת העגול ליד דלת הכניסה הגבוהה. לא היה שם כפתור אלא רק ארובה פעורה, ששיכנה עכביש גדול ומרופט. העכביש נרתע בפראות, כמעט כמו אצבעו. הוא לא הספיק לאחוז במקש החלוד שהיה קבוע מעל לעווית האדישה של חרך המכתבים, כשקולה של אשה קרא, מזהיר או מברך, בשעה שפתחה את הדלת. "הנה מישהו בא." היא היתה בת שבעים, אבל לבשה שמלה שלא כיסתה את ברכיה המכורכמות, דמויות הפטריות. היא היתה שפופה, כאילו משקלו של צווארה הרופס משך את פניה, שהיו לבנים כמעט כמו שיערה, לעבר פניו. "אתה הבידור?" היא אמרה. מאחוריה היה אולם כניסה גבוה, כתליו מכוסים בטאפט קודר עם דֶגֶם של מטפסים, שהשתרגו זה בזה כמו פקעת של עורקים. האולם הוביל לגרם מדרגות, שנעלם בקרבֵיהַ של הקומה השנייה. ליד האשה היה שולחן ארך-רגליים, מכוסה בחוברות מקומטות שהמליצו על אתרי תיירות מקומיים; מעל לשולחן, צמוד אל הקיר, היה טלפון מטבעות בלי מספר באמצע החוגה. שון ניסה להחליט אם המקום הוא אכן מלון. "האם אני..." "אל תדאג, החדר מחכה לך." היא חלפה על פניו, מזעיפה את פניה ומטלטלת את ראשה כמו כלב רטוב. "ארוחת ערב וארוחת בוקר מובטחות לכל מי שיוכל להרגיע אותם." הוא הניח שהיא מתייחסת לוויכוח שפרץ או התחדש בחדר שבו קודם לכן כבה האור, ועכשיו הודלק שוב. הוא נאלץ להכריע באינספור מחלוקות בגן הילדים בהוקני שבו עבד, והניח שכישוריו יעמדו לו גם הפעם. "אני אנסה," אמר וצעד לתוך החדר. למרות גודלו, היה החדר מלא בשתי נשים בלבד - בנשימותיה של אחת מהן, רחבה לפחות כמו שמלתה הבהירה הורודה, שניסתה להיחלץ מכורסה עמוקה בעזרת מקל הליכה ואז קרסה לתוכה, סמוקת פנים, ובתנועותיה התזזיתיות של חברתה, אשה גרומה במקטורן מתנפנף בצבע כחול כהה ובחצאית אפורה, שניתרה ממתג האור והחלה להפוך בקדחתנות את דפיו של מדריך טלוויזיה, ואז זינקה שוב ממקומה, זריזה כמו הסנאי מהסרט המצויר בטלוויזיה, ומשכה ברצועה של וילונות הקטיפה, סוגרת אותם על חלון ששון לא הספיק להציץ בעדו. שתי הנשים היו לפחות בגילה של האשה שפתחה לו את הדלת, אבל הוא לא הניח לזה להרתיע אותו. "מה הבעיה?" אמר, ומיד נאלץ להוסיף, "אני לא שומע אתכן כשאתן מדברות ביחד." "האור מפריע לי בעיניים," התלוננה האשה בכורסה, אם כי מבין שש הנורות בנברשת אחת היתה שרופה, ואחרת חסרה. "יוניטי מדליקה את האור כל הזמן כשהיא יודעת שאני מסתכלת בטלוויזיה." "אמֵלְיָה ראתה את הסרטים המצוירים שלה כל אחר הצהריים," אמרה יוניטי, זינקה לעבר הטלוויזיה, ואז חשה אל הכורסה והחלה מתופפת על מסעדָהּ בפרקי אצבעותיה. "אני רוצה לראות מה קורה בעולם." "אולי ניתן ליוניטי לראות עכשיו חדשות, אמליה? אם זה לא משהו שאת אוהבת לראות, אז לא יפריע לך שהאור דולק." יוניטי שלחה בו מבט זועם ואז חיטטה במחשופה, שלפה חפץ כלשהו והשליכה אותו עליו. הוא הצליח לתפוס את החפץ וראה כי זהו שלט-רחוק. יוניטי רצה לקראתו כדי לחטוף מידיו את השלט, וכשקריין החדשות הופיע, מלחמה מאחורי גבו, שון נסוג מן החדר. הוא השתהה לפני שסגר את הדלת, מנסה להחליט אם הנופים ההרריים שכיסו את הקירות היו מטושטשים בגלל ערפל או אבק, כשגבר מלמל מאחורי גבו, "בוא, מהר, וסגור אחריך את הדלת." הוא היה קצת רזה מדי בשביל החליפה שלו, שהיתה אפורה כמו שיערו הדליל. עיניו הורדרדות נראו טרודות, והוא משך שוב ושוב בכתפיו, כאילו ביקש לנער מעליו צמרמורת. ובכל זאת הוא הצליח להנפיק חיוך רחב מספיק כדי לחשוף את שיניו. "בחיי, דאפ אמרה שאתה תסדר את זה, ובאמת הצלחת. אתה יכול להישאר," הוא אמר. בין השאלות ששון ניסה לפתור היתה התהייה למה האיש הזה נראה מוכר. אבל באותו רגע ניתך גשם כה עז עד שהמים פלשו פנימה מתחת לדלת הכניסה, ושון לא יכול לסרב להצעה. "למשך הלילה, אתה מתכוון." הוא חשב שמוטב לבדוק. "לפחות," אמר המנהל, וככל הנראה ביקש להמשיך אבל אז הסתובב ומצא את האשה השפופה. "דאפ תוביל אותך לחדר שלך, מר..." "שון." "מי הוא?" אמרה דאפ, כאילו התכוונה להכריז על בואו. "תום שון," אמר שון. "מר תומסון?" "תום שון. תום הוא השם הפרטי." "מר תום תומסון." הוא עלול היה לחשוד שזו בדיחה אלמלא הבעתה הרצינית. הוא פנה אל המנהל, "אתם צריכים את החתימה שלי?" "מאוחר יותר, אל תדאג," המנהל הרגיע אותו, והתרחק לאורך המסדרון. "ובנוגע לתשלום..." "רק חדר וארוחות. זה ההסדר תמיד." "אתה מתכוון שאתה רוצה שאני..." "תיהנה," קרא המנהל ונעלם מעבר למדרגות במקום שהדיף ריח של ארוחת ערב קרובה. שון חש שהתיק שלו עוזב את כתפו. דאפ שחררה אותו מהמשא וטיפסה במעלה המדרגות, מסתובבת, שפופה, לוודא שהוא עולה בעקבותיה. "הוא תמיד נעלם במקום כלשהו, מר סְנֶל," היא אמרה, וחזרה, "מר סנל." שון תהה אם הוא אמור לענות בהלצה כלשהי, והיא הוסיפה, "אל תדאג, אנחנו יודעים איך זה כשאתה שוכח את שמך." היא עוד אומרת שהוא מבולבל בנוגע לשמו. הוא היה עונה לה בחדות, כפי שנהג להוכיח את תלמידיו כשנהגו בילדותיות מופרזת, אלמלא נעלמה מעבר לפינה. מעל לקומת הביניים המדרגות התעקלו לעבר חזית הבית, והחלל שנפתח בפניו נמתח למרחקים בלתי צפויים. נראה היה שאיש אינו מתארח באגף הזה, כי המסדרון היה חשוך ועמד בו ריח של זִקנה. הוא אחז במעקה כדי שיוכל לטפס במהירות רבה יותר, וגילה שהוא דביק כמעט כמו סוכריה על מקל. כשהגיע לקומה העליונה, נוכח בכעס שהוא מתנשף. דאפ נעצרה בקצהו הרחוק של מסדרון שהואר, אם זו המילה ההולמת, על ידי נורות מעטות, מחוּפוֹת על ידי פרחי זכוכית שבקעו מהקירות. צללים ריצדו סביב הנורות, מעבים את העורקים שעל הטאפט. "זה החדר שלך," אמרה דאפ ופתחה דלת. חלון קטן היה קבוע מתחת לנורה צהובה. התקרה נטתה כמעט עד לשטיח, שהיה חום כמו בוץ. מיטה צרה עמדה בפינה, מול ארון ושולחן איפור וכיור שנאספו מתחת למראה מלוכלכת. לפחות היה טלפון על המדף ליד הכיור. דאפ הושיטה לו את התיק כשנכנס לחדר. "יביאו אותך כשיגיע הזמן," אמרה לו. "הזמן? זמן..." "לארוחת הערב ולכל הבידור, טיפשון," היא אמרה בצחוק כה צורם עד שאוזניו התכווצו. היא היתה כבר במחצית הדרך למדרגות כשקרא בעקבותיה. "אני לא אמור לקבל מפתח?" "מר סנל מחזיק בו. מר סנל," היא הזכירה לו, ונעלמה. יהיה עליו להתקשר לרות ברגע שיחליף את בגדיו הספוגים. בוודאי יש חדר אמבטיה בקרבת מקום. הוא תלה את התיק שלו על כתפו ויצא אל אור הדמדומים של המסדרון. הוא התקדם רק כמה פסיעות, כשראשה של דאפ הגיח מהמדרגות, מעט מעל לרצפת הקומה. "אתה לא מתכנן לעזוב אותנו." בניגוד לכל היגיון, הוא חש אשמה. "אני רק מחפש את חדר האמבטיה." "לשם אתה הולך," היא אמרה בתקיפות, כאילו פקדה עליו יותר מכפי שהורתה לו את הדרך, ונעלמה שוב בבור המדרגות. היא בוודאי לא התכוונה לחדר הסמוך לחדרו. כשהצליח לפתות את ידית הפלסטיק הדביקה להסתובב, נוגע בה רק בקצה אצבעו ובאגודל, מצא חדר דומה לשלו, אלא שכאן היה החלון קבוע בגג הנטוי עצמו. על המיטה, באפלולית שהבשילה לאִטָה לחשיכה, ישבה דמות בסרבל כחול של פעוטות - דובון עם עיניים שחורות, גדולות וחלולות, או אולי בלי עיניים. המיטה בחדר הסמוך היתה זרועה תצלומים כה דהויים עד שהצליח להבחין רק בחיוך שהסתמן על כל אחד מהם. מישהו סרג בחדר הבא, אבל איבד כנראה את הריכוז, כי זרוע אחת של הסוודר הסגול היתה גדולה לפחות פי שניים מחברתה. כל אחת מן הזרועות מוּסְמְרָה למיטה באמצעות מסרגה. שון היה עכשיו ליד המדרגות, שמעבר להן השתרעו ירכתיו של הבית, חשוכים כמו האגף המקביל בקומת הביניים. אם הוא הגיע לצדו הלא נכון של המסדרון דאפ היתה בוודאי מציינת זאת בפניו, ומכל מקום האזור שמעבר למדרגות לא היה נטוש כפי שנראה במבט ראשון: קריאות נוקבות עלו מן החשיכה, קול טס בתחינה שהיתה כמעט מהירה מכדי שניתן יהיה להלבישה במִלים, מתפלל בלהט ובבהילות שלא הותירו לדובר שהות לעצור ולנשום. שון מיהר אל מעבר למעקה שהקיף את המדרגות ופתח את הדלת הראשונה שנתקל בה. היה זה חדר האמבטיה, ומעבר לווילונות הפלסטיק שמישהו הקפיד לסגור אחריו היתה בוודאי המקלחת. הוא פתח את הדלת לרווחה, וּוילונות המקלחת זעו, מאותתים על כניסתו. לא רק הם קידמו את בואו. כשמשך בחבל הנפרָם כדי להדליק את הנורה החשופה, שמע צחקוק חנוק מאזור האמבטיה. הוא תלה את התיק שלו על הוָו שעל הדלת והסיט לרווחה את ווילונות המקלחת. אשה עירומה, כה שדופה עד שראה לא רק את צלעותיה אלא גם את צורתן של העצמות מתחת לישבנה, כרעה על ארבע באמבטיה. היא לטשה בו זוג עיניים פעורות מעל ליד הגרומה שכיסתה את פניה ואז שמטה את ידה, וחשפה אף שהתפרש על כמחצית מרוחב פניה, ופה עולץ, חסר שיניים. היא זינקה וחלפה על פניו. היא יצאה מהחדר עוד לפני שהספיק להסב את עיניו מפני מראה שדיה המצומקים והנפולים ובטנה הרוטטת תחת מעטה של פלומה אפורה. הוא שמע אותה רצה לחדר בקצהו החשוך של המסדרון בעודה צועקת, "זה בא עכשיו," או אולי "זה אתה עכשיו." הוא לא ידע אם המילים היו מיועדות לאוזניו. תשומת לבו היתה נתונה לדלת, שהיתה חסרת בריח. הוא הניח את נעליו בפינה ליד הדלת וערם עליהן את בגדיו הרטובים, ואז חצה את הלינוליאום הדביק אל האמבטיה. היא היתה קרה כמו אבן ושקעה לפחות שני סנטימטרים בקול חריקה רם, כשנכנס לתוכה והתייצב מתחת לעין הפליז העיוורת של המקלחת. כשסובב את הברזים החורקים, הסרבניים חש תחילה כאילו הגשם מצליף על גבו, אבל רגע לאחר מכן המים היו כבר כה חמים עד שנאלץ לסגת לעבר וילון הפלסטיק הקר והדביק. היה עליו להיצמד אל האריחים הקרים כדי לעקוף את הזרם המהביל ולהגיע לברזים, וברגע שהצליח לווסת את חום המים שמע את שקשוק הידית המיטלטלת. "תפוס," הוא צעק. "יש כאן מישהו." "תורי." הקול היה קרוב מאוד - פיו של הדובר היה צמוד כנראה לדלת. כשהידית החלה להיטלטל במשנה מרץ, צעק שון, "זה לא ייקח לי הרבה זמן. עשר דקות." "תורי." זה לא היה אותו קול. אלא אם כן הדובר העמיק את קולו בניסיון להפחיד את שון, היה מעבר לדלת יותר מאדם אחד. שון שלח את ידו אל שארית הסבון הקטנה שנחה בסבּוֹנִיָה, אבל אחרי שראה שהסבון מכוסה בשיער אפור, החליט להסתפק בתמרונים מתחת לזרם. "חכו," הוא צעק. "כמעט סיימתי. לא, אל תחכו. תחזרו בעוד חמש דקות." קול השקשוק חדל, ולפחות גוף אחד הטיח את עצמו בדלת. שון פתח את הווילונות במשיכה פראית והספיק לראות את בגדיו מתפזרים על פני הלינוליאום. "תפסיקו!" הוא שאג, ושמע מישהו נסוג - אדם שסבל מנכות קשה להחריד, או שני אנשים שהתנגשו שוב ושוב בקירות בשעה שנאבקו זה בזה לאורך המסדרון. דלת נטרקה ואז נטרקה שוב, או שהיו אלה שתי דלתות. בינתיים הוא יצא מהאמבטיה וחטף מן המתלה הרעוע את המגבת היחידה שהיתה בחדר. עכביש עם רגליים שנראו כמו שערות ארוכות אפורות וגוף רוטט בגודלה של ציפורן אגודלו של שון, זחל מתוך המגבת והתחבא מתחת לאמבטיה. הוא לא הביא איתו מגבת. הוא יכול היה לשאול מגבת מרות. הוא החזיק את המגבת בשתי פינות וניער אותה הרחק מגופו. כששום דבר נוסף לא הגיח ממנה, הוא ניגב את שיערו ואת גופו מהר ככל שיכול. הוא פתח את התיק ולבש את הבגדים שהכין לארוחת הערב עם רות. הוא לא הביא זוג נעליים נוסף, וכשניסה לשוב ולנעול את נעליו הישנות הן צייצו מרטיבות. הוא הרים את בגדיו הספוגים וצרר אותם עם נעליו על התיק, ואז פסע במהירות לחדרו. כשהדף את הדלת בבִרְכּוֹ, שמע קולות ממרחק: אנקה, אנקה נוספת, ואז מפל של מלמולים בחשכה. אחרי ששמט את הבגדים הרטובים ואת התיק בארון, שכמו שאר הריהוט היה מסומר לקיר ולרצפה, חצה את החדר ושמע את הקולות נוהרים אל תוך הבית. זו היתה חבורה שלמה, שככל הנראה נשפכה מתוך אוטובוס – האנקות היו בלמים חורקים ודלתות מתנשפות. הדיירים שפגש עד כה לא עוררו בו כל רצון להיוודע אל חבריהם, והוא נזקק בדחיפות לדבר עם רות. הוא השעין את נעליו על צלעותיו הפושרות של הרדיאטור, התיישב על הכרית המורעבת לנוצות והרים את השפופרת הדביקה. הוא החל להקיש את מספרה של רות ברגע שהשיג צליל חיוג. הוא חייג כבר חצי מאחת-עשרה הספרות, כשקולו של סנל קטע אותו. "מה אתה רוצה?" "שיחת חוץ." "אני חושש שאי אפשר לבצע שיחות חוץ מתוך החדרים. יש טלפון כאן למטה בכניסה. כל השאר לשביעות רצונך, מר תומסון? כי אנשים כבר התחילו להגיע." שון שמע כמה מהם מחוץ לחדרו. הם היו שקטים מלבד קולות דשדוש אקראיים ורחשי סגירתן של הדלתות. הוא הניח שהם התבקשו לא להפריע לו. "היו כאן כמה אנשים ששיחקו במשחקים מטופשים," הוא אמר. "מכל מקום, הם מתכוננים ללילה. הם באמת מתרגשים - כמה מהם, לפחות. כל השאר לשביעות רצונך?" "אף אחד לא מסתתר בחדר שלי, אם לזה אתה מתכוון." "אף אחד חוץ ממך." שון חש שזה כבר יותר מדי, והוא עמד להבהיר את תחושתו ובאותה הזדמנות לבקש את מפתח החדר שלו, כשהמנהל אמר, "אז נראה אותך למטה בקרוב." הקו נדם מיד, מותיר את שון בניסיונו להפיק חיוך נדהם לנוכח האירועים שהתרחשו עד כה. הוא התכוון לחלוק את החיוך עם בבואתו במראה מעל לכיור, אבל רק עכשיו גילה שהמראה מכוסה בסדקים או בקורי עכביש. הקווים הצרו את פניו, שאבו את הצבע מבשרו והוסיפו לו קמטים. כשרכן לעבר המראה כדי לשכנע את עצמו שזו רק אשליה, הבחין בתנועה בתוך הכיור. משהו שנראה כמו שערה ארוכה אפורה נגרף אל חור הניקוז, ולהרף עין הוא יכול להבחין בגוף שאליו היתה השערה מחוברת כשהוא נדחק במורד הצינור ונעלם. היה עליו להזכיר לעצמו להעביר את ארנקו, את הכסף הקטן ואת המפתחות מבגדיו הרטובים לכיסי מכנסיו החדשים לפני שמיהר לצאת מן החדר. השטיח במסדרון היה מכוסה בטביעות רגליים לחות, והוא היה עוקף אותן ביתר יעילות אלמלא הקולות מהחדרים, שהסיחו את דעתו. בחדר שבו ראה את הדובון מישהו מלמל, "בוא לאמא'לה." מעבר לדלת הסמוכה קונן קול אחר, "הנה אתם כולכם," פונה כנראה אל התצלומים. שון התנחם בכך שמן החדר שבו היה הסוודר המעוות לא נשמע דבר מלבד קול נקישה, שהיה כה מהיר עד שנשמע מוכני. במקום לנסות לפענח את הקולות העמומים שבקעו מהחדרים לאורך חלקו החשוך של המסדרון, הוא דהר במורד המדרגות במהירות כה רבה עד שכמעט מעד פעמיים. דבר לא נע בכניסה מלבד הגשם שחדר מתחת לדלת. כמה שיחות התעלמו זו מזו בחדר הטלוויזיה. הוא הרים את שפופרת הטלפון ושלשל מטבעות לתיבה, ואצבעו גמגמה מעל לספרה אפס. הוא לא הצליח לזכור את מספרה של רות, אולי משום שדעתו הוסחה בגלל הדממה הפתאומית. הוא חייג את הספרה אפס, מסובב את החוגה במלוא היקפה בתקווה להיזכר בהמשכו של המספר. כשהחוגה הסתובבה וחזרה למקומה, המספר שב והופיע בזכרונו. עשרה סיבובים נוספים של החוגה זיכו אותו בקול צלצול מרופד ברחש סטטי. הוא חש כאילו הבית כולו מחכה שרות תענה. היא נזקקה לשישה צלצולים כפולים - יותר זמן מכפי שדרוש כדי לחצות את דירתה – כדי לומר, "רות לוסון." "זה אני, רות." שקט עמד ביניהם, והוא ניסה להחיות בדיחה ישנה שלהם. "חסר הבג-רות." "מה עכשיו, תום?" הוא קיווה שהיא תזכה אותו לפחות בצחוק של נימוס, אבל היעדרו של הצחוק הפריע לו פחות מן התגובה שעלתה מחדר הטלוויזיה: צחקוק בודד, ואחר כך עוד כמה. "רק רציתי שתדעי -" "אתה ממלמל שוב. אני לא שומעת." הוא רצה שאיש מלבדה לא ישמע אותו. "אמרתי, שרציתי שתדעי שבאמת טעיתי ביום," אמר בקול רם יותר. "באמת חשבתי שאני אמור לבוא היום." "ממתי הזיכרון שלך כל כך גרוע?" "מאז, אני לא יודע, נראה שמהיום. לא, בסדר, את חושבת על יום ההולדת שלך. אני יודע ששכחתי גם אותו." גל של עליצות חמק מבעד לדלת הפתוחה בצדו השני של המסדרון. האורחים שהיו שם בוודאי צחקו בגלל הטלוויזיה שקולה הונמך, הוא אמר לעצמו כשרות ענתה, "אם אתה יכול לשכוח את זה, אתה יכול לשכוח כל דבר." "אני מצטער." "אני מצטערת יותר." "אני הכי מצטער," הוא הסתכן ואמר, ומיד התחרט על כך שהשלים את שגרת הפיוס הקבועה שלהם, לא רק משום שרות לא זיכתה אותו בתגובה, אלא בעיקר בגלל שאגות הצחוק שבקעו מחדר הטלוויזיה. "תראי, רק רציתי לוודא שאת יודעת שלא ניסיתי לתפוס אותך על חם. זה הכול." "תום." קולה היה אוהד לפתע, כפי שעשוי היה להישמע לצד מיטתו של קרוב קשיש. "רות," הוא אמר, והוסיף כמעט באותה מידה של טפשות, "מה?" "כמעט הצלחת." "כמעט... את מתכוונת שכמעט..." "אני מתכוונת שכמעט תפסת אותי על חם." "אוה." אחרי הפוגה קצרה – חלולה כפי שהוא עצמו חש - הוא חזר על ההברה הזאת, הפעם לא באכזבה אלא בכל עוצמת ההפתעה שהצליח לגייס. הוא עשוי היה להפיק גרסה נוספת של הצליל הזה, למרות פרץ הצחוק האחרון שנשב לאורך המסדרון ואולי בגללו, אלמלא רות, שהקדימה אותו ודיברה. "אני מדברת איתו עכשיו." "מדברת עם מי?" עוד לפני שהמילים יצאו מפיו, הבין שון שהיא לא דיברה איתו אלא עליו: הוא יכול לשמוע קול של גבר בדירתה. נעימתו של הקול הזה היתה הרבה יותר מידידותית כשפנה לרות, והוא היה צעיר במידה ניכרת מקולו שלו. "בהצלחה לשניכם," הוא אמר, בנימה בוגרת יותר ואירונית פחות מכפי שתכנן, ותלה את השפופרת במקומה. מטבע יחיד צנח מהקופסה ופגע בשטיח בחבטה רכה. כמה נשים צעקו מתוך חדר הטלוויזיה הסואן, "עם מי, עם מי," כמו להקת ינשופים. "הוא טוב, לא," העיר מישהו אחר, ושון ניסה להחליט מה לעשות עם הבלבול שלו, שכבר גבל בפאניקה, כשצלצול פעמון עלה מחלקו החשוך של הבית, מתקרב בהדרגה. זה היה גונג קטן, שהדהד בעוצמה בידיו האמונות של המנהל. שון שמע פסיעות נלהבות בחדר הטלוויזיה, ופסיעות נוספות בקומה מעליו. הוא היסס, ודאפ עקפה את המנהל וצעדה לעברו. "בוא נושיב אותך לפני שהם יתחילו להשתולל," היא אמרה. "אני רק אביא את הנעליים שלי מהחדר." "אתה לא רוצה להיתקל בחבורת הזקנות שם למעלה. הן רטובות, לא?" "מי?" שאל שון, ואז קיבץ את שרידי צלילותו כדי לענות לשאלתו-שלו בצחוק קלוש, "הנעליים שלי, את מתכוונת. זה הזוג היחיד שיש לי כאן." "אני אמצא לך משהו אחרי שתשב במקום שלך," היא אמרה ופתחה את הדלת ממול לחדר הטלוויזיה, והשתופפה אפילו יותר כדי להאיץ בו להיכנס. ברגע שפסע פנימה בעקבותיה, היא רצה לאורכו של חדר האוכל וטפחה במרץ על שולחן מבודד קטן, חדֵלה רק לאחר ששון התיישב בכיסא הבודד שלידו. השולחן השקיף על החדר כשהוא מכותר משלושת עבריו על ידי שלושה שולחנות ארוכים. כמו על שולחנו-שלו, גם על השולחנות האלה היו ערוכים מזלגות וכפות מפלסטיק. מולו וילונות קטיפה נעו בחוסר-אונים כשהחלונות רעדו תחת מטחי הגשם. תצלומים חתומים כיסו את הקירות - דיוקנאות של קומיקאים שהוא לא הכיר, עליזים או אומללים באופן משעשע. "כולם היו אצלנו," אמרה דאפ. "הם החזיקו אותנו. בידור טוב, זה מה שמחזיק את החבורה הזקנה בחיים." חלק מהדברים לא הופנו כנראה אליו בלבד, כיוון שהיא היתה כבר בדרכה החוצה. הוא הספיק רק להבחין שהצלחות על הארון הוולשי משמאלו היו מצוירות על העץ – ההנהלה ביכרה כנראה שלא להסתכן בהצבתן של צלחות אמיתיות, העלולות להישבר - לפני שהדיירים נהרו פנימה. הויכוחים על סדר הכניסה שככו למראהו. כמה מהסועדים התקשו למצוא את מקומותיהם בשעה שנעצו בו מבטים כה ממוקדים עד שנאלץ להשפיל את עיניו. כמה מהם היו כה נפוחים עד ששון יכול לקבוע את מינם רק על סמך בגדיהם. בכמה מקרים אפילו הבגדים לא הועילו: כמה מן הדמויות שייטו אל תוך החדר בתוך אדוות מתפשטות של שומן, ופניהן נראו כאילו הם שוקעים לתוך קן של בשר. הניגוד המשלים סופק על ידי גבר כה אָכוּל ומצומק עד ששעון היד שלו, שהיה חסר מחוגים, החליק שוב ושוב מפרק ידו. יוניטי ואמליה ישבו מול שון, ואז, לתדהמתו, נתפס המושב האחרון, השמונה-עשר, על ידי האשה שמצא באמבטיה. היא היתה מכוסה עכשיו מצווארה ועד קרסוליה בסוודר שחור ובמכנסיים שחורים. הוא ניסה לחוש הקלה כשהיא הביטה בו כאילו לא ראתה אותו מעולם, וכאילו היא מאושרת במיוחד לראות אותו כעת לראשונה, אבל הוא היה מוטרד בשל התחושה שכל הסועדים מצפים שיעשה משהו. תשומת לבם התחילה לשתק אותו כשדאפ ומר סנל הופיעו דרך דלת ששון לא הבחין בה קודם, ליד הארון הוולשי. המנהל התחיל להגיש קערות מרק לסועדים בשולחן השמאלי, ודאפ מיהרה לעבר שון, מנופפת בגאווה בשתי נעלי בד לבנות, כמו אלה שנעלו כל שאר הסועדים אבל גדולות יותר במידה ניכרת. "יש לנו רק כאלה," אמרה, שומטת אותן לרגליו. "הן יבשות, זה העיקר. תראה אם הן נוחות לך." שון יכול כמעט להכניס את שתי רגליו היחפות לתוך כל אחת מהן. "אני מרגיש קצת כמו ליצן, למען האמת." "לא משנה, אתה כבר לא תלך לשום מקום." שון תחב את רגליו לתוך נעלי הבד. אחר כך הרים את רגליו כדי לגלות אם יש סיכוי שהנעליים לא ייפלו. כל הדיירים פרצו מיד בצחוק. כמה מהם רקעו ברגליהם בהתלהבות, ואפילו על פניו של סנל הבזיק חיוך חטוף של הכרת תודה בשעה שהוא ודאפ נעלמו במטבח. שון הניח לרגליו להישמט חזרה לקרקע, ופעולה זו נמצאה על ידי המסובים ראויה לגל צחוק נוסף. העליצות דעכה כשדאפ וסנל חזרו עם קערות מרק נוספות. המנהל הביא קערה אחת אל שולחנו של שון. הוא נשא אותה למקומה מעל לכתפו של האורח, ואז טפח על שכמו בכפות ידיים פשוטות. "והנה תומי תומסון, במיוחד בשבילכם," הכריז, ואז רכן ולחש באוזנו של שון, "זה בסדר מבחינתך, נכון? זה פשוט נשמע טוב יותר." שמו של שון לא היה בין הדאגות העיקריות שלו ברגע זה. הוא הצביע על כלי הפלסטיק. "אתה חושב שאני יכול -" עוד לפני שהספיק לבקש כלי מתכת וסכין, מיהר סנל להתרחק, כאילו מחיאות הכפיים וקריאות השמחה שעוררה הכרזתו נשבו בגבו והשיטו אותו חזרה למטבח. הוא הספיק למלמל לעבר שון, "פשוט תהיה אתה עצמך." הכף היתה בגודלה של כפית ששון יכול להשתמש בה כדי לבחוש תה, אלמלא אסר עליו הרופא לאחרונה להכניס סוכר לגופו. דממה מוחלטת השתררה כשהרים את הכף. הוא שיקע אותה במרק הדליל, ומשלא העלה דבר מוצק הרים את הכף לשפתיו. לנוזל החום היה טעם של בשר לא מזוהה, וטעם לוואי של חלודה. הוא היה מבוגר מכדי להתלונן על מזון שהוגש גם לכל האחרים. הוא בלע, וכשגופו התרומם במחאה הוא החל להריק אל קרבו את המרק העכור, מהר ככל שיכול בלי לשפוך אותו, כדי להשלים את המשימה. הוא בקושי הספיק לרמוז על כוונותיו כשהדיירים החלו להריע ולרקוע ברגליהם. כמה מהם חיקו את מנהגו עם המרק, ואילו אחרים הדגימו את התיאטרליות שבה הם יכולים לשתות את המרק שלהם; הסועדים הקרובים לכניסה הקימו שאון רב כל כך עד שניתן היה לחשוב שחלק מהרעש בא מבחוץ. כשהביט לעברם בזעף, הדיירים געו בצחוק כאילו היתה זו עוד אחת מן הבדיחות שסיפק להם בעל-כורחו. לבסוף הוא שמט את הכף לקערה, אבל דאפ שבה והניחה אותה על השולחן, כמעט בתוכחה. בשעה שהיא וסנל שהו במטבח, הביטו כל האחרים בשון, שזקר לעומתם את גבותיו ופשט לעברם את ידיו כאילו דרשו ממנו לעשות זאת. אחד הסועדים המרופדים דחף את חברו, ושניהם קרטעו בעליזות. כל הדיירים נתקפו בבולמוס צחוק שנמשך גם כשהמנה העיקרית הגיעה, כאילו היתה זו בדיחה שהם היו להוטים לראות כיצד יגיב עליה. על הצלחת שלו היו שלוש ערמות רסק - לבנה, ירוקה בהירה וחומה נוצצת. "מה זה?" הוא העז לשאול את דאפ. "מה שאנחנו אוכלים תמיד," היא אמרה, כאילו דיברה אל ילד או אל מישהו שנסוג למצב הזה. "זה מה שאנחנו צריכים בשביל להמשיך לסחוב." הערמות היו מורכבות מתפוחי אדמה וירקות ובשר קצוץ כלשהו שהיה ספוג בטעמו של המרק. הוא עשה כמיטב יכולתו כדי לאכול בצורה טבעית, למרות מחיאות הכפיים שלהן זכה. ברגע שהתחיל להרגיש שהוא מלא, הניח את כלי האוכל על צלחתו, שהיתה רחוקה מלהיות ריקה. דאפ צדה בעינה את המעשה ורכנה לעבר שון בנחישות. "סיימתי," הוא אמר. "עוד לא." היא שלחה את ידיה, והוא חשב שהיא עומדת להחזיר את המזלג והכף לשני צדי צלחתו. אך היא הסירה את הצלחת והחלה לפנות את השולחן הסמוך. הוא ראה שבשעה שהוא עצמו ניסה להסוות את התגובה שעורר בו האוכל, הדיירים טרפו את מנותיהם ברעבתנות. הצלחות נישאו אל המטבח, והדממה הרת הציפייה שהשתררה בחדר הופרה רק על ידי דשדוש רגליים חסר מנוחה. הוא לא ראה איש מזיז את רגליו, ואמר לעצמו שלא היה זה אלא רחש צעדיה של דאפ כשחזרה מהמטבח עם עוגה גדולה, מזוגגת בציפוי לבן כמו מצבת זיכרון. "דאפ עשתה את זה שוב," צייץ הענק שבין הדיירים. שון הניח שהכוונה היתה לדיוקנו של הליצן על ציפוי העוגה. הוא לא היה שותף להתלהבות הכללית; הליצן נראה מורעב וסמוק פנים, ונדמה היה שהתלבט בשאלת הצורה ששפתיו הדשנות, הפעורות והמעוותות אמורות ללבוש. סנל הביא ערמת צלחות, ודאפ הניחה עליהן פרוסות מן העוגה לאחר שחצתה אותה לשניים ובתוך כך הסירה את ראשו של הליצן מעל כתפיו. אבל חלוקתם של נתחי העוגה עוררה כמה מחלוקות. "תני לתומי תומסון את העין שלי," אמר איש עם עיניים עכרוריות, שטופות דם. "הוא יכול לקבל את האף שלי," הציעה האשה שראה באמבטיה. "אני נותנת לו את הכובע," אמרה דאפ, וזכתה לקריאות הערכה. פרוסת העוגה שנתנה לו נחתכה כמעט במדויק על פי מִתְאָרֵי הכובע המחודד שהיה שמוט על ראשו של הליצן. זה לפחות מבטיח את סופה של הארוחה, הוא חשב, ומה כבר אפשר לקלקל בעוגה. הוא לא ציפה שטעמה יזכיר לו את טעמה של שאר הארוחה. אולי זו היתה הסיבה שנתקף שיעול – מפץ נוסף של עליצות הִרְעִים בחדר – ואז החל להיחנק. דאפ הביאה לו באיחור רב כוס מים, וכשלגם חשב שהוא מזהה שוב את הטעם ההוא. "תודה," נאנק, וכאשר שיעוליו ומחיאות הכפיים שככו, הצליח לחלץ מפיו, "תודה. הכול בסדר עכשיו. אם תסלחו לי, אני חושב שאעלה לישון." ההמולה שהקימו הדיירים עד כה היתה כאין-וכאפס לעומת הסערה שבה קידמו את הודעתו. "עוד לא קיבלנו את הבידור," מחתה יוניטי. היא קפצה על רגליה ונראתה כאילו היא מוכנה לזנק לצדו השני של החדר. "אתה צריך לשיר בעד ארוחת הערב שלך, תומי תומסון." "אנחנו לא רוצים שירים ולא רוצים נאומים," הכריזה אמליה. "אנחנו תמיד מקבלים מופע." "מופע, מופע," התחילו הדיירים לצעוק ולזמרר, מוחאים כפיים ורוקעים ברגליהם בניצוחה של אמליה, שחבטה קצובות במקלה. "מו-פע, מו-פע." המנהל רכן לעבר שולחנו של שון. עיניו היו ורודות מתמיד, והוא מצמץ כמה פעמים בשנייה. "כדאי שתיתן להם את המופע שלהם או שהם לא יניחו לך," הוא מלמל. "זה לא צריך להיות משהו מיוחד." אולי היתה זו הדרך שבה סנל רכן לעברו, שהבהירה לשון מדוע האיש נראה מוכר. האם ייתכן שהוא באמת היה האיש שניהל את המלון שבו שהה שון עם הוריו לפני חמישים שנה? ואם כך, בן כמה הוא היום? שון לא הספיק לתהות על כך. השאלה הדחופה יותר היתה, "מה אתה מבקש ממני לעשות?" "לא משהו מיוחד. שום דבר שאדם בגילך לא יוכל להתמודד איתו. בוא ואני אראה לך לפני שהם יתחילו עם המשחקים שלהם." הוא לא הצליח להחליט אם הדברים נועדו להישמע כאיום. מכל מקום, שון היה אסיר תודה על ההזדמנות להתרחק מרקיעות הרגליים ומן השירה. המחשבה על נסיגה לחדרו כבר לא פיתתה אותו, ומנוסה למכוניתו לא באה בחשבון כשבקושי היה מסוגל לדשדש על פני השטיח בעודו מנסה להשאיר את רגליו בתוך נעלי הבד. הוא דידה בעקבות המנהל אל פתח חדר הטלוויזיה. "תיכנס לשם," דחק בו סנל, וקרץ לעברו. "פשוט תעמוד שם. הנה הם באים." החדר השתנה. מספר הכיסאות עלה לשמונה עשר עם הוספתם של כמה כיסאות מתקפלים. כל הכיסאות פנו אל הטלוויזיה, ולפניה הוקם תיאטרון בובות נישא קטן. מעל לבמה השוממה השתפל גג מחודד וגבוה, שהזכיר לשון את כובעו של הליצן. המילים שהופיעו בצִדי הבמה היו דהויות ממש כמו הצבעים שעיטרו את חזיתָהּ. הוא הצליח לפענח רק את המִלים כניסה מכאן, וצלע לעבר תיאטרון הבובות, נהדף על ידי התרועות הגואות מאחוריו. צדו האחורי של התיאטרון היה מחוּפֶה במסך קטיפה כבד, שחור במקומות שבהם לא עטה גוון ירקרק. חרך נקרע במסך עד לגובה של מטר ועשרים סנטימטרים בערך מעל לרצפה. כשהתכופף מתחת למסך, דבקה הקטיפה העבשה לעורפו. ריח חמצמץ של לחות אפף אותו כשהזדקף. מרפקיו התנגשו בדפנות התיבה וזעזעו את שתי הבובות שנחו על המדף מתחת לבמה, גופיהן הריקים שרועים על גחונותיהם, פניהן ההפוכים נושקים כאילו זחלו האחת לקראת חברתה כדי להפיג את הבדידות. הוא הפך את פניהן וראה שהבובות, שעיניהן וחיוכיהן הקפואים היו כמעט רחבים מכדי לשעשע, היו אמורות להיות גבר ואשה, אם כי לכל אחת מן הקרקפות המאובקות דבקו רק כמה קווצות דלילות של שיער אפור. הוא התכונן לתחוב את ידיו לתוך הגופים המוטלים לפניו כמו אל תוך כפפות, כשהדיירים פרצו אל החדר, רוקעים ברגליהם ומריעים. יוניטי רצה לְכיסא, ואז, חסרת מנוחה מרוב התרגשות, רצה לכיסא אחר. אמליה שקעה במרכזה של ספה, ואז גררה את עצמה, נאנקת ממאמץ, לאחד מקצותיה. כמה מהדיירים המנופחים שקעו בכיסאות מתקפלים, שנראו כאילו עמדו לקרוס תחת משקלם. התרועות דעכו בהדרגה, אבל כעת היו כל המבטים נעוצים בשון עד שהוא יכול לחוש אותם נדבקים לעצבים בפניו. סנל עמד מאחורי הדיירים המסובים ולחש, "פשוט תלבש את הבובות." שון משך לעברו את בובות הכפפה ונגע בהן בזהירות, חושש שמשהו יגיח מאחת מהן או משתיהן. אך הן נראו בלתי מאוכלסות, והוא תחב את ידיו לתוכן, מנסה לחשוב איזה מסיפורי גן הילדים שלו יוכל להציג כעת בפני הדיירים. האריג החום התאים את עצמו בזריזות לצורתן של ידיו, ועוד לפני שהיה מוכן הכפפות התהדקו על עורו, ואגודליו וגם הזרתות שלו הפכו לזרועותיהן של הבובות, ושלוש האצבעות הנותרות בכל יד הרימו שני ראשים רועדים, כאילו התעוררו השחקנים זה עתה משנתם. הצופים החלו להריע, ונדמה היה שהתגובה מעודדת את הגולגלות המקריחות לטפס אל הבמה. כניסתן של הבובות התקבלה בהמולה, ועד מהרה החלו הדרישות להישמע. "בואו נראה אותם מרביצים אחד לשני כמו הצעירים בימינו." "כדורגל עם התינוק." "שהם יעשו את זה כמו חיות." "תפוצץ להם את הראש." הם בוודאי חושבים על המופע של פאנץ' וג'ודי, אמר שון לעצמו - ואז נשמעה בקשה שדחקה את כל האחרות. "אנחנו רוצים את חסר הבג-רות." "חסר הבג-רות," זה היה השיר שהתרונן עכשיו לקצב רקיעות הרגליים המתחדשות. ידיו זינקו אל הבמה, מנופפות בבובות זו לעומת זו. לפתע נדמה היה שכל מה שעבר עליו באותו יום מתגלם בידיו, ואולי זו היתה הדרך היחידה שבה יוכל להיפטר מהמטען המעיק. הוא נד בראשו של הגבר שהיה ידו הימנית לעבר הנקבה המקריחה ופלט קרקור נרגן. "מה זאת אומרת, זה לא היום שלי?" הוא ניער את האשה והעניק לה קול צפצפני. "איזה יום היום לדעתך?" "יום רביעי, לא? חמישי, בעצם. לא, חכי רגע, יום שישי, בטח. זאת אומרת, שבת." "היום יום ראשון. אתה לא שומע את פעמוני הכנסיה?" "חשבתי שאלה פעמוני הכלולות שלנו. היי, מה את מחביאה שם? לא ידעתי שכבר יש לך תינוק." "זה לא תינוק, זה החבר שלי." שון סובב את הדמויות לעבר הקהל. הבובות חיכו אולי לצחקוקים או אפילו לאנקות צחוק בעקבות הבדיחה הישנה; הוא בהחלט ציפה לכך. הדיירים בהו בו בתימהון, במקרה הטוב. מאז שהתחיל במופע, החדר היה דומם לגמרי מלבד רחש הבובות המחליקות על הבמה, והקולות הצרודים שטיפסו במאמץ במעלה גרונו הנשרָט. המנהל ודאפ הביטו בו מעל לראשי הדיירים; נדמה היה ששניהם שכחו כיצד למצמץ או לחייך. שון הפנה את הבובות הלאה מן הקהל, כפי שהיה שמח לעשות בעצמו. "מה קורה לנו?" צייץ, מטלטל את ראשה של האשה. "לא הולך לנו כמו שצריך." "לא חשוב, אני עדיין אוהב אותך. תני נשיקה," הוא קרקר, והניח לבובה השנייה לקרטע כמה צעדים לפני שהשתטחה על גחונה. שאון הפצפוץ הצורם שהקימה החבטה הפתיע אותו, והוא חש שאצבעותיו לכודות בתוך ראשה של הבובה. ניסיונותיה המגושמים של הדמות לקום לא היו הצגה כפי שהיה מעדיף. "אלה הנעליים המגוחכות האלה," הוא נהם. "אי אפשר ללכת בהן. שלא לדבר על זה שאני נראה כמו ליצן." "ומה בדיוק אתה חושב שאתה? עוד מעט תשכח את השם שלך." "אל תהיי טיפשה," הוא קרקר, בלי להבין עוד מדוע הוא ממשיך להופיע, אלא אם כן ביקש להדוף את הדממה שחילצה ממנו עוד ועוד מילים ותנועות. "שנינו יודעים מה שמי." "לא אחרי המכה שחטפת בראש. עכשיו לא תוכל להחזיק שם כלום." "אז יש לי חדשות בשבילך, את טועה. שמי הוא..." הוא התכוון לשמה של הבובה, לא לשמו שלו; רק בגלל זה הוא התקשה לנקוב בשם. "הוא… את יודעת, את יודעת טוב מאוד. את יודעת מה שמי ממש כמוני." "אתה רואה, הוא נעלם." "תגידי לי מה שמי או שאני ארביץ לך עד שלא תוכלי לעמוד יותר," נהם שון בזעם שלא היה עוד של הבובה בלבד, והטיח את שני הראשים המחייכים בחוסר ישע זה בזה. נשמע קול שהזכיר נפץ עצם נשברת, והצופים החלו להריע סוף סוף. אבל הוא כבר לא הבחין בהם. ההתנגשות קרעה את פניהן של הבובות וחילצה את קצות אצבעותיו, אך בה-בעת לכדה אותן בין השברים. גופיהם הדביקים של הבובות נצמדו לעורו כשידיו הסתערו זו על זו. ראשה של הנקבה התעופף כשגופה נקרע ונפער. מרפקו הימני של שון פגע בדופן התיאטרון, והמבנה התנודד לעברו. הוא ניסה לייצב אותו, וראשה של הבובה התגלגל מתחת לרגליו. הוא מעד לאחור, אל הווילונות הטחובים. התיאטרון קרס עליו, והחדר נטה על צדו. הוא שכב על גבו, ונשימתו היתה במקום אחר. כשניסה לחמוק מפגיעתה של חזית התיאטרון, רקתו נחבטה בראשו המפוצח של הגבר. מבעד לשרידי הבמה הוא ראה את התקרה, גבוה מעליו, ושמע את רחשי ההערכה של הקהל. חלף זמן רב מדי, לטעמו, עד שכמה מהם ניגשו אליו. התיאטרון היה כבד מכפי שחשב, ואולי היתה זו נפילתו שהחלישה אותו. אפילו אחרי שהצליח לקלף את חסר הבג-רות מעל ידו, הוא התקשה להיחלץ מתחת לשברי התיאטרון, והבובה רבצה על חזהו כמו תינוק מעוך. אמליה רכנה לעברו לבסוף והוא נתקף בעתה, משוכנע שהיא מתכוונת להתיישב עליו. אבל היא שלחה אל תוך פניו יד שנראתה מבושלת, אחזה בקדמת הבמה והרימה מעליו את התיאטרון. מישהו אחר הרחיק משם את השברים, והיא אחזה בדשי חולצתו ואז, למרות קולות החריקה שהשמיע המקל שלה, משכה אותו למעלה בעזרתן של כמה ידיים שדחפו אותו מאחור. "אתה בסדר?" היא התנשפה בקול שרקני. "אני אהיה בסדר," פלט שון מבלי לחשוב. הוא ראה שכל הכיסאות הוסטו לעבר החלונות. "עכשיו נראה לך אחד מהמשחקים שלנו," אמרה יוניטי מאחוריו. "מגיע לך אחרי כל זה," אמרה אמליה, מאמצת אל שדיה את שברי הבובות. "אני חושב שאני רוצה -" "נכון, אתה רוצה. אנחנו נראה לך איך אנחנו משחקים. אצל מי הברדס?" "אצלי," קראה יוניטי. "שמישהו יקשור לי אותו." שון הסתובב וראה אותה מנופפת בברדס שחור. כשהניפה אותו בחגיגיות, הנשימה נעתקה שוב מגרונו. כשמשכה את הברדס על ראשה, הבין שהבגד נועד לכסות את עיניו של השחקן, בדומה לאבזר של קוסם. הגבר ששעון חסר מחוגים השתלשל בריפיון מפרק ידו משך בכוח ברצועות הברדס וקשר אותן על עורפה בלולאת פרפר הדוקה, ואז סובב אותה כמה פעמים, מְמָלֵט מפיה קריאות עונג מתחטאות. היא הסתובבה פעם נוספת, מתנודדת במקומה. אחרי שהרפה ממנה, האיש הפסיע על קצות אצבעותיו לעבר הדיירים האחרים, שנערכו סביב קירות החדר. גבה היה מופנה אל שון, שנשאר ליד הכיסאות. המולת הגשם שככה. היא התרחקה ממנו, רגליה הנתונות בנעלי הבד טופפות על השטיח, ואז זינקה הצדה ללא סיבה נראית לעין, והִטְּתָה את ראשה. היא לא חסמה את דרכו של שון אל הדלת, שם ניצבו דאפ והמנהל, שנראו כאילו הם מוכנים להתגנב החוצה. היה עליו רק לעקוף את האשה המעוּוֶרת, ואז לעלות היישר לחדרו, להתבצר בו או לאסוף את חפציו ולרדת למכונית. הוא תחב רגל אחת אל חרטום נעל הבד, ויוניטי הסתובבה לעברו בבת אחת. "תפסתי אותך. אני יודעת מי זה, מר תומי תומסון." "לא נכון," מחה שון בפרץ של זעם על כל מה שהוביל לרגע הזה, אבל יוניטי זינקה לעברו. היא הידקה את ידיה הגרומות סביב לחייו ולא שחררה אותו מלפיתתה במשך רגע ארוך, ארוך מדי. ואז התירה את קישורי הברדס בידה הימנית, כשהיא אוחזת בסנטרו ומלטפת אותו בידה האחרת. "עכשיו תורך ללכת לחושך." "אני חושב שהספיק לי ליום אחד. אם תסלחו לי -" המולת המחאות גבלה בהתפרצות של זעם. "עוד לא גמרת, איש צעיר." "היא יותר מבוגרת ממך והיא לא עשתה מזה עניין." "תפסו אותך, אתה חייב לשחק." "אם לא תשחק, זה לא יהיה הוגן." המנהל נסוג אל הפתח והדף בידיו הפשוטות את האוויר לעבר שון, ואילו דאפ לחשה, "זה הזמן של הזקנים עכשיו." מילותיה והקריאות המתגברות - "תהיה הו-גן" - הדביקו את שון בתחושת אשמה, שרק החריפה כשיוניטי הסירה את הברדס מעל עיניה רוויות התוכחה והושיטה אותו לעברו. הוא אכזב את רות; הוא לא צריך לאכזב גם את הזקנים האלה. "בסדר, אני אשחק," הוא אמר. "רק אל תסובבו אותי יותר מדי." הוא לא סיים לדבר לפני שיוניטי הידקה את הברדס סביב קרקפתו ומשכה את הבד על עיניו. מגעו של הבד היה דומה למגען הדביק של הבובות. לפני שהספיק אפילו להצטמרר, גרר הבד את עפעפיו כלפי מטה, והוא לא ראה עוד אלא חשכה. הברדס לבש את צורתן של עצמות לחייו, ואצבעות זריזות קשרו את הרצועות מאחורי ראשו. "לא יותר מדי -" הוא נאנק כשמישהו התחיל לסחרר אותו ברחבי החדר. הוא חש כאילו נלכד במערבולת של תרועות וצרחות ומלמולים. "הוא שיחק איתי באמבטיה." "הוא לא נתן לנו להיכנס לשם." "בגללו החמצתי את הסרטים המצוירים." "נכון, והוא ניסה לקחת לנו את השלט-רחוק." הוא הסתחרר והתערבל, כבר לא יודע היכן הוא נמצא. "מספיק," צעק, ונענה בדומיה מיידית. הוא התנודד כשיכור כשכמה ידיים הדפו אותו לפנים, ודלת נסגרה חרש מאחורי גבו. תחילה הוא חשב שהחדר הפך קר וטחוב יותר. אז, כשחלפה הסחרחורת, הבין שהוא נמצא בחדר אחר, קרוב יותר לחלקו האחורי של הבית. הוא חש מבעד לנעלי הבד את הרצפה המטולאת בשרידיו של שטיח, אם כי לא היה בכך כדי להסביר מדוע רחש הרגליים המדשדשות מסביבו נשמע כה חזק וצורם. הוא חשב שהוא שומע לחישה או קרקוש של חפץ כלשהו בתוך מכל חלול בגובה ראשו. פאניקה אחזה בו לפתע, מתלקחת כמו עיוורון לבן בתוך הברדס, והוא ידע שהערתה האחרונה של דאפ לא כוּונה אליו, ולא התייחסה למישהו מבין הדיירים שראה עד כה. ידיו נשלחו להתיר את קישורי הברדס - לא כדי לראות היכן ובחברתו של מי הוא נמצא, אלא כדי לחפש דרך לברוח. הוא היה כה מבועת שמא יגלה שהקשר אינו ניתן להתרה, עד שנזקק לכמה שניות כדי למצוא את קצות הרצועה. הוא משך בהם והקשר הותר. הוא תחב את קצות אצבעותיו מתחת לשולי הברדס, כששמע פסיעות קלות, יבשות מתקרבות לעברו בחשאי, ומשהו שעליו ניסה לחשוב בתור כף יד לפת את פניו. הוא מעד לאחור, הודף בעיוורון את מה שהיה שם. אצבעותיו נתקלו בצלעות חשופות מדי, חיטטו ביניהן ופגשו את תכולתו הרוטטת של בית החזה. כל גופו התעוות כשמשך את הברדס מעל ראשו והעיף אותו. החדר היה חשוך מדי או לא חשוך דיו. הוא היה לפחות בגודלו של החדר שממנו יצא, והכיל חצי תריסר כורסאות מרופטות, נוצצות מִלָחוּת, ולפחות מספר כפול של דמויות. חלקן היו שרועות על הכיסאות כמו צרורות של מקלות שמישהו הדביק לחלקם העליון מסכות נעווֹת, אך הם בכל זאת עשו כמיטב יכולתם הקלושה כדי להריע בכפות ידיהם הבלויות. אפילו אלה שהתנודדו סביבו נראו כאילו שכחו חלקים מעצמם במקום אחר. כולם היו קשורים לחבלים או לחוטים שנצצו בחשכה העכרורית, והובילו את מבטו הממאן לפינתו החשוכה ביותר של החדר. מסה חסרת מנוחה רבצה שם - גוף עם גפיים רבים מדי, או ערמה של גופים שהשתרגו זה בזה בכמישתם. דמויות מרובות רגליים נהרו ממרכזו של הגוש, מתקינות חלקים מסוימים או נושאות הלאה משם חלקים אחרים או מותחות חוטים נוספים לעבר הדמויות האחרות בחדר. הוא נזקק למאמץ שינק מִמוחו את שאריות החיוניות לפני שהצליח להבחין בפרטים נוספים: חרך צר בין וילונות, חלון מסורג, ומשמאלו צלליתה של דלת שהובילה למסדרון. הדמות הסמוכה אליו קדה לעומתו, והוא ראה משהו שדמה באופן קלוש לזוג עיניים מציץ מבעד לשיער שנמתח בגנדרנות על הפנים. שון זינק לעבר הדלת. סחרחורת תקפה אותו, גורפת את הדלת במערבולות. נעלי הבד שלו ניגפו בפיסת שטיח והוא כמעט נפל על פניו. ידית הדלת סירבה להסתובב באחיזתו המיוזעת, אפילו כשלפת אותה בשתי ידיו. ואז היא נכנעה לפתע, וכשהרצפה מאחורי גבו הדהדה מרחשי דשדוש מגושמים אך נחושים, הדלת נפתחה לרווחה. הוא חילץ את עצמו מן החדר וברח משם בכבדות, נעלי הבד מתנופפות על רגליו בשעה שחצה את חלקו החשוך של המסדרון. כל החדרים היו סגורים. מלבד חריקת הציפורניים השורטות את הדלת שהותיר מאחוריו, שררה דממה. הוא רץ לאורך המסדרון, משתדל לא לאבד את הנעליים מבלי לדעת מדוע, יודע רק שהוא חייב להגיע לדלת הכניסה. הוא אחז בבריח ופתח את הדלת לרווחה וטרק אותה מאחוריו כשיצא מן הבית בצעדים כושלים. הגשם פסק, ורק זרזיף קל עוד נטף מעלווֹת העצים. החצץ בהק כמו קרקעיתו של נחל. האוטובוס ששמע קודם לכן - אוטובוס פרטי ישן, מרוסס בבוץ - חנה מאחורי מכוניתו, נושק לפגוש האחורי. הוא לא יוכל לחלץ את המכונית מן המלכודת הזו. הוא כמעט דפק על חלון חדר הטלוויזיה, אבל תחת זאת דידה על פני החצץ ויצא לרחוב, לעבר המלונות הדוממים. לא היה לו מושג לאן הוא הולך, העיקר שיצליח להתרחק מן הבית. הוא צלע רק כמה צעדים, נעלי הבד נספגות במים, הכאב ברגליו מחריף עם כל פסיעה, כשזוג פנסים הבליח בחשכה. אלה היו פנסיה של ניידת משטרה. היא נעצרה לידו, האורות שעל הגג מהבהבים, ושוטר במדים נחלץ ממושב הנוסע ויצא מן המכונית עוד לפני ששון הספיק לדבר. פניו המודאגים, השמנמנים מעט של השוטר זרחו בְּוָרוד בריא מתחת לפנס הרחוב. "אתה יכול לעזור לי?" התחנן שון. "אני -" "אל תתרגש, סבא. ראינו מאיפה באת." "הם סגרו אותי. את המכונית שלי, אני מתכוון. אם רק תוכל להגיד להם שיתנו לי לצאת -" הנהג הופיע מצדו השני של שון. הוא נראה כאילו הוא מנסה להתחרות בהבעת הדאגה של שותפו. "אתה יכול להירגע. אנחנו נטפל בך. מה קרה לראש שלך?" "קיבלתי מכה. התנגשתי ב… אתם לא תאמינו לי, וזה לא משנה עכשיו. אני אהיה בסדר. אם רק אוכל לאסוף את הדברים שלי משם -" "מה איבדת? הדברים שלך לא בבית?" "כן, בקומה העליונה. הנעליים שלי שם." "הרגליים כואבות, מה? לא פלא, כשאתה מסתובב ככה בלילה כזה. הנה, תפוס את היד השנייה שלו." הנהג לפת בכוח את מרפקו הימני של שון, והוא ושותפו הרימו את שון ללא מאמץ ונשאו אותו לעבר הבית. "מה שמך, אדוני?" שאל הנהג. "לא תומסון, ולא משנה מה הם יאמרו. גם לא תומי תומסון או תום. ליתר דיוק, תום, כן, אבל תום שון. זה לא נשמע כמו תומסון, נכון? שון זה שון. פעם הכרתי מישהי שדווקא חיבבה את השם שלי. נסעתי לראות אותה הערב, למען האמת." הוא היה מודע לכך שהוא מדבר יותר מדי בשעה שהשוטרים נדו לעברו בראשיהם והבית ששניים מחלונותיו היו מוארים - חדר הטלוויזיה וחדרו שלו - התנשא מעליו. "בכל מקרה, הנקודה המרכזית היא ששמי שון," הוא אמר. "אין כאן שום מקום לויכוח. שון. אין מה לדוּן בעניין הזה, חבל על הזמן, במשמעות המקורית של הביטוי, ולא כפי שהצעירים של ימינו נוהגים להשתמש בו. אבל לך תתקן אותם. שון." "הבנו." הנהג שלח את ידו אל הפעמון החלול, ואז דפק על הדלת. זו נפתחה כמעט מיד, והמנהל עמד בפתח. "האדון הנחמד הזה הוא אורח שלך, מר סנל?" אמר עמיתו של הנהג. "מר תומסון. חשבנו שאיבדנו אותך," הכריז סנל, ופתח את הדלת לרווחה. כל האנשים מחדר הטלוויזיה התפרשו לאורכו של המסדרון כמו צופים בתהלוכה. "תומי תומסון," הם קראו. "זה לא אני," מחה שון. רגליו דוושו באוויר בחוסר ישע עד שנעלי הבד שלו התעופפו פנימה. "אמרתי לכם -" "אמרת לנו, אדוני," מלמל הנהג, ושותפו אמר בקול חרישי אף יותר, "לאן אתה רוצה שניקח אותך?" "לקומה העליונה, רק כדי -" "אנחנו יודעים," אמר הנהג כממתיק סוד. הפלגתו של שון במעלה המדרגות נקטעה רק פעם אחת, לרגע קצר, כאשר כל אחד מן השוטרים נפנה להרים את אחת מנעלי הבד. התרועות שעלו מן המסדרון דעכו, מפנות את מקומן לשתיקה, שנטענה בציפייה עצורת נשימה ככל שהעמיקו אל חלקו החשוך של הבית. שון אמר לעצמו שהמשטרה לצדו. "אני יכול ללכת עכשיו," אמר, אך הם רק נשאו אותו מהר יותר במעלה המדרגות. "היכן הדלת עדיין פתוחה?" תהה הנהג. "היכן האור עדיין דולק?" "זה אני. כלומר, לא באמת אני, ממש לא, זאת אומרת -" הם הניפו אותו במרפקיו מבעד לפתח והציבו אותו על השטיח. "זה לא יכול להיות חדרו של מישהו אחר," אמר הנהג, שומט את נעלי הבד לרגליו של שון. "אתה רואה, אתה כבר כאן." שון הביט לעבר המקום שאליו התבונן השוטר בהבעת אהדה, שרבצה על כתפיו כמו עול, מדביקה אותו לחדר הזה. תצלום שלו ושל רות, חבוקים על רקע נוף הררי, נלקח מחליפתו הספוגה והונח על המדף במקום הטלפון. "הרגע הבאתי את זה," הוא מחה. "אתם יכולים לראות שזה רטוב." הוא דידה לצדו השני של החדר כדי לנעול את נעליו הישנות. הוא מעולם לא הגיע אליהן; הוא ראה את דמותו במראה. הוא קפא במקומו, מתנודד מעט. הוא לא היה מסוגל להתיק את עיניו מן המחזה. הוא שמע את השוטרים ממלמלים משהו ויוצאים מהחדר, שמע אותם יורדים במדרגות, טורקים את דלתות המכונית ונוסעים משם. בבואתו הוסיפה לרתק אותו למקומו. לא היה טעם לומר לעצמו שמקצת הקמטים שהשתרגו על פניו היו אולי קורי עכביש, לא כששיערו שוב לא היה מאפיר אלא לבן. "בסדר, אני מבין," הוא צרח - לא היה לו מושג אל מי הוא פונה. "אני זקן. אני זקן." "בקרוב," אמרה לחישה שנשבה לאורך המסדרון כמו גאז דולף, מכבה את המנורות בזו אחר זו, נושאת בכנפיה חשכה. "אתה עוד תספק לנו הרבה בידור," ריחפו שרידיו של קול אחר אי-שם בתוך החדר. לפני שיכול היה לאלץ את עצמו לחפש את מקורו של הקול, משהו שבצבץ בקצֵהָ של זרוע כמעט שלמה גישש בקרבת הדלת וכיבה את האור. בחשכה הוא דימה שראייתו עוזבת אותו, אבל הוא ידע שזו רק תחילתו של משחק נוסף. בקרוב הוא יידע אם המשחק הזה גרוע יותר ממחבואים - גרוע יותר מהמגע הראשון, הדביק והבלתי נראה, של רשת הקורים של הבית על פניו. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |