|
|||||
|
ספינות מן המערב - פרק מתוך ספר
פול קארני עברית יעל סלע - שפירו |
|||||
|
|
|||||
| אנו מביאים לכם את הפרק הראשון בכרך החמישי והמסיים את סדרת ממלכות האל, אשר ראה אור בימים אלו בהוצאת אופוס. | |||||
| 1 14 בחודש פוֹריאָלוֹן, שנת הקדוש 567 קוצת הרוכבים דהרה במהירות לאורך צוקי הים בענן של אבק צהבהב. אנשים צעירים על סוסים גבוהים, שנעצרו ברעם פרסות סנטימטרים ספורים מקצה המצוק. הם ריסנו את סוסיהם המתנשפים, בעודם צוחקים ומסירים בטפיחות את האבק מבגדיהם. השמש, המבריקה כצלצל, קפחה על הים הכחול כשמים הרחק מתחתיהם עד שהנצנוץ מהאופק היה מסנוור מדי לעיניהם. הוא הטיל על ההרים הטרשיים שמאחורי הרוכבים אדוות והבהובים, כך שנראו כאילו היו חזון תעתועים. רוכב נוסף דהר כדי להצטרף לקבוצה, אך היה זה איש מבוגר יותר בבגדים קודרים וזקנו אפור כמתכת הרובה. סוסו עצר במתינות והאיש מחה את הזיעה מרקותיו. "אתם תשברו את המפרקות המטופשות והמחורבנות שלכם אם לא תיזהרו קצת. אתם לא יודעים כמה הסלע רקוב כאן בקצה?" רוב הרוכבים הצעירים הרחיקו בזהירות את סוסיהם מהתהום המפחידה, אך אחד נותר במקומו, צעיר רחב כתפיים בעל עיניים כחולות בהירות ושיער שחור כנוצות העורב. סוסו היה מסורס אפור ונאה, שניצב בין רגליו, זקור אוזניים וקשוב. "בֶּוואן, מה הייתי עושה בלעדיך? בטח אימא שלחה אותך לעקוב אחרינו". "אכן כן, מה הפלא. עכשיו תתרחק מקצה המצוק, בְּלֵיין. תעשה קצת נחת לאיש זקן". בליין חייך והרחיק את הסוס האפור משולי הצוק מטר אחד, שני מטרים. אחר כך ירד מסוסו בתנועה חלקה וזורמת כמו מים, טפח על צווארו של הסוס המיוזע והסיר אבק מעור מכנסי הרכיבה שלו. כשעמד על רגליו נראה נמוך יותר מהצפוי, וגֵווֹ החסון היה מונח היטב על צמד רגליים מוצקות. מבנה גוף של סוור ובראשו פניו העדינות, הלא מתאימות, של בן אצולה. "באנו לברר אם אפשר לראות מכאן את הצי", הוא אמר במבוכת-מה. "אז תביטו אל לשון היבשה שם – חוד גְריוֹס. הם יגיעו מהכיוון ההוא בכל רגע, עם הרוח הזאת. הם הרימו עוגן באישון לילה". הרוכבים האחרים ירדו מסוסיהם, קשרו את רגליהם הקדמיות זו לזו וניתקו מאוכפיהם נאדות יין. "מה הסיפור בכלל, בוואן?" שאל אחד מהם. "אנחנו תקועים פה בפרובינציה, ותמיד שומעים הכול אחרונים". "שמעתי שזה צי ענק של שודדי ים", אמר אחר, "שהגיע ממאקאסר כדי להרוג ולבזוז". "אני לא בטוח בנוגע לשודדי הים", אמר בוואן לאטו, "אבל אני יודע, בליין, שאביך נאלץ להזעיק את כל בני חסותו שבנחלותיו ולצאת במהירות לאברוסיו כשכולם בעקבותיו. זה גיוס כללי, דבר שלא ראינו כבר... אולי שש-עשרה או שבע-עשרה שנה". "הוא לא אבא שלי", אמר בליין במהירות ופניו הנאות התקדרו. בוואן הביט בו. "תקשיב טוב – " "הנה הם!" צעק בהתרגשות אחד הבחורים האחרים. "הם מקיפים את החוד". כולם הביטו בדממה. הציקאדות צרצרו בלי סוף בחום סביבם, אך רוח מההרים החשופים נשבה על גבם. מסביב ללשון היבשה הסלעית, במרחק של יותר מפרסה, נגלה לעיניהם דבר שנראה כלהקת ציפורים מרוחקות הרוכבות על הגלים. ברק המפרשים הוא שהדהים אותם בתחילה – יריעות הבד הכבדות הסתירו חלק נכבד מגוף הספינות. ספינות קרב גבוהות שנסי הקרב ההֶבְּריוניים הסגולים מתנופפים מתורניהן הראשיים. שתים-עשרה, חמש-עשרה, עשרים ספינות אדירות בקו החזית, פולחות את הגלים ומפליגות אל הים כשהרוח מאונכת לצדן הימני ומפרשיהן מנצנצים ככנף ברבור. "זה הצי המערבי כולו", מלמל בוואן. "מה לכל הרוחות...?" הוא פנה אל בליין, שהצל על עיניו באחת מידיו ונעץ מבט מרוכז בים. "הן יפהפיות", אמר הצעיר. "באמת". "עשרת אלפים איש אתה רואה שם, בחורצ'יק. הצי האדיר ביותר בעולם. אבא שֶ – לורד מוראד ודאי נמצא על הסיפון, ואין ספק שעל הסיפון איתו נמצאים חצי מבני החסות של בית גַלְיָאפֶּנוֹ, ואני מוכן להתערב שכולם מקיאים את נשמתם". "איזה מזל יש להם, לממזרים האלה", התנשם בליין. "ואנחנו יושבים פה כמו חבורת אלמנות בנשף ומסתכלים איך הם מפליגים". "בשביל מה כל הספינות האלה? פרצה מלחמה שלא שמענו עליה?" שאל אחד מהאחרים בחשש. "מאיפה לי לדעת", השיב בוואן בקול צרוד. "זה משהו גדול, אם מוציאים ככה את כל הצי". "אולי אלה ההימֶרים ומיליציות האבירים, שהחליטו לפלוש סוף-סוף", צייץ אחד מהצעירים ביותר. "הם היו באים דרך מעבר הרי הֶבְּרוֹס, טיפש. אין להם שום ספינות רציניות". "אז אולי מֶרְדוּקי הים". "אנחנו בשלום איתם כבר יותר מארבעים שנה". "טוב, אבל יש שם משהו. לא שולחים צי לים סתם ככה". "אימא תדע", אמר בליין בפתאומיות. הוא הסתובב וטיפס על גב סוסתו הגבוהה בתנועה חלקה. "אני הולך הביתה. בוואן, אתה תישאר פה עם החבורה הזאת. אתה סתם תאט אותי". הסוס המסורס קיפץ וצנף תחתיו כמו רוח רפאים נמרצת. "חכה רק שנייה אחת – " אמר בוואן, אך בליין כבר נעלם והשאיר מאחוריו רק זפיר אבק. ליידי ג'מילה הייתה אישה מדהימה ביופייה, ושערה היה עודו כהה כשׂעַר בּנהּ. רק באור שמש עז היה ניתן לראות את האפור השזור בו כמו נימי כסף בצוק של מִכרֶה. היא הייתה יפהפייה נודעת בתקופתה, והשמועות אמרו שאפילו המלך עצמו כיבד אותה פעם בתשומת לבו; אך כעת הייתה רעייתו הנאמנה והמיוחסת של המִשנה למלך, לורד מוראד מגליאפנו, תפקיד שמילאה זה חמש-עשרה שנים. עלילות עלומיה הססגוניות נשכחו מכל לב מלבד לבם של אנשי חצר המלכות, ובליין לא ידע עליהן דבר. נחלתו של מוראד, הנחבאת בחצי האי גָלאפֶּן בדרום-מערב אברוסיו, הייתה מעין אזור סְפָר, והמעון ששימש את משפחתו זה דורות רבים היה מבנה קודר ודמוי מבצר שנבנה מאבן קרה מהרי הברוס. גם בשיא הקיץ הלוהט שימרה האבן הד לצינת החורף, ואש נמוכה בערה באח הגדולה במגוריה של ג'מילה. היא ישבה ליד שולחן הכתיבה שלה ובדקה את חשבונות הבית, ומהחלון שלידה נשקף נוף מטעי הזיתים צרובי השמש של אחוזות בעלה כמין קֶרע מואר באור סנוורים של עולם שטוף שמש יותר. שאון הגעתו של בנה היה ייחודי לו. היא חייכה ועשר שנים נשרו ממנה מיד, ואז תחבה את אגרופיה הקטנים לשקע גבה כאשר קמה מהשולחן בתנועה חתולית. הדלת נפתחה ומשרת מחייך הופיע בה. "גברתי – " "הכנס אותו, דוֹמינאן". "כן, גברתי". בליין התפרץ פנימה כמו רוח פרצים, מצחין מסוסים ומזיעה ומעור חמים. הוא חיבק את אמו והיא נשקה לשפתיו. "מה קרה הפעם?" "ספינות – מיליון ספינות – טוב, צי ענק בכל מקרה. הן עברו הבוקר ליד חוד גריוס. בוואן אמר לי שמוראד נמצא על סיפונן ואיתו בני החסות שהוא לקח לאברוסיו לפני חודש. מה מתרחש, אימא? אילו מאורעות אדירים מפליגים על פנינו הפעם?" בליין קרס על ספה סמוכה והשיר על ריפוד הקטיפה העתיק שלה אבק ושער סוסים. "בשבילך הוא לורד מוראד, בליין", השיבה ג'מילה בעוקצנות. "אם האב הוא אציל בכיר, אפילו בנו חייב לנהוג ברשמיות מסוימת". "הוא לא אבא שלי". התיז ברוגז מכני. ג'מילה נשענה קדימה בלאות והנמיכה את קולה. "בעיני כל העולם, הוא כן. ובנוגע לספינות הללו – " "אבל אנחנו יודעים את האמת, אימא. למה להעמיד פנים?" "אם אתה רוצה שהראש שלך יישאר מחובר לכתפיים שלך, אז הוא צריך להיות 'אבא' גם מבחינתך. אתה יכול לקשקש כאוות נפשך בפני החברים שלך – אחריהם אני עוקבת. אך בנוכחות זרים אתה תבלע את הגלולה המרה בחיוך. הבן אותי עכשיו, בליין. מאסתי בהסברים". "ואני מאסתי בהעמדת הפנים. אני בן שבע-עשרה, אימא – גבר בזכות עצמי". "אם תפסיק להעמיד פנים, לָאיש הזה שנהייתָ פתאום לא יהיו עוד חיים לִמאוֹס בהם. אבליין לא מוכן לסבול קוקייה בקִנו – עוד לא – אף-על-פי שהרחם של הזונה האסטראקית שלו עָקר כשדה זרוי מֶלח". "אני לא מבין. הרי יורש ממזר עדיף על פני חוסר יורש". "מקור הבעיה הוא מלחמת האזרחים. אבליין רוצה שהכול יהיה ברור לגמרי. יורש חוקי למלך, שאף אחד לא יוכל לערער על זכותו. אבליין עוד לא בן חמישים והיא צעירה ממנו. ועומד לרשותם המכשף הזה גולופין, הטוֹוה לחשים ומדרבן את זרעו לתוכה שונה אחר שנה". "והכול לשווא". "כן. סבלנות, בליין. בסופו של דבר הוא יתעשת ויבין שמוטב ממזר מאשר מאומה". ג'מילה חייכה כשאמרה זאת, וחיוכה לא היה נעים לגמרי. היא ידעה שזה פוגע בו. טוב ויפה – הוא יצטרך להתחיל להתרגל לזה. היא פרעה את שערו המאובק. "אז מה אמרת על צי הספינות?" הוא היה זעוף ולא מיהר לענות, אך היא ראתה את הסקרנות הבוערת המחלחלת מבעד לזעף. "את בטח יודעת. הוא מספר לך הכול". "הוא לא. אינני יודעת הרבה יותר ממך. כל בתי האצולה התגייסו, ונחתמה ברית גדולה, שכמוה לא נראתה מאז ימי האימפריה הראשונה. הֶבְּריון, אסטראק – " "– גַבְּריוֹן, טוֹרוּנָה ומרדוקי הים. כן, אימא, זה ידוע כבר חודשים. אז ההימרים פולשים סוף-סוף – זה מה שקרה? אבל אין להם שום צי ראוי לשמו. ובוואן אומר שהספינות שלנו פנו מערבה. מה יש שם, באוקיינוס הריק הזה?" "מה באמת? ערב-רב של שמועות ואגדות. אולי. מיתוס שעומד לקרום עור וגידים". "ועכשיו את שוב מדברת בחידות. את לא מסוגלת לענות תשובה ישירה?" "נצוֹר את לשונך", התיזה ג'מילה. "בקושי שבעה-עשר אביבים התנסית בדרכי העולם, ובכל זאת אתה חושב שתוכל להתנצח איתי ולזלזל ב – באביך? כלבלב שכמותך". הוא השתתק בכעס. בנימה עדינה יותר המשיכה, "יש אגדות על ארץ השוכנת בִּקצֵה מערב, עולם חדש שלא התגלה ולא יוּשב. כאן בהֶבְּריון הדברים נחשבים למעשיות ילדים, כפי שהיה במשך מאות שנים. אך מה אם מעשיות הילדים האלה נכונות – מה אם במערב באמת שוכנת יבשת אדירה ולא נודעת – ומה אם אומר לך שהספינות ההבריוניות כבר היו שם, ושרגליים הבריוניות כבר דרכו בארץ הלא נודעת ההיא?" "אני אגיד שכל הכבוד ליוזמה ההבריונית, אבל איך כל זה קשור לארמדה שראיתי הבוקר?" "יש שמועות בחצר, בליין, והן הגיעו אפילו לאוזניי. הֶבְּריון עומדת בפני פלישה כנראה". "אז אלה כן ההימרים!" "לא. זה משהו אחר. משהו מהמערב". "מהמערב? למה – אה – את מתכוונת שבאמת יש אימפריה חדשה מעבר לים? אימא, אלה חדשות מדהימות! איך את יכולה לשבת כל-כך בשקט? אנחנו חיים בתקופה כל-כך מופלאה!" בליין זינק על רגליו והתחיל לפסוע בחדר הלוך ושוב, סופק את כפותיו בהתרגשות. אמו צפתה בו בזעף. הוא עודו ילד, עם התלהבות של ילד ובורוּת של ילד. היא חשבה שהוציאה תחת ידה דבר מוצלח יותר. יכול להיות שאילו אביו היה באמת אבליין – או מוראד – הוא היה שונה, אך הגור הזה היה יוצא חלציו של ריצ'ארד הוקווד אחד, אדם שלמרבה האירוניה ג'מילה אולי באמת אהבה פעם – האדם היחיד אולי שאהבה מימיה – אך היה בכל זאת פְּשוּט עם ולכן חסר תועלת לחייה ולשאיפותיה. טוב, היא חשבה, צריך להסתדר עם מה שיש. והוא הבן שלי, בסופו של דבר. ואני אמו. ואני באמת אוהבת אותו – אי אפשר להתכחש לזה. "זאת לא אימפריה", היא תיקנה אותו. "או לפחות, עדיין לא. יהיה אשר יהיה הדבר שצמח שם, נראה שהוא קשור למאורעות שהתרחשו כאן בנורמניה במשך מי-יודע-כמה מאות שנים. אינני יודעת בדיוק איך, אך ההימרים הם חלק מזה והאימפריה השנייה נתונה בשליטתם באופן כלשהו". "דברייך מעורפלים מאוד, אימא", אמר בליין בזהירות-מה. "זה כל מה שידוע לי. מעטים האנשים שיודעים על כך יותר, למעט לורד מוראד והמלך וגולופין, המכשף שלו". וריצ'ארד הוקווד. המחשבה עלתה בה נגד רצונה. גם הוא יודע הכול, מפני שעמד בראש המסע האומלל שנערך לפני שנים רבות כל-כך. נאמר שזהו ההישג האדיר ביותר בתולדות הניווט הימי, אך הכתר השתיק כל אזכור לכך בשנים שלאחר מכן. ההתעניינות – ליתר דיוק, הבֶּהלה – הראשונית חלפה בתוך שנה. לא התפרסמו ספרי ניווט, ואף ניצול לא גולל את סיפורו בעלונים שנמכרו בפינת רחוב. היה נדמה שהדבר מעולם לא קרה. בעלה היה האיש שדאג לכך. מוראד לא שכח מאומה, לא סלח על מאומה. האיש היה אחוז דיבוק להרוס את ריצ'ארד הוקווד – ג'מילה לא ידעה מדוע. אי-שם במערב קרה ביניהם משהו, משהו נורא. היה נדמה שמוראד מנסה לטהר אותו מנשמתו. ומכיוון שלא הצליח, פעל לקבור כל תזכורת לכך. אם יתגלה לו אי-פעם שבליין הוא בעצם בנו של הימאי... פניה של ג'מילה התקדרו למחשבה. הוקווד לא הרוויח אפוא דבר ממסעו האדיר, לאחר שהטקסים וקבלות הפנים מיצו את עצמם. הוא היה לשיחת היום ונשכח במהרה. אפילו המלך, חשבה לעצמה, שמח שהדברים התנהלו כך. מה קרה להם שם, שעשה שַמות במשלחת והטיל צל כבד כל-כך על חייהם? ומה מגיע עכשיו מהמקום הנורא הזה, מה מצדיק הכנות שכאלה? בריתות, תוכניות לבניית ספינות, מיזמי ביצורים: הֶבְּריון ובעלות בריתה נערכו בחמש השנים האחרונות למאבק עם הבלתי נודע. וכעת הוא החל. היא חשה בכך בבירור, ממש כמו בסירחון מוזר המתפשט בהינשאו על כנף הרוח. בליין צפה בה. "איך את יכולה לשבת ככה, אימא – באדישות כזאת? אני יודע שאת אישה – אבל את לא כמו נשים אחרות – " "אתה מכיר כל-כך הרבה?" "אני מכיר נשות אצולה אחרות. אַת נץ בין יונים". היא צחקה. אולי הוא כבר לא כל-כך ילד כפי שחשבה קודם לכן. "אני יודעת את מקומי, בליין, כנדרש ממני. כידוע לך, לורד מוראד הוא אדם שאין להקל ראש בזעמו, והוא מעדיף שאתה ואני נתרחק מהחצר. גם המלך מעדיף זאת. אנחנו שלד שהוחבא מזמן במעמקי הארון. עלינו להיות סבלניים, זה הכול". "אני גבר עכשיו. אני יכול לרכוב על סוס לא פחות טוב מכל חייל, ואני הסייף הטוב ביותר בכל גליאפנו. אני אמור להיות על סיפונן של הספינות האלה, או לכל הפחות לפקד על טֶרציוֹ בחיל המצב של העיר. דמי דורש זאת. הוא היה דורש זאת גם אם הייתי בנו של מוראד, ולא בנו של המלך". "זה נכון". "איזה מין חינוך את מצפה שאקבל פה, בכפר? אני לא יודע שום דבר על חצר המלכות ועל שאר בני האצולה – " "די, בליין. אינני יכולה אלא לייעץ לך להתאזר בסבלנות. יומך יגיע". קולו של בליין התגבר. "הוא יגיע סוף-סוף כשאהיה קשיש אפור זקן ומתנודד, לאחר שנעוריי התבזבזו במקום שכוח האל הזה!" הוא יצא בסערה מהחדר וכתפו נחבטה במשקוף כשחלף דרכו. האבק שהעלתה יציאתו נתלה באוויר אחריו. הוא הגיע לאפה של ג'מילה. אבק. זה כל מה שנותר משש-עשרה משנות חייה. היא ניסתה פעם להעלות בחכתה דג שמן – שמן מדי – והמאסר למחצה הזה היה עונשה, ומוראד היה הסוהר. יש לה מזל שהיא עוד חיה. אבל בליין צודק. הגיע הזמן לנסות להטיל את החכה שוב, בטרם יחלפו שש-עשרה שנים נוספות באבק ובאור השמש הצחיחים של המקום שכוח האל הזה. הוצאת אופוס עמודים: 288 מחיר: 72 ש"ח | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |