|
|
||||
|
''זבנג'' - סדרת הטלוויזיה, חלק א' - הסדרה
אלי אשד |
|||||
|
|
|||||
| בכתבה רחבת יריעה סוקר אלי אשד את סדרת הטלוויזיה המיתולוגית "זבנג". החלק הראשון מתפרסם היום ובימים הקרובים נפרסם את שני הנספחים, רשימת הדמויות ורשימת הפרקים של "זבנג". | |||||
| סדרת "זבנג " היא יצירתו של אמן הקומיקס הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים, אורי פינק. זו אחת הדוגמאות הבודדות בעברית לסדרה שזכתה להצלחה גדולה לא רק בתחום המדיה המקורי שלה, הקומיקס, אלא גם בתחומים אחרים כמו סדרת טלויזיה ואפילו יומני בית ספר. אורי פינק, שניסה בראשית הקריירה שלו לזכות בהצלחה עם גיבורים דמויי סופרמן ובאטמן (כמו גיבור העל הישראלי "סבראמן") ללא הצלחה מיוחדת, החליט ליצור עבור המגזין "מעריב לנוער" סדרה קומית שנושאה יהיה תיכוניסטים ממוצעים לכאורה. תחילה חשב על קומיקס שיתאר את בני הנוער "כמו שהם במציאות", אך מהר מאוד הוא הבין שלא זאת צריכה להיות דרכו. במקום, בחר בהקצנה קיצונית של דמויות הנוער מעל ומעבר לחלומות הזוועה הפרועים ביותר של ההורים והמורים, נערים שהם מעין מוטציות קיצוניות של תלמידי כל בית ספר. ההימור של פינק התגלה כנכון. הסדרה, שהחלה להתפרסם ב"מעריב לנוער" ב- 17 באוגוסט 1987, זכתה להצלחה חסרת תקדים בקומיקס הישראלי וב"מעריב לנוער". הסיפורים התרחבו מעמוד אחד לסיפורים של כמה עמודים בכל שבוע והפכו למעשה לחלק הפופולארי ביותר של השבועון, עד ש"זבנג" שכמעט "השתלטה" על המגזין לחלוטין. "זבנג" מתארת את הרפתקאותיהם היום יומיות המטורפות של חבורת תיכוניסטים "טיפוסיים" - כמו גל, הנער הממוצע שאמור היה לשמש כגיבור הסדרה, ידידו ג'ינג'י המטורף לסקס והשנוא בידי כל אישה שנגזר עליה להיות במרחק 10 קילומטרים ממנו (והפך לדמות הפופולארית ביותר בסדרה), חברתו "המרצניקית" של גל, סיגל, אחיו "תולעת הספרים" ירון, מלכת הכיתה היפיפייה והמרושעת מאיה, "הערס" האולטימטיבי הרצל (שבסוף מתברר שהוא בכלל ממוצא פולני), גילי "מגעילי" חובב סרטי האימה שנראה כאילו הוא יצא מאחד מהם, המורה המפלצתית של החבורה, גברת זעפני ועוד דמויות רבות ומגוונות. בסיפורים אלה תיאר פינק בצורה מוקצנת ומצחיקה נושאים שהעסיקו ומעסיקים את בני הנוער שקוראים את זבנג, כמו זוגיות, פצעוני בגרות, העיסוק הקדחתני במין, מקובלות חברתית, היחסים בין צפוניים ו"ערסים" ועוד ועוד. הדמויות הן קריקטורות קיצוניות במיוחד, אבל דווקא בעצם הקיצוניות שלהם פינק מצליח לתאר באמינות משהו מן המציאות הקיצונית של הנוער הישראלי. כמה מן הנושאים הלכו והתמשכו מסיפור אחר סיפור בואריאציות שונות ומטורפות, כמו ניסיונותיו הנואשים והבלתי פוסקים של גל לקיים יחסי מין עם חברתו סיגל, ניסיונות שלעולם אינם ממומשים בהצלחה. לבסוף "ריחם" פינק על גיבורו ובסיפור שפרסם בקומיקס המחתרתי "סטיות של פינגווינים" (את הסיפור הזה אי אפשר היה לפרסם לעולם ב"מעריב לנוער") תיאר בסיפור שהיה פורנוגרפיה קשה ממש את מעשה הסקס הראשון בין גל וסיגל, מעשה סקס שמטבע הדברים אינו יכול להסתיים בצורה נורמאלית& חלק מההצלחה של פינק בקרב הקוראים נבע מיכולתו להתחדש ולשנות את הדמויות ואת הופעתן כל הזמן בהתאם לאופנות המשתנות. לקהל הקוראים, עליהם בוצעו סקרים אין סופיים על השאלה כיצד הדמויות צריכות להראות, היה חלק ניכר בכך. מבול של זבנגים ההצלחה של "זבנג" היתה כה גדולה עד שכמעט מיד סיפורי הקומיקס החלו לצאת מקובצים כספרים. הללו זכו להצלחה עצומה ולמעשה היו הפריטים הפולאריים ביותר בשוק ספרות הילדים הישראלית במשך שנים. הספר הראשון, שנקרא פשוט "זבנג " (1989), יצא בהוצאת "הדר" וכלל גם סיפורים לא "זבנגיים". החל מ"זבנג 2" כל ספריו של פינק החלו לצאת בהוצאת מודן, ובהוצאה זאת יצא לאור באופן רטרואקטיבי ומחוץ לכל סדר הגיוני "זבנג 1" (1993), שתיאר את ראשיתה של כל אחת מהדמויות, לאחר שיצאו כבר זבנג 2 עד 5. "זבנג" הפכה תעשייה . בנוסף לספרים בהוצאת מודן שיצאו באופן קבוע מדי שנה בשבוע הספר (כפי שהיה מקובל בעבר עם ספרי "חסמבה" של יגאל מוסינזון), עד כה יצאו עד כה לא פחות מ-15 ספרים ממוספרים שאוספים בתוכם את יבול סיפורי זבנג של השנה ממעריב לנוער. פינק והוצאת "מודן" החליטו לא להסתפק רק בספרים אלה והוסיפו עליהם כהנה וכהנה. הופיעו חמישה ספרי "דייט זבנג" המציגים סיפורי זבנג נועזים וסקסיים, יותר אפילו מאלה שמתפרסמים בדרך כלל ב"מעריב לנוער", "ספר הזהב של זבנג" שמציג את מבחר הסיפורים של זבנג מכל שנות קיומו כפי שנבחרו בידי הקוראים וספר בשם "זבנג העמודים האבודים" (1999) שכינס סיפורי זבנג ישנים שונים שמשום מה לא ראו אור בקבצים הרגילים. כן יצאו לאור שבעה ספרי סדרת "זבנג אישי" שכל אחד מהם מתמקד באחת הדמויות הבולטות מהסדרה ומספר עליה "הכל" (כולל אחד שעסק במחבר עצמו פינק). פינק אף הוציא ספר על "ככה מציירים זבנג" (1995, שיצא גם במהדורה שניה ומורחבת), וספרים מיוחדים שונים כמו "ההגדה של זבנג", "זבנג המחזמר " ו-"זבנג למכשף המתחיל" (פארודיה על סיפורי הארי פוטר). בנוסף לספרים החל להופיע גם מבול של מוצרים אחרים המבוססים על הסדרה. יצאו יומנים שנתיים לתלמידים, שכללו קטעי הומור שמבוססים על הסדרה ושהתחרו בהצלחה רבה עם יומני התלמידים של כוכבי ערוץ 6 ושל גיבורי סדרות שונות ועם היומנים של הסופרים איטו אבירם וסמדר שיר, שהיו נחותים מהם לעין ערוך מבחינת ההנאה שהם סיפקו. סביר להניח שהיומנים של פינק יהיו מבוקשים בעתיד, במיוחד בין אספני יומני תלמידים, שכן הם עולים על כל היומנים האחרים בהומור המטורף (אם גם הסטריאוטיפי) שאותו הם מספקים. אכן יומנים אלה מסוגלים לבדר גם שנים רבות לאחר הוצאתם המקורית לאור, בעוד ששאר היומנים מתיישנים מידית. הופיעו קלפים של זבנג שלא זכו להצלחה כלל, הופיעו מחברות זבנג, מדבקות, ארטיקים, מסטיקים ואף תחתוני זבנג. נעשה אפילו נסיון לתרגם את זבנג לאנגלית תחת השם ZBZNH - The Ultimate Teen Comics. הדמויות האנגליות כולן עברו שינוי, כך גל נקרא שם מייק, סיון נקראה ג'ין וג'ינג'י נקרא רֵד בנסיון לשכנע את הקוראים הזרים שהמדובר בנערים אמריקניים כשרים למהדרין. הקוראים בחו"ל התקשו להשתכנע, זבנג הישראלי כל כך לא זכה שם לשום הצלחה. ההצלחה של "זבנג" הביאה ליצירת "סדרות בת" על אותן הדמויות הראשונה היתה "זבנגלה" בשבועון "מעריב לילדים" שמתארת את הרפתקאות החבורה כילדים קטנים בעולם מקביל לזה שבו הם תיכוניסטים, סדרה שבה לא עוסקים בסקס כמו באחותה "המבוגרת יותר" (סדרה שממנה יצאו עד היום חמישה ספרים). גם סדרה זאת זכתה להצלחה, שהביאה בין השאר ליצירת יומן לתלמיד בשם "יומן זבנגלמיכל" שהפגיש את אנשי חבורת זבנגלה עם כוכבת ערוץ הילדים מיכל ינאי, שלצערה הרב מצאה את עצמה בבית הספר שלהם. סדרה נוספת היתה "צבנג" סדרה שהתפרסמה בעיתון הצבאי "במחנה" ותיארה את הרפתקאות החבורה בעולם שבו הם כבר בצבא, גם היא, כמובן, פורסמה כספר. עוד ועוד ידם של פינק והוצאת מודן נטויה בשטף שסופו אינו נראה לעין, זאת מאחר שהספרים עומדים כיום בראש סולם הפופולאריות בקרב הקוראים הצעירים. עד עצם היום הזה "זבנג" נשאר החלק הבולט ביותר של "מעריב לנוער", מגזין המכוון את עצמו למכנה המשותף הנמוך ביותר בקרב בני נוער. לעיתים קרובות אפשר לראות בסיפורי "זבנג" פארודיה על המאמרים בחלקים האחרים במגזין שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית. זבנג סדרת הטלוויזיה לשלב חדש בהצלחה ובפרסום הגיעה "זבנג" בשנים 1998-1999 עם סדרת טלוויזיה עבור ערוץ 2. הסדרה רצה שתי עונות ו-40 פרקים, אחת מסדרות הטלוויזיה הישראליות הארוכות יותר עד כה. יוזמי הסדרה היו אורנה לביא-פלינט, הרוח החיה מאחורי הסדרה והעיתונאי והשחקן גיא מרוז. כל אחד מהם קיבל השראה מילדיו לסדרה על פי "זבנג" באופן בלתי תלוי לחלוטין. כאשר יצרו השניים קשר התברר להם לתדהמתם שהם עובדים בו זמנית על אותו הפרויקט והחליטו לשתף פעולה. לאחר מכן הצטרפו לפרוייקט חברת קלסיקלטת "עומר הפקות" של ליאורה לנדאו והזכיינית של ערוץ 2 "קשת" ששידרה את הסדרה. המטרה היתה מאתגרת ביותר - להעביר את סדרת "זבנג" ממדיום אחד, שפת הקומיקס, למדיום אחר שונה מאוד, שפת הטלוויזיה. זהו דבר שאינו קל לביצוע וביחוד עם סדרה "מוטרפת" כמו זבנג. היוצרים ביצעו זאת על ידי שימוש בעדשות רחבות, תנועות מצלמה אגרסיביות, עריכה קצבית, פניות ישירות של הדמויות אל הצופים ועוד. רוב השחקנים נאלצו להופיע בכל פרק עם אותם הבגדים שמעולם לא הוחלפו! שהרי כך נהגו הדמויות בקומיקס. דבר זה גרם לבעיות אצל כמה מהשחקנים שנטו להזיע באולפן הסגור והחם. את הבמאים הנחה הכלל שבכל אתר צילום יהיה אלמנט דומיננטי, למשל המחשב והחפצים המדעיים בחדרו של ירון או הראי העצום והתמונות בחדרה של מאיה שמעריצה את עצמה, עוד אלמנט שמזכיר את סיפורי הקומיקס. המעצב המוצלח של הסדרה, אבי פחימה, עיצב מאז עוד סרטים ופרסומות רבות. כמודל עמדו לפני המפיקים סרטים שהתבססו על סדרות קומיקס כמו "דיק טרייסי" ובמיוחד סדרת הטלוויזיה "פרקר לואיס" שהציגה תמונה מבדחת וביזארית ביותר של חיי בית ספר, המזכירה במקצת את זאת של סדרת "זבנג". המטרה היתה להגיע אל קהל הגיל של גיבורי הסדרה, אל בני הנוער. לשם כך נוצרה "זבנג" בסגנון מוטרף ועכשווי במיוחד. היתה זאת סדרה קלילה לכאורה אך מושקעת להפליא באיכויות ההפקה שלה, הרבה יותר מרוב הסדרות הישראליות אי פעם. המעבר מהקומיקס לטלוויזיה חייב את יוצריה סדרה לפתח מאוד את הדמויות, שמצד אחד נשארו סטריאוטיפיות כמו בקומיקס ומצד שני היו נסיונות מדי פעם להציג אותם כבני אדם אמיתיים שצוחקים בוכים ואוהבים. ניסיונות אלו לעיתים הצליחו (למשל בפרק "אוטוביומאיה" על חייה המוקדמים של מאיה הדוגמנית) ולעיתים כלל לא, כאשר הדמויות נראו קריקטוריות באופן מוגזם והצפיה בפרקים הופכת כתוצאה למשימה קשה ביותר. השחקנים רוב השחקנים היו חדשים ולא ידועים. בלטו בסדרה במשחקם חיים אלמקייס שיצר ג'ינג'י אמין לחלוטין וגנב את ההצגה כמעט בכל סצינה שבה הופיע, השחקנית שירי גדני שעשתה תפקיד טוב בתור סיגל הפמיניסטית הפציפיסטית האלימה ,אימת הבנים, אלעד קטן ששיחק בצורה משכנעת לחלוטין את תפקיד ה"חנון" ירון וכמובן השחקן הוותיק יוסי גרבר (הזכור מסדרת הטלוויזיה שלו משנות ה-70 "הצריף של תמרי") שגילם את המורה המפלצתית זעפני וללא ספק עשה את התפקיד הטוב ביותר. גרבר "לעס" כל סצינה שבה הופיע בתור זעפני והפך את הדמות הגרוטסקית למשהו שאי אפשר לשכוח. הופיעו בסדרה גם סלבריטאים שמשכו אליהם את כל תשומת הלב. סנדי בר הדוגמנית, שהופיעה קודם לכן בתפקיד בולט בסדרת אופרת הסבון "כסף קטלני", ובמהלך צילומי הסדרה הופיעה במקביל בעיבוד של איקון אחר של הספרות הפופולארית ישראלית - במחזמר "חסמבה" בתפקיד תמר, סגניתו של ירון זהבי (שאותו גילם אקי אבני עמו התחתנה מאוחר יותר). את סנדי בר התקיפה הביקורת על כך שיש לה רק שתי הבעות על פניה: של גועל או של עונג אותן היא מחליפה ללא הרף. הביקורת נכונה, אולם ככל שהתקדמה הסדרה הלך משחקה והשתפר יחד עם זה של שאר השחקנים. עוד סלבריטי שהשתתף בסדרה בתפקיד קטן ביותר היה מנחה ידוע מערוץ הילדים וצייר קומיקס נמרוד רשף (שמפרסם ב"עיתון ערוץ הילדים" את סדרת הקומיקס "אדי בלגן", על עלילות ילד בבית ספר). רשף, שהיה אז בשיא פרסומו כאליל נוער בערוץ הילדים, הופיע בתור עידו זמר הרוק ובכך הוא אולי אמן הקומיקס היחיד שגם מגלם דמות שמבוססת על דמות קומיקס. סלבריטי נוסף שהופיע בפרק אחד של הסדרה היה הזמר צביקה פיק, שגילם לא אחר מאשר אביו של ג'ינג'י, בפרק דמוי מדע בדיוני שעסק בשינוי העבר ובו למדנו כיצד הפך צביקה להיות הזמר המפורסם צביקה פיק. קוריוז: סנדי בר שהופיעה בתפקיד מאיה הדוגמנית הופיעה בהקשר לזבנג זמן רב לפני שנוצרה סדרת הטלוויזיה. היא הופיעה על שער חוברת מיוחדת של "מעריב לנוער" של 4 בספטמבר 1997 שהוקדשה לציון עשר שנות "זבנג" כשהיא מביטה בגועל על ג'ינג'י המצוייר שלידה. מאוחר יותר בר חזרה על הבעה זאת לאורך 40 פרקים כשהיא מסתכלת על ג'ינג'י המצולם ועל כל דבר אחר. קוריוז נוסף: שתי השחקניות הראשיות - שירי גדני וסנדי בר נאלצו כל אחת לשנות את צבע שערה עם פיאה נוכרית. שירה גדני הבלונדינית הפכה לסיגל שחורת השיער וסנדי בר שחורת השיער הפכה למאיה הבלונדינית . עוד קוריוז: גם חיים אלמקייס, שגילם את ג'ינג'י, הוא שחור שיער במקורו ולכן נאלץ ללבוש פיאה נוכרית ג'ינג'ית כל ימי הסדרה ואפילו פיאות הלחיים שלו נצבעו בצבע ג'ינג'י שיצר עם הפאה הנוכרית מראה אחיד, כמו בקומיקס. נראה שפיאות נוכריות היו דומיננטיות על הסט של "זבנג". הביקורות הביקורות נעו מעויינות ביותר בהתחלה: ""זבנג" נראית כאילו בנות פסיה כתבו אותה, ביימו אותה וכיכבו בה...לא מלהיב" נכתב במדור התרבות של "מעריב". אמיר קמינר כתב "חשבתם שסנדי בר היא דמות שנלקחה מקומיקס? אז הנה ההוכחה". אך רוב המבקרים היו סימפטיים הרבה יותר ככל שהסדרה הלכה וצברה תאוצה. מבקר אחד כתב כי "זבנג היא מפתיעה, כי היא מצליחה לייסד נישה חדשה ולא מוכרת בטלוויזיה הישראלית, ועושה את זה בכבוד. כתיבה מאוד מאופיינת ומדויקת הפונה למגזר התיכוניסטים פלוס מינוס, בימוי מבריק השאוב מסדרת "פרקר לואיס" ועיצוב סט קומיקסי שלא דומה לשום דבר אחר בטלוויזיה... ניכר בהחלט ב"זבנג" שהיא לא משופעת בתקציב, אבל בניגוד להרבה סדרות הסובלות ממחסור דומה זה כמעט ולא פוגם בהנאה". המבקרת ליטל גרודניק כתבה: "הבימוי טוב, זויות הצילום בהחלט לא שגרתיות ומצליחות להפתיע, התסריט עדכני והמשחק סביר (למעט משחקה הגרוע כל כך והיומרני של סנדי בר) והדובדבן שעל הקצפת הוא התפאורה, חגיגה צבעונית גדולה ומשעשעת שלא מביישת הפקות דומות בארצות שמעבר לים. לאחר המחמאות בא שלב המסקנות והוא שהחשוב מכל הושג: הקומיקס בעיתון והסדרה הטלוויזיונית לא מאפילים זה על זה. כל אחד מהם מוצלח ומיוחד בדרכו שלו ואפשר להמשיך ולעקוב אחר שניהם בהנאה מרובה". התלהב במיוחד המבקר שמואל שניצר, המחמיר בדרך כלל, שכתב: "שני פרקי הפתיחה של זבנג מורים על מחשבה קריאטיבית תוססת, שמצליחה להתרומם מעבר לגבולות המוגבלים של הפרודיה הטלוויזיונית ולהשיק לרמות יצירתיות גבוהות של מדיום הקומיקס... ההתרעננות הזו מהשפה הטלווזיונית שווה כל רגע, בתנאי שעומדים במבחן הקבלה החמור - גילאים אפס עד 16 שעבורם מיועדת הסדרה". שניצר כתב מאוחר יותר ביקורת מהללת על אחד מפרקי הסדרה מהעונה השניה "חייל מס' 1" בבימויו של שי כרמלי פולק. אכן, למרות כל מיני "נפילות" בלתי נמנעות, הרי באופן כללי הסדרה היתה מוצלחת למדי ורצה שתי עונות (אחת הסדרות המקוריות מאריכות הימים ביותר). היא אף זכתה לציון לשבח ולפרס "ורד הזהב" בתחרות לסרטי טלוויזיה במונטרי שבשוויץ. בהשראת הסדרה החל שטפון של מוצרים נלווים. אלו כללו בין השאר שני ספרים שהיו עיבודים עם תצלומים של שני פרקים (העיבודים היו של תסריטאית אנונימית כלשהי - פינק, אף ששמו הופיע בספרים אלה, אף הוא אינו יודע מי ביצע את העיבודים לספרים), ויומן תלמיד שכתבה התסריטאית שירי צוק, הפעם עם צילומים של השחקנים ולא ציורים של פינק. המפיקים קיוו שהוצאות ההפקה היקרות יוחזרו בידי הרווחים מכל המוצרים הנלווים, אך לאכזבתם תקוה זו לא התגשמה. משום מה הסדרה לא דיברה אל ליבם של בני הנוער, אשר היו הקהל הטבעי שלה. אלה, כך הסתבר, העדיפו לראות סדרות על קבוצות גיל מבוגרות יותר. הסדרה, לעומת זאת, דיברה מאוד אל ליבם של קבוצת הגיל הנמוכה יותר, הילדים בני 8-12, אשר למרבה הצער היו הרבה פחות אטרקטיביים למפרסמים, שכן הם מסוגלים לרכוש הרבה פחות מוצרים בהשוואה לבני הנוער. לסיכום, העונה הראשונה היתה הצלחה גדולה מבחינת הרייטינג, אך בקרב קהל הילדים שונה מקהל המטרה של המפרסמים. לקראת העונה השניה נעשו ניסיונות לגרום לסדרה למצוא חן גם בעיני הקהל המבוגר יותר, למשל על ידי הכנסת להקה השרה במקום ההתכנסות הקבוע של הדמויות, אך ללא הצלחה. העונה השניה כבר היתה מצליחה פחות והסדרה לא חודשה בידי "קשת". בקרב קהל הצופים הצעיר שתמיד מחפש ריגושים חדשים כבר התחילה להסתמן רוויה. היו דיבורים על עונה שלישית או לחילופין סדרה שתיועד לקהל הצעיר יותר במכוון, שתבוסס על סדרת "זבנגלה" של פינק שמציגה את דמויות "זבנג" כילדי גן, אך תוכניות אלה לא יצאו לפועל וחבל. השחקן ליאור רוזנברג שגילם את גל הפך מאז לסלבריטאי, פתח לאחר "זבנג" בקריירה של מנחה בערוץ Y.T.V ומופיע בעת כתיבת שורות אלה באופרת הסבון "אסתי המכוערת". שירי גדני הופיעה כמנחה של תוכנית נוער "סטגדם" והופיעה בפרסומות ובהצגות שונות, ביניהן כשחקנית ראשית בהצגות של תיאטרון "גשר", סנדי בר נסעה להוליווד ביחד עם בעלה אקי אבני בחיפוש אחרי קריירה קולנועית , התסריטאי קובי מחט הפך מאז לכוכב ערוץ הילדים בטלוויזיה, התסריטאית שירי צוק הפכה לסופרת וכתבה שלושה ספרים שאחד מהם היה רב מכר. בדיעבד אפשר לקבוע שסדרת הטלווזיה "זבנג " היא עד היום אחת הסדרות הישראליות היותר מוצלחות שהופקו אי פעם לטלוויזיה. יש הבדל גדול ברמת הפרקים השונים, וחלק מהם הם מייגעים יותר מאשר מצחיקים, דווקא בגלל הקריקטורה המוגזמת שמוצגת בהם. כמה מהפרקים הם מתוזמנים היטב וההומור שלהם עובד היטב וכך גם הדמויות. בין הפרקים הטובים ביותר (רובם, אגב, מהעונה השניה) אפשר למנות את "חייל מספר 1" - פרודיה מטורפת על כל סרטי ההכנה לצבא לדורותיהם. את "גל מחפש את אלוהים" שעוסק, באופן בלתי צפוי לסדרה המיועדת לבני נוער, בשאלה תיאולוגית של ממש "מי עומד מאחורי הכל ולמה הוא פועל כפי שהוא פועל" ואף נותן לשאלה זאת תשובה מדויקת לחלוטין מכל בחינה, אולי בפעם הראשונה אי פעם. את "בחזרה לעתיד", פרודיה על סרטי "בחזרה לעתיד", בו ג'ינג'י נוסע בזמן לסוף שנות השישים של המאה הקודמת (שמשום מה נראים, יותר מכל דבר אחר, כמו שנות החמישים) ועוזר שם לאביו צביקה להיהפך לזמר הידוע צביקה פיק בסוף שנות ה-90. את "אוטוביומאיה" שמציג את הדוגמנית השחצנית מאיה בצורה לא צפויה לחלוטין, וכמובן פרק הסיום של הסדרה "סרט גמר" שהוא פארודיה מטורפת וביזארית על ז'אנרים שונים בקולנוע, כמו הסרט התורכי סוחט הדמעות ודרמות בית משפט. פרקים אלה וגם כמה אחרים מהנים מאוד ומן הסתם ישארו מהנים גם בעתיד. הפרקים הטובים של "זבנג" בהחלט ראויים לצפיית בני נוער ואפילו מבוגרים, למרות כל האזהרות. עריכה לשונית: לולה בראון | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |