|
|||||
|
טוקולוש - סיפור מקורי חדש
לביא תדהר עברית יעל סלע - שפירו |
|||||
|
|
|||||
| לביא תדהר חוזר עם סיפור חדש על ילדה קטנה וחמודה... | |||||
כשנוסעים לאורך הכביש המהיר בזמן השקיעה, נדמה שהצריפים והפחונים של אלכסנדרה בוערים; השמש התלויה בשמיים, ענקית ואדומה, דומה לפצע מעלֶה מוגלה ונראה שהיא רוכבת על הבתים הרעועים ומאיימת לחנוק אותם. מחוץ לעיר מיתמרים מגדלי סַנדְטוֹן, קרירים ומפוארים ועשירים במופגן: הם מזדקרים כמו אצבע מצביעה, מאשימה, כאילו רעיון כיבוש האדמה הזה, הרביצה על הגחון הזאת, סר טעם בעיניהם. זהו צידה האחר של יוהנסבורג, של גָאוּטֶנג, של עיר הזהב: והנהגים על הכביש המהיר, במכוניותיהם הממוזגות, מושכים בכתפיהם ומעירים כמה יפה שקיעת השמש בתוך כל הזיהום הזה, ונוהגים להם הלאה אל הפרברים, לעבר סנדטון וריבוֹנְיה ופארק הניצחון. בתוך אלכסנדרה, החשכה יורדת מוקדם. מבעד לחלונות המאולתרים, בפחון העשוי מיריעת ברזל גלי, אזבסט ממאיר ועץ ישן, דמות קטנה צופה כיצד הלילה יורד. ריח גַנג'ה עומד באוויר, ומקִרבַת מקום גולשים לאיטם צלילי מוסיקה. דוּבּ בר המזל שר על אפריקה. "תתרחקי מהחלון, שרה." הקול סמכותי, והדמות הקטנה מסתובבת לאיטה ומתגלה באור כילדה קטנה שעל פניה מבט ממאן. "ואל תסתכלי עלי ככה." אמא עסוקה בהתלבשות, קולעת את הצמות בשיערה, ושמה איפור. שָרָפינה ממתינה בצייתנות בזמן שאמא מתכוננת. היא תמיד נראית זוהרת. שרפינה יודעת שלאחר רדת החשכה, אמא חייבת ללכת לעבוד בשִיבּין (1), ולהגיש לאנשים צ'יבּוקו, המשקה הסמיך והתוסס שהנרי קורא לו "הגינֶס האפריקני" בנימת הלעג שלו. שרפינה לא אוהבת את הנרי, החבר המגודל והמכוער של אמה, עם הצחוק הקולני וההתנהגות השתלטנית והסיגריות ממלָאווי. למעשה, היא לא אוהבת די הרבה אנשים: את הנרי, ואת גברת פִירי הזקנה, ואת הילדות שגרות ממול, והיא ממש ממש שונאת את הילדים והילדות, ואת התלבושת האחידה הנקייה והחדשה שלהם, היושבים עם הוריהם במכוניות המתפתלות על הכביש כנחש מוכסף. אבל כרגע, אמא אומרת, "תיכנסי למיטה," ולא מסירה ממנה את עיניה עד ששרפינה מזדחלת אל מתחת לשמיכה הבלויה ונשכבת לישון. כשאמא מסיימת, היא ניגשת למיטה ובודקת שהלבֵנים אכן נמצאות מתחת לגדמי הרגליים שמגביהים את המיטה סנטימטרים ספורים מעל הקרקע. "לכי לישון עכשיו, קטנטונת," היא אומרת, "חם ונעים לך ואת גבוה באוויר, והטוקולוש לא יבוא לחטוף אותך." היא מחבקת את בתה בכוח. "אף אחד לא יחטוף אותך, שרה. אני מבטיחה." שרפינה מהנהנת בראשה בישנוניות ומנשקת את אמה, ואמא יוצאת ונועלת את הדלת והולכת משם. צליל צעדיה נבלעים בצליל קולו החלוש של דוב בר המזל. שרפינה מזנקת ממיטתה, מוציאה את הלבנים ונשכבת בחזרה במיטה בהבעת פנים מחושבת ומצפה. הלילה יורד על אלכסנדרה כמו קללה. באמצע הלילה, משהו מרשרש. שרפינה שוכבת על גבה ועיניה העצומות מופנות לתקרה. היא מאזינה. פסיעות קלות: צלילי נוצה צונחת, ואחר כך עוד אחת, ועוד אחת. כמו סערה של נוצות, שמחוללת במהירות על רצפת העפר של הבית. שרפינה ממתינה. עוד מעט, היא שומעת שיחה בלחש, המתנהלת בקולות גבוהים מאד, כמעט גבוהים מדי לאוזן אנושית. היא מרגישה תנועות זעירות, משבי אוויר קטנים שהתנועה מעוררת. היא מרגישה את מגען של ידיים קטנות, ננסיות, שמגען כמגע עור ישן, נוגעות בגופה. היא נכנסת לפעולה. שרפינה מזנקת מהמיטה, לופתת בידה את היד הקרובה ביותר, שבעליה נראה כבובה. הוא נאבק נגד אחיזתה, אך היא אוחזת בו בכוח, לופתת אותו בעוצמה בזרוע מתוחה. באור הירח היא רואה את תוקפיה: קבוצה של יצורים קטנים ודמויי קרפדות, עם זרועות ארוכות ואצבעות ארוכות וחלקלקות. עיניים גדולות קבועות בפנים מוארכות עם חיוך של תן. טוֹקוֹלוֹש. היא מתכופפת באיטיות ושולחת את ידה אל מתחת לכרית. היא שולפת את השרשרת הקטנה שהכינה לה הסַנְגוֹמה בחשאי, האישה שכה מתעבת ילדים ובכל זאת מרשה לשרפינה להיכנס לביתה ולשחק בחדר האפל והטחוב שהסנגומה מכינה בו את שיקוייה ואת קמיעותיה, את רעליה ואת קללותיה. זה דבר זעיר, שורש דוּדא כמוש, שנראה כמו פין מעוות ושונה כל כך מאלה של הילדים הקטנים ברחוב. הטוקולוש קופאים על מקומם. כמה מהם, זריזים מהשאר, נמלטים אל הצללים שמתחת לקירות, ונבלעים בהם. שרפינה מביטה סביבה במבט ניצחון. באור הירח, נראים הטוקולוש כמו פטריות אפורות-ירוקות הפזורות על הרצפה החשופה. היא משחררת את הטוקולוש בין ידיה, לופתת את אוזנו השמאלית ומושכת בה בכוח. "תתעורר, טוקולוש קטן," היא אומרת. "תתעורר מר חוטף-ילדים." היא מושכת חזק יותר. הטוקולוש מנסה לנשוך את ידה בפה שנפער כמגירת סכינים, אך היא מצמידה את הקמע שלה לעורו והוא מפסיק לזוז. "עכשיו, תקשיבו," היא אומרת. היא מדברת בשפת זוּלו, והיא יודעת שהטוקולוש מבינים אותה מפני שזאת גם שפתם. "יש לי הצעה בשבילכם, אם אתם רוצים לחיות." היא מדברת בקול נעים ושקט, כאילו פונה לילד קטן ממנה. הטוקולוש מאזינים, וחיוך לא נעים מתחיל להתפשט על פניהם באור הריח. הם מתגודדים, מתקרבים ומאזינים. השמש עולה על אלכסנדרה כמו מורסה מורעלת, וקרני האור שלה קופחות על הכביש הראשי, הריק משוּם מה. אמא נסערת: הנרי נעלם בלילה. היא מתחילה לדאוג רק כאשר מהבית של הילדות שגרות ממול, עולות הצווחות הראשונות הנשמעות באלכסנדרה, כשאמהות מוצאות בזו אחר זו מיטות ריקות במקום ילדים ישנים. ואז, כמו גל של צליל המתפשט לכל רחבי העיר, עולות הזעקות בכל רחבי יוהנסבורג. ממבטחי מיטתה הנעימה, שרפינה מחייכת. שיבין (Sheebeen) - מונח אירי לתיאור בית מרזח לא חוקי (המתרגמת) | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |