|
|||||
|
סופת החרבות - פרק מתוך ספר
ג'ורג' מרטין עברית דוד (דידי) חנוך |
|||||
|
|
|||||
| סופת החרבות, החלק השלישי בסדרת שיר של אש ושל קרח, מאת ג'ורג' מרטין, עברית דוד חנוך, הוצאת אופוס 2002, 975ע'. | |||||
| לפניכם הפרק השני מתוך סופת החרבות, ספרו של ג'ורג' מרטין שהוא החלק השלישי בסדרת הפנטסיה המונומנטלית שיר של אש ושל קרח. את הפרולוג לסיפור ואת הפרק הראשון ניתן למצוא באתר האגודה למד'ב ובאתר בלי פאניקה (ראו לינקים מצורפים מצד ימין למעלה). כל הפרקים מוגשים באדיבות הוצאת הספרים אופוס.קייטליןסר דֶזְמוֹנְד גְרֵל שירת את בית טאלי כל חייו. הוא היה נושא כלים כשקייטלין נולדה, אביר כשלמדה ללכת, לרכוב ולשחות, והיה אומן הלחימה כאשר נישאה. הוא ראה את קאט הקטנה של לורד הוסטר הופכת לאישה צעירה, גבירתו של לורד כביר, אמו של מלך. ועתה הוא ראה אותי הופכת לבוגדת. אחיה אדמור מינה את סר אדמונד לנציב טירת נהרן כשרכב לקרב, כך שהוא אשר נאלץ להתמודד עם פשעה. על מנת להקל על אי-נוחותו הוא הביא עמו את סוכן משק הבית של אביה, יות'ריידס ווין הקודר. שני הגברים עמדו והתבוננו בה. סר דזמונד כבד גוף, אדום-פנים, נבוך, ויות'ריידס חמור סבר, כחוש, עגום. כל אחד מהם חיכה שהשני ידבר. הם הקדישו את חייהם לשירותו של אבי, ואני שילמתי להם בחרפה, חשבה קייטלין בלאות.'בנייך', אמר סר דזמונד לבסוף. 'המלומד ויימן אמר לנו. הנערים האומללים. נורא. נורא. אבל...'. 'אנו חולקים את אבלך, גבירתי', אמר יות'ריידס ווין. 'כל נהרן מתאבלת אתך, 'אבל...'. 'החדשות ודאי גרמו לך לאבד את שפיות דעתך', התפרץ סר דזמונד, 'טירוף של אבל, טירוף של אם, אנשים יבינו. לא ידעת...'. 'ידעתי', אמרה קייטלין בתוקף. 'הבנתי מה אני עושה וידעתי שזה מעשה בגידה. אם לא תענישו אותי, אנשים יאמינו שזממנו יחדיו לשחרר את ג'יים לאניסטר. זה היה מעשה שלי, ושלי בלבד, ורק אני צריכה לשלם עליו. כבלו אותי בשלשלאותיו הריקות של הקוטל-מלך, ואענוד אותן בגאווה, אם כך נגזר'. 'אזיקים?' נראה שהמילה מזעזעת את סר דזמונד האומלל. 'לאמו של המלך, בתו של הלורד שלי עצמי? בלתי אפשרי'. 'אולי', אמר סוכן המשק יות'ריידס ווין, 'גבירתי תסכים להיות מוגבלת לחדריה עד שובו של סר אדמור. זמן לבדה, להתפלל על בניה הקטולים?'. 'מוגבלת, כן', אמר סר דזמונד. 'מוגבלת לתא במגדל, זה ישרת את הצורך'. 'אם עלי להיות כלואה, כלאו אותי בחדריו של אבי, למען אנחם אותו בימיו האחרונים'. סר דזמונד שקל לרגע. 'כך יהא. לא יחסר לך דבר, אבל החופש לנוע בטירה נשלל ממך. בקרי בספט כרצונך, אבל פרט לכך הישארי בחדריו של לורד הוסטר עד שובו של לורד אדמור'. 'כרצונכם'. אחיה לא היה לורד כל עוד אביהם חי, אבל קייטלין לא תיקנה אותו. 'הציבו לי שומר אם אתם חייבים, אבל הריני נשבעת שלא אנסה להימלט'.סר דזמונד הנהן, שמח בבירור שסיים את המשימה הלא נעימה, אבל יות'ריידס ווין עצוב העיניים התעכב רגע לאחר שנציב הטירה עזב. 'היה זה מעשה חמור, גבירתי, אבל חסר תוחלת. סר דזמונד שלח את סר רובין רייגר בעקבותיהם, להחזיר את הקוטל-מלך, ואם לא יוכל, אז את ראשו'. קייטלין לא ציפתה לפחות. ייתן הלוחם עוצמה לזרועך האוחזת בחרב, בריאן, התפללה. היא עשתה את כל אשר יכלה. לא נותר דבר פרט לתקווה. חפציה הועברו לחדר השינה של אביה, חדר שהפריט הבולט בו היה המיטה הגדולה המכוסה באפיריון שבה נולדה, עמודיה מגולפים בצורות דגים מקפצים. אביה הועבר חצי סיבוב במורד המדרגות, מיטת חוליו סובבה כך שתפנה למרפסת המשולשת בחדר השמש שלו, כך שיוכל לראות את הנהרות שתמיד אהב כל-כך. לורד הוסטר ישן כשקייטלין נכנסה. היא יצאה למרפסת ועמדה כשידה האחת על מעקה האבן הגסה. מעבר לטירה התאחד הטאמבלסטון המהיר עם המזלג האדום השלו, והיא ראתה הרחק במורד הנהר. אם מפרש מפוספס יבוא ממזרח יהיה זה שובו של סר רובין. כעת היה הנהר ריק. היא הודתה לאלים על כך, ושבה פנימה על מנת לשבת עם אביה. קייטלין לא ידעה אם לורד הוסטר יודע שהיא שם, או אם נוכחותה הביאה לו נחמה כלשהי, אבל ניחם אותה להיות אתו. מה היית אומר לו ידעת על פשעי, אבא? תהתה. האם היית עושה כמוני, לו ליסה ואני היינו נתונות בידי אויבינו? או האם גם אתה היית מגנה אותי, ומכנה את פעולתי טירוף של אם?היה ניחוח של מוות בחדר. ריח כבד, מתוק ומתועב, דביק. הוא הזכיר לה את הבנים שאיבדה, את בראן המתוק שלה ואת ריקון הקטן שלה, שנרצחו בידי תיאון גרייג'וי, שהיה בן חסותו של נד. היא עדיין התאבלה על נד, היא תמיד תתאבל על נד, אבל אובדן תינוקיה בנוסף לכך... 'זה דבר אכזרי עד כדי פלצות לאבד ילד', לחשה בשקט, יותר לעצמה מאשר לאביה. עיניו של לורד הוסטר נפקחו. 'טאנסי', אמר בקול עבה ומלא בכאב. הוא לא מזהה אותי. קייטלין התרגלה לכך שהוא חושב שהיא אמה או אחותה ליסה, אבל השם טאנסי היה זר לה. 'זאת קייטלין', אמרה. 'אבא, זאת קאט'. 'סלחי לי... הדם... הו, בבקשה... טאנסי'. האם יכול להיות שהייתה אישה נוספת בחייו של אביה? אולי עלמת כפר שעשה לה עוול כשהיה צעיר? האם יכול להיות שמצא נחמה בזרועותיה של משרתת כלשהי לאחר מותה של אמא? זאת הייתה מחשבה מוזרה, מטרידה. היא חשה לפתע שלא הכירה את אביה כלל. 'מי היא טאנסי, אלופי? התרצה שאשלח שיביאו אותה, אבא? היכן אוכל למצוא את האישה? האם היא חיה?'. לורד הוסטר נאנק. 'דרך כל בשר'. ידו חיפשה את ידה. 'יהיו לך אחרים... תינוקות מתוקים, ולא ממזרים'. אחרים? חשבה קייטלין? האם הוא שכח שנד אינו עוד? האם הוא עדיין מדבר עם טאנסי, או האם אתי כעת, או עם ליסה? או עם אמא?. כשהוא השתעל, הליחה הייתה אדומה מדם. הוא אחז באצבעותיה. 'היי רעיה טובה והאלים יברכו אותך ב... בנים ... בנים שאינם ממזרים... אאההה'. התקף הכאב הפתאומי גרם לאחיזתו של לורד הוסטר להתהדק. ציפורניו חפרו בידה, והוא צרח צרחה עמומה. המלומד ויימן הגיע במהרה, לערבב מנה נוספת של חלב פרגים ולעזור ללורד שלו לבלוע אותה. כעבור זמן קצר, לורד הוסטר טאלי שקע שוב לתוך תרדמה עמוקה. 'הוא שאל על-אודות אישה', אמרה קאט. 'טאנסי'. 'טאנסי?' המלומד התבונן בה ללא הבעה. 'אינך מכיר אף אחד בשם זה? משרתת, אישה מכפר סמוך כלשהו? אולי מישהי מלפני שנים?' קייטלין נעדרה מנהרן במשך זמן רב מאוד. 'לא גבירתי. אני יכול לברר, אם תרצי. יות'ריידס ווין ודאי יידע אם אישה כזאת שירתה אי-פעם בנהרן. טאנסי, אמרת? הכפריים נוהגים לכנות את בנותיהם בשמות של פרחים ועשבי בר1'. המלומד נראה מהורהר. 'הייתה אלמנה, אני נזכר, היא נהגה לבוא לטירה בחיפוש אחר נעליים ישנות הזקוקות לסוליות חדשות. שמה היה טאנסי, למיטב זיכרוני. או אולי פאנזי2? משהו כזה. אבל היא לא באה זה שנים רבות'. 'שמה היה סיגלית', אמרה קייטלין, שזכרה את האישה הזקנה היטב. 'באמת?' המלומד נראה מצטדק. 'אבקש סליחה, הליידי קייטלין, אבל אל לי להישאר. סר דזמונד פקד שמותר לשוחח עמך רק כפי שנדרש על-ידי תפקידינו'. 'אם כך עליך לציית לפקודתו'. קייטלין לא יכלה להאשים את סר דזמונד. היא לא נתנה לו סיבות רבות לבטוח בה, והוא ודאי חשש שהיא עלולה לנצל את הנאמנות שרבים מאנשי נהרן עדיין יחושו כלפי בתו של הלורד שלהם על מנת לגרום צרות נוספות. לפחות אני חופשייה מהמלחמה, אמרה לעצמה. ולו לשהות קצרה.לאחר שהמלומד הלך לדרכו, היא עטתה גלימת צמר ויצאה שוב אל המרפסת. אור השמש הבליח על הנהרות, מזהיב את פני המים בעודם חולפים על-פני הטירה. קייטלין הֵצֵלה על עיניה כנגד הזוהר, מחפשת אחר מפרש מרוחק, חוששת לראותו. אבל היא לא ראתה, ומשמעות הדבר הייתה שתקוותיה עדיין לא נגוזו. כל אותו היום היא התבוננה, ועמוק אל תוך הלילה, עד שרגליה כאבו מן העמידה. עורב הגיע לטירה מאוחר באותו אחר-הצהריים, נכנס לשובך בטפיחת כנפיים שחורות וגדולות. כנפיים שחורות, בשורות שחורות, חשבה, בעודה זוכרת את הציפור האחרונה שבאה ואת הזוועה שהביאה עמה. המלומד ויימן שב עם רדת הערב לטפל בלורד טאלי ולהביא לקייטלין ארוחת ערב צנועה של לחם, גבינה ובקר מבושל בחזרת. 'שוחחתי עם יות'ריידס ווין, גבירתי. הוא משוכנע שלא הייתה אישה בשם טאנסי בנהרן במשך שירותו'. 'היה עורב היום, ראיתי. האם ג'יים נשבה שוב?' או נקטל, ישמרו האלים?'לא, גבירתי, לא שמענו דבר על הקוטל-מלך'. 'האם היה עוד קרב, אם כך? האם אדמור נמצא בצרה? או רוב? אנא, היה טוב, השקט את פחדי'. 'גבירתי, אל לי...' ויימן התבונן סביב, כאילו על מנת לוודא שאין אף אחד אחר בחדר. 'לורד טייווין עזב את ארצות הנהר. הכול שקט בחציית הנהר'. 'מהיכן בא העורב, אם כך?'. 'מהמערב', ענה, מעסיק את עצמו בכלי המיטה של לורד הוסטר ונמנע ממבטה. 'האם אלה היו ידיעות אודות רוב?' הוא היסס. 'כן, גבירתי'. 'משהו אינו כשורה'. היא ידעה זאת מהתנהגותו. הוא הסתיר ממנה משהו. 'ספר לי. האם זה רוב? האם הוא נפגע?' לא מתים, אלים היטיבו עמי, בבקשה אל תאמר לי שהוא מת. 'הוד מלכותו נפצע בהסתערות על שן הסלע', אמר המלומד ויימן, עדיין מתחמק, 'אבל הוא כותב שאין זו סיבה לדאגה, ושהוא מקווה לשוב בקרוב'. 'פצע? איזה מין פצע? מה חומרתו?' 'אין סיבה לדאגה, כך הוא כותב'. 'כל הפצעים מדאיגים אותי. האם מטפלים בו?' 'אני משוכנע בכך. אין לי ספק שהמלומד של שן הסלע יטפל בו'. 'היכן הוא נפצע?' 'גבירתי, נאסר עלי לשוחח אתך. אני מצטער''. ויימן אסף את חפציו, ומיהר לצאת, וקייטלין שוב נותרה לבדה עם אביה. חלב הפרגים עשה את עבודתו, ולורד הוסטר שקע בשינה עמוקה. קו דק של רוק זרם מפינה אחת של פיו הפתוח והרטיב את הכרית שלו. קייטלין לקחה ריבוע בד פשתן וניגבה את הרוק בעדינות. כשנגעה בו, לורד הוסטר נאנח. 'סלחי לי', אמר בקול כה שקט עד שבקושי שמעה את המילים. 'טאנסי... דם... הדם... אלים היו נדיבים...'מילותיו הטרידו אותה במידה שלא יכלה לבטא, אף שלא הבינה אותן. דם, חשבה. האם הכול חוזר בסוף לדם? אבי, מי הייתה אישה זו, ומה עשית לה הדורש סליחה כה רבה? באותו לילה קייטלין לא ישנה טוב, רדופת חלומות חסרי צורה על-אודות ילדיה, האבודים והמתים. זמן רב לפני השחר, היא התעוררה עם מילותיו של אביה מהדהדות באוזניה... תינוקות מתוקים, ולא ממזרים... מדוע הוא יאמר זאת, אלא אם... האם יכול להיות שטאנסי זאת ילדה לו ממזר? היא לא האמינה בזאת. אחיה אדמור, כן. לא היה מפתיע אותה לגלות שאדמור הוא אביהם של תריסר ילדים. אבל לא אביה, לא לורד הוסטר טאלי. לעולם לא. האם יכול להיות שהשם טאנסי הוא כינוי חיבה לליסה, כפי שכינה אותי קאט? לורד הוסטר כבר התבלבל בינה לבין אחותה. יהיו לך אחרים, אמר. תינוקות מתוקים, ולא ממזרים. ליסה הפילה חמש פעמים, פעמיים בקן הנשרים, שלוש פעמים במעלה מלך... אבל מעולם לא בנהרן, מקום בו לורד הוסטר יכול היה להיות על מנת לנחם אותה. מעולם לא, אלא אם... אלא אם כן הייתה הרה, באותה פעם ראשונה... היא ואחותה נישאו באותו יום, ונותרו בהשגחתו של אביה כשבעליהן החדשים רכבו לשוב למרד של רוברט. לאחר זמן, כשדם הירח שלהן לא הגיע בזמן הרגיל, ליסה השתפכה באושר על הבנים שהיא הייתה משוכנעת שהן נשאו בבטנן. 'בנך יהיה יורש וינטרפל ובני יורש קן הנשרים. הו, הם יהיו החברים הטובים ביותר, כמו נד שלך ולורד רוברט. הם יהיו יותר אחים מבני דודים, אני יודעת זאת'. היא הייתה כה מאושרת. אבל דמה של ליסה ניגר זמן קצר לאחר מכן, וכל השמחה ניטלה ממנה. קייטלין תמיד חשבה שליסה פשוט איחרה מעט, אבל אם היא באמת הייתה הרה... היא זכרה את הפעם הראשונה שנתנה לאחותה לאחוז ברוב. קטן, אדום-פנים, ומצווח, אבל חזק כבר אז, מלא חיים. ברגע שקייטלין הניחה את התינוק בזרועותיה של אחותה, התמוססו פניה של ליסה לדמעות. היא מיהרה לדחוף את התינוק לזרועותיה של קייטלין ולהימלט. אם היא איבדה ילד קודם לכן, זה עשוי להסביר את מילותיו של אביה, והרבה מעבר לכך... השידוך בין ליסה ללורד ארין אוּרגן בחופזה, וג'ון היה גבר זקן כבר אז, זקן יותר מאביהן. גבר זקן ללא יורש. שתי נשותיו הראשונות הותירו אותו חשוך ילדים, בן אחיו נרצח עם בראנדון סטארק במעלה מלך, אחיינו האבירי מת בקרב הפעמונים. הוא היה זקוק לרעיה צעירה כדי שבית ארין ימשיך... רעיה צעירה שידוע שהיא פורייה. קייטלין קמה, השליכה על עצמה חלוק, וירדה במדרגות לחדר השמש החשוך על מנת לעמוד מעל אביה. תחושה של אימה חסרת אונים מילאה אותה. 'אבא', אמרה, 'אבא, אני יודעת מה עשית'. היא לא הייתה עוד כלה תמימה עם ראש מלא בחלומות. היא הייתה אלמנה, בוגדת, אם אבלה, וחכמה, חכמה בדרכי העולם. 'הכרחת אותו לקחת אותה', לחשה. 'ליסה הייתה המחיר שג'ון ארין נאלץ לשלם עבור החרבות והכידונים של בית טאלי'. אין פלא שנישואיה של אחותה היו כה נטולי אהבה. בני ארין היו גאים, רגישים לכבודם. לורד ג'ון אולי נישא לליסה למען המרד, ובתקווה לבן, אבל היה לו קשה לאהוב אישה שבאה למיטתו מחוּללת ולא מרצון. הוא ודאי התייחס אליה יפה, מילא את חובותיו. אבל ליסה הייתה זקוקה לחום. למחרת, בעודה אוכלת את ארוחת הבוקר, ביקשה קייטלין קולמוס ונייר והחלה לכתוב מכתב לאחותה אשר בעמק ארין. היא סיפרה לליסה על בראן ועל ריקון, נאבקת במילים, אבל בעיקר היא כתבה על אביהן. כל מחשבותיו הן על העוול שעשה לך, עתה שזמנו מתקצר. המלומד ויימן אומר שהוא אינו מעז לחזק על חלב הפרגים. הגיע זמנו של אבא להניח את חרבו ומגנו. הגיע זמנו לנוח. אך הוא נלחם בעוז להחזיק מעמד, מסרב להיכנע. אני חושבת שהוא עושה זאת למענך. הוא זקוק לסליחתך. יודעת אני שהמלחמה הפכה את הדרך מקן הנשרים לנהרן לדרך מסוכנת, אבל כוח של אבירים ודאי יכול להעביר אותך בבטחה דרך הרי הירח? מאה גברים, או אלף? ואם אינך יכולה לבוא, האם לא תכתבי לו לפחות? כמה מילות אהבה, על מנת שיוכל למות בשלווה? כתבי כרצונך, ואני אקריא לו, ואקל על דרכו. בעודה מניחה את הקולמוס ומבקשת שעווה לחתימתו, חשה קייטלין שככל הנראה לא יהיה המכתב אלא מעט מדי ומאוחר מדי. המלומד ויימן לא האמין שלורד הוסטר ישרוד די זמן עד שיגיע עורב לקן הנשרים וישוב. אף שהוא אמר דברים דומים קודם... הגברים של טאלי לא נכנעו בקלות, לא משנה מול מה התמודדו. לאחר שמסרה את הקלף לטיפולו של המלומד, הלכה קייטלין לספט והדליקה נר לאב השוכן במרומים למען אביה שלה, ונר שני לזקנה, ששחררה את העורב הראשון לעולם כשהציצה בדלת המוות, ושלישי לאם, למען ליסה וכל הילדים שאיבדו שתיהן.מאוחר יותר באותו היום, בעודה יושבת לצד מיטתו של לורד הוסטר עם ספר, קוראת את אותה הפסקה שוב ושוב, היא שמעה קולות רמים ותרועת חצוצרה. סר רובין, חשבה מיד, נרתעת. היא יצאה אל המרפסת, ולא ראתה דבר על הנהרות, אבל היא שמעה את הקולות בחדות רבה יותר, קולם של סוסים רבים, נקישות שריון, ופה-ושם תרועה. קייטלין עשתה את דרכה במעלה המדרגות הלולייניות אל גג המבצר. סר דזמונד לא אסר עלי את הגג, אמרה לעצמה תוך כדי טיפוס במדרגות. הקולות באו מן הקצה הרחוק של הטירה, ליד השער הראשי. חבורת אנשים עמדה ליד השער בעת שהתרומם לאט ובהפסקות, והרחק, בשדות שמעֶבר, מחוץ לטירה, היו כמה מאות רוכבים. כשנשבה הרוח, היא הניפה את דגליהם אל-על, וקייטלין רעדה מהקלה למראה הטרוטה המקפצת של נהרן. אדמור. עברו שעתיים עד שהוא מצא לנכון לבוא אליה. עד אז צלצלה הטירה בקולות של פגישות מחודשות קולניות, בעוד שגברים מחבקים את הנשים ואת הילדים שהותירו מאחור. שלושה עורבים עלו מן השובך, כנפיים שחורות הולמות באוויר בעודם מתעופפים. קייטלין צפתה בהם מן המרפסת של אביה. היא שטפה את שערה, החליפה את בגדיה, והכינה את עצמה לנזיפותיו של אחיה... ועם זאת, ההמתנה הייתה קשה. כאשר שמעה לבסוף קולות מחוץ לדלתה, היא התיישבה ושילבה את ידיה בחיקה. בוץ אדום יבש כיסה את המגפיים, שריון הרגל ומעילו של אחיה. על-פי מראהו, היה בלתי אפשרי לנחש שהוא ניצח בקרב. הוא היה רזה ומתוח, לחייו חיוורות, זקנו פרוע ועיניו נוצצות מדי. 'אדמור', אמרה קייטלין בדאגה, 'אתה לא נראה טוב. האם קרה משהו? האם הלאניסטרים חצו את הנהר?' 'הדפתי אותם. לורד טייווין, גרגור קלגאן, אדם מארבראנד, הדפתי את כולם. אבל סטאניס...' הוא עיווה את פניו. 'סטאניס? מה בנוגע לסטאניס?' הוא הפסיד בקרב במעלה מלך', אמר אדמור בעצב. 'הצי שלו נשרף, צבאו הובס'.ניצחון ללאניסטרים היה בשורה רעה, אבל קייטלין לא יכלה לחלוק את מצוקתו הגלויה של אחיה. היא עדיין סבלה מסיוטים על הצל שראתה מחליק באוהלו של רנלי ועל הדם שזרם דרך פלדת שריון הצוואר שלו. 'סטאניס לא היה ידיד יותר מלורד טייווין'. 'את לא מבינה. רמות גנים הכריזו על תמיכה בג'ופרי. גם דורן. כל הדרום'. פיו התהדק. 'ואת מוצאת לנכון לשחרר את הקוטל-מלך. לא הייתה לך שום זכות'. 'הייתה לי זכותה של אם'. קולה היה שלו, אף שהחדשות בנוגע לרמות גנים היו מהלומה פראית לתקוותיו של רוב. אבל היא לא יכלה לחשוב על כך כעת. 'שום זכות', חזר אדמור. 'הוא היה שבוי של רוב, שבוי של מלכך, ורוב הורה לי לשמור עליו'. 'בריאן תשמור עליו. היא נשבעה על חרבה'. 'האישה הזאת?' 'היא תביא את ג'יים למעלה מלך, ותחזיר את אריה ואת סאנסה אלינו בבטחה'. 'סרסיי לעולם לא תמסור אותן'. 'לא סרסיי. טיריון. הוא נשבע על כך בפני חצר המלוכה. וגם הקוטל-מלך נשבע על כך'. 'מילתו של ג'יים היא חסרת ערך. באשר לשימדון, נאמר שהוא ספג מהלומת גרזן לראש במהלך הקרב. הוא יהיה מת בטרם בריאן שלך תגיע למעלה מלך, אם היא תגיע'. 'מת?' האם האלים יכולים להיות כה חסרי רחמים? היא הכריחה את ג'יים להישבע מאה שבועות, אבל היא תלתה את תקוותיה בהבטחתו של אחיו. אדמור היה עיוור למצוקתה. 'ג'יים היה נתון להשגחתי, ואני מתכוון להחזיר אותו. שלחתי עורבים-'. 'עורבים למי? כמה?' 'שלושה', אמר. 'על מנת לוודא שההודעה תגיע ללורד בולטון בנהר או בדרך, הדרך מנהרן למעלה מלך חייבת לקרב אותם להארנהול'. 'הארנהול'. נראה שהמילה מאפילה את החדר. אימה מילאה את קולה כשאמרה: 'אדמור, האם אתה יודע מה עשית?' 'אל חשש, השמטתי את חלקך. כתבתי שג'יים נמלט, והצעתי אלף דרקוני זהב על תפיסתו'. גרוע יותר ויותר, חשבה קייטלין בייאוש. אחי הוא שוטה. דמעות לא רצויות ולא מכוונות מילאו את עיניה. 'אם הייתה זו בריחה', שאלה בקול שקט, 'ולא חילופי שבויים, מדוע שהלאניסטרים ייתנו את בנותיי לבריאן?' 'זה לא יגיע לזה. הקוטל-מלך יוּשב לידינו, וידאתי שכך יהיה'. 'הדבר היחיד שווידאת הוא שלעולם לא אראה שוב את בנותיי. בריאן אולי הייתה יכולה להביא אותו למעלה מלך בבטחה... כל עוד אף אחד לא צד אחריהם. אבל עכשיו...' קייטלין לא יכלה להמשיך. 'עזוב אותי, אדמור'. לא הייתה לה זכות לפקוד עליו, כאן בטירה שתהיה שלו בקרוב, אבל נימת קולה לא הרשתה ויכוח. 'עזוב אותי עם אבא ועם האבל שלי, אין לי עוד מה לומר לך. לך. לך'. כל מה שרצתה לעשות היה לשכב, לעצום את עיניה ולישון, ולהתפלל שלא יפקדוה חלומות. סוף הפרק השני. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |