|
|||||
|
הפסל הבין גלאקטי
אלי אשד |
|||||
|
|
|||||
| אנו רואים בתוככי אינספור מערכות השמש - - - באינספור שבילי חלב - | |||||
| - - כל אדם הוא מיקרו יקום - - - - באינספור יקומים - ם - כיוון ראשו - הוא נסיקה - אנטי כבידה - מן הנשגב - התמיר - העילאי - המטפיסי - הרוחני - אל פסגות ושיאי רוח האדם - אנטי אנטרופית - אל אין - סוף היקומים - - - - מכאן האלהת פסגות - - - מכאן הרי מוריה - אובליסקים - אקרופוליסים - קתדרלות - - - של רוח האדם - - - אין אלוהים יש הימליות של רוח האדם - - - - הפיסול המדברי - - - הקיומי הזה - - - האנרגטי - - - הבין גאלאקטי הזה - - - היקומי הזה - - - נוסק אנכית - - - אל אין סוף היקומים - - - ם הנצחי - - - ( מתוך פיסול בין גאלאקטי עמ' 121 ) מעטים התפרסמו הן כאמנים חזותיים - ציירים ופסלים הן כסופרים או, בעיקר, משוררים. ידוע מכולם אמן הרנסאנס מיכאלאנג'לו, שנוסף להיותו צייר, פסל ואדריכל היה גם משורר מהחשובים בתקופתו. בין האמנים העבריים יש לציין את הצייר בן המאה ה - 19 מאנה כ"ץ, שהתפרסם גם כסופר עברי חשוב ואת הצייר והמאייר נחום גוטמן שנחשב גם לאחד מסופרי הילדים החשובים ביותר שלנו. בימינו הפסל יגאל תומרקין שולח את ידו בכתיבת סיפורים והסופר עמוס קינן, שגם מפסל. למרות זאת, דומה שהמעניין ביותר ממבין כל היוצרים הישראלים המודרנים, העוסק הן בפיסול והן בכתיבת שירה כמעט ואינו מוכר, זה הפסל המשורר - פילוסוף עזרא אוריון שהרחיק לכת בתוכניותיו ובמבצעיו השונים יותר מכל פסל אחר שחי אי פעם . הפסל הלשוני - - יש לשמוע את המילים באות לאט, כמעט בלחש - ולעתים בזעקה - - - הרווחים ביניהן ובין השורות - - - - - - - הם שתיקה דרוכה - כאשר הן צפופות ומקפים בינהן יש לקורא אותן כפסי הברות מהירים תכופים - ויש שהן נפרמות להברות ופסי קולות ממשכים - משולבים בהם פסלים שלי - פיסול קיומי - - אל סוף המאה האחרונה של האלף השני - ( מבוא ל"תהומות אבק אדם ") עזרא אוריון קיבוצניק איש הנגב. מפסל כל חייו וכותב שירה המשלימה במידה רבה את יצירתו הפיסולית. על פי הגדרתו, מולדתו האמיתית היא כדור הארץ כולו, עמו, המין האנושי כולו, מונה חמישה מיליארד איש. אוריון, בין עיסוקיו, גם עורך כתב עת. בשנת 1981 הקים את כתב העת המצוין "סביבות" שיצא לאור במדרשת שדה בוקר (שניהל משך שנים). כתב עת זה היה מהראשונים בעברית שעסקו באופן קבוע בנושאי חינוך סביבתי ובדיונים אקולוגיים רבי חשיבות, הוא דן בבעיות שמעסיקות אותנו כיום: המחסור במים והרס הסביבה והאקולוגיה של כדור הארץ, ומקומו של האדם ביקום, הכל זה בשיחות עם הוגים ואנשי רוח. אוריון החל לכתוב שירה בשנת 1958 בשם העט "אסף בן נר", וזכה אז לביקורת קשה מאחר שלא חרז כלל כפי שהיה נהוג אז. אספקט נוסף וייחודי לשירתו היה החללים בין השורות והמילים, שהמבקרים התקשו להבינם, שכן חשבו שיש למלא אותם במשהו. למעשה רווחים אלה מבטאים את תפיסתו המיוחדת של אוריון על הריקנות הקוסמית, שרק הדמיון האנושי יכול למלא, אולי. רחוק מכאן נשאו אותו על גב רחוק מכאן כיסו את פניו הרגבים אל הלילה שמתחת לעפר - - - - - ואחר כך נשאו אותו רוחות על פני האדמה אל נהר גדול נושא את ערפילי הכוכבים - - - - ם - סחף רוח להיות כמה דקות עדה קטנה לשיר לאט שיר שקט מאוד מי אנחנו כי נבקש חיי נצח עד ושוב ולנשוב אבק - - - ק (תהומות אבק אדם, עמ' 16 - 17) ספר השירים הראשון של אוריון, הוא "אסף בן נר", היה "לילה גבוה" (1969). מכמה בחינות ספר זה היה שונה מספריו הבאים בכך שיש בו עלילה, ויחסי אנוש. אוריון ציטט פסוקים מהתנ"ך וביטא את דעתו עליהם בצורת שונות. למשל, על חורבן מקדש הפלישתים בידי שמשון העיוור (שופ') הוא מעיר: לא חשוב כמה חשוב מאיזה עם...... (תהומות אבק אדם, עמ' 35) יחסי האנוש הלכו ונעלמו בספריו הבאים של אוריון "אבק רוחות" (1972), "טרמינאל רוחות" (1975), "ערפליות אבק" (1977) ובמיוחד בספרו האחרון מסוג זה "תהומות אבק" (1980). כל אלה כונסו מאוחר יותר בספר שיריו המסכם "תהומות אבק אדם" (2000). את מקום אלה תופסים כעת שורה של אימאז'ים קצרצרים ודרמטיים מאוד, קשים לפענוח. בספרים אלה אין דמויות והשירה היא אלומה של הבזקי תודעה, שטף איטי של קולות ופסי קולות, מעין "פיסול במילים". המילים של אוריון הן זרם קשה מאוד לפענוח. הוא מבליח לפני הקורא בתמונות עזות: של שואה גרעינית מאיימת ומתחוללת, של הרס תוך כדי מהפכה - מהפכה הקומוניסטית ואחרות, ותמונות של גודל ועוצמת היקום שהאמן עומד לפניו ואותו הוא מנסה להבין ללא הצלחה. דומה ששירה זו מנסה לשקף את חוסר היכולת הזה. מה שאין יותר בשירי אוריון הם יחסים בין בני אדם אפילו יחסים בין האדם לסביבה. כמו כן חיבר אוריון ספר של "מסות פילוסופיות" כמו שיריות: "פיסול אלומות תהליכים" (2000), שבו ביטא בצורה ברורה וחדה יותר את הרעיונות השונים שהעסיקו אותו. כל אלה הן חלק מתפיסה אומנותית יוצאת דופן. אוריון הוא אמן יחיד במינו, המאמין בכך שיש אינספור יקומים, ופעילותו האומנותית עוסקת ביצירת קשר ומגע איתם. אוריון הוא אתאיסט, המאמין שאין אלוהים או כוחות עליונים כלשהם, להוציא אולי האל שנוצר בידי בני האדם באיוולתם. על פי תפיסתו, יש רק בני אדם ביקום (ואולי גם מינים תבוניים אחרים) באינסוף יקומים ריקים לחלוטין המחכים לבני האדם שימלאו אותם בתוכן ובמשמעות בזמן הקיום הקצר של שעומד לרשותם. תפיסה זאת מבוטאת במאמריו, בשיריו ובפסליו. הפסל המדברי פיסול הוא - עצוב מסות אי ודאיות על ידי כוחות אי - ודאיים בחלל זמן אינסופיים (פיסול אלומות תהליכים , עמ' 132) אין ספק שאוריון התבלט כפסל הרבה יותר מאשר כמשורר, ספרי שיריו התקבלו לרוב באי הבנה ובהתעלמות. לעומת זאת, כפסל הגיע להשיגים ששום פסל אחר לא ביצע לפניו, את רובם ניתן לכנות "כני שילוח של רוח האדם". האידיאולוגיה הפיסולית של אוריון מבוססת על ההנחה שהפיסול חייב להיות גבוה, הרחק מעל לאנשים; גבוה בעשרות מטרים; משתרע על עשרות מטרים... הפיסול חייב לשלוט בכל החלל שבו נמצאים האנשים, סביבם, עליהם, מתחתם. להכיל את האנשים בחללים הפנימיים והחיצוניים. הפיסול חייב להתקיים במישור זמן גיאולוגי, כמו הרים, מדרונות וגאיות. הפיסול חייב לבחור לו מקום, איזור נוף. לא כרך. מדבר. מרחבים של אבן עד המרחק... בראשיתה הייתה יצירתו קונבנציונלית באופן יחסי, פסלי פלדה שניתן לראות גם בגן הפסלים של מוזיאון ישראל. זה היה סוג הפיסול הסביבתי מהסוג שבו התמחו פסלים ידועים כמו יצחק דנצינגר. מתחילת דרכו נצמד לנוף ולסביבה שבה ממוקמת היצירה, לרוב סביבה מדברית. בשלב השני של יצירתו יצר אוריון פסלי מדבר - טקטונים. בין היתר יצר במעלות בירושלים פסל בגובה 18 מטר שמבטא את השאיפה האנושית אל השחקים, שאיפה שהפכה מאז לאבן היסוד של יצירתו. השלב השלישי של יצירתו כבר היה גרנדיוזי בהרבה, הוא החל לפסל במקומות טבעיים לא נגישים כדי הראות שהאדם ורוחו מגיעים לכל מקום. הוא בנה פסלים באתרי טבע מרשימים ביותר על פני שדה צין ועל שפת מכתש רמון בנגב, לרגלי ג'בל עריף א-נקה בצפון סיני. אוריון יוצר פסלים חוויתיים שמותירים במתבונן רושם עמוק כמו הטבע עצמו בכל עצמתו. הוא מכנה אותם "מחוללים", והם אמורים להציג ולהדגיש את כוחו ונשגבותו של הטבע. ההימליה היא גג העולם - היא התנשאות אדירים של קרום סלעי כוכב הלכת הזה אל תהומות האינסוף - היא האקרופוליס של נדידת היבשות - אל - אינסוף היקומים - - - (פיסול, אלומות תהליכים, עמ' 76) מעל הכל (תרתי משמע) הוא הקים פסל בפסגת הר אנפורנה בהימליה בגובה של 4000 מטר, גבוה מכל פסל שנבנה אי פעם. אוריון הקים את "כן השיגור" ב - 1981 בבקעה שמול הפסגה עצמה בגובה 4100 מטר מעל פני הים בעזרת משלחת מצומצמת של ישראלים ומורי דרך מקומיים. עצם בניית הפסל במקום שבו החמצן דליל ביותר הייתה משימה קשה. הפסל עצמו הוא שביל אבנים באורך 32 מטרים שנראה ככבש מדרגות או מסלול זינוק אל פסגת ההר האדירה. רוב האנשים לא יוכלו לחזות ביצירה פיסולית מרוחקת זאת, אך הם יכולים לחזות בתצלומיו של אוריון מהמקום ומהיצירה. אוריון רואה ביצירה זאת מעין משגר של ההכרה, כן שיגור אל פסגת ההר, שבסופו של דבר מוליך מעבר להרי ההימלאיה אל מחוץ למערכת השמש. אוריון חזר אל המקום עוד שלוש פעמים: ב - 1983, ב - 1993 וב - 1996, ובכל פעם נאלץ לתקן ולשקם את היצירה שנפגעה קשות מידי הטבע. אחד ממסעות אלה תועד בסרט של המגזין "מסע אחר" בשם "מדרגות לרקיע". הטבע נצחי, וחייה הקצרים של יצירת אוריון מאפיינים את המין האנושי, וכך גם עקשנותו של אוריון לשוב לאותו מקום נידח פעם אחר פעם ולשקם את היצירה. יש לציין שאוריון, השואף ליצור פסלים במקומות הנידחים ביותר, היה לשנוא נפשם של אנשי איכות סביבה שונים שרואים במאמציו תועבה ממש ו"פגיעה" בטבע, מעין "גראפיטי" הפוגע ביפי הטבע. בעיני אוריון אין זאת פגיעה בטבע והשלטת רצון האדם עליו, אלא יצירת דיאלוג עימו ופעולה המחפשת סינטזה בין האדם ומעשי ידיו ובין הנוף, שילוב של האנושי בסובב המדברי. פרוייקט שאוריון תכנן ולא יצא לפועל הוא הקמת תאומי ענק לבנים בגובע 80 מטר מעל הר נבו כסמל לשלום בין עמי המזרח התיכון: סמל לאברהם אביהם ההיסטורי של עמים אלה. פרוייקט נוסף גרנדיוזי עוד יותר היה להציב על בנין התאומים בניו יורק 120 זרקורי ענקי אנכיים ולהדליקם בה - 11 בספטמבר 2001. אוריון ניסה לשכנע את ראש עיריית ניו יורק לממש את הרעיון אך ללא הצלחה, מאחר שב - 11 בספטמבר 2001 בנינים אלה הושמדו בידי חבורת טרוריסטיים מוסלמיים פנטיים שראו במגדלי התאומים סמל אולטימטיבי של תרבות המערב הכופרת . פיסול במערכת השמש מאחר שתהליכי הבליה על המאדים איטיים כזמן אסטרונומי - ימחו מתווי אבן גיאומטריים אלה - רק לאחר - מליארדי שנים - - - - - זהו קידום כני - שיגור של ההכרה מאות מליוני ק"מ מכאן - אל - האסטרו - - תהומות - - - (פיסול בין גאלאקטי, עמ' 167) אוריון משתעשע זה שנים ברעיון של פיסול בחלל החיצון, יותר נכון על כוכבי לכת אחרים: "פיסול במערכת השמש" כפי שהוא מכנה זאת. ב - 1982 הציע אוריון לאנשי נאס"א שה"מארס רובר", רובוט שהם הציבו על המאדים, יבנה שם פסל כל פי הנחיותיו. שמעון פרס דאג לכך שנאס"א לא תוכל לסרב להצעה. ואכן ב - 1993, הציב ה "מרס רובר" קו אבנים על אדמת מאדים לפי התוכנית ששלח אוריון לנס"א. אוריון מעריך שבניגוד לפסל על האנפורנה, החשוף לפגעי הטבע, הפסל על המאדים, כוכב נטול משקעים, סחף והרס תצורות, עשוי להתקיים מליארדי שנים. יתכן אם כך שעבודה זאת פרי מוחו הקודח של אוריון תשתמר יותר זמן מכל עבודה אחרת של יצור אנושי על פני כדור הארץ, לפחות מאלה שנוצרו עד היום. פיסול בין יקומי אנו דואים - מקיפים את ציר שביל החלב כאחת למאתיים וחמישים מליון שנה - עברנו כאן לאחרונה בעדן פרם - - - - לפניה בעידן קמבריום ===ונעבור כאן שוב בעוד רבע מליארד - - - אור גלאקסיות מתרחקות ,אשר שודר לפני מיליארדי שנים - מגיע אלינו עכשיו - כך שאנו צופים בו אל תוככי עבר - - - אינסופי - - (פיסול אלומות תהליכים, עמ' 133) אוריון לא מסתפק בפיסול על כוכבי לכת אחרים. הוא שואף להשאיר את חותמו על הגלקסיה והיקום כולו. זה וגם אחרים. בשנות ה - 80 הוא שיגר קרני לייזר לחלל. ב - 1987 מחצר תל חי, לאחר מכן ממצפה הלייזרים של בר גיורא בפרוזדור ירושלים, המופעל על ידי סוכנות החלל הישראלית. שיגורים אלו הגיעו לשיאם באפריל 1992, כאשר כחלק משנת החלל העולמית שוגר בהנחייתו, מתחנות לייזר במדינות שונות בהן מצרים, רוסיה, אוסטרליה, גרמניה, יוון וישראל, "סופר אובליסק" אנרגיה ענק אל שביל החלב במהירות האור - סופר קתדרה שאורך בסיסה כעשרת אלפים קילומטרים ורוחבה כשלושת אלפים קילומטרים. אוריון מכנה זאת "אמנות בין גלקטית". "זוהי פרידת הפיסול מהחומר שבו היה כרוך מאז הפרהיסטוריה". הוא כינה את הפרוייקט "קתדרלת על" ונראה שהכינוי הדתי אינו מקרי, שהרי אוריון הוא אתאיסט בעל רגשות דתיים עמוקים כלפי יפי היקום והרצון לתקשר איתו. הוא הסביר שהקתדרלות הגותיות של ימי הביניים הן אחד משיאי רוח האדם. הן אנכיות וזה הופך אותן מבחינת אוריון לפסלים. לדעתו הן נוצרו כדי להראות לאדם דרך להתגבר על מגבלותיו הארציות, וכך גם יצירות האמנות הבין הגלקטית ששואפות לפרוץ דרך לרוח האדם אל מעבר ליקום המוכר לנו ומעבר לזמניות ולכליון הצפויים למין האנושי. אוריון מתכנן פעולות גראנדיוזיות אף יותר. הוא שואף לשלוח לרקיע "סופר קתדרלה ללא גג" שתזהר כולה בירוק פלורסנטי. קתדרלה שגובהה מיליארד קילומטרים "ללא קדושים, בלי ויטראז'ים, בלי נברשות ובלי תפילות", פיסול קיומי של האדם, אובליסקי אנטי גרביטאי, שאוריון מכנה פיסול בין גלקטי או בין יקומי. לשם כך נדרשים כסף רב ועשרים ושבע צלחות רדיו טלסקופיות שיופעלו ממגדל פיקוח באזור מדברי. ההנחה היא שיצורים בעולמות אחרים יוכלו לראות את הקתדרלה לאחר שתשוגר. בשנת 2002 ניסה אוריון לבצע פרויקט ענק נוסף בסיוע האו"ם, אך עד כה ללא הצלחה בגלל המצב הפוליטי שבו נמצאת ישראל בשנים האחרונות. את רעיונותיו האומנותיים והספקולטיביים המדהימים ביטא אוריון בספרים פיסול במערכת השמש (ספריית הפועלים, 1984), פיסול אלומות תהליכים (מודן, 2000) ובספרו האחרון פיסול בין גלאקטי (2001) שהוא קטלוג וסיכום יצירותיו הפיסוליות, ובו גם כמה ממאמריו הספקולטיביים. אוריון עצמו מגדיר את יצירתו כ"פיסול לקוני, קיומי, של מין אדם אקראי, חולף, החוצה אי שם את החלל הבין - גאלאקטי". הוא חולם על היום שבו יכול לשגר ישויות אנרגיה אדירות ממדים אל גלקסיות ויקומים אחרים. למרות היותו אתאיסט מוצהר, אפשר להגדיר את אוריון כפסל בעל תפיסה דתית עמוקה ביותר, עמוקה לא פחות מזאת של מיכאלאנג'לו שהיה כמוהו פסל ומשורר, תפיסה דתית לא קונבנציונאלית שאינה שואפת ליצור קשר עם האלוהים שאוריון אינו מאמין בקיומו, אלא שואפת לתקשר עם אינספור היקומים ולהותיר בהם חותם לקיומו של המין האנושי קצר הימים. אנחנו שבעה מליארדי מיקרו - יקומים של אסטרו - חלקיקים - פולסאר מסרים אנושי נע - מתקשר - - - שוזר גיאומטריות - - - - לוגיקות - מטפיסיקות - - - - - הרף רחופת פרודות מינרל אדם - - - ם - - - - באין - סוף היקומים - ם - אל - - אין סוף - - - - נצח - יקומי - - היקומים - (פיסול בין גאלאקטי, עמ' 188) ביבליוגרפיה משה אנר, "מדרגות לרקיע - הסרט", מסע אחר מספר 52, 1995. יעקב בסר, "עזרא אוריון: מהחללים שבין המלים עד לקיום הבינגלאקטי", עיתון 77 גליון 140, 1991. בעז כהן, "בין שדה בוקר למאדים", מסע אחר מספר 18, 1990. פיליפ לידר, "הקתאדאלה שקרסה", סטודיו מספר 49 , 1994 - 1995 דני רבינוביץ, "האיש שלנו על המאדים", מוסף הארץ 1.4.1988 . דורית רביניאן, "יכבוש את מאדים", במחנה 31.7.1991. טליה רפפורט, "פיסול במהירות האור", דבר - דבר השבוע . 8.9.1989 . "שיחה עם עזרא אוריון", פסיפס מספר 25, 1994. עריכה לשונית: לולה בראון | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |