|
|||||
|
חרבות נגד המוות - פרק מתוך ספר
פריץ לייבר עברית יעל סלע - שפירו |
|||||
|
|
|||||
| אנו שמחים להביא לכם פרק מתוך ספרו החדש של פריץ לייבר "חרבות נגד המוות" שראה אור לאחרונה בהוצאת מודן. הפרק מובא לכם באדיבות "מודן הוצאה לאור" המוציאה לאור סדרת ספרי מדע בדיוני ופנטסיה בעריכת דידי חנוך. | |||||
| בספר זה מגוללות עשר מהרפתקאותיהם של פאהפרד והעכברן האפור, שני הלוחמים הגדולים ביותר בעולם ניוהון. גנבים להשכיר, הרפתקנים חסרי שובע. בספר זה מתמודדים השניים כנגד כוהנים, מכשפים, גנבים, ואף כנגד המוות בכבודו ובעצמו. בין הסיפורים בספר נכלל הסיפור הקלאסי בזאר הביזארי. סדרת סיפורי פאהפרד והעכברן האפור, שנכתבה במשך כארבעים שנה, היא קלאסיקה של הפנטסיה. העיר לאנקהמר, בה מתרחשות רבות מהרפתקאותיהם של פאהפרד והעכברן, שימשה כהשראה לאנק מורפוק בספרי עולם הדיסק של טרי פראצ'ט. הספר הקודם של הרפתקאותיהם של פאהפרד והעכברן, "חרבות ומעשי שטן", הפך בשנת 1999 לספר הראשון שזוכה בפרס גפן לספר הפנטסיה הטוב ביותר שיצא לאור בישראל. ח' טפרים מן הלילה פחד ריחף מעל לאנְקְהְמר באור הירח. פחד זרם כמו ערפל בדרכים ובמבוך הסמטאות, חלחל אפילו לרחוב המפותל ביותר, הנקיקי, שעששית מרצדת בו סימנה את הכניסה לפונדק צלופח הכסף. היה זה פחד מעודן, לא מן הסוג שמעוררים צבא הצר על העיר או מאבק בין אצילים, או עבדים מורדים, או שליט מטורף השואף לטֶבח חסר טעם, אפילו לא צי אויב המפליג מן הים הפנימי במעלה שפך נהר הְלאל. אך היה זה פחד עז לא פחות. הוא לפת את גרונותיהן הרכים של הנשים המפטפטות שנכנסו זה עתה דרך הכניסה הנמוכה לצלופח הכסף, משַוֶוה לצחוקן צליל פתאומי וצווחני. הוא הותיר את חותמו גם על מלוויהן, שדיברו בקול רם יותר וטלטלו את חרבותיהם שלא לצורך. היתה זו חבורת אצילים צעירה שחיפשה ריגושים במקום הידוע לשמצה הנחשב מעט מסוכן. בגדיהם היו משובחים ונפלאים, על פי אופנת אצולת לאנְקְהְמר המסואבת. אך היה דבר אחד שנראה כשיגעון אופנתי מוגזם אפילו בלאנְקְהְמר האקזוטית. ראשה של כל אישה היה מסוגר בכלוב ציפורים קטן מכסף. שוב נפתחה הדלת, והפעם כדי לפלוט שני גברים שיצאו במהירות. האחד היה גבוה ורחב, ונדמה היה שהוא מסתיר חפץ כלשהו תחת גלימתו הגדולה. האחר היה נמוך וגמיש, לבוש מכף רגל ועד ראש באפור עדין שהתמזג עם אור הירח העמום. הוא נשא על כתפו חכה. "מעניין מה זוממים עכשיו פאהפְרד והעכבָּרן האפור", מלמל אחד מהאצילים הזוטרים בסקרנות, מביט אחורה מעבר לכתפו. בעל הפונדק משך בכתפיו. "משהו רע, אני מוכן להתערב", המשיך האיש. "ראיתי את הדבר מתחת לגלימה של פאהפְרד זז, כאילו הוא חי. היום, בלאנְקְהְמר, זה חשוד מאוד. אתה מבין למה אני מתכוון? ויש גם את החכה". "הס", אמר בעל הפונדק. "השניים הללו הם פורעי חוק ישרים, אם כי סובלים ממחסור כיס רציני, אם לשפוט על פי חובם כלפַּיי בגין יין. אל תאמר דבר נגדם". אולם הוא נראה מעט מופתע ומודאג בכל זאת, ודחף קדימה את החצרן בחוסר סבלנות. שלושה חודשים חלפו מאז שניחת הפחד על לאנְקְהְמר, ובהתחלה היה אופיו שונה מאוד - כלל לא פחד. סתם סדרה גדולה מן הרגיל של גניבות תכשיטים מצועצעים ואבני חן יקרות, כשנשים מהוות את רוב הקורבנות. חפצים מבריקים ונוצצים, לא משנה מה טיבם, הועדפו על פני אחרים. הרכילות גרסה כי חבורה של גנבים זריזי אצבעות הפועלים אקראית החליטו להתמחות בחדרי ההלבשה על גבירות רמות מעלה, אולם ההצלפות במשרתות ובשְפחות לא תרמו לחשיפת משתפות הפעולה הצפויות. אז העלה מישהו את התיאוריה כי מדובר בפעולתם של ילדים ערמומיים, צעירים מכדי לשפוט היטב את ערכם של חפצים. אך טבע הגניבות החל להשתנות בהדרגה. תכשיטים זולים ומצועצעים לא הִרבו עוד להיגנב. בשכיחות הולכת וגוברת נחטפו אבני חן יקרות מתוך ערמות של זכוכית ותכשיטים מצופי זהב, ונוצר הרושם המוזר כי הפושטים מפתחים יכולת אבחנה רק באמצעות הניסיון. בערך באותה עת החלו אנשים לחשוד כי גילדת הגנבים של לאנְקְהְמר, העתיקה וכמעט בעלת המוניטין, פיתחה אסטרטגיה חדשה, ואנשים הציעו לְעַנות כמה מנהיגים נבחרים או לחכות לרוח מערבית ולשרוף את רחוב סוחרי המשי. אולם מכיוון שגילדת הגנבים היתה ארגון שמרני וצר אופקים, הדבֵק בשיטות גניבה מסורתיות, הוסרו מהם החשדות כשהתברר באופן מובהק כי הגניבות מצריכות הֶעזה וגאונות יוצאות דופן. חפצי ערך נעלמו באור יום מלא, אפילו מתוך חדרים נעולים ושמורים היטב, או מגינות-גג מוקפות חומות חלקות ותלולות. גבירה במבטחֵי ביתה הניחה צמיד על אדן חלון בלתי נגיש; הוא נעלם בעודה מפטפטת עם חברה. בִּתו של לורד, שטיילה בגן פרטי, חשה מישהו שולח יד מעץ מעובה עלווה וחוטף משׂערה סיכת יהלום; משרתים זריזים טיפסו על העץ מיד אך לא מצאו דבר. אז רצה משרתת היסטרית אל גבירתה, ומסרה לה שבזה הרגע ראתה ציפור גדולה, שחורה בצבעה, חומקת דרך חלון נושאת בטופריה טבעת אזמרגד. בתחילה התקבל הסיפור בחוסר אמון וזעם. הוסקו המסקנות כי הנערה עצמה גנבה את הטבעת. היא הולקתה עד מוות כמעט, בהסכמה כללית. ביום המחרת עטה ציפור שחורה על אחייניתו של השליט העליון ותלשה מאוזנה תכשיט. ראיות תומכות נוספות צצו מיד. אנשים סיפרו שראו ציפורים בעלות מראה יוצא דופן במקומות ובשעות מוזרים. לאנְקְהְמר נזכרה כי בכל אחת מן הגניבות נותרה דרך מפלט אווירית. הקורבנות החלו להיזכר בפרטים שנדמו חסרי חשיבות קודם לכן - משק כנפיים, רשרוש נוצות, עקבות ציפורים והפרשותיהן, צללים ממעל וכדומה. לאנְקְהְמר כולה המתה בהשערות נדהמות. עם זאת, האמונה השלטת היתה שהגניבות תיפסקנה בגלל גילוי הגנבים ונקיטת אמצעי זהירות הולמים. איש לא יִחס חשיבות מיוחדת לאוזנה הפצועה של אחייניתו של השליט העליון. במהרה התברר כי טעות היתה בשתי ההנחות. יומיים לאחר מכן, הותקפה יצאנית הצמרת הידועה לשמצה לֶסְנְיָה על ידי ציפור שחורה גדולה בעודה חוצה כיכר רחבת ידיים. לסניה, המוכנה למתקפה, נופפה לעבר הציפור במטה מוזהב שנשׂאה בידה, צועקת כדי להניס את הציפור. מול מבטיהם המזועזעים של הצופים, חמקה הציפור מן החבטות הפראיות, נעצה את טופריה בכתפה הלבנה של האישה וניקרה את עינה הימנית באכזריות. מיד השמיעה צווחה מעוררת צמרמורת, חבטה בכנפיה ונסקה במערבולת נוצרות שחורות, אוחזת בטופריה סיכת ירקן. תוך שלושה ימים נשדדו חמש נשים נוספות באותו אופן; בשלוש מהן הוטלו מומים. לאנְקְהְמר פחדה. התנהגות מכוונת ובלתי טבעית שכזאת מצד ציפורים עוררה כל מיני פחדים ואמונות תפלות. רובאֵי קשת חמושים בחִצֵי-עופות בעל ראש קלשונִי הוצבו על הגגות. נשים עדינות נשארו בבתיהן או עטו גלימות להסתיר את תכשיטיהן. התריסים הוגפו בלילה למרות חום הקיץ. כמויות גדולות של יונים ושחפים חפים מפשע נורו או הורעלו. בני אצילים יהירים זימנו את מאמני הבזים שלהם והלכו לצוד את הפושטים. אך הם התקשו לאתר אותם; ובהזדמנויות המעטות שהצליחו לאתרם, בָּזיהם מצאו את עצמם מתמודדים עם יריבים שעפו במהירות והשיבו מלחמה שׁערה. ביותר משוֹבך אחד שרר אֵבל על אובדנה של ציפור לוחמת אהובה. כל המאמצים לאתר את הגנבים המכונפים העלו חרס. לפעולות הללו היתה תוצאה מוחשית אחת: מרבית המתקפות והגניבות לאחר מכן התרחשו בשעות החשכה. אז מתה אישה בייסורים, שלוש שעות לאחר שטפרים שיסעו את צווארה, ורופאים לובשי גלימות שחורות קבעו כי הטפרים היו, ללא ספק, מרוחים ברעל קטלני. הפאניקה גברה ותיאוריות פרועות קנו להן שביתה בלב תושבי העיר. כוהניו של האל האדיר גרסו כי היה זה חרון אפו של האל על היהירות הנשית, וניבאו נבואות זעם על מרד ממשמש ובא של כל בעלי החיים נגד האדם החוטא. אסטרולוגים רמזו רמזים אפלים ומטרידים. המון נואש הצית שובך בבעלותו של סוחר דגנים עשיר, ואז צעד ברחובות, סָקל את כל הציפורים והרג שלושה מהברבורים השחורים הקדושים בטרם פוזר. אך ההתקפות נמשכו. ולאנְקְהְמר, הידועה בעמידותה, החלה להתאים את עצמה למצור המשונה והבלתי מוסבר משמיים. נשים עשירות הפכו את פחדן לאופנה חדשה על ידי ענידת רשתות כסף להגנה על פניהן. כמה לצים התבדחו על כך שבעולם הפוך, הציפורים חופשיות והנשים עונדות כלובים. יצאנית הצמרת לֶסניה והצורף שלה יצרו עין זהב חלולה מרהיבה, שהוסיפה ליופייה האקזוטי, לטענת הגברים. אז הופיעו בלאנְקְהְמר פאהפְרד והעכבָּרן האפור. מעטים ניחשו היכן היו הברברי הצפוני הענק וידידו הקטן והזריז, או מדוע שָבו לעיר דווקא בעת זאת. פאהפְרד והעכבָּרן לא נידבו הסברים. הם העסיקו את עצמם בחקירות בצלופח הכסף ובמקומות אחרים, שותים יין רב אך נמנעים מקטטות. דרך ערוצי מידע ערמומיים גילה העכבָּרן כי מַלווה הכספים מוּאוּלְש, איש בעל עושר אגדי אך בלתי מקובל מבחינה חברתית, רכש אבן אודם מפורסמת ממלך המזרח - שנקלע למצוקה כספית - והתכוון להעניק אותה לאשתו. בעקבות זאת עשו העכבָּרן ופאהפְרד עוד כמה בירורים והכנות סודיות מסוימות, וחמקו מפונדק צלופח הכסף בליל ירח מלא, נושאים חפצים שטיבם המסתורי עורר את חשדות בעל הפונדק ואחרים. לא היה כל ספק שהדבר שפאהפְרד נשא תחת גלימתו הגדולה נע כיצור חי ושגודלו היה כגודל ציפור גדולה. אור הירח לא ריכך את תוויו הנוקשים והזוויתיים של בית האבן הגדול של מוּאוּלש, מַלווה הכספים. רבוע, בן שלוש קומות, תקרתו שטוחה וחלונותיו קטנים, ניצב הבית במרחק מה מבתיהם הדומים של סוחרי הדגן העשירים, כמעין משׂתרך דחוי. קרוב אליו זרמו מימיו של נהר ההְלאל, גועשים בזעם בחולפם בקטע זה של העיר, שנתחב כמרפק לתוך הזרם האדיר. ליד הבית, בינו לבין הנהר, הזדקר מבנה חשוך דמוי מגדל, אחד מני כמה מקדשים נטושים ומקוללים בלאנְקְהְמר, שנאטמו בימי קדם מסיבות הידועות כיום אך ורק לכמה כוהנים ובעלי אוב. מעֵברו האחר של הנהר התגודדו צלליותיהם הכהות והמוצקות של מחסנים. בֵּיתו של מוּאוּלש שידר תחושת עוצמה חתומת שפתיים - עושר גדול וסודות מכבידים הנשמרים בקפידה. אך העכבָּרן האפור, שהציץ מבעד לאחד מצוהרי הגג הרגילים של לאנְקְהְמר לתוך חדר ההלבשה של אשתו של מוּאוּלש, צפה בהיבט אחר לגמרי של אופיו של מוּאוּלש. מלווה הכספים הידוע לשמצה בנוקשותו, הנתון להצלפות לשון רעֲיָתיוֹת, נראה כמו כלבלב שעשועים מתרפס יותר מאשר כל דבר אחר - אולי פרט לתרנגולת חרֵדה ומתחנפת. "תולעת שכמותך! שלשול! חיה שמנה ומגודלת שכמותך!" אשתו הצעירה ודקת הגו השתלחה בו, כמעט מזמרת את המילים. "הרסת את חיי ברדיפת הבצע שלך! אף אצילה לא מוכנה אפילו לדבר אתי. אף לורד או סוחר דגנים לא מעז אפילו לפרלטט אתי. אני מנודה בכל אשר אלך. והכל בגלל אצבעותיך, המשומנות ונתעבות מרוב התעסקות במטבעות!" "אבל, אָטיה", הוא המה בעדינות, "תמיד חשבתי שיש לך חברים לבקר. כמעט בכל יום את נעלֶמֶת לשעות ארוכות - אם כי מבלי לומר לי היכן היית". "שוטה חסר רגישות שכמותך!" היא צעקה. "היש פלא שאני חומקת מכאן לאיזה מחבוא בודד כדי להתייפח ולבקש לעצמי תנחומים מרים לבדי? לעולם לא תבין עד כמה עדינים רגשותיי. מדוע נישאתי לך? לא הייתי עושה זאת מבחירתי, דע זאת לבֶטח - אילולא הכרחת את אבי המסכן שהיה שרוי בקשיים. קנית אותי! זוהי הדרך היחידה שאתה מכיר להשיג דברים! "וכשאבי המסכן מת, היתה לך החוצפה לרכוש את הבית הזה, הבית שלו, הבית שבו גדלתי. עשית זאת כדי להשלים את השפלתי. לקחת אותי בחזרה למקום בו כולם מכירים אותי ויכולים לומר, 'הנה מתהלכת רעייתו של אותו מַלווה כספים בלתי נסבל'- אם הם בכלל משתמשים במילה המנומסת 'רעיה'! כל מטרתך היא לְעַנות ולהשפיל אותי, לגרור אותי מטה אל רמתך שלא ניתן לבטאה במילים. אוי, חזיר נתעב שכמותך!" אז קעקעה בעקביה המוזהבים את רצפת העץ המבהיקה. לבושה במכנסיים ובטוניקה מבד משי צהוב, היא היתה יפה מאוד בדרכה הקוקטית. פניה, סנטרה הקטן ועיניה הבורקות, היו מושכים בצורה משונה תחת חופת שֵׂער שחור חלק ומבריק. תנועותיה מהירות היו כרפרוף חסר מנוחה. באותו רגע שידרו כל תנועותיה כעס גלוי ורוגז בלתי נסבל, אך התנהגותה התאפיינה גם בנינוחות מחושבת שרימזה לעכבָּרן, שנהנה מאוד מכל פרט, שהמחזה חזר על עצמו פעמים רבות. החדר הלם אותה מאוד, בווילונות המשי שלו ובריהוטו השברירי. שולחנות נמוכים היו פזורים בחדר, עמוסים צנצנות תמרוקים, קערות ממתקים ומיני חפצי נוי חסרי ערך. להבות הנרות הדקים רטטו ברוח החמימה שחדרה מבעד לחלונות הפתוחים. על שרשראות דקיקות היו תלויים לא פחות מתריסר כלובים מלאים קנריות, זמירים, ציפורי אהבה וסבכיים זעירים אחרים, חלקם מנמנמים, חלקם מצייצים בישנוניות. פה ושם היו פרושים שטיחים קטנים רכים. בסיכומו של דבר, היה זה קן מרופד למדי בלבה של לאנְקְהְמר, עיר האבן. מוּאוּלש היה דומה למדי לתיאורהּ אותו - שמן, מכוער ומבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות. הטוניקה הצעקנית שלו הלמה אותו כמו שק. מבט החרדה המעורבת בתשוקה שתלה באשתו היה כה משעשע עד שלא ניתן היה לעמוד בפניו. "הו, אָטיה, יונתי הקטנה, אל תכעסי עלי. אני כל כך משתדל להשביע את רצונך, ואני אוהב אותך כל כך", הוא קרא, וניסה להניח את ידו על זרועה. היא חמקה ממנו. הוא מיהר אחריה במגושם, מתנגש מיד באחד מכלובי הציפורים, התלויים בגובה לא נוח. היא פנתה אליו בזעם בזעיר-אנפין. "למה לא, הטרֵד את חיות המחמד שלי, בריון שכמותך! הירגעו, הירגעו, מתוקותיי, אל תפחדו. זה רק הפִּיל הזקן". "ארורות חיות המחמד שלך!" הוא קילל נמהרות, אוחז במצחו. אז התעשת ונרתע, כאילו חשש שתחבוט בו בנעל. "הא! אם כך, בנוסף לכל שאר עלבונותייך הגסים, עכשיו גם ארורות אנחנו?" קולה הפך לקרח. "לא, לא, אָטיה אהובתי. שכחתי את עצמי. אני אוהב אותך מאוד, וגם את חיות המחמד בעלות הנוצות שלך. לא היתה לי כוונה רעה". "כמובן שלא היתה לך כוונה רעה! אתה פשוט רוצה לענות אותנו עד מוות. אתה רוצה להשפיל ו-" "אבל, אָטיה", הוא קטע אותה בניסיון להרגיעהּ, "אני לא חושב שבאמת השפלתי אותך. זיכרי, גם לפני שנשאתי אותך משפחתך לא התקבלה בחברה הגבוהה הלאנְקְהְמרית". מוּאוּלש טעה בהעירו הערה זאת, כפי שהעכבָּרן, המצותת ומחניק את צחוקו, ראה בבירור. מתברר שגם מוּאוּלש הבין זאת, שכן בעוד אָטיה מחווירה ושלחת את ידה לבקבוק בדולח כבד, הוא נסוג וקרא, "הבאתי לך מתנה". "אני יכולה לתאר לעצמי מה זה", היא נחרה בבוז, נרגעת מעט אך ממשיכה להניף את הבקבוק. "איזשהו תכשיט זול שגבירה כלשהי נתנה למשרתת שלה. או סחבות צעקניות הראויות לזונה". "אוה, לא, יקירתי. זוהי מתנה הראויה לקיסרית". "אני לא מאמינה לך. טעמך הגרוע ונימוסייך העלובים הם הסיבה שלאנְקְהְמר אינה מקבלת אותי". תוויה העדינים, המסואבים והחלשים, הזדעפו, וחזה המקסים עוד עלה וירד מכעס. "'היא הפילגש אל מוּאוּלש מלווה הכספים', הם אומרים, והם צוחקים עלי. צוחקים!" "אין להם שום זכות. אני יכול לקנות חצי מהם! חכי ותראי כשיִראו אותך עונדת את מתנתי. זהו תכשיט שאשתו של השליט העליון תהיה מוכנה לעקור אחת משיניה תמורתו!" למשמע המילה "תכשיט" חש העכבָּרן כי רטט זעיר עובר בחדר. יתר על כן, הוא ראה אחד מווילונות המשי רועד באופן שאינו ניתן לתירוץ בבריזה החמימה. הוא התקדם בזהירות, מטה את ראשו ומציץ הצידה לחלל שבין הווילונות לבין הקיר. חיוך שעשוע שדוני התפשט באיטיות על פניו הקטנות, תחת אפו הסולד. בזוהר הענבר האפלולי שחדר מבעד לווילונות כרעו שני גברים כחושים, לבושים רק באזור חלציים. כל אחד מהם נשא שק גדול דיו להכיל ראש אדם. מן השקים הללו חלחל ריח קלוש של חומר הרדמה שהעכבָּרן הבחין בו קודם אך לא הצליח לזהות את מקורו. חיוכו של העכבָּרן התרחב. בדממה העביר קדימה את החכה הדקה שלצדו ובדק את חוט הדיג ואת הטפרים המרוחים בדבק ששימשו כוו. "הראה לי את התכשיט!" אמרה אָטיה. "כך אעשה, יקירתי. מיד", ענה מוּאוּלש. "אבל את לא חושבת שכדאי קודם לסגור את צוהר הגג ואת שאר החלונות?" "מה פתאום!" התיזה אָטיה. "הצריכה אני להיחנק רק בגלל שכמה נשים זקנות נכנעו לפחד מטופש?" "אבל, יונתי, זה איננו פחד מטופש. כל לאנְקְהְמר פוחדת. ובצדק". נראה היה שהוא עומד להזעיק עֶבד. אָטיה רקעה ברגלה בקוצר רוח. "עצור, טיפש שמן שכמותך! אני מסרבת להיכנע לפחדים ילדותיים כאלה. אינני מאמינה באף אחד מסיפורי האגדות האלה, ולא אכפת לי כמה גברות אצילות נשבעות באמיתותם. שלא תעז לסגור את החלונות. הראה לי את התכשיט מיד, אחרת - אחרת לעולם לא אהיה שוב נחמדה כלפייך". היא נראתה על סף היסטריה. מוּאוּלש נאנח והשלים עם המצב. "בסדר גמור, מתוקתי". הוא צעד אל שולחן מגולף ליד הדלת, מתכופף במסורבל מתחת לכמה כלובי ציפורים, ופשפש בתיבה קטנה. ארבעה זוגות עיניים עקבו אחריו בריכוז. כששב, הכילה ידו משהו נוצץ. הוא הניח אותו במרכז השולחן. "הנה", אמר ונסוג אחורה. "אמרתי לך שהוא ראוי לקיסרית, ואכן כך הוא". למשך רגע השתררה בחדר דממה עצורת נשימה. שני הגנבים מאחורי הווילון התקדמו בלהיטות, משחררים בשקט את שרוכי השקים, רגליהם מלטפות את הרצפה המלוטשת כמו כפות חתול. העכבָּרן השחיל את החכה הדקה דרך צוהר התקרה, עוקף את שלשלאות הכלובים, עד שהטפרים הזקורים נעצרו בדיוק מעל מרכז השולחן, כמו עכביש הממתין לצנוח על חיפושית גדולה תמימה. אָטיה לטשה את מבטה באבן. כבוד וחשיבות עצמית חדשים הזדחלו להבעתו של מוּאוּלש. התכשיט הבהיק כמו טיפת דם תפוחה, רוטטת, מבהיקה. שני הגנבים השתופפו, דרוכים לזינוק. העכבָּרן נענע מעט את החוט, אומד את הכיוון בטרם ינחית את הטפרים. אָטיה שלחה יד להוטה והתקרבה אל השולחן. אך כל הפעולות הללו נקטעו בו זמנית. בחדר נשמע משק כנפיים חזקות. ציפור שחורה כדיו, מעט גדולה יותר מעורב, עפה דרך חלון צדדי וגלשה לתוך החדר על כנף הרוח, כמו פיסת עלטה שהתנתקה מן הלילה בחוץ. טופריה חרצו חריצים באורך זרוע כשנחתה על השולחן. אז קימרה את צווארה, השמיעה צווחה קולנית ורוטטת, ועטה על אָטיה. החדר הסתחרר בתנועות תזזיתיות. הטפרים הדביקים נעצרו בחצי הגובה. שני הגנבים נאבקו במסורבל לשמור על שיווי משקלם ולא להתגלות. מוּאוּלש נופף בזרועותיו וצעק, "קישטא! קישטא!" אָטיה צנחה על הרצפה. הציפור השחורה חלפה מעט מעל אָטיה, כנפיה מתחככות בכלובי הכסף והולמות בהם, ושבה אל הלילה במשב כנפיים. השתררה בחדר דממה רגעית. ציפורי השיר העדינות עוד היו המומות למדי מפלישתו של אחיהן הדורס. החכה נעלמה מבעד לצוהר הגג. שני הגנבים נטשו את הווילון ונעו חרישית לעבר דלת. מבטי התדהמה והפחד שלהם פינו את מקומם לאכזבה מקצועית. אָטיה נעמדה על ברכיה, ידיה החטובות צמודות לפניה. רעד חלף בצווארו העבה של מוּאוּלְש והוא התקרב אליה. "הציפור - הציפור פגעה בך? פניך. היא הסתערה עלייך". אָטיה הורידה את ידיה, חושפת פנים חפות מפגיעה. היא הביטה בבעלה. המבט התחלף בפתאומיות בלטישת עיניים נזעמת, כמו סיר הרותח במפתיע. "תרנגולת מגודלת וחסר תועלת שכמותך!" היא קראה. "בכלל לא אכפת לך אם הוא היה מנקר לי את שתי העיניים! למה לא עשית משהו? לצעוק 'קישטא! קישטא' כשהוא מתנפל עלי! והתכשיט נעלם לנצח! אוי תרנגול מפוטם עלוב שכמותך!" היא קמה על רגליה, חולצת נעל בתכליתיות פרועה. מוּאוּלְש נסוג תוך כדי מחאות, ונתקל בדרכו בהמון כלובי ציפורים. רק גלימתו המושלכת של פאהפְרד סימנה את המקום בו נפרד ממנו העכבָּרן קודם לכן. העכבָּרן מיהר לקצה הגג, הבחין בדמותו הגדולה של פאהפְרד מהקצה השני של גגותיהם של מחסנים צמודים. הברברי הביט בשמיים המוארים באור ירח. העכבָּרן הרים את הגלימה, זינק מעל הרווח הצר והמשיך. כשהגיע אליו העכבָּרן, חייך פאהפְרד בסיפוק עצום עד שכל שיניו הלבנות הגדולות נחשפו. מימדי גופו החסון והשרירי וכמות העור המשובץ פיני ברזל שלבש בצורת רצועות יד וחגורה רחבה, היו חריגים בלאנְקְהְמר המתורבתת לא פחות משֵׂער הנחושת הארוך שלו, פניו המחוספסות הנאות ועורו הצפוני הבהיר, החיוור כרוח רפאים באור הירח. בפרק כפפת הבָּזיַיר הכבדה שלו נאחז בעוז עיט לְבן-כיפה, שפרע את נוצותיו והשמיע מגרונו גרגור בלתי נעים כשהתקרב העכבָּרן. "עכשיו נראה אותך אומר לי שאני לא יכול לבזייֶר בירח מלא!" הוא קרא ברוח טובה וקולנית. "אני לא יודע מה קרה בחדר ההוא, או איך הלך לך, אבל בנוגע לציפור השחורה שנכנסה ויצאה - הבט וּראה! הנה היא!" הוא דחף בקצה מגפו צרור רופס של נוצות שחורות. העכבָּרן לִחשש את שמם של כמה אלים ברצף מהיר, ואז שאל, "והאבן?" "אני לא יודע מה קרה לה", אמר פאהפְרד, מסלק מדעתו את העניין. "הי, אתה היית אמור לראות מה קרה לה, קטנצ'יק! קרב נפלא!" ההתרגשות שבה לפניו. "הציפור השנייה עפה מהר ובעורמה אבל קוּסְקְרה ידידנו נסק כמו רוח הצפון במעבר הררי. במשך זמן מה לא הבחנתי ביניהם. היה שם חתיכת קרב. אבל קוּסְקְרה הפיל אותו". העכבָּרן כרע ברך ובחן את טרפו של קוּסְקְרה. הוא שלף מחגורתו סכין קטנה. "ותחשוב", המשיך פאהפְרד כשסידר את ברדס העור על ראשו של העיט, "שהם אמרו לי שהצפורים האלה הן שדים או רוחות רפאים מן האפלה! שטויות! הם סתם עורבי לילה מכוערים". "אתה מדבר בקול רם מדי", אמר העכבָּרן. אז נשא את מבטו. "אבל אי אפשר להכחיש שהלילה העיט הביס את החכּה. ראה מה מצאתי בגרונו של זה. הוא שמר עליו עד הסוף". פאהפְרד חטף את אבן האודם מידו של העכבָּרן בידו הפנויה ובחן אותה על רקע הירח. "כופר מלכים!" הוא קרא. "עכבָּרן, עשינו את הוננו! יש לי תוכנית. נעקוב אחר הציפורים האלה כשהן שודדות וניתן לקוּסְקְרה לשדוד מהן את השלל שלהן". הוא צחק בקול רם. הפעם לא היה כל משק כנפיים מתריע - רק צל גולש שהתחכך בידו המורמת של פאהפְרד וחמק חרישית. הוא כמעט נחת על הגג, אך המשיך לחבוט בכנפיו מעלה. "דמו של קוֹס!" פאהפְרד התעשת מן התדהמה המשתקת. "עכבָּרן, הוא לקח אותה!" ואז, "קדימה, קוּסְקְרה! אחריו!" אמר והוריד בזריזות של ברדסו של העיט. אך הפעם ברור היה מלכתחילה כי משהו אינו כשורה. משק ענפי העיט היה איטי ונדמה שהוא מתקשה לנסוק. אף על פי כן התקרב אל טרפו. הציפור השחורה סטתה בחדות, צללה ונסקה שוב. העיט רדף אחריה, אם כי מעופו היה בלתי יציב. פאהפְרד והעכבָּרן עקבו בדממה אחר הציפורים שהתקרבו למגדל המוצק של המקדש הנטוש עד שדמויותיהם המנוצות הצטיירו כצללים על רקע משטחו העתיק, החיוור. באותו רגע נדמה היה שקוּסְקְרה מתאושש. הוא נסק לעמדת מתקפה, ריחף בזמן שטרפו חג ונמלט בקדחתנות, ואז צלל. "תפס אותו, חי קוס!" התנשם פאהפְרד והלם בירכו. אך לא כן. קוּסְקְרה צלל על אוויר ריק. ברגע האחרון חמקה הציפור השחורה הצידה ותפסה מחסה באחד מן החלונות הגבוהים של המגדל. וכעת ברור היה כי קוּסְקְרה אינו כשורה. הוא ניסה לרחף ליד חרך הירי המגן על טרפו, אך איבד גובה. הוא הסתובב בפתאומיות והתרחק מן החומה. כנפיו חבטו באוויר בעווית בלתי אחידה. אצבעותיו של פאהפְרד התהדקו בדאגה סביב כתפו של העכבָּרן. קוּסְקְרה הגיע מעליהם והשמיע צווחת פרא אדירה שהרעידה את הלילה הלאנְקְהְמרי השקט. אז נפל, כמו עלה נושר, מסתחרר וחג. פעם אחת בלבד ניסה להשתלט על כנפיו, אך לשווא. הוא נחת בכבדות מרחק קצר מהם. כשהגיע אליו פאהפְרד, כבר היה מת. הברברי כרע לצדו, מחליק את נוצותיו בהיסח הדעת, משקיף אל המגדל. בלבול, כעס ומעט צער חרצו את פניו. "עוּפי צפונה, ציפור זקנה", הוא מלמל בקול קטן ועמוק. "עוף אל האַין, קוּסְקְרה". אז אמר לעכבָּרן, "אני לא רואה פצעים. אני נשבע ששום דבר לא נגע בו במעוף הזה". "זה קרה כשהוא צד את הראשון", אמר העכבָּרן בנימה מפוכחת. "לא ראית את טופריו של העוף המגעיל ההוא. הם היו מרוחים בחומר רירי. זה נכנס לגופו דרך חתך כלשהו. המוות כבר שָכן בו כשישב על זרועך, והואץ כשרדף אחרי הציפור השחורה". פאהפְרד הנהן, ממשיך להשקיף על המגדל. "איבדנו אוצָר וקוטֵל מוכשר הלילה. והלילה עוד צעיר. אני סקרן לגבי הצללים מפיצי-המוות האלה". "מה אתה חושב?" שאל העכבָּרן. "שאדם יכול בנקל להשליך אונקל קשור לחבל מעל לפינת המגדל ההוא, ושיש חבל כזה בדיוק כרוך סביב מותניי. השתמשנו בו כדי לטפס על גגו אל מוּאוּלש, ואשתמש בו שוב. אל תבזבז מילים, קטנצ'יק. ומוּאוּלש? מדוע לנו לפחד ממנו? הוא ראה ציפור לוקחת את התכשיט. מדוע לו לשלוח שומרים לסרוק את הגגות? "כן אני יודע שהציפור תתעופף משם כשארדוף אחריה. אבל היא עשויה להפיל את התכשיט, או שמזלך עשוי להתמזל בהטלה בקלע. חוץ מזה, יש לי עניין מיוחד בעניינים כאלה. טפרים מורעלים? אלבש את כפפותיי ואת הגלימה שלי, ואשׂא פגיון שלוף. בוא כבר, קטנצ'יק. לא נתווכח. הפינה המנוגדת לביתו של מוּאוּלש ולנהר תתאים לנו. זו שמתנשא ממנה החרוט השבור הקטן. אנחנו באים, הו מגדל!" והוא טלטל את אגרופו. העכבָּרן זמזם חרישית קֶטע שיר ובחן את סביבתם בחשש, בעודו מייצב את החבל עליו טיפס פאהפְרד על חומת מגדל המקדש. הוא חש בבהירות ובאי נוחות כי פאהפְרד יצא למשימה שנידונה לכישלון, כי מזל הלילה ודאי יאזל, כי המקדש העתיק דומם ונטוש. עונש מוות איים על הנכנסים למקומות כאלה, ואיש לא ידע אלו דברי רֶשע אורבים שם, מתפטמים בבדידות. מלבד זאת, אור הירח חשף אותם מדי; הוא עיווה את פניו למחשבה כמה קל לראות - ולירות - אותו ואת פאהפְרד על רקע החומה. באוזניו זמזמו מימיו הגועשים אך השקטים של נהר הְלאל, שהעלו אדווֹת והשתברו על החומה הנגדית. פעם אחת נדמה היה לו כי המקדש רוטט כאילו ההְלאל מכרסם את איבריו. קודם לכן חצו רגליו את התהום בת שני המטרים כמעט, המפרידה בין המחסן לבין המקדש. מן הגג אפשר היה להציץ הצידה לגינת המקדש המוקפת חומה, צמחייתה גְדלה פרא וריקבון סותם אותה. וכעת, בעודו מציץ באותו כיוון, ראה משהו שגרם לו להרים את גבותיו והעביר צמרמורת בקרקפתו. שכן מעברו השני של החלל, המואר באור ירח, התגנבה דמות מוצקה, אנושית בצורתה אך בלתי טבעית. העכבָּרן התרשם כי הגוף המשונה חסֵר את הקימורים והצֵרוּת הגפיים האופייניים לבני האדם, שֶפּניו חסרות תווים, שהיה דומה לצפרדע עד כדי אי נעימות. נדמה היה שצבעו חום עמום אחיד. היצור נעלם לכיוון המגדל. לעת עתה, לא הצליח העכבָּרן לנחש מהו. העכבָּרן רצה להזהיר את פאהפְרד, ונשא את מבטו מעלה, אך ראה שהברברי כבר עובר לתוך חרך הירי בגובה מסחרר מעליו. הוא לא חָפץ לצעוק, ולכן התלבט לרגע, שוקל לטפס במעלה החבל ולהצטרף אל חברו. כל אותה עת המשיך לזמזם את קטע השיר ההוא - שיר המשמש גנבים ואמור להפיל תרדמה על יושבי בית נשדד. הוא התפלל בדבקות שהירח יסתתר מאחורי ענן. אז, כאילו פחדיו הצמיחו מציאות, התחכך משהו נוקשה באוזנו והלם בקיר המקדש בקול חבטה מעומעמת. הוא ידע מה משמעות הצליל - כדור חימר רטוב שהוטל באמצעות קלע. הוא הניח לגופו לצנוח ושני הקליעים הבאים לא איחרו לבוא. נורים מטווח קרוב, הבין מעוצמת הפגיעה, ומטרתם להרוג, לא להמם. הוא סרק את הגג המואר, אך לא ראה דבר. בטרם נגעו ברכיו בגג כבר החליט מה עליו לעשות אם ברצונו לעזור לפאהפְרד בכלל. היתה דרך נסיגה מהירה אחת והוא השתמש בה. הוא אחז בשארית החבל הארוך וצלל לתוך הרווח בין הבניינים, ברגע ששלושה כדורי חימר נוספים נמרחו על הקיר. כשעבר פאהפְרד לחרך הירי ומצא מדרך רגל טוב, הבין מה הטריד אותו באופיים של התחריטים השחוקים מרוח ומגשם, שעיטרו את החומה העתיקה: נדמה היה שבאופן זה או אחר, כולם עוסקים בציפורים - בעיקר בעופות דורסים - ובבני אדם בעלי תווי עופות גרוטסקיים: ראשים בעלי מקור, כנפיים עטלפיות וגפיים בעלי טפרים. שורה שלמה של יצורים כאלה היתה חרוטה סביב חרך הירי, וקישוט האבן הבולט סביבו נכרך האונקל היה ראשו של עיט. צירוף המקרים הבלתי נעים הזה פתח בתוכו את שערי הפחד האיתנים ותחושה קלושה של יִראָה ואימה זלגה בדעתו, מכבה חלק מכעסו על מותו הדוחה של קוּסְקְרה. אך בעת ובעונה אחת, גרם לו הפחד להאמין ביֶתר-שׂאת ברעיונות מעורפלים מסוימים שעלו בדעתו מוקדם יותר. הוא הביט סביב. הציפור השחורה כנראה נסוגה לתוך המגדל. אור הירח חשף בתוך המגדל רצפת אבן מלוכלכת ודלת פתוחה חלקית למלבן עלטה. הוא שלף סכין ארוכה ופסע פנימה בלאט, מעביר את משקלו באִטיות מרגל אחת לאחרת כדי לחוש התרופפות אפשרית בבניין העתיק. פנים המגדל החשיך ואחר כך הואר מעט, בעוד עיניו המתאמצות מסתגלות לאִיטן לאפלולית. האבנים תחת רגליו הפכו חלקלקות. גלים הולכים ומתחזקים נשאו לנחיריו את ריחו המצחין והעבש של שובָך. גם רפרוף שקט נשמע מדי פעם. הוא אמר לעצמו שאך טבעי הוא שציפורים כלשהן - אולי יונים - יקננו במבנה הנטוש, אבל רצף קודר של טענות הגיוניות התעקשו שהשערותיו הקודמות הן הנכונות. הוא עקף לוח אבן בולט והגיע לחדר העליון והעיקרי של המגדל. אור הירח חדר דרך שני חרכים בתקרה הגבוהה, מעל קירות עמומים מרובי גומחות, שהתרחבו ממנו שמאלה. רחש ההְלאל היה מעומעם ועמוק פה, כאילו התנשא דרך האבנים ולא דרך האוויר. פאהפְרד היה קרוב מאוד, עכשיו, לדלת הפתוחה למחצה. הוא הבחין שיש בה פתח מרושת זעיר, כמו בדלת תא כלא. סמוך לקיר, בצדו הרחב של החדר, ניצב מזבח כלשהו, מעוטר בפסלים לא ברורים. ומעברו האחר, על מפלסים אחידים כמו אלה של המזבח עצמו, נראו מדרגה אחר מדרגה של כתמים שחורים קטנים. אז שמע קריאה צווחנית ופרועה, "איש! איש! להרוג! להרוג!" וראה חלק מן הכתמים השחורים נוסקים מן המפלסים, פורשים את כנפיהם, גדֵלים ומסתערים עליו. ובעיקר מכיוון שפּחדוֹ ציפה לכך, הרים פאהפְרד את גלימתו להגן על ראשו החשוף והניף את סכינו בתנועות מעגליות. מקרוב ראה אותם טוב יותר: ציפורים שחורות כדיו עם טפרים אכזריים למראה, כל אחת מהן אחות לשתי הציפורים בהן נלחם קוּסְקְרה, צוֹוחות, צוֹוחות, נוגחות בו כמו תרנגולי קרב שפרשׂו כנפיים. בהתחלה חשב שיוכל להביס אותן בקלות, אבל הוא חש כאילו הוא לוחם בזרם מסתחרר של צללים. אולי פגע בשתיים או שלוש. הוא לא ידע. וזה לא היה משנה. הוא הרגיש טפרים לופתים בפרק ידו השמאלית ודוקרים אותו. אז, מכיוון שנראה שלא נותרה ברירה אחרת, הוא זינק דרך הדלת הפתוחה למחצה, טרק אותה מאחוריו, חיסל בסכינו את הציפור שנאחזה בידו כמו המוות בעצמו, מישש עד שמצא את החתכים שהסבה לו, פער אותם בסכינו ומצץ החוצה את הרעל שאולי היה על הטפרים. הוא נשען על הדלת והאזין לרפרופיהן המבולבלים ולקרקוריהן הנרגזים. המנוסה מכאן תהיה קשה; החדר הפנימי אכן היה תא ותוּ לא, מואר קלושות על ידי אור הירח שחדר מבעד לחור המרושת. הוא לא הצליח לטכס כל דרך לשוּב לחרך הירי ולרדת למטה - הוא יהיה נתון לחסדיהן בעודו תלוי על החבל. הוא רצה לצעוק כדי להזהיר את העכבָּרן, אך חשש שצעקותיו, שוודאי תהיינה בלתי ברורות ממרחק כזה, רק תזעקנה את העכבָּרן לתוך אותה מלכודת. בזעם הנובע מאי ודאות רמס בנקמנות את גופת הציפור שהרג. בהדרגה שככו פחדיו וכעסו. נראה היה כי הציפורים נסוגו. הן הפסיקו לעוט על הדלת לשווא או להיאחז ברשת ולצוֹוח. מבעד לחלון הזעיר היתה לו תצפית לא רעה על המזבח המוצל ועל מקומות הקינון על המתקן דמוי הסולם. יושביו השחורים של התא היו חסרי מנוחה, נעים קדימה ואחורה, נדחקים זה על זה, מרפרפים בהתרגשות משלב לשלב. ריחם מילא את האוויר. אז שמע פאהפְרד בשנית את הקול הצווחני, אלא שהפעם בקע הקול מיותר מגרון אחד. "תכשיטים, תכשיטים. מבריקים, מבריקים". "מרצדים. זוהרים". "אוזן לקרוע. עין לנקר". "לחי לשרוט. צוואר לשסע". והפעם לא נותר כל ספק כי הציפורים עצמן הן שדיברו. פאהפְרד הביט בהן, מרותק. הוא שמע בחייו ציפורים מדברות - תוכים ועורבים שסועי-לשון מקללים. הוא שמע את אותה נימה חדגונית וחסרת תבונה, אותם חיקויים מגדפים. הוא כבר נתקל בתוכים שֶחיקו קולות אנושיים בדיוק רב יותר. אך המשפטים עצמם היו מותאמים למצב באופן כה מפלצתי עד שלרגע חשש פאהפְרד שהם יפסיקו להיות פטפוטים נפרדים ויתפתחו לִכדי שׂיח נבון, עם שאלות ותשובות הולמות. והוא לא יכול היה לשכוח את אותה פקודה שתכליוּתה אינה מוטלת בספק, "איש! איש! להרוג! להרוג!" בעודו מאזין כאחוז כישוף למקהלתם האכזרית, התגנבה דמות על פני המִפתח המרושת לעבר המזבח. היא היתה אנושית רק בצורתה הכללית, חסרת תווים, עורה חום מחוספס ואחיד, כמו דוב חסר שֵׂער ועבה. הוא ראה את הציפורים עטות גם על הדמות המשונה הזו ומתקהלות סביבה, בצווחות ובמהלומות מקור. אך הדמות המוזרה לא הקדישה לציפורים כל תשומת לב, כאילו היתה חסינה למקוריהן החדים ולטופריהן המורעלים. היא צעדה מבלי חיפזון, בראש מורם, לעבר המזבח. אור הירח החודר מבעד לחור מעל המזבח צנח עליה אנכית כמעט, יוצר שלולית אור חיוורת לפני המזבח עצמו, ופאהפְרד ראה את הדמות מפשפשת בתיבה גדולה ומתחילה להרים חפצים קטנים שהבריקו ונצנצו, מתעלמת מן הציפורים שחגו סביבה, מספרן הולך וגדל. אז נע האיש ואור הירח האיר אותו במלואו, ופאהפְרד ראה שהיצור היה אדם לבוש בחליפה מסורבלת של עור עבה, עם שני חרכי עיניים צרים וארוכים. בגולמנות אך בשיטתיות העביר האיש את תכולתה של התיבה לשק עור שנשא עמו. ופאהפְרד הבין כי התיבה היתה מקום המסתור של התכשיטים היקרים והזולים הרבים שגנבו הציפורים. הדמות בשריון העור השלימה את משימתה ושבה על עקבותיה, עודה מוקפת בענן-סערה שחור ורוטן של ציפורים צווחות בהתרגשות. אך כשעבר היצור מול פאהפְרד, הניחו לו הציפורים פתאום ועפו בחזרה למזבח, כאילו מצייתות לפקודה שנשמעה במהומה הכללית. האיש בשריון העור נעצר על עומדו וסקר את סביבותיו, חרכי העיניים המאורכים משַווים לו הבעת איום מסתורי. אז החל ללכת שוב. בעת ובעונה אחת צנחה מן התקרה לולאה והתהדקה כמו שרוך סביב שק העור שהקיף את ראשו. היצור החל להיאבק ולמעוד, מגשש את צווארו בידיו העטויה כפפת עור. אז נופף בשתי זרועותיו בייאוש מגושם, עד שהשק שאחז נפתח ופלט אבני חן ומתכת משובצת אבני חן. לבסוף השתרע על הארץ בגלל משיכה מחוכמת של הפלצור. פאהפְרד בחר את הרגע הזה לברוח אל החופש. הוא הסתמך על המהומה וההפתעה. אך לא היה זה צעד נבון. ייתכן כי שמץ רעל בדמו השפיע מעט על מוחו. הוא כמעט הגיע למעבר המוביל אל חרך הירי, אך לולאה שנייה התהדקה באכזריות סביב צווארו שלו. רגליו הרצות קרסו תחתיו וגולגלתו נחבטה על הרצפה בנופלו. הלולאה התהדקה עד שחש שהוא נחנק בים של נוצות שחורות שכל תכשיטי העולם ריצדו בו בבוהק מסמא. כשההכרה החלה לפלס את דרכה הכואבת בחזרה אל גולגלתו, שמע קול מקוטע קורא בפחד: "בשם האל האדיר, מי את? מה את?" אז נשמע קול עונה - גבוה, מתוק, מהיר, ציפורי, מלכותי, צונן: "אני הכוהנת המכונפת, אדונית הנצים. אני המלכה בעלת הטפרים, הנסיכה בעלת הנוצות, התגלמותה של היא ששלטה כאן מאז ומעולם, למרות צוויהם של כוהנים ופקודותיו של שליט עליון. אני זו המשיתה פציעות הולמות על נשות לאנְקְהְמר היהירות והגנדרניות. אני זו השולחת שליחים לאסוף את המנחות שפעם היו מניחות ביוזמתן ביד רועדת על מזבחי". אז דיבר הקול הראשון, בזהירות רבה, אך לא בחולשה: "הלא ודאי אינך מתכוונת לדון אותי בדרך כה נוראה. אשמור את סודותייך. אני רק גנב". אז דיבר שוב הקול השני, "אמנם אתה גנב, שֶכּן ביקשת לבזוז את אוצר מזבחהּ של טיָאָה המכונפת, ועל פשע זה מענישות ציפוריה של טיָאָה על פי ראות עיניהן. אם הן תחשובנה כי אתה ראוי למידת הרחמים, הן לא תהרוגנה אותך; אולי רק תנקרנה עין אחת - או אולי שתיים". הקול היה כה צייצני ומסולסל עד שמוחו המיוסר של פאהפְרד דמיין ציפור שיר מפלצתית כלשהי. הוא ניסה לקום על רגליו, אך גילה שהוא כפות היטב לכיסא. זרועותיו ורגליו היו חסרות תחושה, וזרועו השמאלית כאבה וצרבה, בנוסף על כך. אז פסק אור הירח הרך לפלח את גולגלתו בכאב, והוא ראה שהוא נמצא באותו חדר, ליד הדלת המרושתת, פניו אל המזבח. לידיו ניצב כיסא אחר, ועליו ישב האיש בעל שריון העור, כפות כמוהו. אבל ברדס העור הוסר, חושף גולגולת ומגולחת ופנים כבדות ומחוטטות של אדם שהיה מוּכר לפאהפְרד - סְטְרָאבָס, כייס ידוע. "טיָאָה, טיָאָה", צווחו הציפורים. "עיניים לנקר. אף לתלוש". עיניו של סְטְרָאבָס היו כשני חריצי פחד כהים בין גביניו המגולחים לבין לחייו הגדולות. הוא דיבר שוב לעבר המזבח. "אני גנב. נכון. אך כך גם את. אלֵי המקדש הזה מגורשים ומוקצים. האל האדיר בעצמו קילל אותם. לפני מאות שנים הם עזבו את המקום הזה. תהיי אשר תהיי, את גם פולשת. איכשהו, אולי באמצעות כשפים, לימדת את הציפורים לגנוב, ביודעך כי מעצם טבען הן אוהבות לסחוב דברים נוצצים. מה שהן גונבות, את לוקחת. "את אינך טובה ממני, שניחש את סודך וטיכס דרך לשדוד אותך בתורך. את אינך כוהנת, המצווה את מותנו בעווֹן חילול קודש. היכן מאמינייך? היכן כוהנייך? היכן גמילות חסדייך? את גנֶבת!" הוא נאבק בכבליו, כמבקש להשליך את עצמו לעבר האבדון שעלול להיות המענה לנאומו הפזיז. אז ראה פאהפְרד כי לצדו של סְטְרָאבָס ניצבת דמות שהופעתה גרמה לו לפקפק כי חושיו שבו לתקנם. שכן היה זה איש נוסף במסכת עור. אך כאשר מצמץ בעיניו והביט בשנית, ראה שהמסכה היתה רק מגן עיניים קטן ושהאיש למעשה היה לבוש כבָזייר, במקטורן כבד וכסיות גדולות. מחגורת עור רחבה השתלשלו חרב קצרה ופלצור מלופף. פאהפְרד התפתל אחורה וראה דמות דומה עומדת ליד כיסאו שלו. אז ענה הקול מן המזבח, צורמני וצווחני יותר, אך עדיין מוזיקלי וציפורי ונורא. כשענה הקול, צווחו הציפורים במקהלה, "טיָאָה! טיָאָה!" "כעת אכן תמות, תיקרע לגזרים. והאיש שלצדך, בעליו של העיט הכופר שקטל את קיביאָס ונקטל על ידו, ימות גם הוא. אבל אתה תמות בידיעה כי טיָאָה היא טיָאָה, וכי כוהנתה והתגלמותה אינה מתחזה". עכשיו הביט פאהפְרד היישר אל המזבח - פעולה ממנה נמנע שלא במודע עד אותו הרגע בגלל יִראָה רדופת אמונות תפלות ושאט נפש משונה. קרן האור המאונכת התקרבה מעט למזבח, ובאורה נראו שתי דמויות אבן שהזדקרו ממנו לכל צד, כמו מפלצות אבן. פניהן החצובות היו פני נשים, אך הזרועות הכפופות באיום הסתיימו בטפרים, וכנפיים מקופלות בלטו מעל לכתפיים. יהא אשר יהא האומן העתיק שפיסל אותן, הוא ניחן בכישרון שטני ממש, שכן הן עשו רושם כמי שעומדות לפרושׂ את כנפי האבן שלהם ולזנק לאוויר בכל רגע. על המזבח עצמו, בין הנשים המכונפות, אך אחורה יותר ולא בשלולית האור של קרן אור הירח, עמדה דמות שחורה גדולה עם חרמשי שְחור זקופים שאולי היו כנפיים. פאהפְרד לטש בה את עיניו, מלקק את שפתיו, מוחו הלום הרעל מתקשה להתמודד עם האפשרויות שנובעות מן המראה. אך בעת ובעונה אחת, למרות שבקושי היה מודע למעשיו, החלו ידיו הזריזות, ארוכות האצבעות, לרופף את הכבלים ההדוקים שכפתו את פרקי ידיו. "דע, שוטה", נשמע הקול מן הדמות השחורה, "שאלים לא חדלים מלהתקיים כשהם מנודים על ידי כוהני שקר, ולא נָסים כשמקללים אותם אלֵי שקר יומרניים. הכהונה והמאמינים אמנם עוזבים, אך האלים נותרים. הייתי קטנה ומחוסרת כנפיים כשטיפסתי למקום הזה לראשונה, אך חשתי בנוכחותם באבנים עצמן. וידעתי שלִבִּי אחות להם". באותו רגע שמע פאהפְרד את קולו של העכבָּרן קורא בשמו, קלוש ומעומעם, אך ברור. נדמה היה כי הקול בוקע מאגפיו הפנימיים של המגדל הנמוך של המקדש, מעורב בשאגתו העמוקה והחלושה של ההְלאל. הדמות על המזבח השמיעה קריאה צורמנית ועשתה תנועה, ואחד מהחרמשים הזקופים זע. ציפור שחורה יחידה ריחפה ונחתה על זרועו של הבזייר מאחורי סְטְרָאבָס. אז הסתלק הבזייר. צעדיו נשמעו כיורדים במדרגות. הבזייר האחר מיהר לחרך הירי דרכו נכנס פאהפְרד, ואז נשמע קול סכין חותך חבל. אחר כך שב הבזייר. "דומה כי טיָאָה אינה חסרה מאמינים הלילה", צייצה הדמות על המזבח. "ויום אחד כל גבירותיה המגונדרות של לאנְקְהְמר תטפסנה למקום הזה, מבועתות אך צייתניות, להקריב לטיָאָה חלקים מיופיין". ראייתו המתחדדת של פאהפְרד גילתה כי הדמות השחורה נראתה חלקה מכדי להיות בעלת נוצות, אך הוא לא היה בטוח. הוא המשיך לעמול על כבליו, מרגיש כיצד מתרופפים אלה הקושרים את פרק ידו הימני. "יופי לקלקל. יופי לקלקל", זימרו הציפורים בקול צרוד. "נשיקה במקור. ליטוף בטופר". "כשהייתי קטנה", המשיך הקול, "יכולתי רק לחלום על דברים כאלה, כשהתגנבתי בהיחבא בכל הזדמנות מביתו של אבי למקום הקדוש הזה. אך כבר באותם ימים רוחה של טיָאָה שכנה בי, גורמת לאחרים להתרחק ולפחד ממני. "יום אחד מצאתי גוזל פצוע מתחבא פה, וטיפלתי בו עד שהחלים. היה זה צאצא לאחת מציפוריה העתיקות של טיָאָה. כשחוּלל המקדש ונאטם, עפו הרחק להרי העלטה לחכות לעידן שבו טיָאָה תקרא להם בחזרה. הגוזל, שחש באמצעים נסתרים כי טיָאָה התגלגלה בי, שב למקדש. הוא זיהה אותי, ולאט - שנינו היינו צעירים ובודדים - נזכרנו בכמה מן הטקסים העתיקים והשבנו לעצמנו את היכולת לשוחח זה עם זו. "שנה רדפה שנה, ושאר הציפורים נאבקו לשוב לכאן מהרי העלטה, בזו אחר זו. ואלה הזדווגו. וטקסינו הפכו מושלמים יותר. התקשיתי יותר ויותר להיות הכוהנת של טיָאָה מבלי שהעולם החיצוני יגלה את סודי. היה צורך להשיג אוכל, בשר ודם. היו שעות הדרכה ארוכות. "אך שרדתי. וכל אותה עת בנות מעמדי בעולם החיצוני שנאו אותי יותר ויותר. הן חש בכוחי, ועלבו בי וביקשו להשפילני. "אלף פעמים ביום היה כבודה של טיָאָה למרמס רגליהם. זכויות היֶתר המגיעות לי מתוקף מעמד וייחוס נגזלו ממני במרמה ואני נאלצתי להתרועע עם גסים ובוּרים. אך אני הרכנתי את ראשי, והתנהגתי כאילו הייתי חלק מהם, לועגת לטיפשותם, לקלות דעתם וליהירותם. המתנתי בסבלנות, חשה בתוכי את רוחה המתחזקת של טיָאָה". "טיָאָה! טיָאָה!" הדהדו הציפורים. "ואז חיפשתי ומצאתי עוזרים למשימתי: שני צאצאים לבזיירים העתיקים של טיָאָה, שמשפחותיהם שימרו את הפולחן ואת המסורות העתיקות. הם הכירו אותי וחלקו לי כבוד. הם כוהני". פאהפְרד חש את הבזייר לצדו קד ביראה קידה עמוקה. הוא חש כאילו הוא צופה במופע צללים מגונה. החשש לשלומו של העכבָּרן היה כאבן ריחיים על מחשבותיו המבולבלות. הוא הבחין בפרט שולי, בסיכה משובצת פנינים וצמיד ספיר על הרצפה המלוכלכת, מרחק קצר מכיסאו. התכשיטים היו מוטלים שם לאחר שנשפכו משָׂקו של סְטְרָאבָס. "לפני ארבעה חודשים", המשיך הקול בעקשנות, "כשהצטמצם ירח חודש הינשוף, חשתי שטיָאָה הגיעה למלוא כוחה בתוכי, ושהגיע זמנה ליישב את החשבון עם לאנְקְהְמר. "על כן שלחתי את הציפורים לקחת את המִנחות הישנות, הוריתי להן להעניש את מי שמסרבת לתיתָן או נשים שידועות לשמצה בגאוותן וביוהרתן. הציפורים נזכרו במהירות בכל עורמתן הישנה. מזבחה של טיָאָה היה מעוטר כראוי. ולאנְקְהְמר למדה לפחד, אם כי מבלי לדעת כי הם מפחדים מטיָאָה. בּוּרותם לא תימשך זמן רב!" הקול הצטווח לפתע. "במהרה אכריז על טיָאָה בפומבי. דלתות מקדש זה תיפתחנה לסוגדים ולנושאי מנחות. פסילי האל האדיר ינותצו, ומקדשיו יהרסו. והנשים העשירות והחצופות שבזו לטיָאָה בתוכי יזומנו לכאן. ומזבח זה ישוב לחוש את מתיקות הקורבן". הקול התרומם לצווחה. "זה מתחיל כעת! ברגע זה שני מתחזים יחושו על בשרם את נקמתה של טיָאָה!" צליל השתנקות נרעד נשמע מגרונו של סְטְרָאבָס, והוא השתולל לשווא כנגד כבליו. פאהפְרד טלטל בקדחתנות את הכפיתות המתרופפות של ידו הימנית. חלק מן הציפורים השחורות נסקו על פי פקודה ממקום מושבן - אך שבו למקומן בחוסר ביטחון, שכן הפקודה לא הושלמה. הבזייר השני שב לחדר והחל להתקדם לעבר המזבח, ידו הימנית נשואה בהצדעה אומרת כבוד. לא היתה ציפור על זרועו כעת. ובידו השמאלית הוא נשא חרב קצרה מגואלת בדם. הדמות על המזבח פסעה למעגל האור, ופאהפְרד ראה אותה בבירור לראשונה. לא היתה זו ציפור עצומה או בן כלאיים מפלצתי, אלא אישה עוטה גלימה שחורה עם שרוולים זקורים בכתף. ברדסה השחור נשמט וחשף פנים משולשות, לבנות באור הירח ומוקפות בשֵׂער שחור, עיניים בורקות מזוגגות, מבטן הטורפני מזכיר ציפור, אך גם ילדה מרושעת, יפה בדרכה המשונה. היא התקדמה ברפרוף קְצר-צעד, משתופף. "שלושה בלילה אחד", קראה. "הרגת את השלישי. נהגת היטב, בזייר". סְטְרָאבָס נשמע, אומר בקול חנוק, "אני מכיר אותך. אני מכיר אותך". והבזייר המשיך להתקדם, עד שאמרה בשקט, "מה קרה? מה אתה רוצה?" אז זינק עליה הבזייר בזריזות חתולית ושלח את החרב המגואלת בדם עד שזו התנוצצה אדמונית על רקע הבד האדום המכסה את חזהּ. ופאהפְרד שמע את העכבָּרן אומר, "אל תזוזי, אָטיה. ואל תפקדי על ציפורייך פקודות רעות. אחרת תמותי כהרף עין, כפי שמתו הבזייר שלך וחיית המחמד השחורה שלו". במשך חמש פעימות לב חנוקות שררה דממת מוות. אז החלה האישה ליד המזבח להתנשם נשימות יבשות וחנוקות, ולהשמיע קולות קצרים וקטועים שנשמעו כמעט בקרקורים. חלק מן הציפורים השחורות התרוממו ממקום מושבן ועפו בחדר באי ודאות, צוללות וחוצות את קרני האור, אך מתרחקות מן המזבח. האישה החלה להתנודד מצד לצד. החרב עקבה אחריה בקפדנות, כמו מטוטלת. פאהפְרד הבחין בבזייר השני נע לידו, מרים את חרבו הקצרה להטלה. הוא השקיע את כל כוחו במשיכה אחת עזה בזרועו, קרע את אחרוני החבלים, הקפיץ את עצמו ואת הכיסא בכבדות קדימה, לפת את זרועו של הבזייר ברגע שהלה התכוון להטיל את החרב, ונפל עמו לרצפה. הבזייר צרח בכאב ועצם נשברה. פאהפְרד שכב עליו בכבדות, מביט בעכבָּרן, על כסיותיו ומסכת העור שלו, ובאישה. "שני בזיירים בלילה", חיקה העכבָּרן את האישה. "נהגת היטב, פאהפְרד". אז המשיך ללא רחם. "ההתחזות נגמרה, אָטיה. נקמתך בנשות לאנְקְהְמר רמות היחס באה לקיצה. אה, הרי מוּאוּלש השמן יהיה כה מופתע מיונתו הקטנה! לגנוב אפילו את תכשיטייך שלך! כמעט ערמומי מדי, אָטיה!" האישה פלטה צעקת ייסורים מרים ותבוסה מוחלטת, השפלתה וחולשתה נחשפות במערומיהן. אך היא חדלה להתנודד ומבט ייאוש מוחלט הידק את פניה המפונקות. "להרי העלטה!" היא צעקה בפראות. "להרי העלטה! שְׂאו את מנחותיה של טיָאָה למאחזה האחרון!" את דבריה ליוותה בסדרה של שריקות וצווחות וצרחות מוזרות. כתגובה לכך נסקו כל הציפורים יחדיו, מבלי להתקרב למזבח. הם נופפו בכנפיהן בפראות, פולטות מגוון קרקורים שהאישה נראתה כמשיבה עליהם. "בלי תעלולים, אָטיה!" אמר העכבָּרן. "המוות קרוב". אחד העופות השחורים צלל לרצפה, אחז בטפריו צמיד משובץ אזמרגדים, נסק ונעלם עמו דרך חרך ירי עמוק בקיר שהשקיף על נהר הְלאל. בזו אחר זו, חיקו אותו הציפורים האחרות. כאילו מקיימות תהלוכה טקסית גרוטסקית, הסתלקו אל הלילה, נושאות אוצר בטפריהן: צמידים, סיכות, טבעות ומכבנות זהב, כסף, אֶלֶקְטְרוּם, משובצים באבנים יקרות מכל הסוגים, מבהיקים באור הירח. לאחר שנעלמו שלוש הציפורים האחרונות, שלא נותרו להן תכשיטים לשאת, נשאה אָטיה את זרועותיה עטויות השחורים לעבר שני פסלי הנשים המכונפות הבולטים מן המזבח. כאילו מייחלת לנֵס, השמיעה יללה בודדה ומטורפת, זינקה בפזיזות מן המזבח ורצה בעקבות הציפורים. העכבָּרן לא נעץ בה את חרבו, אך רץ אחריה, חרבו קרובה אליה מאוד. ביחד צללו לתוך חרך הירי. נשמעה צעקה נוספת, ואחרי זמן מה חזר העכבָּרן לבדו והתקרב אל פאהפְרד. הוא חתך את כבליו של פאהפְרד, משך את הכיסא ועזר לו לקום. הבזייר הפצוע לא זע, רק שכב ויבב חלושות. "היא קפצה להְלאל?" שאל פאהפְרד בגרון יבש. העכבָּרן הנהן. פאהפְרד חיכך את מצחו, סחרחר. אך מוחו הלך והצטלל, כאילו השפעות הרעל נמוגות. "אפילו השמות היו דומים", הוא מלמל בלאט. "אָטיה וטיָאָה!" העכבָּרן התקרב למזבח והחל לחתוך את כבליו של הכייס. "כמה מאנשייך ניסו לחסל אותי הלילה, סְטְרָאבָס", הוא אמר בקלילות. "לא היה לי קל להתחמק מהם ולמצוא את דרכי במעלה המדרגות הצרות האלה". "אני מצטער על זה - עכשיו", אמר סְטְרָאבָס. "היו אלה אנשייך, אני מניח, שיצאו לגניבת תכשיטים בביתו של מוּאוּלש הלילה?" סְטְרָאבָס הנהן, משחרר איברים מכווצים. "אבל אני מקווה שאנחנו בני ברית עכשיו", ענה, "למרות שלא נותר שלל לחלק, מלבד כמה חתיכות זכוכית וקשקושים חסרי ערך". הוא חייך עגומות. "האם לא היתה דרך להיפטר מהשדים השחורים האלה מבלי לאבד הכל?" "יחסית לאדם שנחטף ממקורו של המוות, אתה חמדן למדי, סְטְרָאבָס", אמר העכבָּרן. "אבל אני מניח שיש לייחס את זה להכשרה המקצועית שלך. לא, אני כשלעצמי שמח שהציפורים הסתלקו. יותר מכל חששתי שהן תצאנה משליטה - כפי שוודאי היה קורה לוּ הייתי הורג את אָטיה. רק היא היתה מסוגלת לשלוט בהן. אם זה היה קורה, היינו מתים לבטח. ראה כמה נפוחה זרועו של פאהפְרד". "אולי הציפורים יחזירו את האוצר", אמר סְטְרָאבָס בתקווה. "אני חושב שלא", ענה העכבָּרן. שני לילות מאוחר יותר, לאחר ששמע מעט על העניינים האלה מפיו של בזייר שבור-זרוע שנשכר זמן רב קודם לכן לטפל בציפורי השיר של אשתו, מוּאוּלש מלווה הכספים היה שרוע בנוחות על מיטה מפוארת בחדרה של אשתו. יד שמנמנה אחת אחזה בגביע יין, והאחרת בידה של משרתת יפה שהיתה הספרית של אשתו. "מעולם לא אהבתי אותה באמת", אמר, מושך אליו את הבחורה המחייכת חיוך מצטנע. "אבל היא נהגה להפחיד אותי ולאיים עלי". המשרתת ניתקה בעדינות את אחיזתו. "אני רק רוצה לתלות את הכיסויים על הכלובים האלה", הסבירה. "העיניים שלהן מזכירות לי את שלה". והיא רעדה בעדינות מתחת לטוניקה הדקה שלה. לאחר שציפור השיר האחרונה כוסתה והוחרשה, חזרה המשרתת והתיישבה על ברכו של מוּאוּלש. הפחד נטש את לאנְקְהְמר בהדרגה. אך נשים עשירות רבות המשיכו ללבוש כלובי כסף על פניהן, משום שזו נראתה להם אופנה קוסמת כל כך. בהדרגה השתנה הסגנון למסיכות דקות מרשתות כסף. וזמן מה לאחר מכן, אמר העכבָּרן לפאהפְרד, "יש משהו שלא סיפרתי לך. כשאָטיה קפצה להְלאל, הירח היה מלא. ובכל זאת איבדו אותה עיניי, ולא ראיתי נתז מים, למרות שאימצתי את עיניי מאוד. אז, כשהרמתי את ראשי, ראיתי את סוֹפה של שיירת ציפורים. נראה היה לי שבאותם רגעים הצטרפה ציפור גדולה הרבה יותר, חובטת בכנפיה בעוצמה". "ואתה חושב..". שאל פאהפְרד. "אני? אני חושב שאָטיה טבעה בהְלאל", אמר העכבָּרן. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |