|
|
|
|
|
|
|
מסרטי בורקס ועד בִּי-מוּבִיז
שלדון טיטלבאום עברית יעל סלע - שפירו |
|||||
|
|
|||||
| בועז דוידזון ממשיך להתוות מסלול קולנועי משלו. שלי טייטלבאום מביא לכם פילמוגרפיה של יוצר סרטים ישראלי בגלות. | |||||
מאז תחילת האלף, לוח סרטי המפלצות של מפיק הסרטים העצמאי בועז דוידזון - שרובו נועד למלא את המלתעות הרעבתניות של ערוץ המד"ב של הטלוויזיה בכבלים, הזוכה לפופולאריות אדירה - ניזון לכאורה מחרדות חברתיות מושרשות, הנובעות לדעתו מן המניפולציות שעושה האדם בטבע. חברת ההפקות של דוידזון Nu Image/Millennium Films שמושבה בלוס אנג'לס, הוציאה למסכים בשנת 2000 לבדה את "מתקפת העכבישים" (Spiders), סרט המבוסס על סיפור מאת דוידזון על עכבישים שמזריקים להם ד.נ.א חייזרי; את "תמנון" (Octopus), חזונו של דוידזון לצֶפָלוֹפּוֹד המאיים על צוללת גרעיניות; ואת "קרוקודיל", על מסיבת מחזור של בית ספר תיכון על סיפונה של סירה הנמחצת על ידי תנין שהוא חיית מסיבות. וכיאה לביצות העכורות והפוריות של הוליווד, חלק מן הסרטים הללו השריצו סרטי המשך כמו "Crocodile 2: Death Swamp", "Octopus 2: River of Fear", ו-"Shark Attack 3: Megalodon". יתר על כן, על הלוח העכשווי של דוידזון מופיעה הזמנה קבועה מערוץ המד"ב לייצור סרטים על בני כלאיים מחרידים בהשראת גיבורי העל, ששמם הזמני הוא "איש הכריש," "איש הנחש" וגם - אם יוצרם של הפאואר-ריינג'רס, חיים סבן, לא יתנגד - "מורְפמן." דוידזון, מעין גרסה ישראלית לרוג'ר קורמן (קולנוען יהודי יליד לוס אנג'לס, שהיה ידוע לטובה ולשמצה כ-"מלך הבי-מוביז" כשעמד בראש חברת American International Pictures ואחר כך בראש New World Pictures , מראשית שנות השישים ועד 1983), הוא ספק בלתי-מתנצל של סרטי פעולה, אימה ומד"ב. דוידזון לא מתנגד להשוואה בינו לבין קורמן. קורמן, הידוע כ"בולדוזר" קשוח שאילץ את הכפופים לו לפצות על המימון הדל בשפע של דמיון, הוא שהעניק לכישרונות מתחילים כמו פרנסיס פורד קופולה, פטר בוגדנוביץ' ומרטין סקורסזה את ההזדמנות הראשונה לביים סרט. בין הכישרונות האחרים שהגיחו מן האורווה של קורמן נמנים רוברט דה-נירו, סאלי קירקלנד, רון הווארד, צ'ארלס ברונסון, ג'ו דנטה, ג'ונתן דמי, גייל אן הרד וג'יימס קאמרון. גם דוידזון מפגין נכונות עזה לחנוך תסריטאים, קולנוענים ושחקנים מתחילים, שחלקם כבר עברו חלק גדול מן הדרך אל סרטי איכות. אחרי שגרג יטנס, במאי המיני-סדרה הכובשת "ילדי חולית" (Children of Dune) שזכתה בשבוע שעבר בפרס אמי לאפקטים מיוחדים, סיים את בית הספר המפורסם לקולנוע של אוניברסיטת דרום קליפורניה, הוא התחיל את דרכו כבמאי אצל בועז דוידזון. יטנס טוען, ללא מרירות, שהניסיון שרכש שם הכין אותו לכל הקשיים שיכולות להציב בפניו הוליווד - או מזרח אירופה, שם צילם את המיני-סדרה. אודרי וולס, שביימה לאחרונה את "תחת שמי טוסקאנה" (Under the Tuscan Sun) בשביל אולפני דיסני, גם היא קיבלה את ההזדמנות הראשונה שלה לביים באולפני NuImage, כשביימה שם בשנת 1999 את "אהבה מצילום ראשון" (Guinevere) בהשתתפות השחקנית הקנדית הידועה שרה ("אבלונה") פולי. הדוגמנית לשעבר ושחקנית הטלוויזיה בהוֹוה קריסטיאנה לוקן, הרובוטית הבלונדינית הנאה שמכסחת לארנולד את הצורה בחלק האחרון של מיזם "שליחות קטלנית", קיבלה את ההזדמנות הראשונה לשחק על המסך הגדול ביצירה של דוידזון, "פניקה באוויר" (Air Panic) שיצאה לבסוף למסכים תחת השם "פניקה" (Panic). מועד הוצאתו של הסרט לאקרנים היה מדויק ואפקטיבי לא פחות משמו. אולי אפילו מדויק ואפקטיבי מדי, אם אפשר לומר דבר כזה בעסקי הניצול. המאה החדשה גילתה שיש בתודעה הלאומית, ואפילו בתודעה הגלובאלית, נקודות לחץ פוביות שלא חשבו עליהן קודם. כלומר, אף אחד לא חשב עליהם חוץ מדוידזון, שלמזלו הרע מאד, למרבה האירוניה ומבלי להתכוון לכך, הפיק סרט שמתאר טרוריסטים מרסקים מטוסים אזרחיים לתוך רבי-קומות, שנה שלמה לפני האחד-עשר בספטמבר. למעשה, דוידזון ראה את העותק הראשון של "פניקה" יום אחד אחרי ההתקפות הנתעבות על מרכז הסחר העולמי ועל הפנטגון. הסרט קיבל שם הולם מפני שתיאר לא רק את התגובות של מי שמתמודדים בסרט עם האסונות הנוראים, אלא גם את תגובתם של מי שנאספו בחדר ההקרנה. ברור שלא ניתן להוציא את "פניקה" לאקרנים כפי שתוכנן. גרוע מזה - דוידזון לא הצליח אפילו להישאר באולם עד סוף ההקרנה. התסריטאים התכוונו ליצור "סרט פעולה מטופש", אך הוא התגלה פתאום כסרט כה בלתי נסבל עד שחלק מראשי האולפן התחילו לבכות. ולא מפני שסיכויי ההצלחה של הסרט, ולפיכך הרווח של החברה, צללו פתאום פלאים. "היה פשוט בלתי אפשרי לצפות בזה," אמר דוידזון לעיתונאי, והסכים עם דעתו של אחד מן התסריטאים, שאמר בראיון לעיתון בדנוור שאחרי 11 לספטמבר, הסרט הוא "לחלוטין בלתי הולם להקרנה." שמונה חודשים לאחר מכן, תוך חששות רבים, הוציא דוידזון את הסרט להקרנה בטלוויזיה ובווידאו, ובכך העניק ללוקן את הופעת הבכורה שלה ולעיתונאים תחמושת נגד התבוססותו לכאורה של דוידזון בריגושים זולים וטעם רע. דוידזון עדיין לא מרגיש נוח עם הרעיון להוציא את הסרט למסכי הקולנוע. אבל הוא אמר לעיתון The Report ש"עסקים כרגיל - עם הזמן, כשאנשים ישלבו את האירוע בחיים שלהם, הסרט ייראה פחות שערורייתי או בלתי הולם." ואכן הגיליון הנוכחי של Time Magazine מונה שורה של הפקות תיאטרליות העוסקות ב-11 לספטמבר, שרובן, טוען הכתב ריצ'ארד זוגלין, אינם עולות ברמתן על "פניקה" של דוידזון. "יש אנשים שהאשימו אותנו שאנחנו מנצלים את 11 לספטמבר," נזכר דוידזון. "לא רק שזה לא נכון מפני שצילמנו את הסרט שנה לפני האירוע," הוא אומר, "אלא זה פשוט בלתי אפשרי. סרטים אמורים להיות גדולים מהחיים. אבל 11 לספטמבר היה יותר גדול מהכול." אמנם זאת נחמה פורתא, אבל דוידזון בן ה-59 סופג אש על סרטיו כבר שלושים וחמש שנה, מאז שהתחיל לעשות סרטים. דוידזון, בוגר בית הספר לקולנוע של לונדון, הוא כפי הנראה האיש שטבע בישראל את המונח "סרטי בורקס", המתאר את גל הקומדיות האתניות הפופולאריות של שנות השישים והשבעים שאת חלקן הגדול הפיק בעצמו. דוידזון, אשכנזי ממוצא פולני, הואשם שהוא מעודד סטריאוטיפים גזעניים. מה שהטריד במיוחד את מבקריו הייתה העובדה שרבים מן השחקנים שנשכרו כדי לגלם דמויות מזרחיות כלל לא היו מזרחיות ונקטו במבטאים ומשחק מוגזמים כדי לבטא את מזרחיותה של הדמות שגילמו. "אפשר כמובן להביט במבט לאחור על התקופה ההיא, שהיו בה הרבה עולים חדשים והרבה עוני וכן, גם הרבה גזענות," נזכר דוידזון. "אבל אני גדלתי באזור ובבניין שחיו בהם אנשים מכל העולם כמעט. ובמקום לעורר מחשבות קודרות, גיליתי שהאינטראקציות עם השכנים שלי היו מצחיקות ונוגעות ללב. את ההומור הזה ניסיתי להעביר בסרטים שלי. אבל אם הצגתי סטריאוטיפים גזעניים, הרי לא ריחמתי על אף אחד, ובעיקר לא על אנשים מסוגי. לא משנה מה חושבים בדיעבד על איכות הסרטים שלי, הישראלים באמת אהבו אותם. כיום, סרט ישראלי נחשב להצלחה אם הוא מצליח למשוך 100,000 או 150,000 צופים. בסרטים שלי צפו יותר ממיליון איש." מבקרי הסרטים שיבחו את יצירתו האוונגרדית המוקדמת, שמרביתה נועדה לטלוויזיה. "אנשים אמרו שזה מזכיר להם סרטים צ'כים אומנותיים," הוא אומר. את הסרט "שבלול" (1970), השתובבות סאטיריות חצופה בהפקתם של אורי זוהר וצבי שיסל ובכיכובם של הרוקיסטים אריק איינשטיין, שלום חנוך, יונתן גפן וג'וזי כץ, תיארו המבקרים כאבן דרך מודרניסטית, תואר שמעטים חולקים עליו אפילו היום. אולם חינו של ילד הפלא המוכשר סר בעיני המבקרים בעקבות הצלחות קופתיות מאוחרות יותר כמו "חצי-חצי" (1971), "צ'ארלי וחצי" (1974) ו-"חגיגה בסנוקר" (1975). "יודעי הדבר" היו מסוגלים לבלוע בשקט את הגזענות או הלעג לכאורה שהוצגו לדעתם בסרטי הבורקס (תוך התעלמות מכך שהקהל המזרחי אימץ את הסרטים בחום). אולם הם לא היו מוכנים לסלוח לו על שהוא מנציח ז'אנר נחות להחריד, אם כי רווחי מאד, במקום ליצור אומנות מודרניסטית. לדוידזון לא היה אכפת מה אומרים המבקרים. הוא התעקש שסרטים נועדו לבדר. הקולנוענים המודרניסטים-לכאורה והבמאים היומרניים היו בעיניו לא רק משעממים אלא גם בלתי-מקצועיים. לטענתו, המבול המאוחר יותר של סרטים על הסכסוך הישראלי-פלשתיני היה מכת המוות של הקולנוע הישראלי. הגורמים הללו "הזיקו לתעשיית הסרטים הישראלים עוד יותר מכניסתה של הטלוויזיה," הוא אמר בראיון ל-Report. "אסקימו לימון", קומדיית ההתבגרות האוטוביוגרפית והכֵּנה של דוידזון משנת 1978, נחשבה לבגידה הסופית. הסרט אסקימו לימון לא היה דומה ל-"אמריקן פאי" - אם כבר, הוא היה דומה יותר ל"אמריקן גרפיטי", סרט ההתבגרות הצנוע למדי והנוסטלגי מאד של ג'ורג' לוקאס - אך דוידזון הואשם בהפצת פורנוגרפיה רכה. מגרה ככל שיהיה, הסרט משך לאולמות הקולנוע כ-1,350,000 איש (מתוך אוכלוסיה של בין שלושה לארבעה מליון איש) ואחר כך הפך להצלחה בינלאומית, בעיקר ביפן ובאירופה. הוא הוצג אפילו במדינות הגוש המזרחי, והצופים לא ידעו שהדמויות ומקום ההתרחשות הם ישראליים מפני שהסרטים היו מדובבים. בעקבות עשיית הסרט, גילה דוידזון שהוא חולק עם מנחם גולן את מעמד הקולנוען הפורה והרווחי ביותר בארץ. אולם הצלחתו הבלתי צפויה של "אסקימו לימון" גררה הפקת שרשרת אינסופית של סרטי המשך - לא פחות משניים עשר, טוען דוידזון. הוא ביים את ארבעת הראשונים, שכל אחד מהם היה גרוע מקודמו, ולבסוף פרש מהפרויקט. "אסקימו לימון היה סרט מאד אישי בעיני," הוא אמר ל-Report, "מאד טהור, מכיוון שהוא עסק בכל מיני נושאים שהטרידו אותי כשהייתי נער - אהבה ראשונה, קנאה, זריקה על ידי חברה - נקודות שעוד היו רגישות אצלי גם בתחילת שנות השלושים שלי. נכון שהיה גם תוכן מיני, אבל זה היה חלק מההתבגרות. ומפני שאני ביסודי אדם ביישן, ריפדתי את הסצנות האלה בפארסה. אני מרפד את הכול בהומור - נראה שאני פשוט מסוגל לגרום לאנשים לצחוק. "החלק הכי טוב בעיני היה שיכולתי לחזור למקומות שגדלתי בהם ולהשתמש בהם כאתרי הסרטה. העובדה ש-'אסקימו לימון' היה הסרט הראשון שפרץ את גבולות המדינה והפך לתופעה בינלאומית -ועשה מיליונים, שלא נכנסו לכיס שלי - הפתיעה אותי ואת כל מי שהיה קשור לסרט הזה. " באותה תקופה, הייתי אחד מהבודדים שהיה מסוגל באמת להתפרנס מעשיית סרטים. אבל כדי לפרנס משפחה - היו לי שתי בנות ועוד אחת בדרך - הייתי צריך לעשות שלושה-ארבעה סרטים בשנה. היינו צריכים סרט לקיץ, ואחר כך אחד בשביל פורים ואחד בשביל פסח. זה היה שוחק. ולכן הצעתי לאשתי בשנת 1979 שניקח לעצמנו שנה חופש ונעבור עם הבנות להירגע בלוס אנג'לס." דוידזון עזב את ישראל בתקופה נוחה מאד. מנחם גולן ובן דודו יורם גלובוס, שהפיקו את אסקימו לימון, החליטו לנסות את מזלם בארה"ב ובאירופה. זמן קצר לאחר שדוידזון הגיע ללוס אנג'לס, גולן וגלובוס הקימו בניו יורק חברת הפקות קטנה בשם קאנון. תוך שנתיים העתיקה החברה את משרדיה ללוס אנג'לס, נחלצה מההפסדים והגיע להכנסות של למעלה מ-34 מליון דולר, באמצעות הפקת סרטים בסגנון אמריקאי לקהל בינלאומי צמא לזבלונים. החברה ייחסה את הצלחתה לחסכנות ולמשמעת: תקציב של סרט אופייני היה 5 מליון דולר, פחות מחצי מזה של רוב האולפנים. קאנון, שדבקה בתפיסה "בלי תקוּרה, בלי לימוזינות", הצליחה להשניא את עצמה על מתחריה במהירות רבה. דוידזון, שהתחיל לעבוד אצל מפיקו לשעבר אחרי שהחברה העתיקה את משרדיה ללוס אנג'לס והמשיך לעבוד שם כמעט עד פירוקה בשנת 1994, טוען שהוליווד בזה לחוצפה, לגסות, לחוסר הליטוש ולהתנהגות הבריונית של גולן. גילדת הבמאים של אמריקה נטרה לו על מאמציו - שהתבררו בדיעבד כמוצדקים ומוצלחים - לפטור הפקות עצמאיות דלות-תקציב מהתקנות שנכפו על ההפקות עתירות התקציב של האולפנים הגדולים. סוכני השחקנים ההוליוודיים התנכרו לו מפני שסירב להשלים עם הדרישות המוגזמות והבלתי-מקצועיות של כמה מלקוחותיהם. וגרוע מכל, הוליווד מעולם לא סלחה לקאנון על שהעלתה את רף המשכורות של השחקנים בכך שנכנעה לדרישתו של סילבסטר סטאלונה לשלם לו 13 מליון דולר תמורת הופעתו בסרט שלה. "לפני כן," אמר דוידזון, "שחקנים לא ציפו לקבל יותר משלושה מליון דולר תמורת תפקיד ראשי. אבל קנון הייתה החברה הכי חדשה בשטח, וסילבסטר סטאלונה פשוט סירב לעבוד איתם אם לא יעמדו בדרישות המוגזמות שלו." דוידזון אומר שקאנון ניהלה משא ומתן ממושך עם הסוכן של סטאלונה, אבל לא הצליחה לשכנע אותו להפחית את התשלום. "מה שמצחיק הוא שהסרט היה רווחי בכל זאת." אבל מאותו רגע ואילך, נאלצו גם האולפנים האחרים להתמודד עם דרישות דומות וגילו שהם כמעט חסרי אונים מול ההשפעה שהייתה לדבר על מאזני הרווח וההפסד שלהם. כמובן שתעשיית הסרטים המסוגרת, שכינתה את גולן וגלובוס "נערי הגו-גו," הפנתה כולה עורף לחברה החדשה. הדבר לא מנע מדוידזון לקבל את הצעת העבודה של קאנון, על אף חוסר ההיכרות שלו עם ההווי האמריקאי. "באמריקה לא יכולתי להשתמש בכישורים היצירתיים שלי, שאני שואב בדרך כלל מן הסביבה," מספר דוידזון. "לגבי, הכול בא מתל-אביב. היא הייתה והינה עד היום, היקום שלי. זה מקום כזה קטן, אתה מכיר את כולם, כולל את הקהל שלך. אתה יודע מה הם יאהבו ומה לא, מה מתאים לעונה מסוימת ולא מתאים לאחרת. " לא יכולתי לעשות על החיים וההיסטוריה האמריקאית סרטים כמו שעשיתי על החיים הישראליים. אבל יכולתי לעשות סרטי ז'אנר, מפני שאימה, מד"ב, סרטי פעולה ומותחנים הם סרטים ללא גבולות. הם אוניברסאליים, ונובעים ממקום לגמרי אחר, ניזונים מהפחדים שמשותפים לכולנו. למרבה האירוניה, לא הייתי יכול לעשות סרטים כאלה בישראל. ישראלים לא אוהבים סרטי ז'אנר. הם לא מספיקים אמיתיים. סרטים כאלה נחשבים בישראל 'חנטריש'." אבל ההגדרה "חנטריש" לא תקפה לכל סרטיו של דוידזון, שנוצרו בקאנון או בחברת Nu Image/Millennium Films, שאותה הקים בשנת 1992 עם חברו ושותפו הוותיק אבי לרנר (שמכר את Nu Metro, רשת בתי הקולנוע שלו, כדי לממן את החברה) ועם דני דימבורט. בשש השנים הראשונות לקיומה יצרה החברה 78 סרטים שתקציבם בין 2 ל-8 מליון דולר. "The Last American Virgin", תואם-אסקימו-לימון שביים דוידזון בשנת 1982, תואר ב- DVD News כ"כנראה הדרמה הקומית הטובה ביותר שיצאה למסכים בשנות השמונים." סרט האגרוף הצנום והמסוגף "אלוף ללא עוררין" (Undisputed) שדוידזון עשה לאחרונה (2002) בכיכובו של ווסלי סנייפס ובבימויו של וולטר היל על פי תסריט של דיוויד גילר ("שובו של הנוסע השמיני"), תואר על ידי העיתון Variety כמכיל "את סצינות האגרוף האינטנסיביות ביותר שנראו מאז 'השור הזועם'." חלקים מסרט השואה שלו "עד קצה האמונה" (Edges of the Lord, 2001) בכיכובם של היילי ג'ואל אוסמונט וּויליאם דפו תוארו על ידי אותו עיתון כמזכירים את "הפנטזיות המסוייטות של יז'י קוז'ינסקי, הסופר הפולני-אמריקאי שהביא את חוויות המלחמה של ילדים לקיצוניות מוחלטת." סרטים אחרים שתפסו את מקומם לצד הזבלונים המד"ביים כגון "American Cyborg" (1994), "שוטר מכוכב אחר" (Lunar Cop, 1994) ו"גשר הדרקונים" (Bridge of Dragons, 1998), הם "שתי פנים למטבע" (American Perfekt, כך במקור), מותחן פסיכולוגי בכיכובם של אמנדה פלאמר ודיוויד ת'וליס, "The Last Days of Frankie the Fly" בכיכובו של דניס הופר ו"שותפות מסוכנת" (TheMaker) בכיכובו של מתיו מודין ובבימויו של טים האנטר, שביים גם את "גוויה על שפת הנהר" (River's Edge). סרט אחד - "Santa Fe", אפילו הצליח להתקבל לתחרות הסרטים של פסטיבל סאנדאנס בשנת 1996. "אנחנו עובדים קשה מאד במשרדים שלנו בלוס אנג'לס," העיר דימבורט בראיון לעיתון Hollywood Reporter שנערך בשנת 1994. דימבורט, שעבד עשרים שנה כמנהל מכירות חו"ל של חברת קאנון, אמר "הצוות שלנו מונה רק חמישה אנשים, ואנחנו עושים לבד את קידום המכירות והשליחויות. אפילו את הקפה אנחנו מכינים בעצמנו." החברה גדלה מאז. אבל דוידזון טוען שאחד הלקחים שלמד מהעבודה בקאנון הוא שחייבים להישאר בשליטה ולא להרשות לכמות ההפקות להתנפח. "בקאנון, תוך שנה אחת," הוא נזכר, "הפקנו חמישים ושניים סרטים. אף אחד לא יכול להתמודד עם עומס כזה. אי אפשר להשתלט עליו, ואם מנסים, זאת ממש התאבדות." אבל זה לא אומר שדוידזון והחברה שלו מתכוונים להצטמצם. בימינו הכסף הגדול נמצא ב-די.וי.די, אבל לא בהפקות שמיועדות ישר לווידאו. "הדי.וי.די יימכר הרבה יותר טוב אם הסרט יצא לקולנוע," הוא אומר. "אבל זה מחייב אותך לעבוד על פי הכללים של הוליווד. וכלל מספר אחת הוא שאתה חייב לעשות סרט הוליוודי, שיכול לעלות אפילו 100 מיליון דולר. אני לא אומר שאנחנו כבר מוכנים להשקיע בסרט סכומים כאלה, אבל אנחנו כן מצלמים במזרח אירופה ובקנדה, מקומות שאפשר לקבל בהם יותר תמורה לכסף." אבל דוידזון עוד לא נגמל מההנאות שבעשיית סרטים ישראליים. פרויקט אחד ממשיך לפתות אותו במהלך כל הקריירה שלו - תיאור קומי של הביקור שערכו באוגנדה השליחים הציוניים, שנשלחו בתחילת המאה העשרים כדי לברר אם אוגנדה תוכל לשמש כמולדת ליהודים. "אני יודע שהכוונות שלהם היו רציניות," הוא אומר, "אבל אני לא יכול שלא לראות את זה כהזדמנות ליצור פארסה קומית אדירה." כתבה זו הופיע במקור במגזין ג'רוזלם רפורט. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |