|
|||||
|
על האימה
שלדון טיטלבאום עברית יעל סלע - שפירו |
|||||
|
|
|||||
| האם ערפדים מפחידים כמו רצח בכביש המהיר? סופרי האימה, החוששים להפוך לא-רלוונטיים, שואבים השראה מהצדדים האפלים של החיים המודרניים. ולוס אנג'לס שופעת השראה. | |||||
| _________________________________________________________ המאמר שלפניכם התפרסם לפני למעלה מעשר שנים (1991) בלוס אנג'לס טיימס, אך הוא רלוונטי לנעשה היום בתחום ספרות האימה בדיוק (ואולי אף יותר) כפי שהיה כשפורסם. בכנס השנתי של סופרי האימה של אמריקה, שהתקיים הקיץ ברדונדו ביץ', פנה קלייב בארקר אל עמיתיו ודבריו העבירו בהם צמרמורת. "אתם לא מפחידים יותר," הכריז בארקר, "הילד הרע" של ספרות האימה לשעבר ותושב חדש בדרום קליפורניה. סיפורים אודות ערפדים, שדים, גירושי שדים ואנשי-זאב כבר לא מפחידים - בעיקר לא בלוס אנג'לס, הסובלת ממכה של רציחות בכבישים מהירים, מגיפת איידס, מלחמת כנופיות בלתי פוסקת ואוויר בלתי ראוי לנשימה. "אם לא תתחילו לדבר על דברים אמיתיים," הזהיר בארקר, "בהתחלה תהיו טיפשיים ובסוף תהיו לא רלוונטיים." יש סיבה טובה לכך שקריאתו של בארקר לפתוח עידן חדש באימה הושמעה לראשונה דווקא פה. מרכז הכובד של מה שמוכנה "פנטסיה אפלה" נדד בשנים האחרונות מהחוף המזרחי, שם שכן לבֶטח במשך החלק הארי של המאה העשרים תחת שרביטם של הכוכבים התאומים ה. פ. לאבקראפט וסטיבן קינג, העכשווי ממנו. אולם השנה, הטפטוף מערבה הפך לשיטפון בגלל ההתרככות שחלה לאחרונה בקהל רוכשי הספרים. עשרות סופרי אימה - שחלקם מגיעים מאזורים רחוקים כמו אנגליה ואפילו המזרח הרחוק - השתקעו בדרום קליפורניה. כאן הן ניזונים מתמהיל נכבד של פחדים מקומיים וחרדות אנושיות אוניברסאליות, והם תורמים לפיתוחו של סוג חדש של ספרות אימה שניתן לתאר אותו לא כפנטסיה אפלה אלא אולי כ"מתח בצהרי היום". ניתן לומר שהם הפכו את האזור לירושלים החדשה של הפחד. באופן מסורתי, הכותבים הללו השתוקקו לעבוד בתעשיית הסרטים. ואכן, לתעשיית הסרטים הייתה השפעה מהותית על עבודתם - ועל התנהגותם. "אנשים מודעים מאד לאפשרות שהספרים שלהם יעובדו לסרט," אומרת ג'סיקה הורסטינג, עורכת בירחון הספרותי שובר המוסכמות Midnight Graffity, שמושבו בשרמן אוקס. היא מתייחסת לרומן שפורסם לאחרונה וכולל סצינת מרדף בת 200 עמודים, שאין לה כל מטרה, לדעתה, מלבד להיראות טוב בסרט: "זה קורה פה הרבה. אני לא חושבת שהעיר הזאת טובה לספרות." אבל סופרי אימה באמת נהנים להתרפק על הקזת הדם הנפשית של אזור שטובל באימה לא פחות מאשר בשמש. "מה שהולך פה זה דחיסה עד כדי חוסר תפקוד," אומר ר. ס. מתסון, בנו של אמן האימה ריצ'ארד מתסון ותסריטאי/מפיק שמפתח קריירה שנייה כסופר אימה בספרו החדש על עסקי הטלוויזיה - "נוצר על ידי". "אני כבר לא מתייחס לאקלים הפיזי כגורם בכתיבה. מה שאני חושב עליו הוא ההידרדרות המוסרית המוחלטת. יש יותר מדי אנשים בדרום קליפורניה. סופרי אימה נמשכים למקומות שסובלים מדחיסה נוירוטית." לוס אנג'לס אינה מפחידה יותר משאר ערי המדינה, טוען דיוויד שו, שקרא לאחד מאוספיו "מלאכים אבודים", בהתייחס לסצנות הרחובות ההוליוודיות המקאבריות שהוא משחזר בספריו. אבל העיר נוחלת הצלחה אדירה בדחיסת רוב היבטי התרבות שראוי לחקור אל תוך כתליה רחבי הידיים. הסיפור של ג'ון סקיפ וקרייג ספקטור, המתגלה בימים אלה, הוא סיפור אופייני למשיכה הטבעית של סופרי אימה לדרום קליפורניה. שני הניו-יורקרים בילו את חמש השנים האחרונות בעיירה קטנה בפנסילבניה, ועשו תחקירים לרומן על השלכה לילית בלתי חוקית של חומרים רעילים. סקיפ טוען ש"הגשר", שיצא באוקטובר בהוצאת בנטאם, הוא ספר אימה סביבתי על "מה שקורה כשמגיעים למסה קריטית של רעילות, ועל איך הפסולת שאנחנו מייצרים בצורה בלתי מרוסנת באה ותוקעת לנו סכין בגב." סקיפ וספטור משייכים את עצמם לקבוצה קטנה של סופרים השייכים לגרעין הקשה ומתאפיינים באלימות מוחשית וקשה, קבוצה המכונה splatterpunks. אך שניהם ברחו מניו לפנסילבניה בגלל התרככות מסוימת. בעיקר סקיפ, שנהיה לאבא ורצה לגדל את צאצאיו במקום בריא יותר. "אבל הדבר העיקרי שלמדנו מכתיבת 'הגשר'," הוא אומר, "זה שאין שום מקום בטוח. בפנסילבניה יש שיעורים מדהימים של אונס והתעללות בילדים וגילוי עריות וגועל נפש מטונף, ואידיוטים דפוקים במוח שיורים בעוברי אורח. הפתולוגיה נמצאת בכל מקום." כתוצאה מכך, הם העמיסו שתי מכוניות, חגרו את הילדים ועכשיו פניהם מועדות מערבה בכביש המהיר, נחושים להגיע לעיר שאוכלת את יושביה הצעירים. עוד יתברר להם שקשה לפרוץ לעסקי השעשועים, אבל עוד יותר קשה ליצור סיפורים שיפחידו את הקורא גם באור היום המלא והרווי בערפיח. בסיפורי אימה, בדומה לסרטי אימה, מוטב לעסוק בחושך. אבל בלוס אנג'לס, הלילה הוא לפעמים רק מצב רוח. "אנשים טועים וחושבים שדברים רעים קורים רק במקומות חשוכים," אומר שו. "הם טועים מאד." "כבר אמרתי שאם יש מה לראות, בוא נראה אותו," מסכים בארקר. "ההתעלסות הכי טובה לא נעשית בחדר חשוך, הפנטסיה הכי טובה לא מתרחשת בערפל. סופרי הפנטסיה הטובים ביותר אומרים: זאת התעלומה הפשוטה, כך נראית התעלומה, אלה הפנים שלה, מספר העיניים שלה, הריח שלה. ואחרי שהראיתי לכם את זה, דעו לכם שהתעלומה היא לא איך שהיא נראית, אלא מה שהדבר באמת." בדרום קליפורניה, "הדבר" מקבל פנים משונות באמת. במקום טירות שורצות שדים, אנחנו מקבלים אולפני סרטים מאוכלסים ב... חלחלה... מפיקים וסוכנים. החנויות הפתוחות מסביב לשעון, טוען הסופר דניס אטצ'יסון, מאוישות על ידי זומבים. בסיפור "פחות מזומבי," מחווה לרב המכר רווי השיעמום של ברט איסטון אליס, "פחות מאפס", יורשי העצר של בברלי הילס הופכים לזומבים צורכי סמים ובשר אדם - ואף אחד לא שם לב שחל שינוי כלשהו בהתנהגותם. האימה של לוס אנג'לס עושה לעיר ולנפשה כפי שעיתון הצרכנות הגדול consumer Digest עושה למכשירי וידאו ולמכוניות וולוו. היזהרו מגבעות הוליווד, מזהיר ר.ס. מתסון, שאחד מסיפוריו מוכיח שללכת לאיבוד בגבעות הוליווד זה כמו ליפול לשאול-תחתיות. בסיפור אחר, יאפים שרצים כל חייהם כאילו כל יום הוא מרתון לוס אנג'לס, מסתכנים בריצה מרוצצת מצד נעלי הריבוק המורדות שלהם. סופרי האימה משתמשים אמנם בדימויים שונים זה מזה, אבל מרביתם מסכימים בקשר למהות הז'אנר. "אימה תמיד קשורה לפחד," אומרת הוסרטינג, עורכת Midnight Graffiti. "מה שאנשים כותבים היום לא שונה באופן ממשי ממה שכתבו לפני מאה שנה. האימה אמנם עברה מהעיירות לפרוורים ומשם לעיר הגדולה, אבל הדברים שאנשים מפחדים מהם, האימה שאנחנו מטילים זה על זה, נשארה ללא שינוי." "לחיה האנושית," מסביר וויליאם נולאן, מחברו של מדריך מקוצר לכתיבת ספרות אימה שפורסם לאחרונה, "יש כל כך הרבה פחדים קמאיים - ממוות, מבדידות, מנטישה. אני מתייחס לאימה כאל פתח מילוט רגשי, אמצעי שמאפשר לנו להתעלות על העובדה שכולנו בני מוות. אני מתייחס לאימה כאל תרפיה להמונים." האימה, מתלוננים סופרים ותיקים רבים, הפכה גם לטיפול בהלם. הדברים שהטילו אימה על הדורות הקודמים בקושי מעבירים צמרמורת בגב צאצאיהם למודי הסבל. האימה הוותיקה, שתחילתה עוד בסגנון הגותי, השתמשה בצללים ביעילות. פניה האמיתיים של האימה היו משתמעים, על פי רוב. כולנו ידענו מה דרקולה באמת עושה לנשים שלו, אז למה צריך לכתוב את זה במפורש? ה. פ. לאבקראפט, שחולל בשנות העשרים מהפכה בספרות העל-טבעית מביתו ברוד איילנד - הסיפורים שלו היוו בסיס לשני סרטי Reanimator שהופקו בעשור האחרון - מיעט להזכיר את המפלצות והשדים. דורות הכותבים שירשו אותם, מרֵיי ברדבורי ועד רוברט בלוך, העדיפו את הרמיזה והגיחוך על פני האלימות והגועל. סטפן קינג, שכוכבו דרך באמצע שנות השבעים בספר "קארי", הוציא את האימה לאור היום. עשור לאחר מכן, קלייב בארקר גרר אותה לאור הזרקורים ב"ספרֵי הדם" הציוריים להפליא. בארקר התחיל את הקריירה שלו בכתיבה על גידולי סרטן זרחניים שפיתחו חיים עצמאיים במרתפים מצחינים, ועל אנשים שגופם נקרע לגזרים על ידי ענן של קרסי דיג במעמקי הגיהינום. אך תוך חמש שנים מיום פרסומו, סופרים אחרים התחילו להתייחס אל כתיבתו כמאופקת. הורסטינג כתבה ב-1989 כי בסגנון ה-splatterpunk, מוצאים תיאורים גראפיים מאד "של אלימות - שיסוף קרביים, קניבליזם, עובָּרים שאוכלים את אמם, התעללות עצמית, חייתיות, גילוי עריות, אונס." "משאירים מעט מאד," היא מכריזה, "לדמיונו של הצופה." "מה שנחשב היום בטעות כאימה," טוען בלוך, מחבר הספר "פסיכו" ותושב ותיק של גבעות הוליווד, "הוא אלימות. כשהיצירתיות מכזיבה, הקזת הדם תופסת את מקומה." אך הולך ומתברר שאסתטיקת ה-splatterpunk אינה מצליחה לעניין את הקוראים לטווח ארוך, ובעיקר את הקוראות, שהן פלח חשוב של קהל האימה. "חלק ניכר מהקהל, בעיקר הנשים, לא יכול לסבול את הדם והאיברים השפוכים שהכלבים הטורפים אוכלים," הכריזה ביקורת ב- Cinefantastique על העיבוד של ג'ונתן דמי ל"שתיקת הכבשים", רב המכר מאת תומאס האריס. מתסון מסכים בכל ליבו. "מה שיותר ויותר מעניין בעיני," הוא אמר, "זה הפסיכולוגיה של כל העניין. זה מה שהיה כל כך מרתק ב'שתיקת הכבשים'. והשאר הוא לא אימה - זה סתם כמו האלק הוגאן." הוא חושב שבקרוב צפויה אימה חדשה, ושהיא תתהדר בשיזוף קליפורני כשהיא תגיע. גם אריקסון מבחין בתזוזה של הלוחות הטקטוניים תחת רגליו - ולא רק בתחום הפנטסיה האפלה: "משהו בא, וזה בטח קשור לסוף המילניום. מבחינה חברתית והיסטורית, משהו מגיע אל קיצו, ומשהו חדש יתגלה." בארקר לא רואה את זה - עוד לא. אבל יש מקום לתקווה. "עוד אין לי תחושה שיש אימה חדשה. הלוואי והייתה," הוא אמר. "אבל אם יש, היא תאמץ נקודת השקפה מילניוּמיסטית, שעל פיה אנחנו - כגזע - משתנים." "אנחנו כותבים ספרות על פחד, על מה הוא עושה לנו, איך הוא מעצב אותנו, משפר אותנו, מחליש אותנו, גוזל מאיתנו. למרבה הצער, ספרות אימה מודרנית נוטה להתייחס לנושאים האלה פחות ופחות... היא הופכת למקבילה של הגנבת קרפדות לגרביונים של נערה. אבל יש לה פוטנציאל הרבה יותר גדול." | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |