|
|||||
|
לם המתאבל
שלדון טיטלבאום עברית יעל סלע - שפירו |
|||||
|
|
|||||
| לקראת הקרנת הסרט סולאריס ביום שישי הקרוב, מביא לכם שלדון טיטלבאום ביוגרפיה קצרה של סטניסלב לם. | |||||
| _________________________________________________________המלומד הפולני סטניסלב לֵם, הנחשב לסופר המדע הבדיוני הדגול ביותר שצמח בעולם שאינו דובר אנגלית, לא טרח להסתיר את חששו מהקרנת הבכורה של העיבוד שעשה הבמאי האמריקאי סטיבן סודרברג לספרו הידוע משנת 1961, סולאריס. בן קראקוב העדין שהגיע לגבורות, תיעב את העיבוד הרוסי שעשה אנדריי טרקובסקי לספרו זה, בשנת 1971, ושרבים מכנים אותו "אודיסיאה-בחלל הרוסי". ואכן, לם מדבר בחמימות על כך ששלח את טרקובסקי בחזרה למוסקבה לאחר סדרת דיונים שגרמה לו להכתיר את הקולנוען הסובייטי הידוע, שנפטר בשנת 1987, כשוטה. סודרברג, שהיה מודע מאד למוניטין העוקצני של לם, החליט כנראה להיזהר ממנו ונמנע מן העלייה לרגל לפולין. במקום זאת, הצהיר על כוונתו שלו בכך שהשתמש בתסריט של לם - על פסיכולוג שנשלח לחקור התרחשויות משונות בתחנת חלל המקיפה עולם אוקיינוס מוזר - כנקודת זינוק להרהורים הפילוסופיים שלו. לם לא זכה שתתקיים משאלתו הפומבית למות לפני שהסרט יצא למסכים, אם כי הוא התעקש כי לא יצפה בו, ולא משנה כמה שנים יחיה. אללי, ברבות השנים נוספו עלבונות חדשים. אחד מהם הוא מאמר שהתפרסם בגיליון של "המימד העשירי", המגאזין שמוציאה האגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה. המאמר, תמצית של מחקר בן מאתיים עמודים של חוקר הספרות ויישומי המחשב אברהם בר יוסף מאוניברסיטת בר-אילן, משרטט את שורשיו היהודיים של לב, וסוקר את האופן שבו בישרו לפחות חלק מהתוצר הספרותי הענף של הסופר. לם נולד ב-12 לספטמבר, 1921, בעיר לבוב, כבנם היחיד של אב יהודי ואם גויה. לבוב הייתה עיר פולנית שנקראה לֶמְבֶּרְג בפי המיעוט הגרמני היושב בה. לם אמנם לא חלק על שורשיו היהודיים, לא בצעירותו ולא בבגרותו, אך החוקר יוסף טוען שיהודים מזרח-אירופאים רבים שהעדיפו להתבולל, נטו לאמץ לעצמם את שם עירם או עיירתם. שמואל, אביו של לם, היה לָרינגולוג נכבד בלבוב. רופא אחר בן משפחתו היה דודו מצד אמו, שנרצח עם אינטלקטואלים פולנים אחרים, ובכללם הסופר תֵדאוש בוי-זלינסקי, יומיים אחרי שהוֶורמאכט נכנס לעיר. שמואל לם התפאר ממוּשָכות שיהדותו לא רק שלא היוותה מחסום, אלא ייתכן שאפילו הצילה את חייו. בשנת 1915, במהלך שירותו כרופא בצבא ההאבּסבורגי במהלך מלחמת העולם הראשונה, נפל שמואל בשבי הרוסי בעיירה פרזמיסל, היישוב היהודי העתיק ביותר באזור פולין, שראשיתו בתחילת המאה ה-11. הוא הוחזק בעיר אוקראינית קטנה ונידון למוות באשמת היותו קצין (ועל כן אויב מעמד הפועלים). כשלקחו אותו כדי להוציאו להורג, הזדמן למקום סַפּר יהודי מלמברג שזיהה אותו והשתדל למענו אצל המפקד הצבאי של העיר, שאותו גילח אותו ספר על בסיס יומי. כתוצאה מכך, סיים לם חמש שנות התמחות בצבא האדום, והורשה לשוב אל ארוסתו בלמברג. לם הצהיר, בתיאור אוטוביוגרפי שפורסם ב"ניו-יורקר" בשנת 1984, שהפרשה האישית הזאת באה לידי שימוש ספרותי משובח ב"רִיק מוחלט", אוסף ביקורות בדויות על ספרים שלא נכתבו מעולם. יוסף טוען כי הדבר ודאי מתייחס להזדמנות מאוחרת יותר שלֵם ציטט מן התלמוד, למרות טענותיו לבורות במחשבה ובספרות היהודית: "כל המציל נפש אחת, כאילו מציל עולם ומלואו." משפחת לם הייתה משפחה משכילה מאד, מוטמעת מאד וחסרת לאות בפינוקו של בנם הצעיר. יוסף, שהתכתב עם הסופר עצמו ועם הסוכן שלו וידידו הוותיק - מבקר ועורך המד"ב האוסטרי פרנץ רוטנשטיינר, טוען שסטניסלב עצמו גודל על ידי אומנת צרפתייה, ולמד בבית ספר בסגנון גרמני. לם היה מבריק בצורה יוצאת מן הכלל והשיג במבחן אינטליגנציה שנערך ב1936 או 1937 ציון גבוה מ-180. ואמנם, כמה שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, סיפר לו אדם שעבד במערכת החינוך הפולנית לפני המלחמה ש"אמרו עלי שאני הייתי... הילד הכי אינטליגנטי בדרום פולין." למרות כישרונו של לם לשפות (במהלך שנות החמישים הוא לימד את עצמו לקרוא ולכתוב אנגלית, אם כי מעולם לא למד לדבר בה או להבין אנגלית מדוברת), לם הצהיר שהוא אינו דובר יידיש כלל, הצהרה שיוסף נוטה לפקפק בה. באחת מכתבי זיכרונותיו, מתאר לם כיצד ביקר בחנות יהודית כדי לרכוש חוטי נחושת לאחת מן המכונות שבהרכבתן התעסק כל ילדותו. הבעלים הודו שהם דוברים רק יידיש, והסתייגו מן הילד היהודי שהתנשא בכך שהעמיד פנים שאינו מבין אותם. לם הנזוף והמושפל ברח מן החנות ושב לביתו בלי הנחושת שלו. יוסף מעלה את האפשרות שאדם ששלט בגרמנית כמו לם, יכול היה להבין יידיש בקלות... אלא אם היה נחוש בדעתו שלא להבין. מעט יתרונות נותרו ליהדות בספטמבר 1939, כשהנאצים פלשו למדינה. לבוב נפלה קודם ליד הרוסים, ואחר ליד הגרמנים. לם, שהחל כבר ללמוד רפואה, ומשפחתו, הצליחו להתחמק מן הכליאה בגטו על ידי שימוש זהיר במסמכים מזויפים. לם למד כיצד לזייף מסמכים בצעירותו, דבר שסייע לו ליצור את העולמות והממלכות הדמיוניים שלבסוף יככבו בכתיבתו. לאחר שהגרמנים סגרו את כל האוניברסיטאות הפולניות, עבד לם בחברה גרמנית כרתך ומכונאי רכב. באמצעות אישור הגישה שלו למחסן של חיל האוויר הגרמני, הצליח לם לגנוב מדי פעם תחמושת, ואפילו רובה אחד, שהעביר לידי המחתרת הפולנית. הוא גם ביקר בקביעות בגטו היהודי אצל חברים יהודיים, שכולם נשלחו לבסוף אל מותם בבלזץ, ב-1942. אחרי המלחמה, עקרו הלמים לקראקוב, וסטניסלב חידש שם את לימודי הרפואה שלו ואף סיים אותם. הוא החל את הקריירה הספרותית שלו במהלך אותה תקופה, בעיקר בכתיבת סיפורי אימה למגזינים מסחריים שונים. הביקורת הארסית שהעביר לם, במסגרת תפקידו כעורך עיתון מדעי פופולארי, על התיאוריות הביולוגיות של המדען-כביכול הסובייטי ט. ד. ליסנקו, הביאו בסוף לחיסול הקריירה המדעית שלו עצמו. אבל כך היה חופשי להקדיש את זמנו לקריירה של כתיבה. לם התחיל בהגשמת הייעוד הזה בצמד נובלות נטורליסטיות. באמצע שנות החמישים. עם זאת, הוא נדד למדע הבדיוני, ז'אנר שהתיר חופש פעולה יוצא דופן לסטיריקנים מזרח אירופאים, שגילו כמו לם, שאפשר להעביר ביקורת חברתית במסווה של משל. לם פרסם שני תריסרי ספרים במהלך הקריירה שלו, שמרביתם תורגמו ללמעלה משלושים שפות. אך נאמנותו לז'אנר המד"ב נותרה רעועה לכל היותר. בשנותיו המאוחרות הוא התייחס בביטול לניסיונותיו המוקדמים בז'אנר, החל ב"האסטרונאוטים" (1951), וטען שהם נאיביים עד כדי חוסר-ערך. הוא נקט גישה סלחנית יותר כלפי שובו אל הז'אנר בסוף אותו עשור, שתוצאתו פרסומם של "עדן" ב-1959, "סולאריס" ב-1961 ו"סיירת החלל ניצחון" בשנת 1964. כמו קורט וונגוט, שהילל אותו כ"אומן הפסימיזם הסופני והצרוף, המשועשע מכל מה שאנושות מטורפת עלולה לעשות ולשרוד למרות מעשיה," לם השתמש במוסכמות הז'אנר כדי לשגר עקיצות אירוניות במיליטריסטיוּת ובירוקרטיה. לם דמה לוונגוט גם בכך שהקפיד על אוטונומיה עיקשת. למרות שברור היה שמדע בדיוני הוא שימושי, לם סירב להצטרף למרבית העוסקים בתחום, שלפי דעתו כלאו את עצמם מרצונם במוסכמות החבוטות ובאופָנים המיושנים של הביטוי הספרותי. קהילת המד"ב האנגלו-אמריקאית, שגילתה את לם בשנת 1971 בזכות התרגום האנגלי של סולאריס, הצדיעה לו בתחילה על האיזון הספרותי האמיץ שהוא נוקט לנוכח המשטר הקומוניסטי המדכא ששלט בגוש המזרחי. בשנת 1973 העניקה לו אגודת סופרי המד"ב האמריקאית חברות של כבוד, כבוד שהוענק עד אז רק פעם אחת, לג'. ר. ר. טולקין. אבל כאשר לם שיגר מספר עקיצות ביקורת עסיסיות לכיוון כמה מעמודי התווך של הז'אנר כמו רוברט סילברברג, פיליפ חוזה פארמר ואפילו פיליפ ק. דיק (שלֵם החשיב כטוב מבין החבורה העצלה ומנפחת-המוח), קהילת המד"ב פנתה נגדו ושללה ממנו את החברות בשנת 1976. הקרע בין לם לבין מלעיזיו בעולם האנגלי היה אומנם מצער, אך בלתי נמנע כנראה, מפני שמה שלֵם הגדיר כמד"ב היה מוזר ומשונה מדי אפילו בעיני העוסקים הנועזים ביותר בתחום. כדי לשרטט את השורשים הבלתי מוכרים של השואה הנעוצים בתפקיד שממלא מוות-המוני בתרבויות שונות ברחבי העולם, כתב לם ביקורת באורך של ספר על שני כרכים עבי כרס ובלתי קיימים של סופר בדוי לא פחות, היסטוריון ואנתרופולוג גרמני שהוא הטביל בשם אספרניקוס. לם קרא לביקורת שלו "פרובוקציה" והגדיר אותה כסוג חדש של מדע בדיוני. "אני לא מנסה להגביל את משמעות השם של קטגוריית הכתיבה הזאת, כי אם להרחיב אותה". מאמצי ההתפשטות של לם נשאו פרי דווקא בישראל, באופן אירוני, הודות לקהילה מתפתחת של אזרחי הגוש המזרחי לשעבר שהכירו את עבודתו, וקהל קוראים ספרותי שנחשף לתמהיל אקלקטי של מסורות קריאה. סייע גם התרגום לעברית של סולאריס, שנעשה בשנת 1981 על ידי אהרון האופטמן ונחשב טוב בהרבה מהתרגום לאנגלית של הספר שיצא לאור בשנת 1971, לאחר שתורגם מן התרגום הצרפתי, וממשיך לגרום נזק למרות שני עיבודים הוליוודיים כבדי-תקציב. אהרון האופטמן, כיום חוקר בכיר במרכז הבין תחומי לניתוח ותחזית טכנולוגית, היה אחד מהמייסדים של "פנטסיה 2000", מגזין המד"ב הישראל שהתפרסם בשנות השבעים. התרגום של האופטמן, טוען יוסף, מבליט עוד מקרה שבו השתמש לם בדקות-אבחנה יהודית שהוא טוען שאין לו. בתרגום האנגלי של "סולאריס", אשת הגיבור, שנוצרה מחדש על ידי עולם האוקיינוס התבוני ומזיכרונות הגיבור אותה, נקראת ריאה. בעברית, כמו במקור הפולני, שמה "הרי". יוסף טוען שהשם נגזר מעברית, קרוב לודאי שמשבועת החתונה היהודית המכילה את המשפט "הרי את מקודשת לי." לם, איש מדון עד עצם היום הזה, עוד לא הכיר תודה לא להאופטמן, לא לכתר ולא ליוסף, על ניסיונם לקבע את המורשת הספרותית שלו באותיות עבריות. אולי הוא עוד זועם על התרגום הרוסי, שהשמיט פסקאות שלמות, ובעיקר את הפסקאות העוסקות בהשלכות הדתיות של מסע בחלל. או שאולי הוא מנצל את הזמן שחסך כשלא צפה בעיבוד הצונן והאמנותי של סטיבן סודרברג - אותו ואת השָנים שנותרו לו, ושאחרת היו עלולות לעבור עליו בזעף, (על אף שמכר את זכויות הספר תמורת מזומנים משובחים) כדי ללמוד את העברית הנחוצה לו על מנת לכתוב בעצמו מכתב תודה. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |