|
|||||
|
אנדימיון - פרק מתוך ספר
דן סימונס עברית יעל סלע - שפירו |
|||||
|
|
|||||
| אנו מביאים לכם את שני הפרקים הראשונים מתוך החלק השלישי בסדרת המדע הבדיוני המונומנטלית 'הקאנטוס של היפריון'. הסדרה ראתה אור במהלך השנתיים האחרונות בהוצאת אופוס והיא מהווה את אחת מפסגות המדע הבדיוני המודרני. הפרקים מובאים באדיבות הוצאת אופוס. | |||||
| _________________________________________________________1אתם קוראים את זה מהסיבות הלא נכונות. אם אתם קוראים את זה כדי לדעת איך זה לתנות אהבים עם משִׁיחָה - עם המשיחה שלנו -לא כדאי שתמשיכו, כיוון שאתם סתם מציצנים. אם אתם קוראים את זה כי אתם מעריצים של הקאנטוס של המשורר הזקן ואתם יוקדים מסקרנות לדעת מה קרה בהמשך חייהם של עולי הרגל להיפֶּרְיוֹן, אתם עלולים להתאכזב. אני לא יודע מה קרה למרביתם. הם חיו ומתו כמעט שלוש מאות שנה לפני שנולדתי. אם אתם קוראים את זה כדי לזכות בהארה ולהבין את המסר של "זו המלמדת", אתם גם עלולים להתאכזב. אני חייב להודות שהיא מעניינת אותי יותר בתור אישה מאשר בתור מורה או משיחה. לסיכום, אם אתם קוראים את זה כדי לגלות מה עלה בגורלה או אפילו בגורלי, אתם קוראים את המסמך הלא נכון. על אף שהגורלות שלנו נראו קבועים מראש, לא הייתי לצדה כשהתממש גורלה, ושלי ממתין לאקט הסיום שלו בעודי כותב מילים אלו. אופתע אם תקראו את זה בכלל. אבל זו לא הפעם הראשונה שמאורעות הפתיעו אותי. בשנים האחרונות עברתי מאורעות לא סבירים בזה אחר זה, כל אחד מהם מרהיב ובלתי נמנע לכאורה יותר מקודמו. אני כותב כדי לחלוק את הזיכרונות האלה. אולי המניע שלי אינו לחלוק - כי אני כמעט בטוח שהמסמך הזה לא יימצא לעולם - אלא רק כדי לרשום את רצף המאורעות כדי שאוכל לארגן אותם בראשי. "איך אדע מה אני חושב לפני שאראה מה אני אומר?" כתב סופר טרום-הִיגְ'רי איזשהו. אני חייב לראות את הדברים לפי הסדר כדי להבין מה לחשוב עליהם. אני חייב לראות את המאורעות מותווים בדיו ואת הרגשות כתובים כדי להאמין שהם התרחשו באמת ונגעו בי. אם אתם קוראים את זה מאותה סיבה שאני כותב את זה - להשליט מעט סדר בתוהו ובוהו של השנים האחרונות, לכפות דפוס על סדרת המאורעות האקראיים במהותם שמשלו בחיינו בעשור התקני האחרון - אולי בכל זאת אתם קוראים את זה מהסיבה הנכונה. __________________________* * *__________________________ במה להתחיל? אולי בגזר דין מוות. אבל של מי מאיתנו - שלי או שלה? ואם בשלי, באיזה מהם? אפשר לבחור מבין כמה. אולי מתאים להתחיל באחרון. להתחיל בסוף. אני כותב מתוך קופסת החתול של שְרֶדינְגֶר במסלול רחב סביב עולם אָרְמָגָאהְסְט הנתון בהסגר. הקופסה היא לא ממש קופסה, אלא דומה יותר לביצה חלקת-דפנות בגודל של שישה מטרים על שלושה מטרים. היא תהיה כל עולמי עד סוף חיי. חלק הארי של פנים עולמי הוא תא ספרטני המכיל ממחזר אוויר-פסולת מסוג קופסה שחורה, הדרגש שלי, יחידת סנתוז המזון, דלפק צר שמשמש לי שולחן אוכל ושולחן כתיבה כאחד, ולסיום - השירותים, הכיור והמקלחת, שממוקמים מאחורי מחיצת סיבפְּלסטיק מסיבות נימוס שנבצרות מבינתי. אף אחד לא יבקר אותי פה. פרטיות היא כמו בדיחה חסרת טעם. יש לי לוח טקסט וחרט. בכל פעם שאני מסיים דף אני מעביר אותו לעותק כתוב על המיקרו-קלף שהפיק הממחזר. הצטברות הדפים הדקים כאפיפית היא השינוי היחיד הנראה בעולמי. כמוסת הגז הרעיל לא גלויה לעין. היא קבועה בתוך המעטפת הסטטי-דינמית של קופסת החתול, מחוברת ליחידת האוורור בצורה כזו שכל ניסיון לשחק בה יביא לשחרור הציאניד, וכך גם כל ניסיון לפרוץ את המעטפת עצמה. גלאי הקרינה, שעון העצר שלו ואלמנט האיזוטופ מוטבעים באנרגיה הקפואה של המעטפת. אני לא יודע מתי שעון העצר האקראי מפעיל את הגלאי. אני לא יודע מתי אותו אלמנט תזמון אקראי פותח את מסך העופרת של האיזוטופ הקטן. אני לא יודע מתי האיזוטופ פולט חלקיק. אבל ברגע שהאיזוטופ יפלוט חלקיק, אדע שהגלאי הופעל. ריח של שקדים מרים יתפשט בחלל בשנייה-שתיים לפני שאומת בגז. אני מקווה שזה לא אורך יותר משנייה-שתיים. מבחינה טכנית, על-פי החידה העתיקה של פיסיקה קוונטית, עכשיו אני לא חי ולא מת. אני במצב מושעה של גלי הסתברות חופפים שיוחדו פעם לחתול בניסוי המחשבתי של שרדינגר. כיוון שהמעטפת של תיבת החתול הזו היא בסך הכול אנרגיה מוטבעת-מיקום הדרוכה להתפוצץ לנוכח ההפרעה הקלה ביותר, אף אחד לא יציץ פנימה לראות אם אני חי או מת. תאורטית, אף אחד לא אחראי במישרין להוצאתי להורג, כיוון שחוקי מכניקת הקוונטים הבלתי ניתנים לשינוי מוחלים לי או דנים אותי למוות בכל מיקרו-שנייה. אין צופים. אבל אני צופה. אני מחכה לאותה קריסה של גלי ההסתברות בעניין כלל לא מנותק. בשניות שלאחר שריקת הגז, לפני שזה יגיע לריאותיי, ללבי ולמוחי, אדע באיזו דרך בחר היקום לארגן את עצמו. או לפחות, באיזו דרך הוא בחר בכל הנוגע לי. בסופו של דבר, זהו ההיבט היחיד של החלטות היקום שמעניין את מרביתנו. בינתיים, אני אוכל וישן ומאיין פסולת ונושם ועובר את כל הטקס היומי של מי שנשכח מלב כליל. וזה אירוני, כיוון שעכשיו אני חי - אם "חי" היא המילה המתאימה לתאר את זה - רק כדי לזכור. וכדי לכתוב את מה שאני זוכר. אם אתם קוראים את זה, אתם בטח עושים את זה מהסיבות הלא נכונות. אבל כמו לגבי הרבה דברים בחיים שלנו, הסיבה לעשות משהו היא לא הדבר החשוב. עובדת העשייה היא מה שנשאר. רק העובדות הבלתי ניתנות לשינוי, שכתבתי את זה ושאתם קוראים את זה, נשארות חשובות בסופו של דבר. במה להתחיל? בה? היא זו שעליה תרצו לקרוא והאדם היחיד בחיי שאני רוצה לזכור, יותר מכל דבר ומכל אדם אחר. אבל אולי כדאי שאתחיל במאורעות שהובילו אותי אליה ואז לכאן, דרך מרבית הגלקסיה ומעבר לה. נראה לי שאתחיל בהתחלה - בגזר דין מוות הראשון שלי. 2 שמי הוא רול אֶנְדימיוֹן. שמי הפרטי מתחרז עם פּוֹל. נולדתי בעולם הִיפֶּריוֹן בשנת 693 A.D.C, על-פי הלוח המקומי שלנו, או 3099 לספירה, לפי חישוב הטרום-היג'רי, או, כפי שמרביתנו מחשבים זמן בתקופת הפּקס (1), 247 שנים אחרי הנפילה. כשהתלוויתי למסעותיה של "זו המלמדת", נאמר עלי שהייתי רועה, וזה היה נכון. כמעט נכון. בני המשפחה שלי עבדו למחייתם כרועים נודדים בשממות ובכרי-הדשא של האזורים המרוחקים ביותר של יבשת אָקְוִוילָה שבה גדלתי. כילד שמרתי על כבשים לפעמים. הלילות השקטים תחת שמי היפריון הזרועים כוכבים זכורים לי כתקופה נעימה. כשהייתי בן שש-עשרה (לפי לוח השנה של היפריון), ברחתי מהבית והתגייסתי למשמר המקומי מטעם-הפּקס. אותן שלוש שנים זכורות לי בעיקר כשיעמום אחד גדול, חוץ משליחתי לארבעה חודשים למדף-קרח "טפר" כדי להילחם בילידים, במהלך מרד אוּרְסוּס. לאחר ששוחררתי מהמשמר המקומי, עבדתי כשומר סף וכמחלק קלפי בְּלאקג'ק באחד מבתי הקזינו הקשוחים יותר בתשעה זנבות, עבדתי כמשיט דוברה במרחבים העליונים של הקאנְס שתי עונות גשומות, ואז הוכשרתי לתפקיד גנן ועבדתי בכמה מאחוזות המקור בהשגחתו של אומן הנוף אֶבְרוֹל הְיוּם. אבל "רועה" ודאי נשמע טוב יותר לביוגרפים של "זו המלמדת" כשהגיע הזמן לרשום את מקצועו הקודם של התלמיד הקרוב אליה ביותר. ל"רועה" יש צלצול תנ"כי נחמד. אין לי התנגדות לתואר רועה. אבל בסיפור הזה אתואר כרועה עם עדר הכולל כבשה אחת בעלת חשיבות עליונה. כבשה שאיבדתי יותר משמצאתי. כשחיי השתנו לנצח והסיפור הזה התחיל באמת, הייתי בן עשרים ושבע, גבוה למדי יחסית לילידי היפריון, שונה רק בגודל היבלות על כפות ידיי ובאהבתי לרעיונות מטורפים. עבדתי כמדריך ציידים בביצות צפונית למפרץ טוֹסְקָאהי, מאה קילומטרים מפּוֹרְט רוֹמָנְס. עד שהגעתי לגיל הזה הספקתי ללמוד קצת על סקס והרבה על כלי נשק, למדתי מכלי ראשון על תאוות הכוח ביחסים בין גברים לנשים, גיליתי כיצד להשתמש באגרופיי ובתושייתי המוגבלת כדי לשרוד, גיליתי סקרנות כלפי הרבה דברים, והייתי בטוח רק בזה שלא צפויות לי הפתעות גדולות בהמשך חיי. הייתי אידיוט. מרבית הדברים שהייתי באותו סתיו של שנתי העשרים ושמונה ניתנים לתיאור בדרך השלילה. מעולם לא יצאתי מהיפריון ומעולם לא העליתי על דעתי שאצא ממנו. מובן שביקרתי בקתדרלות; אפילו באזורים הנידחים אליהם ברחה משפחתי במהלך החרבת העיר אנדימיון מאה שנים קודם לכן, שררה השפעתו המתרבתת של הפּקס - אבל אני לא קיבלתי עלי לא את העקרונות ולא את הצלב. הייתי עם נשים, אבל מעולם לא הייתי מאוהב. מלבד מה שלמדתי מסָבתי, את מרבית השכלתי רכשתי בכוחות עצמי, מספרים. קראתי ברעבתנות בלתי נדלית. בגיל עשרים ושבע חשבתי שאני יודע הכול. לא ידעתי כלום. וכך קרה שבתחילת הסתיו של שנתי העשרים ושמונה, שבע רצון בבורותי ודבק באמונתי ששום דבר בעל חשיבות לא ישתנה לעולם, ביצעתי את המעשה שיביא עלי גזר דין מוות ויביא לתחילת חיי האמיתיים. __________________________* * *__________________________ הביצות צפונית למפרץ טוסקאהי מסוכנות, לא בריאות, ונותרו ללא שינוי עוד מלפני הנפילה, אבל מאות ציידים עשירים - מרביתם תיירים מחוץ לעולם - מגיעים לשם בכל שנה בגלל הברווזים. מרבית הפְּרוֹטוֹ-בְּרֵכִיות נכחדו זמן קצר לאחר החייאתן ושחרורן מספינת הזריעה, שבע מאות שנה קודם לכן, בגלל חוסר הצלחתן להסתגל לאקלים של היפריון או בגלל ציד פרוע מצד הילידים, אבל כמה ברווזים הצליחו לשרוד בביצות צפון-מרכז אקווילה. והציידים באו. ואני הדרכתי אותם. ארבעה מאיתנו עבדו במטע סיבפלסטיק נטוש על שלוחה צרה של צִפחה ושל בוץ בין הביצות לבין פלג של נהר הקאנס. שלושת המדריכים האחרים התרכזו בדיג ובציד בעלי חיים גדולים, אבל במהלך עונת ציד הברווזים עמדו לרשותי המטע ומרבית שטח הביצות. הביצות היו אזור סוב-טרופי שהכיל בעיקר צמחיית חאלמה, יערות עצי מג וגזעים נמוכים יותר של פרומתאוס אדיר באזורים הסלעיים שמעל מישור הדלתא, אבל בזמן הצביטה הקרה, היבשה והמהירה של תחילת הסתיו, התעכבו שם הברכיות בדרכן מהאיים הדרומיים אל האגמים שלהן בחלקים המרוחקים ביותר של רמת האֶבְרָה. הערתי את ארבעת "הציידים" האחרים שעה וחצי לפני עלות השחר. כבר הכנתי ארוחת בוקר של קותל חזיר, של קלי ושל קפה, אבל ארבעת אנשי העסקים השמנים רטנו וקיללו כשחיסלו אותה. נאלצתי להזכיר להם לבדוק ולנקות את כלי הנשק שלהם: שלושה נשאו רובי ציד, אבל הרביעי היה טיפש והביא רובה אנרגיה ישן. בזמן שהם רטנו ואכלו, הקפתי את הצריף והתיישבתי עם איזי, כלבת הלברדור רֶטְרִיבֶר שגידלתי מאז שהייתה גורה. איזי ידעה שאנחנו יוצאים לציד, והייתי חייב ללטף את ראשה ואת צווארה כדי להרגיעה. כשהשמש התחילה לזרוח, יצאנו משטחי המטע וצמחיית הפרא ודחפנו את הסירה הקלה ושטוחת הקרקעית מהחוף במוט החתירה. קוּרָנים מבריקים חלפו ברפרוף במנהרות הענפים האפלות ומעל העצים. הציידים - מ' רוֹלְמָן, מ' הֶרִיג, מ' רוּשוֹמין ומ' פּוֹניסְקוּ - ישבו על הספסלים, ואני חתרתי במוט. בינם לבין איזי וביני הפרידה ערמה של מָסְוֶוצָפים. בתחתיות הדיסקות העגולות עדיין נראו שרידי אריזת קליפת הסיבפלסטיק. רולמן והריג לבשו פּוֹנְצ'וֹאים יקרים מבד-זיקית, אבל לא הפעילו את הפולימר עד שהעמקנו לתוך הביצה. כשהתקרבנו אל ביצות המים הצחים שהבְרכיות ינחתו בהן, ביקשתי מהם לא לדבר בקול רם כל-כך. ארבעת הגברים נעצו בי מבטים זועפים, אבל הנמיכו את קולותיהם והשתתקו זמן קצר לאחר מכן. כשעצרתי את הסירה מחוץ לביצת הירי והצפתי את המסווים שלהם, היה אור יום כמעט מלא. הרמתי את מעילי המטולא ונכנסתי למים, עד גובה החזה. איזי נשענה על דופן הסירה בעיניים נוצצות, אבל הנפתי את היד וסימנתי לה לא לקפוץ פנימה. היא נרעדה אבל נשארה בסירה. "תן לי את הרובה שלך, בבקשה", אמרתי למ' פוניסקו, הראשון. ציידי הפעם-בשנה האלה הצליחו רק בקושי לשמור על שיווי המשקל שלהם בזמן המעבר למסווצפים שלהם; לא יכולתי לסמוך עליהם שיצליחו לא להרטיב את הרובים. ביקשתי מהם להקפיד שבית הבליעה יהיה ריק ושהנצרה תהיה סגורה, אבל כשהושיט לי פוניסקו את הנשק שלו, דלקה נורית בית הבליעה, כלומר הנשק היה טעון והנצרה הייתה פתוחה. התזתי את הקליע, הפעלתי את הנצרה, שמתי את הרובה במנשא האטים למים שעל כתפי, וייצבתי את המסווצף כשהאיש המלא עבר אליו מהסירה. "מיד אחזור", אמרתי לשלושת האחרים בשקט, והתחלתי להתקדם בין העלים השסועים של החאלמה, מושך אחרי את המסווה ברצועת הרתמה שלו. יכולתי לתת לציידים לחתור במוט למקום שיבחרו, אבל הביצה הייתה זרועה כיסתות של בוץ טובעני שיכולות לשאוב את המושך במוט על מוטו, מלאה קרציות דרקולה בגודל של בלונים מלאים דם שאוהבות לצנוח על עצמים נעים מהענפים שמעליהם, מעוטרת בנחשי-סרט נתלים, שנראו ללא-זהירים בדיוק כמו עלי חאלמה ושופעת חרטומנים לוחמים שיכלו לקטוע אצבע בנשיכה אחת. והיו עוד הפתעות שחיכו למבקרים שזהו ביקורם הראשון. בנוסף, לימד אותי הניסיון שמרבית ציידי סוף השבוע מכוונים את הרובים שלהם ויורים זה על זה ברגע שמופיעה להקת הברכיות הראשונה. התפקיד שלי היה לדאוג שזה לא יקרה. החניתי את פוניסקו ליד סבך עלי מים שסיפק לו הסוואה, במקום שממנו ניתן היה להשקיף בקלות על גדת הבוץ הדרומית של האגם הגדול ביותר, הראיתי לו היכן אני מתכוון למקם את המסוֶוצָפים האחרים, אמרתי לו להציץ מבעד לחרך בבד המסווצף שלו ולא להתחיל לירות עד שכולם ממוקמים, ואז חזרתי להביא את שלושת האחרים. מיקמתי את רושומין עשרים מטרים בערך מימין לראשון, מצאתי מקום טוב, קרוב יותר למפרצון בשביל רולמן, ואז חזרתי כדי להביא את האיש בעל נשק האנרגיה הטיפשי, מ' הריג. השמש תזרח בעוד עשר דקות. "בשם הצלב , כבר הגיע הזמן שתיזכר בי, לעזאזל", התיז האיש השמן כשפילסתי דרך במים אליו. הוא כבר עלה על המסווה שלו; מכנסי בד-הזיקית שלו היו רטובים. בועות מתאן בין הסירה לבין פתח המפרצון רמזו שיש שם כיסתה גדולה, ונאלצתי להיצמד לאדמת הבוץ בדרך לשם ומשם. "אנחנו לא משלמים לך כדי שתבזבז כך את הזמן היקר שלנו, בשם הצלב", הוא נהם מתחת לסיגר עבה. הנהנתי, שלחתי יד, קטפתי את הסיגר מבין שיניו והעפתי אותו רחוק מהכיסתה. היה לנו מזל שהבועות לא התלקחו. "ברווזים יכולים להריח עשן", אמרתי, מתעלם מפיו הפעור ומפניו המאדימות. השתחלתי לתוך הרתמה וגררתי את המסווצף שלו אל הביצה הפתוחה, החזה שלי פולח שביל בין חבצלות מים אדומות-כתומות שכיסו את פני המים אחרי שעברתי כאן קודם. מ' הריג ליטף את רובה האנרגיה היקר אך חסר התועלת שלו ונעץ בי מבטים זועמים. "בחורצ'יק, תשמור על הפה המלוכלך שלך או שאני אשמור עליו בשבילך", אמר. הפונצ'ו וחולצת הציד מבד-זיקית שלו היו שקופים למדי, ויכולתי לראות את צלב הפּקס הזהוב הכפול התלוי סביב צווארו ואת קווי המתאר האדומים של צורת הצלב האמיתית בחלק העליון של חזהו. מ' הריג היה נוצרי שנולד מחדש. לא אמרתי דבר עד שהצבתי את המסווצף שלו במקום המתאים, משמאל למפרצון. כל ארבעת המומחים האלה יירו עכשיו החוצה, לכיוון הברכה, ואין סיכוי שיפגעו זה בזה. "סגור את הבד והצץ מבעד לחרך", אמרתי בזמן שהתרתי את החבל מהרתמה שלי וקשרתי אותו סביב ענף חאלמה. מ' הריג השמיע צליל אבל השאיר את בד ההסוואה פתוח, מגולגל סביב מוטות הכיפה. "אל תירה עד שאוציא את הפיתיונות", אמרתי. הצבעתי על שאר עמדות הירי. "ואל תירה לעבר המפרצון. שם אני אהיה, בסירה". מ' הריג לא ענה. משכתי בכתפיי וחזרתי לסירה. איזי ישבה במקום שהוריתי לה, אבל שריריה המאומצים ועיניה הנוצצות העידו על מורת רוחה. ליטפתי את צווארה בלי להיכנס לסירה. "עוד כמה דקות, חמודה", לחשתי. לאחר שביטלתי את פקודת "הישארי" שלי, היא רצה לחרטום בעודי גורר את הסירה לכיוון המפרצון. הקוּרנים המבריקים נעלמו, והפסים שהשאירו מטחי המטאורים בשמים החווירו כשאורה של האשמורת האחרונה התגבש לכדי זוהר חלבי. סימפוניית צלילי החרקים וקרקור דו-פסיים לאורך שפלות הבוץ פינו את מקומם לציוצי הבוקר ולקולות שהשמיעו מדי פעם חרטומנים המנפחים את שלפוחית קריאת התיגר שלהם. השמים במזרח החלו להצטבע בכחול העמוק הרגיל שלהם. גררתי את הסירה בין עלי המים, סימנתי לאיזי להישאר בחרטום, והוצאתי ארבעה פיתיונות מתחת לספסלי השייטים. לאורך קו החוף היה פס דק של קרח, אבל אמצע הביצה היה פנוי, ואני התחלתי להציב את הפיתיונות. הפעלתי כל אחד מהם לפני שעזבתי. במקום העמוק ביותר הגיעו לי המים עד לחזה. מיד לאחר שחזרתי לסירה ונשכבתי ליד איזי מתחת למחסה עלים, הגיעו הברווזים. איזי הייתה הראשונה ששמעה אותם. כל גופה התקשח ואפה הזדקר כאילו יכלה להריח אותם ברוח. שנייה לאחר מכן נשמע משק כנפיים. נשענתי קדימה והצצתי דרך העלווה העדינה. במרכז הברכה שחו הפיתיונות וניקו את נוצותיהם. אחד מהם קישת את צווארו והשמיע קריאה בדיוק כשהתגלו הבְּרכיות האמיתיות מעל צמרות העצים בדרום. קבוצה של שלושה ברווזים התנתקה מהמבנה, פרשה כנפיים כדי להאט וגלשה במורד מסילות בלתי נראות לעבר הביצה. חשתי את ההתרגשות הרגילה שתוקפת אותי ברגעים כאלה: גרוני מתכווץ, לבי פועם, כאילו עוצר לרגע ואז ממש כואב. כל חיי חייתי באזורים נידחים, בצפייה בטבע, אבל כשניצב לנגד עיניי יופי כזה, תמיד נגע במשהו בתוכי שלא יכולתי לתארו במילים. לצידי עמדה איזי, דוממת ומתוחה כמו פסל הובנה. אז התחילו היריות. שלושת רובי הציד התחילו לירות והמשיכו במהירות המרבית שהיו יכולים להעיף את הקליעים. קרן רובה האנרגיה חלפה על פני הביצה, אלומת האור הסגול הצרה נראית על רקע ערפילי הבוקר בבירור. הברווז הראשון כנראה נפגע על-ידי שניים או שלושה מטחים בו זמנית: הוא התפרק בהתפוצצות נוצות וקרביים. הכנפיים של השני התקפלו והוא צנח, כל חנו ויופיו נגזלים ממנו בפיצוץ. הברכייה השלישית צנחה ימינה, התאוששה לפני שפגעה במים וחבטה בכנפיה כדי לצבור גובה. קרן האנרגיה דהרה אחריה, פולחת עלים וענפים כמו חרמש דומם. היריות רעמו שוב, אבל נדמה שהברכייה מצליחה לחזות לאן יכוּונו. הציפור צללה לעבר האגם, נטתה בחדות ימינה ועפה היישר לעבר המפרצון. היישר אל איזי ואלי. הציפור עפה לא יותר משני מטרים מעל פני המים, חובטת בכל כוחה, מתאמצת לברוח. הבנתי שהיא מתכוונת לעבור מתחת לעצים, בדיוק בפתח המפרצון. על אף שמסלול המעוף הלא רגיל של הציפור עבר בין כמה עמדות ירי, המשיכו ארבעת הגברים, בלי יוצא מן הכלל, לירות. ברגלי הימנית דחפתי את הסירה ממחסה הענפים. "חדל אש!" צעקתי בקול הפיקודי שרכשתי במהלך הקריירה הקצרה שלי כסמל במשמר המקומי. שניים צייתו. רובה אחד ונשק האנרגיה המשיכו לירות. הברכייה עברה ללא פגע במרחק מטר משמאל לסירה. גופה של איזי נרעד ופיה נפער בהפתעה כשעבר הברווז במשק כנפיים מעלינו. רובה הציד הפסיק לירות, אבל ראיתי את הקרן הסגולה דוהרת לעברנו, פולחת את הערפילים. צעקתי והשכבתי את איזי בין הספסלים. הברכייה נחלצה ממנהרת ענפי החאלמה שמאחורינו וחבטה בכנפיה לצבור גובה. לפתע התמלא האוויר ריח של אוזון וקו להבה ישר להפליא קצץ את חרטום הסירה. תפסתי את הקולר של איזי והשתטחתי על הקרקעית יחד איתה. הקרן הסגולה פספסה את אצבעותיי המאוגרפות ואת הקולר של איזי במילימטר. ראיתי נצנוץ של הפתעה בעיניה הנרגשות של איזי, שניסתה להצמיד את ראשה לחזי כמו שהייתה עושה כשהייתה גורה ורצתה להביע חרטה. ברגע זה נפרדו ראשה וקֶטע הצוואר שמעל לקולר שלה מגופה והתגלגלו, נוחתים במים בנתז שקט. ידי הייתה עדיין כרוכה סביב הקולר שלה, ומשקלה עדיין נח על גופי, כפות רגליה הקדמיות המשיכו לרעוד על חזי. הדם ניתז עלי כגייזר מעורקים בצוואר הקטוע למשעי, ואני התגלגלתי הצידה, מרחיק מעלי את הגוף המתעוות וחסר הראש של הכלבה שלי. דמה היה חם והיה לו טעם של נחושת. אלומת האנרגיה חזרה על עקבותיה, גדעה ענף חאלמה כבד מהשורש במרחק מטר מהסירה, ואז כבתה כאילו לא הייתה מעולם. התיישבתי והבטתי על פני האגם במ' הריג. השמן הדליק סיגר; רובה האנרגיה היה מונח על ברכיו. העשן מהסיגר שלו נשזר בקרעי הערפל העולים מהביצה. גלשתי מעל דופן הסירה לתוך המים המגיעים עד לגובה החזה. דמה של איזי הקיף אותי כשהתחלתי להתקדם לעבר מ' הריג. הוא הרים את נשק האנרגיה שלו והצמיד אותו לחזהו. כשדיבר, היה סיגר אחוז בשיניו. "נו, אתה מתכוון ללכת להביא את הברווזים שהשחלתי או שאתה מתכוון לתת להם לצוף שם עד שיירק ב -" ברגע שהייתי במטווחי זרוע ממנו תפסתי את פונצ'ו הזיקית של השמן ביד שמאל ומשכתי אותו קדימה. הוא ניסה להרים את רובה האנרגיה, אבל תפסתי אותו בידי הימנית והעפתי אותו לביצה. מ' הריג צעק משהו, הסיגר שלו נפל לתוך המסווצף ואני גררתי אותו למים. הוא הגיח מהמים משתנק ויורק אצות ואני חבטתי בו פעם אחת, בכוח רב, בדיוק בפה. הרגשתי איך נקרע העור על פרקי אצבעותיי וכמה משיניו נשברו, ואז הוא נפל לאחור. ראשו נחבט במסגרת המסווצף בחבטה חלולה, והוא שקע שוב. חיכיתי שהפרצוף השמן שלו יעלה שוב אל פני המים כמו בטן של דג מת, וכשזה קרה, השקעתי אותו והסתכלתי בבועות העולות בעוד ידיו השמנמנות חובטות לשווא בפרקי ידיי. שלושת הציידים האחרים בעמדות הירי שלהם, מעבר לביצה, התחילו לצעוק. התעלמתי מהם. כשידיו של מ' הריג נשמטו ושטף הבועות התמעט לזרזיף דק, שחררתי אותו והתרחקתי. לרגע חשבתי שהוא לא יעלה, אבל אז בקע השמן את פני המים ונתלה על שולי המסווצף. הוא הקיא מים ואצות. הפניתי את גבי אליו והתקדמתי במים אל האחרים. "גמרנו להיום", אמרתי. "תנו לי את הרובים שלכם. אנחנו חוזרים". כל אחד מהשלושה פתח את פיו כמתכוון למחות; כל אחד מהשלושה הביט בעיניי ובפניי המוכתמות בדם ומסר לי את רובה הציד שלו. "תביא את החבר שלכם", אמרתי לאיש האחרון, פוניסקו. נשאתי את כלי הנשק בחזרה אל הסירה, פרקתי אותם, נעלתי את הרובים בתא האטום למים בירכתיים ואת קופסאות הקליעים נשאתי לחרטום. גופתה חסרת הראש של איזי התחילה להתקשח כשהחלקתי אותה למים. קרקעית הסירה רחצה בדמה. חזרתי לירכתיים, אחסנתי את הקליעים ועמדתי, נשען על המוט. שלושת הציידים חזרו לבסוף, חותרים בצורה מגושמת במסווצפים שלהם וגוררים את המסווצף שמ' הריג היה שרוע עליו. השמן היה שרוע על השוליים, פניו חיוורות. הם טיפסו לסירה והתחילו לנסות להעלות אליה את המסווצפים. "תעזבו אותם", אמרתי. "תקשרו אותם לשורש חאלמה. אחזור לקחת אותם מאוחר יותר". הם קשרו את המסווצפים והעלו את מ' הריג לחרטום כמו איזה דג ענקי. הקולות היחידים שנשמעו היו קולות הציפורים והחרקים של הביצה המתעוררת לחיים וניסיונות ההקאה הבלתי פוסקים של מ' הריג. כשהשלושה העלו אותו לסיפון והתיישבו כשהם ממלמלים, החזרתי אותנו למטע בזמן שהשמש חדרה דרך אחרוני האדים העולים מהמים האפלים. ובזה זה היה צריך להסתיים. אלא שכמובן, זה לא. __________________________* * *__________________________ הייתי באמצע הכנת ארוחת צהריים במטבח המאולתר כשמ' הריג יצא מצריף השינה ובידו רובה רסס צבאי כרסתני. כלי נשק כאלה אסורים בהיפריון; הפּקס מתיר רק למשמר הבית לשאת אותם. ראיתי את פניהם החיוורות והמופתעות של שלושת הציידים האחרים מציצות מפתח הדלת כשמ' הריג התנודד למטבח, אפוף אדי אלכוהול. השמן לא הצליח לעמוד בפיתוי לנאום נאום קצר ודרמטי לפני שיהרוג אותי. "בן זונה עובד אלילים יקלל אותך הצלב& " הוא פתח, אבל אני לא חיכיתי לסוף. השתטחתי לפנים שנייה לפני שירה מהמותן. ששת אלפים רסיסי פלדה פוצצו את התנור, את סיר הצלי שעמד על התנור, את הכיור, את החלון מעל הכיור, את המדפים ואת כלי החרס שעל המדפים. אוכל, פלסטיק, פורצלן וזכוכית הומטרו עלי כשזחלתי מתחת לדלפק הפתוח ותפסתי את מ' הריג ברגליו בדיוק כשהתכופף מעל הדלפק כדי לרסס אותי במטח שני של רסיסים. תפסתי את האיש המגודל בקרסוליו ומשכתי. הוא נפל על גבו בחבטה שהעלתה אבק של עשור שלם מלוחות הרצפה. טיפסתי על רגליו, מכניס לו בִּרְכּייה באשכים בדרך, ותפסתי את פרק ידו כדי לשלוף את האקדח מידו. הוא אחז בקת בכוח רב; אצבעו עדיין הייתה על ההדק. המחסנית זמזמה חרש כשתרמיל רסס נוסף נכנס בנקישה למקומו. הרחתי את הבל פיו של מ' הריג, צחנת ויסקי וסיגרים, כשהעווה את פניו בהעוויית ניצחון ודחף את הקנה לעברי. בתנועה אחת הלמתי בפרק היד שלו וברובה הכבד, והצמדתי אותו לסנטרים המבריקים של מ' הריג. עינינו נפגשו לרגע לפני שתנועות המאבק שלו השלימו את הלחיצה על ההדק. __________________________* * *__________________________ הסברתי לאחד מהציידים האחרים איך להשתמש ברדיו בחדר האוכל ובתוך שעה נחתה מרחפית ביטחון של הפּקס על המדשאה. בכל היבשת היו רק כתריסר מרחפיות תקינות, לכן מראה רכב הפּקס השחור היה מטלטל, בלשון המעטה. הם כפתו אותי, הצמידו בּוֹא-איתי קורטיקלי לרקתי ודחפו אותי לתוך תא המעצר באחורי הספינה. ישבתי שם, נוטף זיעה באוויר העומד והלוהט של התא, בשעה שמומחים שהכשיר הפּקס השתמשו בצבתות אף-סיכה כדי לנסות ללקט כל פיסה מהגולגולת ומרקמת המוח הפזורה של מ' הריג מהרצפה ומהתקרה המנוקבות. לאחר שתחקרו את הציידים האחרים ומצאו את המרב שניתן היה למצוא ממ' הריג, ראיתי מבעד לחלון הפרספּקס השרוט כיצד הם מעמיסים את שק הגופה שלו על המרחפית. להבי עִלרוד ייבבו, המאווררים החדירו קצת אוויר קריר יותר כשכבר חשבתי שלא אוכל עוד להמשיך לנשום, והמרחפית נסקה, עשתה סיבוב אחד סביב המטע וטסה דרומה לפורט רומנס. __________________________* * *__________________________ שישה ימים לאחר מכן נערך המשפט שלי. רולמן, רושומין ופוניסקו העידו שהעלבתי את מ' הריג בדרך לביצה ותקפתי אותו שם. הם ציינו שכלב הציד נהרג בקטטה שבה התחלתי אני. הם העידו שכשחזרנו למטע, נופפתי ברובה הרסס הלא-חוקי ואיימתי להרוג את כולם. מ' הריג ניסה לקחת את הנשק ממני. אני יריתי בו מטווח אפס, פשוטו כמשמעו, מפוצץ את ראשו לרסיסים. מ' הריג היה האחרון להעיד. עדיין נסער וחיוור מהתחייה של שלושת הימים שלו, לבוש חליפה עסקית חמורה וגלימה, רעד קולו כשאישר את עדויותיהם של האחרים ותיאר כיצד תקפתי אותו בברוטליות. העורך-דין שמונה להגן עלי לא עשה לו חקירה נגדית. כל הארבעה היו נוצרים שנולדו מחדש בעלי עמדות בכירות בפּקס, ולכן לא ניתן היה להכריח איש מהם להעיד בהשפעת סם "הן-צדק" או בכל צורה אחרת של אימוּת כימי או אלקטרוני. אני התנדבתי לקחת הן-צדק או לעבור סריקה-מלאה, אבל התובע אמר שגימיקים כאלה מיותרים, והשופט מטעם הפּקס הסכים. הפרקליט שלי לא מחה. לא היה חבר מושבעים. לשופט לקח פחות מעשרים דקות לגבש פסק דין. הייתי אשם ונגזר עלי מוות במטה-מוות. קמתי וביקשתי לדחות את גזר הדין עד שאוכל להודיע לדודה ולדודנים שלי שגרים בצפון אקווילה, כדי שיוכלו לבקר אותי בפעם האחרונה. בקשתי נדחתה. ההוצאה להורג נקבעה לעלות השחר, ביום המחרת. __________________________* * *__________________________ 1. פּקס - "שלום" בלטינית (המתרגמת). | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |