|
|
|
|
|
|
|
דיוויד קרוננברג
שלדון טיטלבאום עברית יעל סלע - שפירו |
|||||
|
|
|||||
| עם צאתו לאקרנים של סרטו החדש של קרוננברג, 'עכביש' מביא לנו שלדון טייטלבאום סקירה על אחד היוצרים הפרוורטיים והמעניינים (והיהודיים) שקמו לקולנוע בכלל ולקולנוע הפנטסטי בדיוני בפרט, בדורנו. כתבה זו פורסמה בג'רוזלם רפורט והיא מופיעה כאן לראשונה בעברית. | |||||
| _________________________________________________________איש לא הופתע יותר מאמן האימה דיוויד קרוננברג כשבמהלך צילום סרטו החדש 'עכביש', התחוור לו שהדמות הראשית חייבת להיות יהודי. סרטו החדש של דיוויד קרוננברג, 'עכביש', לא מכיל את הקבעונות שהפכו לסמלו המסחרי. זאת הייתה כוונתו של הבמאי. להפתעתו, כך טוען קרוננברג, מה שהסרט כן מכיל הוא סאבּ-טקסט יהודי. לא תמצאו פה כל זכר לטפילים המיניים המציקים ולתוספות הביולוגיות הדוחות שהניעו את סרטיו המסחריים המוקדמים יותר, והמטרידים יותר בעיני רבים, ובראשם 'Shivers' (1974) על התפרצות מגפת טפילים יצירי-מעבדה בשכונת יוקרה במונטריאול, ההופכים את הנגועים בהם לשדים שטופי זימה; 'Rabid' (1975) אודות אישה צעירה שניתוח פלסטי הופך אותה בטעות לערפדית; או 'The Brood' אודות אישה מוכה שמשריצה בזעמה להקת ננסים רצחניים. כמו כן אין בו אפילו רמז לעל-טבעיות הממאירה של 'הזבוב' (1985), העיבוד מהפֵך-הקרביים אך קורע-הלב שלו לסרט האימה משנות החמישים על ניסוי שיגור חומר שהשתבש מאד; שלא להזכיר את הסטיות המיניות, המחשבתיות, המגדריות והסטיות מן הטעם הטוב שהיו בבסיס פרויקטים כמו 'אזור הדמדומים' (1983), 'תאומי המריבה' (1988), 'מ. באטרפלי' (1993) ו-'קראש' (1996). 'עכביש' הוא סרט מציאותי להפתיע, שעובד למסך על ידי פטריק מק'גראת' על בסיס הספר שפרסם ב-1988 תחת אותו שם, ועלילתו מתרחשת במשכנות העוני של שכונת איסט אנד בלונדון זמן קצר אחר מלחמת העולם השניה, ובתקופה מאוחרת יותר, בשנות השישים, כמו גם בתוך רכסי מוחו הנפתלים של סכיזופרן ששוחרר מבית חולים לחולי נפש. הסאב-טקסט היהודי של 'עכביש' התגלה לעיני קרוננברג והשחקן הראשי שלו, רייף פיינס, רק באמצע צילומי הפְנים שנערכו בעיר מולדתו של הבמאי, טורונטו. קרוננברג, אתאיסט מילדות שהוריו בחרו לא להעמיס עליו חינוך יהודי מסורתי, שמח עם זאת לגלות שלסרט יש זווית יהודית וסאב-טקסט בכלל. אך הבמאי בן החמישים ותשע, שביקר בדצמבר בלוס אנג'לִס כדי לקדם את סרטו, אמר לעיתון The Report שהגילוי בא לו כהלם מסוים. 'עכביש' מגולל את סיפורו של דניס 'עכביש' קְלֶג, שזכה בכינויו בזכות רשתות החוטים שהיה תולה ברחבי חדרו במהלך ילדותו במשכנות העוני של מזרח לונדון, אחרי סוף המלחמה. קלג הסכיזופרני ביצע בילדותו פשע מחריד ונידון לעשורים רבים של אשפוז בבית חולים לחולי נפש. הוא שוחרר בטרם סיים לרַצות את עונשו ונשלח לבית-מעבר עלוב ליד השכונה בה גדל. קלג השברירי והפגוע נאבק בזכרונו הבלתי יציב, מנסה נואשות להתמודד עם המעשה שעיצב את חייו. 'רייף ואני ניהלנו שיחות רבות על אבני הבוחן לסרט הזה,' סיפר קרוננברג. 'מדובר בסמואל בֶּקט, פיודור דוסטוייבסקי ופרנץ קפקא. אבל בשלב מסוים אמרתי שאם 'עכביש' הוא באמת דמות קפקאית - ואז כבר הייתי בטוח שהוא כזה - אז אין ספק שהוא יהודי.' ואמנם, כמו דמויות קפקאיות, 'עכביש' הוא הזר הנצחי שנאלץ להתגבר על נסיונותיו העיקשים של היקום למנוע ממנו להבין מה אמיתי ומה לא. הוא לא תמיד מצליח - למעשה, הוא נידון לכשלון. אבל יכולתו לנהל מונולוג פנימי עם עצמו מקרבת אותו, לדעתו של קרוננברג, לגילום אב הטיפוס של האמן במאה העשרים, הנגזר כמעט בשלמותו מאריג רגישויותיו הפרנואידיות של קפקא. המאפיינים שגרמו לקרוננברג ולפיינס להסיק שקלג הוא יהודי אינם תוקפים את החושים באותה מידה של עוצמה או ישירוּת כמו, למשל, המאפיינים היהודיים של 'הזבוב', סרט השואב השראה מהסיפור 'הגלגול' של קפקא, הסיפור הקלאסי על אדם ההופך לחרק. במעיל גשם משומן, מכנסיים שלא הולמים אותו, וכמה שכבות של חולצות וסוודרים אכולי-עש, הופעתו העלובה של 'עכביש' בגילומו של פיינס משקפת את תחושתו. הוא גם לוקה בנטייה לרישום כפייתי בכתב יד בלתי ברור, כמעט רוּני, במחברת שהוא בוחן והופך כפי שקבּליסט היה עושה כדי לנסות לחלץ את סודות הבריאה מספר הזוהר. 'בכל פעם שאני משוחח עם אמן, האם אני משוחח עם יהודי?' הבמאי מציב שאלה רטורית. 'הייתי עונה שכנראה שכן. אבל זאת לא הייתה כוונתי המודעת.' עכביש לא מסוגל לתקשר, למרות שמה שחשוב לו בחייו ובעברו נרשם בספר שהוא כותב. הרעיון של אדם הכותב בכפייתיות ובפרנויה בשפה שאיש אינו יכול להבין הוא אב הטיפוס של סיוט של האמן. עם זאת, במובן כלשהו, מצבו הקשה של קלג כמעט משקף את זה של קרוננברג במהלך השנים שעיצבו אותו כאינטלקטואל וכיוצר סרטים. מתוך אהבתו למדע בדיוני ואימה אמריקאיים, קרוננברג יצר שפה ורפרטואר קולנועיים יחודיים לגמרי, והעז להציג חזיונות של תוהו ובוהו ואנרכיה בסביבה תרבותית שהעדיפה התבוננות כבדת-ראש על פני מעוף הדמיון הפרוע, וסדר חברתי רגוע על פני חירות יחידנית. למרות ההערצה שרוחשים לקרוננברג באירופה והכבוד שרחשו לו תחילה גם בארה'ב, הוא העביר את השנים הראשונות של הקריירה שלו דווקא במולדת שמעולם לא נטש, מתמודד עם נסיונות המבקרים לפטור אותו בזלזול כ'דייב המשחית' הגס והנצלני. דייויד פ. קרוננברג נולד בטורונטו ב-15 במרץ, 1943, ילדם השני (אחרי אחותו דניס) של מילטון ואסתר קרוננברג. מילטון היה אספן בולים, כתב טור ב-Toronto Telegram וסיפורים עבור המגזין True Canadian Stories. הוא היה חובב ספרים מושבע ובזמן השפל הכלכלי הגדול ניהל חנות ספרים. בנו נזכר כיצד מילא האב כל מסדרון בבית בשורות של ספרים. אסתר קרוננברג (שם נעורים סומברג) הייתה פסנתרנית למקהלות וליוותה בנגינה את חזרות הבלט הלאומי של קנדה. אחותו של דיוויד, דניס, עתידה לרקוד בבלט הלאומי הקנדי ובסופה של הקריירה הזאת להפוך למעצבת תלבושות בסרטיו של אחיה. הקרוננברגים תמיד חיו בשכונות בעלות גוון יהודי מובהק, אך מבחינה דתית לא התאימו את עצמם לסביבתם. 'ההורים שלי היו אתאיסטים אדירים,' סיפר קרוננברג לכתב The Report, 'ונתנו לי חינוך חסר-מצוות לגמרי. אבל זה לא אומר שאנחנו ... שלא ידענו שאנחנו יהודים. זה לא אומר שאמא שלי לא דיברה איתי יידיש. היא כן דיברה. כלומר שמבחינה תרבותית, בניגוד למבחינה דתית, הייתי יהודי מוחלט וקיבלתי חינוך יהודי מוחלט. זה פשוט לא השפיע על החיים ועל העבודה שלי כמו שזה השפיע על חייו ועבודתו של וודי אלן, למשל.' למרות שהוריו החדירו בו תחושה עזה שהעולם הוא 'הצדפה' שלו, קרוננברג נאלץ לבסוף להתמודד עם העובדה שבעיני חלק מהאנשים, צדפות הן טְרפות. באופן לא מפתיע, הוא העיר פעם שהוא מרגיש 'זר בכל אירוע יהודי, בצורה עדינה אך מוחלטת.' הוא הכריז מאוחר יותר 'שיש הרבה יותר סיכוי שיכלאו אותי בגלל אמנותי מאשר בגלל יהדותי.' ההכרזה האחרונה כנראה נבעה מקבלת הפנים הביקורתית שזכה לה כבמאי סרטים מסחריים במולדתו. בשנת 1975, עם הקרנת 'Shivers', סרט הביכורים המסחרי של קרוננברג, הכתיר אותו רוברט פולפורד, שהיה באותה התקופה העורך של העיתון הלאומי Saturday Night, כסרט הכי מגעיל שהוא ראה מימיו. פולפורד קטל את הסרט במאמר בשם 'מגיע לכם לדעת כמה רע הסרט הזה, הרי שילמתם עליו', והמאמר הצית גל מחאה בכל רחבי המדינה, מפני שהסרט מומן בחלקו על ידי מענק מהקרן הקנדית לעידוד הקולנוע. לא משנה ש'Shivers' החזיר את ההשקעה, עם ריבית. ולא משנה שהסרט זכה להצלחה מסחררת בפסטיבל קאן, נמכר לשלושים וחמש מדינות וסופו שתורגם לארבע עשרה שפות. מנהיגי דעת הקהל התרבותית לא מצאו כל טעם בתוצרים היאנקיים הנחותים כמו אימה או מדע בדיוני. למעשה, הם יצאו מגדרם בגלל סרט הביכורים שלו. דוגמה אופיינית לחרפות שקרוננברג ספג הייתה הביקורת שפרסם סינדיקט התקשורת הקנדי Southam, שתיאר את 'Shivers' כך: 'אחד הסרטים החולניים והמגעילים ביותר שיצאו אי פעם לאקרנים.' בעלת הבית שלו, ששחיתותו-לכאורה התגלתה לה מעל דפי העיתונים Toronto Globe ו- Toronto Mail, זרקה את הזוג הטרי מהדירה בעוון הפרת הסכם המוסריוּת בחוזה השכירות. כמעט עשרים וחמש שנה אחרי טבילת האש הזאת ולמרות כשלונות קופתיים וביקורתיים כמו 'קראש', העיבוד שיצר קרוננברג בשנת 1996 לספרו הפטישיסטי ורווי התאונות של ג'יי.ג'י. באלארד, המוניטין האמנותי של קרוננברג במולדתו ובהוליווד איננו רק מובטח, אלא פורח. באירופה מעריצים אותו, ומפיקים אמריקאיים רואים בו הבמאי הקנדי הרווחי ביותר, ושולחים לו בלי הרף תסריטים לשוברי קופות מסחריים. הוא דוחה אותם שוב ושוב - לאחרונה דחה הצעה לביים את 'אינסטינקט בסיסי 2'. אך האיש שממשיך להימנע מהוליווד כאילו הייתה נגועה באותה מגיפת טפילים שפרצה בשכונת היוקרה בסרטו 'Shivers', הצליח איכשהו לגייס עשרה מליון דולר כדי לממן את הבחינה השקטה, הקודרת והמייאשת כל כך של ה(אי-)שפיות האנושית המוצגת ב'עכביש'. ההמולה החיובית שכבר אופפת את 'עכביש' (L.A Times תיאר אותו 'מרתק ופרובוקטיבי' ו-L.A Weekly התייחס אליו כ'דיוקן פואטי בצורה מוזרה, ומרושע בצורה מענגת') ויציאתם למסכים של סרטים קטנים, קודרים, רציניים ומיועדים למבוגרים כמו 'Love Lisa', 'אודות שמידט', '25th Hour' , 'הפסנתרן,' 'השעות', ו-'The Guys', רומזים כי רוח התקופה וטעמו של הקהל הצופה בסרטים הדביקו סוף סוף את קרוננברג. ארבעים שנה אחרי שפצח בקריירה קולנועית, ורבע מאה אחרי ש'Shivers' זיכה את קרוננברג בתואר המפוקפק 'דייב המשחית', מדע בדיוני ואימה הפכו למנועים התאומים המקיימים את הוליווד, וסרטים כמו 'שר הטבעות' של אמן האימה האוסטרלי פיטר ג'קסון צוברים הכנסות שהיו יכולות להציל את אנרון. אין ספק שלגבי קרוננברג, שבחי הביקורת ואהדת הקהל עדיפים בהרבה על פני גירוש על ידי בעלת הבית אל לילה טורונטואי קר. אבל הקבלה צופנת בחובה סכנות אחרות, ובראשה החשש שהיא מעין פשרה שתוביל לדילול של חזונו הייחודי, ובעיני כמה - המעוות. עבור יוצר אמיתי שהִרבָּה לומר שהוא חושש ש'בסופו של דבר יהיה לי קהל של איש אחד, כלומר אני', זה הדבר המפחיד מכל. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |