|
|
|
|||
|
מולדת - פרק מספר
ר.א. סלבטורה עברית בועז וייס |
|||||
|
|
|||||
| לאחרונה הופיע בהדפסה מחודשת, בהוצאת 'אופוס', הטרילוגיה 'האלף האפל' של הסופר ר.א.סלבטורה השייכת ליקום ה-D&D - 'ממלכות נשכחות'. הסדרה ראתה אור לראשונה (באותו התרגום) בשנת 1993 בהוצאת 'מיצוב'. אנו מביאים לכם את הפרק הראשון בכרך הראשון של הטרילוגיה, באדיבות הוצאת 'אופוס'. | |||||
| ____________________חלק ראשון - מעמד_____________________ מעמד: בעולמם של האֶלְפִים האפלים אין מילה חשובה מזו. זהו לב-לבה של - דתנו - הדחף הבלתי פוסק הפועם בנימי הנפש המשתוקקים. השאפתנות גוברת על ההיגיון, והחמלה מושלכת ככלי אין חפץ בו, וכל זאת בשמה של לְיוֹת', מלכת העכביש. השגת הכוח בחברת האֶלְפִים היא תהליך פשוט של רצח. מלכת העכביש היא אלוהות של כָּאוֹס, והיא וכוהנותיה הגדולות, השליטות האמיתיות של עולם האֶלְפִים האפלים, אינן מביטות בעין רעה על בני גזעם השאפתניים, המניפים פגיונות מורעלים. כמובן, ישנם חוקי התנהגות; כל חברה חייבת לאמץ חוקים כלשהם. רצח גלוי או הכרזת מלחמה מחייבים העמדת פנים של צדק, העונשים המוטלים בשם הצדק של האֶלְפִים הם חסרי רחמים. אך נעיצת פגיון בגבו של יריב במהלך התוהו ובוהו השורר בקרב גדול, או בחסות הצללים הדוממים של הסמטה, היא מעשה מקובל הזוכה להערכה. החקירה אינה הצד החזק של הצדק האֶלְפִי. איש אינו מייחס לזה די חשיבות, עד כדי לפתוח בחקירה. מעמד הוא דרכה של לְיוֹת', השאיפה אותה היא מעוררת בלב האֶלְפִים כדי להגביר את הכאוס, כדי לשמור את 'ילדיה', האֶלְפִים האפלים, במסלול שנקבע להם, מסלול של כליאה עצמית. ילדים? כְּלֵי-שָרֵת, בובות מרקדות להנאתה של מלכת העכביש, בובות-על-חוט, הסבוכות בקוריה הבלתי נראים, אך החזקים של המלכה. כולם מטפסים על סולמותיה של מלכת העכביש; כולם צדים למענה; וכולם נופלים טרף לציידים שהיא משלחת, להנאתה. מעמד - זהו הפראדוקס השולט בעולם של בני עמי, המגבלה של כוחנו בתוך הרעב לכוח. אנו זוכים במעמד בעזרת בגידה, והבוגדים נבגדים גם הם בתורם. האֶלְפִים החזקים ביותר במֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן מביטים ללא הרף לאחור, מגינים על עצמם מפני הפגיונות המאיימים להינעץ בגבם. המוות בא להם בדרך-כלל מלפנים.דְרִיזְט דּוֹ'אוּרְדֶן._____________________ 1 - מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן______________________ שוכן קרקע לא היה מרגיש בו אפילו היה עובר במרחק שלושים סנטימטרים ממנו. רגליה המרופדות של הלטאה עליה רכב לא השמיעו כל רחש; צעדיה היו כה קלילים והשריון שעטו שניהם, שנעשה בידי אומן, היה גמיש ועשוי להפליא, כך שהתעקל עם כל תנועותיהם, כאילו צימחו עור נוסף. הלטאה של דֵּינִין התקדמה בקלילות אך במהירות, מרחפת מעל הרצפה השבורה, על הקירות ואפילו על תקרת המנהרה הארוכה. הלטאות של עולם המעמקים, שהיו בעלות רגליים רכות ודביקות, היו חיות הרכיבה המועדפות, בגלל יכולתן ללכת על כל משטח אבן, כאילו היו עכבישים. ההליכה על משטחים קשים בעולם המואר שמעל לא השאירה כל טביעות, אך כמעט כל היצורים שחיו בעולם המעמקים ניחנו בזיוָונוּת - ראיית החום שפולטים גופים שונים. טביעות רגליים השאירו משקעי חום על האבן, כך שניתן היה לעקוב אחרי מישהו אם הלך בדרך הניתנת לחיזוי על רצפת המסדרון. דֵּינִין נאחז היטב באוכף בעוד הלטאה הפוסעת לאורך התקרה קפצה לפתע לנקודה מרוחקת יותר על הקיר. הוא לא רצה שיעקבו אחריו. לא היה כל אור שינחה אותו, אך הוא לא היה זקוק לאור. הוא היה אֶלְף אפל, דודן כהה-עור של האֶלְפִים הכסופים, בהירי העור שריקדו לאור הלבנה והכוכבים על פני השטח של העולם העליון. לעיניו החדות יותר של דֵּינִין, שתרגמו משקעי חום לתמונות צבעוניות וברורות, עולם המעמקים היה רחוק מלהיות חשוך. כל צבעי הקשת ריקדו מול עיניו על קירות האבן והרצפה שחוממו על-ידי נקיק רחוק או פלג המים. חום גופו של יצור חי היה הברור ביותר, ואפשר לאֶלְף האפל לראות את אויביו בפרטי פרטים, בדיוק כמו ששוכני העולם שלמעלה ראו באור יום מלא. בדרך-כלל לא היה דֵּינִין עוזב את העיר לבדו; עולם האפלה היה מסוכן מדי לטיולי יחידים, אפילו לאֶלְף אפל. אך היום הזה היה שונה. דֵּינִין חייב להיות בטוח שעיניים עוינות אינן צופות בו. נוגה רך, כחול וקסום מעבר לקִמרון חצוב באבן, בישר לאֶלְף שהוא קרב לכניסה לעיר, והוא האט את מהלכה של הלטאה שלו. מעטים השתמשו במנהרה הצרה הזו, שנפתחה אל טַאיֶר בְּרֶק, הרובע הצפוני של מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן, שהיה שייך לאקדמיה. רק מורי המוסד ומורותיו יכולים היו לעבור כאן מבלי לעורר חשד. דֵּינִין חש עצבנות בכל פעם שהגיע לנקודה הזו. מתוך מאה המנהרות שנפתחו אל המערה הראשית של מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן, זו הייתה השמורה ביותר. מעבר לקִמרון נחו שני פסלים של עכבישי ענק בתנוחת הגנה שקטה. אם יעבור אויב בשער, יתעוררו העכבישים לחיים ויתקפו אותו, אזעקה תישמע בכל רחבי האקדמיה. דֵּינִין ירד מהלטאה והשאיר אותה נאחזת בנוחות בקיר בגובה חזהו. הוא הכניס את ידו לתוך צווארון הפִּיווֹפְווִי שלו, גלימת המגן הקסומה שלו, והוציא את ארנק הצוואר שלו. מתוכו הוציא את חותם משפחת דּוֹ'אוּרְדֶן, עכביש המחזיק כלי נשק שונים בכל אחת משמונה רגליו ועליו האותיות 'דנ', המייצגות את דַּאיֶרְמוֹן נַאשֶזְבַּאֶירְנוֹן, השם העתיק והרשמי של בית דּוֹ'אוּרְדֶן. 'את תמתיני לי עד שאשוב,' לחש דֵּינִין ללטאה ונופף את החותם מול עיניה. חותם בית דּוֹ'אוּרְדֶן, כחותמיהם של כל בתי האֶלְפִים האפלים, היה בעל כמה תכונות קסומות, שאחת מהן הייתה שליטה מוחלטת על חיות הבית. הלטאה תציית ותישאר על מקומה, כאילו היא נטועה באבן, גם אם יעבור ליד רגליה עכבר נחפז - המאכל האהוב עליה. דֵּינִין נשם נשימה עמוקה וצעד בחשש לתוך קמרון האבן. הוא ראה את העכבישים מביטים בו ממרום מושבם. הוא היה תושב העיר ויכול היה לעבור בכל אחת מהכניסות האחרות מבלי לחשוש, אך באקדמיה קרו דברים בלתי ניתנים לחיזוי; דֵּינִין שמע שלעתים מנעו העכבישים - ברִשעותם - אפילו מאֶלְף לא קרוא להיכנס לעיר. הוא אינו יכול להתעכב בגלל פחדים ואפשרויות, הזכיר לעצמו. משימתו הייתה חשובה ביותר לתוכניות המלחמה של משפחתו. בהביטו היישר לפנים, ולא על עכבישי הענק, נכנס דֵּינִין בראש מורם דרך השער, אל אדמת טַאיֶר בְּרֶק.הוא הלך הצדה ונעצר, כדי לוודא שאף אחד אינו מתחבא בצללים, וכדי להתפעל מהנוף הנפלא של מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן. אף אחד, יהיה זה אֶלְף אפל או כל יצור חי אחר, לא הביט על העיר מנקודה זו מבלי לחוש פליאה ממראיה של עיר האֶלְפִים האפלים. טַאיֶר בְּרֶק הייתה המקום הגבוה ביותר במערת שלושת הקילומטרים, וניתן היה לראות משם את כל הנוף הציורי של מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן. מערת האקדמיה הייתה צרה, והיו בה שלושה מבנים שהרכיבו את בית-הספר; אַרְק תִינִילִית', מבנה בית-הספר של לְיוֹת', המעוצב בצורת עכביש; כֶּשֶׁף, מגדל הכישוף בעל הצריחים הרבים, המעוצב בחן; ומֶלִי-מַאגְתֶ'ר, מבנה פשוט בצורת פירמידה, שם למדו הלוחמים-הגברים את אומנות הלחימה. מעבר לטַאיֶר בְּרֶק, דרך עמודי הנטיפים המהודרים, שסימנו את הכניסה לאקדמיה, הפכה המערה עמוקה ורחבה יותר, מתרחבת לצדדים הרבה מעבר לשדה ראייתו של דֵּינִין, והרחק מעבר לטווח הראייה החדה שלו. צבעיה של מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן היו חדים פי שלושה בעיניו הרגישות של האֶלְף. תבניות חום שנבעו מנקיקים וממעיינות חמים התערבלו ברחבי המערה הגדולה. סגול ואדום, צהוב זוהר וכחול עמום, התערבבו זה בזה, טיפסו על העמודים והנטיפים או טיילו אחד אחד על קירות האבן האפורים. בנוסף לצבעי הסְפֶּקְטְרוּם האלה, היו אזורים דחוסים בקסם, כמו העכבישים שביניהם עבר דֵּינִין, שזהרו מרוב אנרגיה. לבסוף, היו אורות העיר, אש פיות ופסלים מוארים על גגות הבתים. האֶלְפִים האפלים התגאו ביופייה של העיר שבנו, והאירו באש קסומה את עמודי הנטיפים ואת זרבוביות המרזבים המעוצבים להפליא. אפילו מהמרחק הזה, הצליח דֵּינִין להבחין בבית בַּאינְר, הבית הראשון של מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן. הוא היה מורכב מעשרים עמודי זקיפים ומחצית המספר הזה עמודי נטיפים, כולם ענקיים. בית בַּאינְר התקיים כבר חמשת אלפים שנה, מאז ייסודה של מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן, ובמשך תקופה זו נמשכו כל הזמן העבודות להפיכת קישוטי האמנות של הבית למושלמים. הבית כולו זהר במגדלים החיצוניים ובכיפה המרכזית הגדולה. אור נרות חד, שהיה זר לעולם האפלה, זרח מבעד לכמה חלונות בבתים המרוחקים. דֵּינִין ידע שרק כוהנים ומכשפים מדליקים אש פתוחה, כְּרַע הכרחי שהיה חלק מעולמם המלא מגילות ותעודות קלף. זוהי מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן, עירם של האֶלְפִים האפלים. עשרים אלףאֶלְפִים חיו בה, עשרים אלף חיילים בצבא הרשע. חיוך מרושע פשט על שפתיו הדקות של דֵּינִין כשחשב על כמה מהחיילים שעמדו לאבד את חייהם הלילה.דֵּינִין בחן את נַארְבּוֹנְדֶל, העמוד המרכזי הענק ששימש כשעון של מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן. לולא נַארְבּוֹנְדֶל, לא היו יכולים האֶלְפִים לעקוב אחרי הזמן העובר בעולמם, שלא היו בו יום ולילה, או עונות שנה. בסופו של כל יום, היה הקוסם העליון הממונה מחדיר את אש הקסם שלו אל תוך בסיס העמוד. הקסם השתהה בעמוד במשך מחזור שלם - משך הזמן של יממה בעולם שמעל - וחומו התפשט בהדרגה במעלה המבנה, עד שהעמוד כולו זרח באדום בקשת צבעי האינפרא-אדום. עתה היה העמוד אפל לאחר שאש הקסם כבתה. דֵּינִין ידע שממש עכשיו נמצא הקוסם בבסיסו, מוכן להתחיל מחדש את המחזור. השעה הייתה חצות, השעה שנקבעה. דֵּינִין התרחק מהעכבישים ומהמנהרה המוליכה אל מחוץ לעיר, והתגנב לאורך הקיר של טַאיֶר בְּרֶק, מחפש את ה'צללים' שבתבניות החום, כדי להסתיר את תבנית חום גופו. לבסוף הגיע לכֶּשֶף, בית-הספר לכישוף, וחמק לתוך הסמטה שבין המגדל והקיר החיצוני של טַאיֶר בְּרֶק. 'תלמיד או מורה?' נשמעה הלחישה לה ציפה. 'רק למורה מותר להתהלך בחוצות טַאיֶר בְּרֶק באפלת נַארְבּוֹנְדֶל,' ענה דֵּינִין. דמות עטוית גלימה הגיחה מגומחה בקיר ונעמדה מול דֵּינִין. הזר עמד בתנוחה המקובלת על מורי האקדמיה, זרועותיו מושטות לפנים וכפופות במרפקים, ידיו מונחות זו על זו מול חזהו. מלבד תנוחתו, שום דבר לא נראה בו נורמלי. 'ברכותיי, חסר-הפנים,' סימן דֵּינִין בשפת הידיים הדוממה של האֶלְפִים, שהייתה מורכבת כמו כל שפה מדוברת. הרעד בידיו של דֵּינִין הסגיר את מה שהסתירו פניו. דמותו של הקוסם גרמה לו אי-נוחות, שכמוה לא חש מעולם. 'בן שני למשפחת דּוֹ'אוּרְדֶן,' ענה הקוסם בשפת הסימנים. 'הבאת את שכרי?' 'אתה תקבל את שכרך,' סימן דֵּינִין בעוקצנות, שליטתו העצמית חוזרת אליו עם הסימנים הראשונים של כעסו. 'אתה מעז להטיל ספק בהבטחה של מָאלִיס דּוֹ'אוּרְדֶן, גברתו של דַּאיֶרְמוֹן נַאשֶזְבַּאֶירְנוֹן, הבית העשירי של מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן?' חסר-הפנים עצר את נשימתו לרגע, יודע ששגה. 'התנצלויותיי, בן שני למשפחת דּוֹ'אוּרְדֶן,' ענה ונפל על ברכיו בתנוחה של כניעה. מאז שהסכים להיות חלק במזימה הזו, חשש הקוסם שמא חוסר הסבלנות שלו יביא למותו. הוא היה קורבן של אחד הניסויים הקסומים שלו, שהיו נעשים תמיד בפרץ של התלהבות, והטרגדיה הביאה להמסת תווי פניו, משאירה אותו עם משטח חם של חומר דביק בצבע לבן וירוק. הגבירה מָאלִיס דּוֹ'אוּרְדֶן, שהייתה ידועה בעיר במומחיותה בהכנת משחות ושיקויים, הציעה לו שביב תקווה שלא היה יכול לסרב לה. לא היה מקום לרחמים בלִבו הקר של דֵּינִין, אך בית דּוֹ'אוּרְדֶן היה זקוק לשירותיו של הקוסם. 'תקבל את המשחה,' הבטיח דֵּינִין, 'אחרי שאלטון דה-ויר ימות.' 'כמובן,' הסכים הקוסם. 'הלילה?' דֵּינִין שילב את זרועותיו ושקל את השאלה. הגבירה מָאלִיס הורתה שאלטון דה-ויר ימצא את מותו בתחילת הקרב בין משפחותיהם. התוכנית הזו נראתה לדֵּינִין פשוטה מדי. חסר-הפנים ראה את הניצוץ הפתאומי בעיניו של דּוֹ'אוּרְדֶן הצעיר. 'חכה עד שהאור בנַארְבּוֹנְדֶל יגיע לשיאו,' ענה דֵּינִין, ידיו מסמנות את המילים בהתרגשות ועל פניו חיוך מעוות. 'האם לגלות לנער את גורל משפחתו לפני שימות?' שאל הקוסם, מנחש את הכוונות המרושעות מאחורי הנחיותיו של דֵּינִין. 'כשתנחת מהלומת המוות,' ענה דֵּינִין, 'הנח לאלטון דה-ויר למות בלי תקווה.'דֵּינִין שב ועלה על הלטאה שלו ומיהר במורד המסדרונות הריקים, מוצא דרך שתיקח אותו לכניסה אחרת המובילה אל העיר עצמה. הוא נכנס מהצד המזרחי של המערה הגדולה, אזור התעשייה של מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן, מקום בו התנשאו מתוך האבן השטוחה רק מעט עמודי נטיפים לא מרשימים. שם היה יכול להיכנס מבלי שמשפחות האֶלְפִים יידעו שהיה מחוץ לעיר. דֵּינִין האיץ בלטאה וחלף על פני דוניגרטן, האגם הקטן של העיר שבמרכזו היה אי קטן מכוסה אזוב, ועליו עדר לא קטן של חיות דמויות-בקר שנקרא רות'. מאה גובלינים ואורקים הרימו את עיניהם ממלאכות המרעה והדיג בהן עסקו למראה האֶלְף החייל החולף על פניהם במהירות. מודעים היטב להגבלות שהוטלו עליהם כעבדים, אף לא אחד מהם הביט לתוך עיניו של דֵּינִין. דֵּינִין ממילא לא היה שם לבו אליהם. הוא היה טרוד מדי בדחיפות הרגע. כשהגיע לאדמה השטוחה של הסמטאות המתפתלות בינות לטירות האֶלְפִים הזוהרות, האיץ בלטאה שתדהר מהר יותר. הוא נע לעבר החלק הדרומי-מרכזי של העיר, לכיוון חורשת פטריות הענק אשר סימנו את הרובע של הבתים המפוארים ביותר במֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן. כשפנה בפתאומיות לתוך אחת הסמטאות, נתקל כמעט בארבעה גובלינים גדולים ושעירים, אשר עצרו לרגע לבחון את האֶלְף האפל, ואז פינו לו את הדרך בכוונה רבה. דֵּינִין ידע שהגובלינים זיהו אותו כבן למשפחת דּוֹ'אוּרְדֶן. הוא היה בן אצולה, בנה של כוהנת גדולה, ושם משפחתו, דּוֹ'אוּרְדֶן, היה שם של משפחת אצילים. מתוך עשרים אלף האֶלְפִים שחיו במֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן, רק כאלף היו בני אצולה, בניהם של שישים ושבע המשפחות המוכרות של העיר. השאר היו חיילים פשוטים. גובלינים לא היו יצורים טיפשים. הם ידעו להבחין בין פשוטי עם לאצילים, אף שהאחרונים לא נשאו בגלוי את חותם משפחתם. שערו הלבן והנוקשה של דֵּינִין, שתסרוקתו מחודדת מלפנים ובעלת זנב מאחור, והדוגמאות הברורות בסגול ובאדום על גב הפִּיווֹפְווִי השחור שלו, הבהירו להם היטב מי הוא. דחיפות המשימה האיצה בדֵּינִין, אך הוא לא היה יכול להתעלם מאדישותם של הגובלינים. כמה מהר היו יוצאים מדרכו אילו היה בן למשפחת בַּאינְר או בנה של אחת משבע המשפחות השולטות האחרות? הוא תהה. 'בקרוב תלמדו לכבד את בני משפחת דּוֹ'אוּרְדֶן!' לחש לעצמו והפנה את הלטאה אל מרכז החבורה. הגובלינים פרצו בריצה וברחו לתוך סמטה אפלה, מלאה בשברי אבן ובאשפה. דֵּינִין בא על סיפוקו בכך שהשתמש בכוחות של גזעו. הוא יצר בועת חשכה - בלתי חדירה לזיוונות ולראייה רגילה - והטיל אותה כך, שתחסום את שביל בריחתם של הגובלינים. הוא שיעֵר שאין זה מן החוכמה למשוך אל עצמו תשומת-לב שכזו, אך לאחר רגע, כששמע את הגובלינים נופלים, מתנגשים זה בזה ומקללים, חש סיפוק שהיה שווה את הסיכון שלקח. לאחר שביטא את כעסו, המשיך בדרכו, בזהירות, בוחן היטב את תבניות החום שריצדו מולו. כבן למשפחה העשירית של העיר, מותר היה לו להתהלך כרצונו במערה הגדולה, אך הגבירה מָאלִיס הבהירה לכולם שאין היא רוצה שמישהו הקשור לבית דּוֹ'אוּרְדֶן ייתפס בקרבת חורשת הפטריות. אין להמרות את פיה של הגבירה מָאלִיס, אמו של דֵּינִין, אך זה היה רק חוק שהיא קבעה. במֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן היה חוק אחד שהיה מעל לכל החוקים האחרים: אל תיתפס. בקצה הדרומי של חורשת הפטריות מצא האֶלְף חם-המזג את מה שחיפש: קבוצה של חמישה עמודים רחבים שהתנשאו מהרצפה עד התקרה. העמודים היו חלולים ובתוכם נבנו חדרים שחוברו על-ידי גשרים ומעקות מאבן ומברזל. את המבנה עיטרו מאה עמודים שבראשם פסלים דמויי ראש, שבהקו באור אדום. זה היה סימן ההיכר של הבית וסמל המשפחה. היה זה בית דה-ויר, הבית הרביעי של מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן.הבית היה מוקף בגדר של פטריות-ענק, שכל חמישית מביניהן הייתה צרחנית, פטרייה שהייתה חביבה במיוחד על האֶלְפִים כשומרת מכיוון שנהגה להשמיע צווחות אזעקה דקות בכל פעם שעבר לידה יצור חי. דֵּינִין שמר על מרחק בטוח מהבית, כדי שלא להפעיל אחד מהצרחנים, וגם מפני שידע שישנם אמצעים קטלניים יותר המגינים על הדיירים. הגבירה מָאלִיס כבר תטפל בהם. ציפייה שקטה התפשטה ברובע הזה של העיר. כל תושבי מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן ידעו שהגבירה סינאפי מבית דה-ויר איבדה את חסדה של לְיוֹת', מלכת העכביש של כל האֶלְפִים האפלים, ממנה שאבו את כוחם. נסיבות שכאלה לא עלו מעולם בגלוי בשיחות האֶלְפִים בינם לבין עצמם, אך כל מי שידע על המצב, ידע גם שבית אחר, בדרגה נמוכה יותר בהיירארכיה של העיר, ינסה לפגוע בבית דה-ויר שנחלש, ולהרוס אותו. הגבירה סינאפי ובני משפחתה היו האחרונים לדעת על חוסר שביעות רצונה של מלכת העכביש - לְיוֹת' פעלה תמיד בדרכים עקלקלות וערמומיות. די היה במבט חטוף כדי שדֵּינִין יידע שלבית דה-ויר לא היה זמן להתכונן ולהכין את ההגנה הדרושה. לדה-ויר היו כמעט ארבע-מאות חיילים, חלקם נשים, אך אלו שדֵּינִין יכול היה לראות בעמדותיהם, לאורך המעקות, נראו עצבניים וחסרי ביטחון. חיוכו של דֵּינִין התרחב עוד יותר כשחשב על ביתו, שכוחו גבר מיום ליום בהדרכתה הערמומית של הגבירה מָאלִיס. עם שלוש אחיות שעומדות להפוך בקרוב לכוהנות גדולות, אח אחד שהיה מכשף מוכשר, דודו זַאקְנַאפֵיין, שהיה אמן-הנשק הטוב ביותר בכל העיר, ושלוש-מאות החיילים שהדריך, בית דּוֹ'אוּרְדֶן היה כוח מרשים. ולגבירה מָאלִיס, שלא כמו לגבירה סינאפי, הייתה כל התמיכה של מלכת העכביש. 'דַּאיֶרְמוֹן נַאשֶזְבַּאֶירְנוֹן,' מלמל לעצמו דֵּינִין, משתמש בשם העתיק והרשמי של בית דּוֹ'אוּרְדֶן, 'הבית התשיעי של מֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן!' הצליל מצא חן בעיניו.* * *בצדה המערבי של העיר, מעבר למרפסת שזהרה באור כסוף, והפתח המקומר שהיה במרחק שבעה מטרים במעלה הקיר המערבי, התאספו ראשי משפחת דּוֹ'אוּרְדֶן כדי לעבור בפעם האחרונה על התוכניות לאותו הלילה. על במה מוגבהת בקצה הרחוק של אולם הקבלה הקטן, ישבה הגבירה הנעלה מָאלִיס הנכבדת, בטנה תפוחה מהריון שעמד להסתיים בשעות הקרובות. סמוך לה ישבו שלוש בנותיה במקומות של כבוד; מאיה, וִירְנָה, והבכירה בְּרִיזָה, שלפני זמן לא רב הוסמכה לכוהנת גדולה של לְיוֹת'. מאיה ווִירְנָה נראו כמו העתקים צעירים יותר של אמן, דקיקות וקטנות, אך בעלות כוח רב. בְּרִיזָה לעומתן, לא נראתה כבת משפחה. היא הייתה גדולה - ענקית לפי אמות מידה של אֶלְפִים אפלים - ומעוגלת בכתפיים ובמותניים. אלו שהכירו היטב את בְּרִיזָה, טענו שגודלה היה תוצאה של מזגה הסוער; גוף קטן יותר לא היה יכול להכיל את הכעס והאכזריות של הכוהנת הגדולה החדשה של בית דּוֹ'אוּרְדֶן. 'דֵּינִין בוודאי יחזור בקרוב,' העיר רִיזֶן, אב הבית הנוכחי, 'כדי להודיע לנו אם הגיע הזמן להתקפה.' 'נצא לפני שנַארְבּוֹנְדֶל יאיר את אור הבוקר שלו!' נבחה עליו בְּרִיזָה, בקולה העמוק אך החד כתער. היא הפנתה חיוך מעוקם אל אמה, מחפשת בפניה אישור על שהעמידה את הגבר במקומו. 'התינוק ייוולד הלילה,' הסבירה הגבירה מָאלִיס לבעלה המודאג, 'אנחנו נצא גם אם דֵּינִין יביא בשורות רעות.' 'זה יהיה בן זכר,' נאנחה בְּרִיזָה, לא מנסה להסתיר את אכזבתה, 'הבן החי השלישי של בית דּוֹ'אוּרְדֶן.' 'והוא יעלה כקורבן ללְיוֹת',' הוסיף זַאקְנַאפֵיין, אב הבית הקודם, שהחזיק עכשיו במשרה החשובה של אמן-הנשק. החייל המאומן נראה מרוצה במיוחד מרעיון הקורבן, וכמוהו גם נַאלְפֵיין, הבן הבכור של הבית, שעמד לצדו של זַאקְנַאפֵיין. נאלפיין היה הבן הראשון, והוא לא רצה בשום תחרות נוספת, בנוסף לדֵּינִין, על מקומו בסולם הדרגות. 'בהתאם למסורת,' אמרה בְּרִיזָה בכעס, והביטה בזַאקְנַאפֵיין, עיניה זורחות באור אדום, 'כדי לסייע לנו בניצחוננו!' רִיזֶן נע באי-נוחות. 'הגבירה מָאלִיס,' העז לפצות את פיו, 'ידועים לך היטב קשיי הלידה. האם הכאב לא יסֵב את תשומת-' 'אתה מעז להטיל ספק בדבריה של הגבירה האם מָאלִיס?' התפרצה בְּרִיזָה בכעס, מושיטה ידה לשוט בעל ראש הנחש, שהיה מחובר היטב לחגורתה. הגבירה מָאלִיס עצרה אותה בהושטת יד. 'אתה תדאג ללחימה,' אמרה הגבירה לרִיזֶן, 'ותן לנשות המשפחה לדאוג לדברים החשובים באמת בקרב הזה.' רִיזֶן נע שוב בחוסר נוחות והשפיל את מבטו.* * *דֵּינִין הגיע אל הגדר המעוצבת הקסומה שחיברה את המצודה שבתוך החומה המערבית של העיר לשני מגדלי הנטיפים הקטנים של בית דּוֹ'אוּרְדֶן ויצרה את החצר של המתחם. הגדר הייתה עשויה אַדָאמֶאנְטַיְט, המתכת הקשה ביותר בעולם, ומעוטרת במאה עכבישים מגולפים האוחזים בכלי נשק שונים. על כל אחד מהעכבישים היה חקוק סימן קסום ומגן. השער העצום של בית דּוֹ'אוּרְדֶן עורר את קנאתם של אֶלְפִים רבים בעיר, אך לאחר שראה לפני זמן קצר כל-כך את הבתים המרהיבים של חורשת הפטריות, חש דֵּינִין שמץ אכזבה למראה ביתו. המתחם היה פשוט וחשוף, וכך גם הקיר החיצוני של הבית. אך המרפסת לאורך הקומה השנייה של הבית הייתה יוצאת דופן בפאר שלה; היא הייתה עשויה מית'ריל ואַדָאמֶאנְטַיְט, וכל עמוד בה היה מכוסה באלף גילופים, שהתמזגו זה לתוך זה, ליצירת אמנות אחת ומופלאה. מאחורי המרפסת הייתה הכניסה המקומרת ששימשה את האצילים שבבני המשפחה. בית דּוֹ'אוּרְדֶן, בניגוד למרבית הבתים שבמֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן, לא היה מוקף בעמודי נטיפים וזקיפים. עיקר המבנה היה קבוע בתוך מערה שבקיר המערבי של העיר. סידור זה אפשר אומנם הגנה מצוינת, אך דֵּינִין מצא את עצמו מייחל לכך שמשפחתו תוכל להפגין מעט יותר הוד והדר. חייל נרגש מיהר לפתוח את השער לבן הבית שחזר. דֵּינִין חלף על פניו מבלי לומר מילה וחצה את החצר, מודע למאות העיניים הסקרניות העוקבות אחריו. החיילים והעבדים ידעו שהמשימה אליה יצא דֵּינִין הלילה הייתה קשורה לקרב הממשמש ובא. לא היה כל גרם מדרגות שהוביל למרפסת הכסופה שבקומה השנייה של בית דּוֹ'אוּרְדֶן. זה היה אמצעי זהירות נוסף להפריד את מנהיגי הבית מהעבדים ומההמון הפשוט. אֶלְפִים אצילים לא היו זקוקים למדרגות; האפשרות לרחף באוויר הייתה ביטוי נוסף ליכולות הקסומות המוּלדות שלהם. ללא מחשבה נוספת ריחף דֵּינִין באוויר בקלילות ונחת על המרפסת. הוא עבר במהירות דרך הכניסה המקומרת והחל ללכת במורד המסדרון הראשי של הבית שהיה מואר עמומות באש פיות, המאפשרת ראייה בסְפֶּקְטְרוּם הרגיל אך אינה מונעת יכולת לזיוונות. דלת הנחושת שבקצה המסדרון הייתה יעדו, והוא עצר לפניה כדי לאפשר לעיניו לחזור לסְפֶּקְטְרוּם האינפרא-אדום. בניגוד למסדרון לא היה כל מקור אור בחדר שאליו עמד להיכנס. זה היה החדר שבו קיבלו הכוהנות הגדולות של הבית מבקרים, וחדר מבוא לבית התפילה של בית דּוֹ'אוּרְדֶן. החדרים המקודשים של האֶלְפִים, בהתאם לפולחנים של מלכת העכביש, לא היו מקומות של אור. כשחש שהוא מוכן, עבר דֵּינִין בדלת, דוחף ללא היסוס את שתי השומרות ההמומות וצועד בעזות מצח לעבר אמו. שלוש בנות המשפחה הצרו את עיניהן לנוכח התנהגותו המחוצפת של אחיהן. להיכנס ללא רשות! הוא ידע שזה מה שהן חושבות. הן היו שמחות להקריב אותו הלילה. אף שנהנה מבחינת גבולות מעמדו הנחות כזכר, לא היה דֵּינִין מסוגל להתעלם ממבטיהן המאיימים של וִירְנָה, מאיה ובְּרִיזָה. בהיותן נקבות, הן היו גדולות וחזקות ממנו, והתאמנו כל חייהן בהפעלת כוחות הרשע שהוענקו לכוהנות האֶלְפִים. דֵּינִין התבונן כשהשלוחות הקסומות של הכוהנות, השוטים מטילי האימה בעלי ראש הנחש, התחילו לרחוש ולהתפתל בהתרגשות, מצפים לרגע בו יישָלפו מהחגורות ויענישו את הזכר עז-הפנים. ידיות השוט היו עשויות אַדָאמֶאנְטַיְט והיו רגילות למראה, אך השוט עצמו, ארוך ובעל שש לשונות, היה יצור חי; שישה נחשים אמיתיים. השוט של בְּרִיזָה התפתל בהתלהבות, קושר את עצמו סביב חגורתה. בְּרִיזָה הייתה מאז ומתמיד המהירה מכל בנות הבית להעניש. אך נראה היה שהגבירה מָאלִיס שבעת רצון משחצנותו של דֵּינִין. הבן השני ידע היטב את מקומו ומילא את פקודותיה ללא פחד וללא פקפוק. דֵּינִין מצא מעט נחמה בפניה הרגועים של אמו, שעמדו בניגוד בולט לפניהן המלובנים מזעם של שלוש אחיותיו. 'הכל מוכן,' אמר לאמו, 'בית דה-ויר מכונס מאחורי גדרות ביתו - חוץ מאלטון, כמובן, הממשיך את לימודיו בכֶּשֶף, ברוב טיפשותו.''פגשת את חסר-הפנים?' שאלה הגבירה מָאלִיס. 'האקדמיה הייתה שקטה הלילה,' ענה דֵּינִין. 'הפגישה עברה ללא בעיות.' 'הוא הסכים לתנאי החוזה שלנו?' 'אלטון דה-ויר יזכה לטיפול הולם,' צחקק דֵּינִין. הוא נזכר בשינוי הקל שהכניס בתוכניתה של הגבירה מָאלִיס, שינוי הדוחה את מותו של אלטון רק כדי לספק את תאוותו שלו לאכזריות. מחשבה זו גררה אחריה מחשבה נוספת; הכוהנות הגדולות של לְיוֹת' היו בעלות כישרון מפחיד לקריאת מחשבות. 'אלטון ימות הלילה,' הבטיח דֵּינִין במהירות בניסיון להרגיע את הכוהנות לפני שינסו לדלות ממנו פרטים נוספים. 'מצוין,' נהמה בְּרִיזָה. דֵּינִין נשם ביתר קלות. 'ניגש להכרזה,' ציוותה הגבירה מָאלִיס. ארבעת האֶלְפִים הזכרים כרעו ברך לפני הגבירה ובנותיה; רִיזֶן לפני מָאלִיס, זַאקְנַאפֵיין לפני בְּרִיזָה, נאלפין לפני מאיה, ודֵּינִין לפני וִירְנָה. הכוהנות החלו לשיר, מניחות את ידיהן בעדינות על מצחי החיילים הזכרים, מתכווננות אל תשוקותיהם. 'אתם יודעים את מקומותיכם,' אמרה הגבירה מָאלִיס כאשר תם הטקס. היא עיוותה את פניה כשתקפו אותה צירים נוספים. 'הבה נתחיל במלאכה.'* * *פחות משעה לאחר מכן, עמדו זַאקְנַאפֵיין ובְּרִיזָה על המרפסת מחוץ לכניסה העילית לבית דּוֹ'אוּרְדֶן. מתחת, על רצפת המערה, שוטטו חיילי הגדוד השני והגדוד השלישי בהנהגתם של רִיזֶן ונאלפין. החיילים התאימו לעצמם רצועות עור מחוממות וחתיכות מתכת, דבר שעזר להם להסוות את עצמם נגד ראיית החום האופיינית לאֶלְפִים. קבוצתו של דֵּינִין, כוח ההתקפה העיקרי, שכללה מאה עבדים גובלינים, יצאה לדרך מכבר. 'אחרי הלילה הזה נזכה לתהילה,' אמרה בְּרִיזָה, 'איש לא היה חושד שלבית העשירי יהיה האומץ לתקוף בית כה חזק כבית דה-ויר. כשיתפשטו השמועות אחרי מלאכת הדמים של הלילה הזה, אפילו בַּאינְר יבחין בדַּאיֶרְמוֹן נאשזבאירנון!' היא רכנה מעל המעקה והתבוננה בשני הגדודים הצועדים בדממה בשני נתיבים נפרדים, שיובילו אותם דרך העיר, אל חורשת הפטריות ואל המבנה בן חמשת העמודים של בית דה-ויר. זַאקְנַאפֵיין נעץ את עיניו בגבה של בתה הבכורה של הגבירה מָאלִיס. לא היה דבר שרצה בו יותר מאשר לנעוץ את פגיונו בגב זה. אך כתמיד, שמר כוח השיפוט שלו את ידיו המיומנות במקומן. 'יש לך את כל הציוד?' שאלה בְּרִיזָה, מפגינה כלפי זאק כבוד רב בהרבה משהפגינה כשישבה בחברתה המגוננת של הגבירה מָאלִיס. זאק היה רק זכר, מפשוטי העם שקיבל את הזכות לשאת את שם המשפחה מכיוון ששירת כמה פעמים את הגבירה מָאלִיס כבעל ואף היה פעם אב הבית. למרות זאת פחדה בְּרִיזָה להכעיס אותו. זאק היה אמן-הנשק של בית דּוֹ'אוּרְדֶן, זכר גבוה ושרירי, חזק מרוב הנקבות, ואלה שזכו לראותו נלחם, העידו עליו שהוא אחד מטובי הלוחמים במֶנְזוֹבֵּרַנְזֶן כולה. לצדן של בְּרִיזָה ואמה, שתיהן כוהנות גדולות של מלכת העכביש, היה זַאקְנַאפֵיין קלף הניצחון של בית דּוֹ'אוּרְדֶן. זאק הפשיל את הברדס השחור שלו ופתח את הנרתיק הקטן הצמוד לחגורתו. בפנים היו כמה כדורי חרס. בְּרִיזָה חייכה ברוע וחיככה את ידיה הדקות. 'הגבירה סינאפי לא תהיה מרוצה,' לחשה. זאק השיב לה בחיוך והסתובב להביט בגדודים היוצאים לקרב. שום דבר לא גרם לאמן-הנשק עונג רב יותר מאשר הריגת אֶלְפִים אפלים, בעיקר כשאלה היו כוהנות לְיוֹת'. 'התכונן,' אמרה בְּרִיזָה אחרי כמה דקות. זאק הסיט את שׂערו העבות מפניו ועמד נוקשה, ללא תנועה, עיניו עצומות. בְּרִיזָה שלפה לאט את השרביט שלה והחלה לזמר את הלחש שיפעיל אותו. היא טפחה על כתפו האחת של זאק, ואז על השנייה, והחזיקה את המטה מעל לראשו. זאק חש את טיפות הכפור נוטפות עליו, מחלחלות לתוך שריונו, בגדיו ובשרו. עד שהוא וכל מה שנשא הגיעו לטמפרטורה ולגוון של המדים. זאק שנא את הכפור הקסום - הוא חשב תמיד שכך ירגיש כשימות - אך הוא ידע שבהיותו תחת השפעת הקסם, היה בלתי נראה לעיניהם הרגישות לחום של היצורים החיים בארץ האופל. הוא נראה אפור וחסר חיים כסלע. הוא פתח את עיניו ונרעד, מכווץ את אצבעותיו כדי לוודא שהוא מסוגל עדיין לשלוט באוּמנותו. הוא הביט בבְּרִיזָה, שהייתה שקועה כבר בקסם נוסף, לחש זימון. קסם זה ארך זמן-מה, וזאק נשען אל הקיר ושב שוב על המשימה הנעימה, אך המסוכנת הניצבת לפניו. כמה מתחשב מצדה של הגבירה מָאלִיס, להותיר לו את כל כוהנות בית דה-ויר! 'תם ונשלם,' אמרה בְּרִיזָה כעבור כמה רגעים. מבטו של זאק נדד כלפי מעלה, אל החשכה שמתחת לתקרה הבלתי נראית של המערה העצומה. הדבר הראשון שהבחין בו זאק היה מלאכת היד של בְּרִיזָה: זרם אוויר קרב, צהבהב וחם יותר מאשר האוויר הרגיל במערה הגדולה. זרם אוויר חי. היצור, שהועלה בכשפים ממישור היסודות, הסתחרר באוויר וריחף מעבר לקצה המרפסת, ממתין בצייתנות לפקודתה של הכוהנת שזימנה אותו.זאק לא היסס. הוא קפץ לאמצע הדבר הזה, מניח לו להחזיקו תלוי באוויר. בְּרִיזָה החוותה לעברו הצדעה אחרונה ושילחה אותו לדרכו. 'לחימה טובה,' קראה לעבר זאק, אף שהיה כבר בלתי נראה, באוויר שמעליה. זאק צחקק לאירוניה שבדבריה, בעוד העיר חולפת מתחתיו. היא רצתה במותן של כוהנות בית דה-ויר, לא פחות ממנו. אך מסיבות אחרות לגמרי. ללא הסיבוכים הצפויים היה זאק מאושר באותה מידה לו יכול היה להרוג את כוהנות בית דּוֹ'אוּרְדֶן. אמן-הנשק שלף אחת מחרבות האַדָאמֶאנְטַיְט שלו, נשק אֶלְפִים קסום, חד במידה שלא תיאמן, מכשיר שכל ייעודו היה ההרג. 'לחימה טובה, אכן,' לחש. לו רק ידעה בְּרִיזָה עד כמה טובה. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |