|
|||||
|
סורק אפלה - פרק מתוך ספר
פיליפ ק. דיק (1928-1982) עברית בועז וייס |
|||||
|
|
|||||
| בהוצאת 'גוונים', במסגרת סדרת 'גוונים של שחור', ראה אור בעברית (בשנת 1997) ספרו הנפלא של פיליפ ק. דיק 'סורק אפלה'. אנו שמחים להביא לכם את הפרק הראשון מתוך הספר. | |||||
| ________________________על הספר:_________________________ ברחובות לוס אנג'לס, מרשיע פרד - סוכן סמוי של מחלק הסמים - סוחרים המוכרים את הספ 'מוות'. שמו האמיתי הוא בוב ארקטור ורק הנרקומנים והחלכאים שאתם הוא מסתובב יודעים מה שמו האמיתי. משבר זהות מאיים לתקוף אותו: לא רק שהוא מאוהב בדונה - סוחרת סמים יפה, הוא מקבל מהממונים עליו משימה חדשה - לעקוב אחר סוחר סמים ששמו בוב ארקטור, כלומר הוא עצמו. _______________________פרק ראשון:________________________ פעם עמד בחור וניער כל היום חרקים משערו. הרופא אמר שאין לו חרקים בשיער. אחרי שהתקלח שמונה שעות, עומד מתחת למים החמים שעה אחר שעה וסובל מהכאב שגרמו לו החרקים, יצא החוצה והתנגב, ועדיין היו לו חרקים בשיער; למעשה, היה מכוסה כולו בחרקים. חודש לאחר מכן היו לו חרקים בריאות. כיוון שלא היה לו דבר אחר לעשות או לחשוב עליו, התחיל לחקור באופן תיאורטי את מחזור החיים של החרקים, ולנסות לקבוע בדיוק, בעזרת ה'בריטניקה', איזה חרקים הם היו. עכשיו הם מילאו את הבית שלו. הוא קרא על זנים שונים רבים, ולבסוף הבחין בחרקים מחוץ לבית, והחליט שאלה כנימות. לאחר שקיבל את ההחלטה הזו היא מעולם לא השתנתה, ולא משנה מה אמרו לו אנשים אחרים& למשל 'כנימות לא עוקצות בני אדם.' הם אמרו לו את זה כי העקיצות הבלתי-פוסקות של הכנימות עינו אותו. במכולת שב'סבן- אילבן' חלק מרשת שהייתה פזורה בכל רחבי קליפורניה, הוא קנה תרסיסים שונים. קודם הוא ריסס את הבית, אחר-כך את עצמו. 'יארד גרד' פעל הכי טוב. מבחינה תיאורטית, הבחין בשלושה שלבים במחזור החיים של החרקים. תחילה, הם הובאו אליו כדי לזהם אותו, על-ידי מה שהוא כינה 'אנשים-נשאים', בני אדם שלא הבינו את תפקידם בהפצת החרקים. בשלב הזה, לא היו לחרקים לסתות או מחושים (הוא למד את המילה הזו בשבועות של המחקר שערך, עיסוק בספרים מאוד לא אופייני לבחור שעבד במוסך והחליף לאנשים את תופי הבלמים שלהם). לכן לא חשו הנשאים דבר. הוא נהג לשבת בפינה הרחוקה של הסלון, מביט בנשאים שונים שנכנסו - רובם אנשים שכבר הכיר, אבל חלקם חדשים - מכוסים בכנימות שהיו עדיין בשלב הלא-נושכני הזה. הוא היה מחייך לעצמו, כיוון שידע שהאיש מנוצל על-ידי החרקים ולא קולט את זה. 'מה אתה מחייך, ג'רי?' הם היו אומרים. הוא רק חייך.בשלב הבא, החרקים הצמיחו כנפיים או משהו, אבל אלה לא היו בדיוק כנפיים; בכל מקרה, הן היו ספיחים שימושיים שאפשרו להם לזחול, וככה הם נדדו והתפשטו - במיוחד אליו. בנקודה זו, האוויר היה מלא בהם; כך שהסלון שלו, כל הבית שלו, נעשה עכור. בשלב הזה ניסה לא לשאוף אותם. הוא ריחם בעיקר על הכלב שלו, כי ראה את החרקים נוחתים ומתיישבים עליו, והם בטח נכנסו גם לריאות של הכלב, כמו שנכנסו לריאות שלו. בוודאי - כך לפחות אמרה לו היכולת האמפתית שלו - הכלב סבל ממש כמוהו. האם הוא צריך למסור אותו, לטובת הכלב? לא, הוא החליט: הכלב, שלא בכוונה, היה כבר נגוע, והוא יישא אתו את החרקים לכל מקום. לפעמים עמד עם הכלב במקלחת, מנסה לשטוף ולנקות גם אותו. הוא לא הצליח עם הכלב יותר משהצליח עם עצמו. כאב לו לחוש את הכלב סובל; הוא מעולם לא הפסיק לנסות לעזור לו. במובן מסוים היה זה החלק הקשה ביותר, סבלה של החיה, שלא יכלה להתלונן. 'מה לעזאזל את עושה שם כל היום במקלחת עם הכלב המחורבן?' שאל חברו צ'רלס פרק, כשהגיע פעם בזמן אחת המקלחות. ג'רי אמר, 'אני צריך להוריד ממנו את הכנימות.' הוא הוציא את מקס, הכלב, מהמקלחת, והתחיל לנגב אותו. צ'רלס פרק הביט, המום, כשג'רי מרח שמן תינוקות וטלק על הפרווה של הכלב. מכלים של ספריי נגד חרקים, בקבוקי טלק, שמן תינוקות ומרככי עור היו פזורים בכל הבית, רובם ריקים; עכשיו השתמש בבקבוקים רבים כל יום. 'אני לא רואה שום כנימות,' אמר צ'רלס. 'מה זה כנימה?''בסוף זה הורג אותך,' אמר ג'רי. 'זה מה שזה, כנימה. הן בשיער שלי ועל העור שלי ובריאות שלי, והכאב הארור בלתי-נסבל - אני אצטרך ללכת לבית-חולים.' 'איך זה שאני לא יכול לראות אותן?' ג'רי הוריד את הכלב, שהיה עטוף במגבת, וכרע על השטיח השעיר. 'אני אראה לך אחת,' אמר. השטיח היה מכוסה בכנימות; הן קפצו בכל מקום, למעלה ולמטה, כמה מהן גבוה יותר מהאחרות. הוא חיפש אחת גדולה במיוחד, בגלל הקושי של האנשים לראות אותן. 'תביא לי בקבוק או צנצנת,' אמר, 'ממתחת לכיור. אנחנו נסגור אותה, ואז אוכל לקחת את זה אתי כשאלך לרופא, והוא יוכל לנתח את זה.' צ'רלס פרק הביא צנצנת מיונז ריקה. ג'רי המשיך לחפש, ובסוף נתקל בכנימה שקפצה לפחות לגובה מטר ועשרים. הכנימה הייתה באורך שלושה סנטימטרים. הוא תפס אותה, לקח אותה לצנצנת, שמט אותה פנימה בזהירות, והבריג את המכסה. אז הרים את הצנצנת בהבעת ניצחון. 'אתה רואה?' אמר. 'כןןןןן,' אמר צ'רלס פרק, עיניו פעורות, כשבחן את תכולת הצנצנת. 'איזה גודל! וואו!' 'תעזור לי למצוא עוד בשביל להראות לרופא,' אמר ג'רי, רוכן שוב על השטיח, הצנצנת לידו. 'בטח,' אמר צ'רלס פרק ועזר לו. תוך חצי שעה היו להם שלוש צנצנות מלאות בחרקים. צ'רלס, אפילו שהיה חדש בעסק, מצא כמה מהגדולות יותר. זה היה בצהרים, ביוני 1994. בקליפורניה, באזור גדול של בתי פלסטיק זולים אבל עמידים, שפונו מזמן על-ידי הסטרייטים. בשלב מוקדם יותר התיז ג'רי צבע מטאלי על כל החלונות, כדי לא לאפשר לאור לחדור; האור שבחדר בקע ממנורת עמוד, שלתוכה הבריג רק ספוטים, שדלקו יום ולילה, כאילו כדי לבטל את מושג הזמן עבורו ועבור חבריו. הוא אהב את זה; הוא אהב לא להתייחס לזמן. זה אפשר לו להתרכז בדברים חשובים ללא הפרעה. כמו זה: שני גברים כורעים על השטיח השעיר, מוצאים חרק אחר חרק, ושמים אותם בצנצנת אחר צנצנת. 'מה נקבל בשבילם,' אמר צ'רלס פרק, מאוחר יותר באותו היום. 'זאת אומרת, הרופא נותן איזו מתנה או משהו? פרס? כסף?' 'ככה אני עוזר למצוא תרופה נגדם,' אמר ג'רי. הכאב, אפילו שהיה קבוע, הפך לבלתי-נסבל; הוא אף פעם לא התרגל לזה, וידע שאף פעם לא יתרגל. הדחף, הכמיהה, למקלחת נוספת, היו בלתי-נשלטים. 'הי, בנאדם,' נאנק, מזדקף, 'תמשיך לשים אותם בצנצנות בזמן שאני משתין וכאלה.' הוא פנה לכיוון המקלחת. 'בסדר,' אמר צ'רלס, רגליו הארוכות רועדות כשהוא מסתובב לעבר הצנצנת, שתי ידיו קעורות. הוא היה חייל לשעבר, ולכן הייתה לו שליטה טובה בשרירים. הוא הצליח להגיע לצנצנת. אבל אז אמר פתאום, 'ג'רי הי - החרקים האלה קצת מפחידים אותי. אני לא אוהב להיות כאן לבד.' הוא קם. 'בן-זונה פחדן מחורבן,' אמר ג'רי, מתנשף מכאב כשעצר לרגע בדרכו לאמבטיה. 'אתה לא יכול -' 'אני צריך להשתין!' הוא טרק את הדלת וסובב את ברזי המקלחת. מים זרמו. 'אני מפחד להיות כאן!' קולו של צ'רלס פרק נשמע במעומעם, אפילו שצעק בקול חזק. 'אז לך תזדיין!' צעק ג'רי בחזרה ונכנס אל תוך המקלחת. בשביל מה צריך חברים? שאל את עצמו במרירות. בשביל שום דבר, שום דבר! שום דבר, לעזאזל! 'הבני-זונות האלה עוקצים?' צעק צ'רלס מבעד לדלת. 'כן, הם עוקצים,' אמר ג'רי, שופך שמפו על שערו. 'זה מה שחשבתי.' שתיקה. 'אני יכול לרחוץ ידיים, להוריד אותם מעליי ולחכות לך?' שפן, חשב ג'רי בזעם ובמרירות. הוא לא אמר דבר; הוא רק המשיך להתרחץ. הממזר לא היה שווה שיענו לו& הוא לא חשב על צ'רלס פרק, רק על עצמו. רק על צרכיו החיוניים, התובעניים, הנוראיים והדחופים. כל דבר אחר ייאלץ לחכות. לא היה זמן, לא היה זמן; הדברים האלה לא היו יכולים להידחות. כל דבר אחר היה משני. חוץ מהכלב; הוא חשב על מקס, הכלב.צ'רלס פרק טילפן למישהו וקיווה שיש לו. 'אתה יכול להוריד עלי איזה עשר מוות?' 'אלוהים, נגמר לי לגמרי - אני בעצמי מנסה להשיג. תודיע לי כשתמצא, אני גם צריך קצת.' 'מה קורה לאספקה?' 'כמה מעצרים, אני מתאר לעצמי.' צ'רלס פרק טרק את הטלפון והריץ במוחו פנטזיה בעודו מתרחק באכזבה מתא הטלפון - אף פעם לא משתמשים בטלפון שבבית כדי לבצע קנייה - לעבר השברולט החונה שלו. בפנטזיה שלו, הוא נסע ליד בית-המרקחת 'טריפטי' והיה להם חלון ראווה עצום; בקבוקי מוות אטי, פחיות מוות אטי, צנצנות וגיגיות ומכלים וקערות של מוות אטי, מיליוני גלולות וטבליות ומנות של מוות אטי, מוות אטי מעורב בספידים ובזבל ובאבקת סמי הרדמה וסמי הזיה, הכל - ושלט ענקי: האשראי שלך טוב כאן. שלא להזכיר: מחירים זולים, הכי זולים בעיר. אבל במציאות, הייתה ב'טריפטי' בדרך כלל תצוגה סתמית: מסרקים, בקבוקי שמן מינרלי, מכלי דיאודורנט, תמיד שטויות כאלה. אבל אני בטוח שבבית-המרקחת שמאחור יש מוות אטי סגור על מנעול ובריח, לא מהול, לא מעורבב, לא חתוך, טהור, חשב בזמן שנהג ממגרש החניה לשדרות הרבור, לעבר התנועה של אחר-הצהרים. שק של עשרים קילו. הוא תהה מתי ואיך הם פרקו את שקי עשרים הקילו של חומר מ' בבית-המרקחת של 'טריפטי' כל בוקר, מאיפה שזה לא הגיע - אלוהים יודע, אולי משווייץ או אולי מכוכב אחר שחי עליו איזה גזע תבוני. הם בטח מביאים את זה ממש מוקדם, עם שומרים חמושים - השוטרים עומדים שם עם רובי לייזר, מרושעים למראה, כמו שתמיד נראו. אם מישהו ינסה לגנוב את המוות האטי שלי, חשב כאילו הוא השוטר, אני אחסל אותו. חומר מ' הוא בטח אחד המרכיבים בכל תרופה חוקית ששווה משהו, חשב. קמצוץ קטן פה ושם לפי נוסחה סודית בלעדית של היצרן שהמציא אותה בגרמניה או בשווייץ. אבל במציאות הוא ידע את האמת; הרשויות חיסלו או אסרו את כל מי שמכר או העביר או השתמש. ובמקרה כזה, דראגסטור 'טריפטי' - כל מיליוני הסניפים שלו - יתפוצצו או ייסגרו או ייקנסו. סביר להניח שרק ייקנסו. ל'טריפטי' יש כוח. בכל מקרה, איך אפשר לירות ברשת של דראגסטורים גדולים? או לזרוק אותם לכלא? יש להם רק דברים רגילים, חשב כשהוא ממשיך לנסוע. הוא הרגיש רע כי במחבוא שלו היו רק שלוש-מאות טבליות של מוות אטי, קבורות בחצר האחורית מתחת לקמליה שלו, הזן המעורב בעל הפרחים הגדולים בצבעים קרים שלא התייבשו באביב. יש לי אספקה רק לשבוע, הוא חשב. מה יקרה כשזה ייגמר? חרא. נניח שלכולם בקליפורניה ובחלקים של אורגון ייגמר הכל באותו יום, הוא חשב. וואו.זו הייתה פנטזיית האימים הגדולה-של-כל-הזמנים שרצה לו בראש, ושכל משתמש הריץ. בכל החלק המערבי של ארצות-הברית נגמר החומר באותו זמן וכולם נופלים באותו יום, בטח בשש בבוקר ביום ראשון, כשהסטרייטים מתלבשים בשביל ללכת לתפילה המזוינת. סצנה: הכנסייה האפיסקופלית הראשונה בפסדינה, שמונה וחצי בבוקר, יום ראשון של הנפילה. 'חברי העדה הקדושה, הבה נקרא לאל עכשיו כדי לבקש את התערבותו בסבלם של אלה המתפתלים על מיטותיהם בייסורי גמילה.' 'כן, כן,' מסכימה הקהילה עם הכומר. 'אבל לפני שהוא יתערב עם אספקה טרייה של -' שחורה-ולבנה הבחינה כנראה במשהו בנהיגה של צ'רלס פרק שהוא עצמו לא הבחין בו; היא יצאה ממקום החניה שלה והשתלבה בתנועה מאחוריו, בינתיים בלי אורות או סירנה, אבל& אולי אני משתרך או משהו, חשב. מכונית משטרה מחורבנת ראתה אותי מפשל. מעניין מה. שוטר: 'בסדר, מה שמך?' 'השם שלי?' (לא יכול לחשוב על שם). 'אתה לא יודע איך קוראים לך?' השוטר מסמן לשוטר השני במכונית הסיור. 'הטיפוס הזה באמת מרחף.' 'אל תירה בי כאן.' הסיק צ'רלס פרק מתוך פנטזיית-האימה שלו למראה השחורה-לבנה שנסעה אחריו. 'לפחות קחו אותי לתחנה ותירו בי שם, מחוץ לטווח ראייה.' בשביל לשרוד במדינת המשטרה הפשיסטית הזו, חשב, אתה תמיד חייב להצליח למסור שם, את השם שלך. בכל שעה. זה הסימן הראשון שהם יחפשו בשביל לראות אם אתה דפוק: אם אתה יכול לדעת מי אתה בכלל. מה שאני אעשה, החליט, אני אעצור ברגע שאראה מקום חניה, אעצור מרצוני לפני שהוא ידליק את האור שלו או יעשה משהו, ואז כשיחלוף לצדי, אני אגיד שיש לי גלגל משוחרר או משהו מכאני. הם תמיד חושבים שזה גדול, הוא חשב. כשאתה נכנע ככה ולא יכול להמשיך. זה כמו לזרוק את עצמך על הרצפה, כמו שחיות עושות, לחשוף את הבטן הרכה החשופה והלא-מוגנת שלך. אני אעשה את זה, חשב. הוא עשה את זה, חתך ימינה והתנגש עם הגלגלים הקדמיים של המכונית במדרכה. מכונית המשטרה המשיכה לנסוע. עצרתי סתם, חשב. עכשיו יהיה קשה להשתלב שוב, התנועה כל-כך כבדה. הוא כיבה את המנוע. אולי אני רק אשב בחניה כמה זמן, החליט, ואעשה מדיטציה של גלי אלפא או אכנס למצבי תודעה שונים. אני אסתכל על החתיכות שהולכות ברגל. מעניין אם מייצרים ביוסקופ לחרמנים. במקום גלי אלפא. גלי חרמנות, קודם קצרים מאוד, ואז ארוכים יותר, גדולים יותר, עד שהם יוצאים מהסקאלה. זה לא לוקח אותי לשום מקום, הבין. אני צריך להסתובב ולנסות למצוא מישהו שיש לו. אני חייב לחדש את האספקה שלי או שעוד מעט אשתגע, ואז לא אוכל לעשות כלום. אפילו לשבת ליד הכביש כמו עכשיו. לא רק שלא אדע מי אני, לא אדע אפילו איפה אני, או מה קורה. מה קורה? שאל את עצמו. איזה יום היום? אם הייתי יודע איזה יום היום הייתי יודע את כל היתר; זה יחזור לאט לאט.יום רביעי, לוס-אנג'לס, ווסטווד לפני, אחד מהקניונים הענקיים האלה, מוקף בחומה, שמעיפים אותך ממנה כמו כדור גומי - חוץ ממקרה שיש עליך כרטיס אשראי ושאתה מעביר אותו בפתח האלקטרוני. לא היה לו כרטיס אשראי לאף אחד מהקניונים, והוא היה יכול להסתמך רק על דיווח מילולי בנוגע לאיך שנראו החנויות בפנים. המון חנויות, כנראה, שמכרו מוצרים טובים לסטרייטים, במיוחד לנשים של הסטרייטים. הוא הביט בשומרים החמושים לובשי המדים בשער הקניון שבדקו את כולם. בודקים שהגבר או האשה מתאימים לכרטיס האשראי שלהם, ושהכרטיס לא נגנב, נמכר, נקנה, שימש למעשה מרמה. הרבה אנשים נכנסו דרך השער, אבל הוא תיאר לעצמו שרבים מהם באו רק להסתכל בחלונות. לא היו כל-כך הרבה אנשים עם כסף או דחף לקנות בשעה כזו, הוא חשב. מוקדם, רק אחרי שתיים. בלילה; זה היה הזמן. החנויות מוארות כולן. הוא יכול - כל האחים והאחיות היו יכולים - לראות את האורות מבחוץ, כמו מקלחות של גצים, כמו פארק שעשועים לילדים מבוגרים. החנויות בצד הזה של הקניון שלא דרשו כרטיס אשראי, וללא שומרים חמושים, לא היו משהו. חנויות שירות: חנות נעליים וחנות טלוויזיות, מאפייה, מקום לתיקון מכשירי חשמל ביתיים, מכבסה אוטומטית. הוא הסתכל על בחורה שלבשה ז'קט פלסטיק קצר ומכנסי סטרץ' ושוטטה מחנות לחנות; היה לה שיער יפה, אבל הוא לא הצליח לראות את הפנים שלה, לראות אם היא מדליקה. גוף לא רע, חשב. הבחורה נעצרה לזמן-מה מול חלון ראווה שבו הוצגו דברי עור. היא בחנה ארנק עם גדילים; הוא ראה אותה מסתכלת, מודאגת, זוממת על הארנק. אני מתערב שהיא תיכנס ותבקש לראות אותו, חשב. הבחורה נכנסה לחנות, כמו שחשב. בחורה אחרת הגיעה ממרכז התנועה שעל המדרכה, לבושה בחולצה מצויצת, עקבים גבוהים, עם שיער כסוף ויותר מדי איפור. היא מנסה להיראות יותר מבוגרת ממה שהיא באמת. בטח עוד לא סיימה תיכון. אחריה לא הגיע שום דבר ששווה לדבר עליו, אז הוא הזיז את החוט שקשר את תא המסמכים והוציא חפיסת סיגריות. הוא הניע את המכונית והדליק את הרדיו, מכוון לתחנת רוק. פעם היה לו טייפ קסטות, סטיראו, אבל בסוף, יום אחד, כשהיה מסטול, שכח להכניס אותו הביתה כשנעל את המכונית; כמובן שכל המערכת נגנבה עד שחזר. זה מה שיוצא לך מחוסר זהירות, חשב, ועכשיו היה לו רק את הרדיו הדפוק הזה. יום אחד יקחו גם אותו. אבל הוא ידע איפה יוכל להשיג רדיו אחר, משומש, כמעט בחינם. בכל מקרה, המכונית עצמה תיגמר יום אחד; טבעות השמן שלה היו גמורות והדחיסה ירדה בצורה רצינית. לילה אחד שרף שסתום על הכביש המהיר כשחזר הביתה עם הרבה חומר טוב; לפעמים, כשהיה מצליח בגדול, היה נכנס לפרנויה - לא בגלל השוטרים, כמו מהפחד שמסטולים אחרים ישדדו אותו. איזה מסטול שנואש מגמילה ומחוק כמו איזה בן-זונה. עכשיו עברה בחורה שגרמה לו להבחין בה. שיער שחור, יפה, עוברת לאט; היא לבשה חולצה פתוחה עד הבטן וג'ינס לבנים שראו הרבה כביסות. הי, אני מכיר אותה, חשב. זו החברה של בוב ארקטור. זו דונה. הוא פתח את דלת המכונית ויצא החוצה. הבחורה הביטה בו והמשיכה ללכת. הוא הלך אחריה. היא חושבת שאני רוצה להתחיל אתה, חשב כשהתפתל בין האנשים. באיזו קלות היא תפסה מהירות; בקושי ראה אותה עכשיו, כשהסתכלה אחורה. פנים תקיפים, רגועים& הוא ראה עיניים גדולות שבחנו אותו, מחשבות את המהירות שלו ואם יוכל להשיג אותה. לא בקצב הזה, חשב. היא באמת זזה מהר. בפינה עצרו אנשים וחיכו שהרמזור יראה 'עבור' במקום 'אל תעבור'; מכוניות חתכו בפראות שמאלה. אבל הבחורה המשיכה, מהר, אם כי בצורה מכובדת, מפלסת דרך בין המכוניות המטורפות. הנהגים הביטו בה נעלבים. היא לא שמה לב.'דונה!' הוא מיהר אחריה כשהרמזור התחלף ל'עבור' והשיג אותה. היא לא רצה, אבל הלכה מהר. 'את לא החברה של בוב ארקטור?' אמר. הוא הצליח לעבור לפניה כדי לבחון את פניה. 'לא,' אמרה,' לא.' היא התקדמה לעברו, ישר אליו; כיוון שהחזיקה סכין קצר מכוון לעבר בטנו, הוא נסוג לאחור. 'תתחפף,' אמרה, ממשיכה להתקדם מבלי להאט או להסס. 'בטח שאת החברה שלו,' אמר. 'פגשתי אותך אצלו.' הוא כמעט ולא ראה את הסכין, רק חתיכה זעירה של להב מתכתי, אבל ידע שהוא שם. היא הייתה יכולה לדקור אותו וללכת הלאה. הוא המשיך לפסוע לאחור, מוחה. הבחורה הסתירה את הסכין טוב כל-כך, שבטח אף אחד מהאנשים שהלכו לידם לא יכול היה לראותו. אבל הוא ראה; הוא היה מכוון ישר לעברו כשהתקדמה ללא היסוס. הוא פסע הצדה והבחורה המשיכה ללכת בשתיקה. 'בחיי!' אמר לעבר הגב שלה. אני יודע שזו דונה, חשב. היא פשוט לא קולטת מי אני, שהיא מכירה אותי. פוחדת, אני מתאר לעצמי; פוחדת שאני הולך להתלבש עליה. אתה חייב להיות זהיר, חשב, כשאתה פונה לחתיכה זרה ברחוב; כולן במצב הכן עכשיו. יותר מדי דברים קרו להן. סכין קטן ומסריח, חשב. חתיכות לא צריכות להסתובב אתם; כל אחד יכול לסובב את היד שלה ואת הלהב חזרה אליה מתי שרק ירצה. אני הייתי יכול. אם באמת הייתי רוצה להתלבש עליה. הוא עמד שם, כועס. אני יודע שזו הייתה דונה, חשב. כשפנה חזרה אל מכוניתו החונה, גילה שהבחורה עצרה, יצאה מתנועתם של עוברי האורח, עמדה עכשיו והביטה בו בשקט. הוא ניגש אליה בזהירות. 'לילה אחד,' אמר, 'אני ובוב ועוד חתיכה שמענו הקלטות ישנות של סיימון וגרפונקל, ואת ישבת שם -' היא מילאה קפסולות של מוות באיכות גבוהה, אחת אחת, עבודת נמלים, במשך למעלה משעה. אל פרימו. נומרו אונו: מוות. אחרי שגמרה היא נתנה גלולה לכל אחד מהם והם הורידו את זה, כולם יחד. חוץ ממנה. היא רק מוכרת את זה, אמרה. אם אני אתחיל להריץ, אוכל את כל הרווחים שלי. הבחורה אמרה, 'חשבתי שאתה רוצה להפיל אותי ולדפוק אותי.' 'לא,' אמר. 'רק רציתי לדעת אם את& ' הוא היסס. 'נגיד, רוצה הסעה. על המדרכה?' אמר, המום. 'באמצע היום?' 'אולי באיזה פתח. או שהיית מושך אותי למכונית.' 'אני מכיר אותך,' מחה. 'וארקטור היה מחסל אותי אם הייתי עושה את זה.' 'טוב, לא זיהיתי אותך.' היא התקדמה לעברו, שלושה צעדים. 'אני קצת לא רואה טוב.' 'את צריכה להרכיב עדשות מגע.' היו לה, חשב, עיניים יפות, גדולות וכהות וחמות. וזה העיד שלא הייתה על סמים. 'היו לי. אבל אחת נפלה לקערת פונץ'. פונץ' חמוץ, במסיבה. היא שקעה למטה, ואני מתארת לעצמי שמישהו שתה אותה. אני מקווה שזה היה טעים; היא עלתה לי שלושים וחמישה דולר.' 'את רוצה טרמפ למקום שאת הולכת אליו?' 'אתה תדפוק אותי במכונית.' 'לא,' אמר, 'אני לא מצליח להעמיד אותו עכשיו, בשבועיים האחרונים. זה בטח משהו שהם מוהלים בחומר. איזה כימיקל.' 'זה משפט טוב, אבל כבר שמעתי אותו. כולם דופקים אותי.' היא תיקנה את עצמה. 'מנסים, בכל אופן. ככה זה כשאת חתיכה. אני תובעת עכשיו איזה מישהו על הטרדה ותקיפה. אנחנו מבקשים ארבעים אלף פיצויים.' 'עד איפה הוא הגיע?' דונה אמרה, 'הוא שם את היד שלו על השד שלי.' 'זה לא שווה ארבעים אלף.' יחד, הם הלכו חזרה לעבר המכונית שלו. 'יש לך משהו למכור?' הוא שאל. 'ממש כואב לי. אני מחוק כמעט לגמרי, בעצם, כשאני חושב על זה, לעזאזל, אני ממש מחוק. אפילו כמה, אם יש לך.' 'אני יכולה להשיג לך קצת.' 'טבליות,' אמר. 'אני לא מזריק.' 'כן.' היא הנהנה במרץ, בראש מורכן. 'אבל אתה יודע, ממש קשה למצוא את זה עכשיו - האספקה התייבשה, זמנית. בטח גילית את זה כבר. אני לא יכולה להשיג לך הרבה, אבל -' 'מתי?' הוא קטע אותה. הם הגיעו כבר למכונית שלו; הוא עצר, פתח את הדלת, נכנס. דונה נכנסה מהצד השני. הם ישבו זה לצד זה.'מחרתיים,' אמרה דונה, 'אם אני אצליח לתפוס את הבחור ההוא. אני חושבת שאני יכולה.' חרא, חשב. מחרתיים. 'אי-אפשר קודם? נגיד אולי, הלילה?' 'מחר, הכי מוקדם.' 'כמה?' 'שישים דולר למאה.' 'או אלוהים,' אמר. 'זו מכה.' 'הם סופר טובים. קיבלתי ממנו כבר קודם; זה באמת לא מה שאתה קונה בדרך-כלל. תאמין לי - הם שווים את זה. למעשה, כשאני יכולה, אני מעדיפה לקבל את זה ממנו ולא ממישהו אחר. לא תמיד יש לו. אתה מבין, הוא נסע לא מזמן לדרום, אני חושבת. רק עכשיו חזר. הוא הביא אותם בעצמו, אז אני יודעת שהם בטח טובים. ואתה לא צריך לשלם לי מראש. כשאני אביא אותם. בסדר? אני סומכת עליך.' 'אני אף פעם לא משלם מראש,' אמר. 'לפעמים אתה חייב.' 'בסדר,' אמר. 'אז את יכולה להשיג לי לפחות מאה?' הוא ניסה לחשב, במהירות, כמה יוכל להשיג; תוך יומיים יוכל בוודאי לגייס מאה עשרים דולר ולקבל ממנה מאתיים. ואם תזדמן לו בינתיים עסקה טובה יותר, מאנשים אחרים שיש להם, הוא יוכל לשכוח את העסקה אתה ולקנות מהם. זה היה היתרון בכך שלא שילמת מראש, וככה גם לא נשרפת. 'יש לך מזל שנתקלת בי,' אמרה דונה אחרי שהניע את המכונית והשתלב בתנועה. 'אני אמורה לפגוש איזה מישהו עוד שעה, הוא בטח היה לוקח את כל מה שאני יכולה להשיג& ואז לא היה לך מזל. זה היום שלך.' היא חייכה, וגם הוא. 'הלוואי שהיית יכולה להשיג אותם קודם,' אמר. 'אם אני אצליח& ' היא פתחה את הארנק שלה והוציאה פנקס קטן ועט שהייתה עליו כתובת 'ספארקס כוונון מצברים'. 'איך אני משיגה אותך, ושכחתי איך קוראים לך.' 'צ'רלס ב. פרק,' אמר. הוא נתן לה את הטלפון שלו - לא שלו, באמת, את מספר הטלפון בביתו של חבר סטרייט ששימש אותו להודעות מסוג זה - והיא כתבה הכל בשקידה. איזה קשיים יש לה בכתיבה, חשב. היא הסתכלה על הדף ושרבטה באיטיות& לא מלמדים היום את החתיכות שום דבר בבית-ספר, חשב. בורה לגמרי. אבל יפה. אז היא בקושי יכולה לקרוא או לכתוב; אז מה? מה שחשוב אצל חתיכה זה שדיים יפים. 'אני חושבת שאני זוכרת אותך,' אמרה דונה. 'בערך. הכל מטושטש, הלילה ההוא; ממש הייתי מחוקה. אני רק זוכרת בבירור שהכנסתי את האבקה לקפסולות הקטנות ההן - קפסולות של ליבריום - שפכנו את התכולה המקורית. בטח שפכתי חצי. על הרצפה, אני מתכוונת.' היא הביטה בו מהורהרת, בזמן שנהג. 'אתה נראה בחור טוב,' היא אמרה. 'ואתה תהיה בשוק אחר-כך? אחרי כמה זמן אתה תרצה עוד?' 'בטח,' אמר, תוהה אם יצליח להשיג מחיר טוב יותר עד שיראה אותה שוב; הוא חשב שכן. בכל מקרה הוא זוכה. זאת אומרת, בכל מקרה הוא ישיג חומר. האושר, חשב, הוא לדעת שיש לך כמה גלולות. היום שמחוץ למכונית, וכל האנשים העסוקים, אור השמש והפעילות, חלפו מולו מבלי שיבחין בהם; הוא היה מאושר. תראו מה מצא בטעות - בעצם, בגלל ששחורה-לבנה נסעה אחריו במקרה. אספקה חדשה ולא צפויה של חומר מ'. מה עוד הוא יכול לבקש מהחיים? הוא בטוח יכול לבנות עכשיו על שבועיים, כמעט חצי חודש, לפני שיישבר, או כמעט יישבר - גמילה מחומר מ' הפכה את השניים לאותו דבר. שבועיים! לבו גאה בקרבו והוא הריח, לרגע, דרך חלונות המכונית הפתוחים, את ההתרגשות הקצרה של האביב. 'רוצה לבוא אתי לבקר את ג'רי פבין?' שאל את הבחורה. 'אני מעביר כמה מהדברים שלו למרפאה פדראלית מספר שלוש. לקחו אותו לשם אתמול בלילה. אני מעביר רק קצת בכל פעם, כי יש סיכוי שהוא יחזור ואני לא רוצה לסחוב הכל בחזרה.' 'עדיף שלא אראה אותו,' אמרה דונה. 'את מכירה אותו? את ג'רי פבין?' 'ג'רי פבין חושב שאני זו שהדביקה אותו בחרקים האלה.' 'כנימות.''טוב, אז הוא לא ידע מה הם. כדאי שאני אשמור מרחק. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה ממש עוין. זה הקולטנים שלו, במוח, לפחות זה מה שאני חושבת. ככה זה נראה, לפי מה שכתוב עכשיו בעלונים הממשלתיים.' 'אי-אפשר לשקם אותם, נכון?' הוא אמר. 'לא,' אמרה דונה. 'זה בלתי הפיך.' 'האנשים במרפאה אמרו שהם ירשו לי לראות אותו, ושהם חושבים שהוא יוכל לעבוד קצת, את יודעת -' הוא נופף בידו. 'שהוא לא יהיה -' הוא נופף שוב; היה קשה למצוא מילים לזה, מה שניסה להגיד על החבר שלו. כשהיא מביטה בו, אמרה דונה, 'אין לך נזק במרכזי הדיבור, נכון? ב - איך קוראים לזה? - באונה העורפית.' 'לא,' הוא אמר. בלהט. 'יש לך איזו פגיעה?' היא טפחה על ראשה. 'לא, פשוט& את יודעת. קשה לי להגיד את זה על המרפאות המזוינות האלה; אני שונא את הקליניקות האלה של חולי העצבים והדיבור. פעם ביקרתי שם מישהו, הוא ניסה להבריק את הרצפה - אמרו שהוא לא יכול להבריק רצפה, זאת אומרת, הוא לא הצליח לקלוט איך עושים את זה& מה שאכל אותי זה שהוא המשיך לנסות. זאת אומרת, לא שעה או משהו כזה; הוא ניסה כשחזרתי חודש אחר-כך. בדיוק כמו קודם, שוב ושוב, כמו שראיתי אותו כשבאתי לבקר בפעם הראשונה. הוא לא הבין למה הוא לא מצליח לעשות את זה. אני זוכר את ההבעה על הפנים שלו. הוא היה בטוח שהוא יעשה את זה טוב אם הוא ימשיך לנסות ויבין מה הוא לא עושה נכון. 'מה אני לא עושה נכון?' הוא שאל אותם כל הזמן. לא הייתה שום אפשרות להסביר לו. זאת אומרת, הם הסבירו לו - לעזאזל, אני הסברתי לו - אבל הוא בכל זאת לא הצליח להבין את זה.' 'הקולטנים במוח שלו, הם אלה שהולכים ראשונים לפי מה שקראתי,' אמרה דונה בשלווה. 'מקום במוח של מישהו שחטף פגיעה קשה או משהו כזה, חזקה מדי.' היא הביטה במכונית שלפניהם. 'תראה, הנה פורש חדשה עם שני מנועים.' היא הצביעה בהתרגשות. 'וואו.' 'הכרתי בחור אחד שגנב פורש חדשה כזאת,' אמר, 'והוציא אותה לכביש המהיר ונסע במהירות של מאתיים שישים - וחוסל.' הוא נופף בידו. 'ישר לתוך תחת של משאית. הוא בכלל לא ראה אותה, אני חושב.' הוא הריץ פנטזיה בראש: הוא בעצמו ליד ההגה של הפורש, אבל הוא הבחין במשאית, בכל המשאיות. וכולם על הכביש המהיר - כביש הוליווד בשעת עומס - הבחינו בו. בטוח הבחינו בו, האיש הגבוה היפה, רחב הכתפיים, בפורש החדשה, שנסע במהירות מאתים מייל לשעה, וכל השוטרים נראים פעורי-פה ונואשים. 'אתה רועד,' אמרה דונה. היא שלחה יד והניחה אותה על זרועו. יד שקטה, והוא הגיב אליה מיד. 'תאט.' 'אני עייף,' אמר. 'הייתי ער שני לילות ושני ימים וספרתי חרקים. ספרתי אותם ושמתי בבקבוקים. ובסוף, כשנפלנו, וקמנו בבוקר למחרת, היינו מוכנים לשים את הבקבוקים במכונית, בשביל לקחת אותם ולהראות לרופא, ולא היה בהם כלום. ריקים.' עכשיו הוא חש ברעד, וראה אותו בידיו, על ההגה, הידיים הרועדות על ההגה, במהירות של שלושים ק'מ לשעה. 'כל אחד מהבקבוקים המזוינים,' הוא אמר. 'כלום. אין חרקים. ואז תפסתי, הבנתי לעזאזל. זה נקלט אצלי, בנוגע למוח שלו. המוח של ג'רי.' האוויר כבר לא הריח כמו אביב, ולפתע חשב, שהוא צריך בדחיפות מנה של חומר מ'; השעה הייתה מאוחרת משחשב, או שלקח פחות ממה שחשב. למרבה המזל, הייתה אתו האספקה הניידת שלו, במגרת המסמכים, מאחור. הוא התחיל לחפש מקום חניה ריק, כדי לעצור. 'המוח שלך מתעתע בך,' אמרה דונה מרוחקת; היא התכנסה בתוך עצמה, הלכה למקום רחוק. הוא תהה אם הנהיגה הפרועה שלו מרדימה אותה. יכול להיות.ללא הסכמתו, הופיע לפתע סרט פנטזיה נוסף בראשו: בהתחלה ראה איך פונטיאק גדולה חונה, צדה האחורי עומד על ג'ק שהחליק, וילד, בערך בן שלוש-עשרה, עם שיער קש ארוך, מנסה למנוע מהמכונית להידרדר, ובאותו זמן צורח לעזרה. הוא ראה את עצמו ואת ג'רי פבין רצים יחד מהבית, הבית של ג'רי, אל המכונית, לאורך שביל החניה המכוסה פחיות בירה. הוא עצמו תפס את ידית הדלת מהצד של הנהג כדי לפתוח אותה, ללחוץ על הבלמים. אבל ג'רי פבין, שלבש רק מכנסיים, אפילו בלי נעליים, שערו פרוע - הוא ישן - ג'רי רץ מסביב למכונית, לצד האחורי, והעיף, עם הכתף החשופה והחיוורת שלו, שאף פעם לא ראתה אור יום, את הילד מהמכונית. הג'ק התכופף ונפל, המכונית נפלה על הקרקע, הצמיג והגלגל התגלגלו, ולילד לא קרה דבר. 'מאוחר מדי בשביל הבלם,' התנשף ג'רי, מנסה להסיט את שערו השמנוני המכוער מעיניו וממצמץ. 'לא היה זמן.' 'הוא בסדר?' צרח צ'רלס פרק. לבו פעם עדיין בכוח. 'כן.' ג'רי עמד ליד הילד, מתנשף. 'חרא!' צרח בזעם על הילד. 'לא אמרתי לך לחכות עד שנעשה את זה אתך? וכשהג'ק מחליק - לעזאזל, בן-אדם, אתה לא יכול לבלום שניים וחצי טון!' פניו התעוותו. הילד, ראטאס הקטן, נראה אומלל והתכווץ אשם. 'אמרתי לך שוב ושוב!' 'אני רצתי לבלמים,' הסביר צ'רלס פרק, יודע שהטפשות שלו, שהפשלה שלו היו גדולות כמו זו של הילד, קטלניות באותה מידה. הכישלון שלו, כאדם בוגר, להגיב נכון. אבל הוא רצה להצדיק את זה בכל זאת, כמו הילד, במילים. 'אבל עכשיו אני מבין -' המשיך לקשקש, ואז נעלמה הפנטזיה; למעשה זה היה שידור חוזר של סרט תעודה, כי הוא זכר את היום שבו זה קרה, בזמן שהם עוד גרו יחד. האינסטינקט הטוב של ג'רי - אחרת ראטאס היה שוכב מתחת לפונטיאק כשעמוד השדרה שלו מרוסק. שלושתם חזרו הביתה בקדרות, אפילו לא רדפו אחרי הגלגל והצמיג שהמשיכו להתגלגל. 'ישנתי,' רטן ג'רי כשנכנסו לתוך ביתו החשוך. 'זו הפעם הראשונה בשבועיים האחרונים שהחרקים נתנו לי לישון. לא ישנתי כבר חמישה ימים - כל הזמן רצתי. חשבתי שאולי הם הסתלקו. חשבתי שהם ויתרו סוף סוף והלכו למקום אחר, לשכנים למשל, ועזבו את הבית לגמרי. עכשיו אני מרגיש אותם שוב. זו כבר המדבקה העשירית ששמתי נגד חרקים, אולי האחת-עשרה - והם שוב רימו אותי, כמו שהם עשו עם כל האחרים.' אבל קולו היה שקט עכשיו, לא כעוס, רק חרישי ומופתע. הוא הניח יד על ראשו של ראטאס ונתן לו טפיחה מהירה. 'ילד מטומטם שכמוך - כשהג'ק נופל, תעוף משם לכל הרוחות. שכח את המכונית. אף פעם אל תעמוד מאחוריה ותנסה לדחוף את כל המסה הזו ולבלום אותה עם הגוף שלך.' 'אבל ג'רי פחדתי שהציר -' 'שיזדיין הציר. שהמכונית תזדיין. אלה החיים שלך.' הם עברו דרך הסלון החשוך, שלושתם, ושובו של הרגע שחלף כבר כבה וגווע לנצח. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |