|
|
||||
|
טרנסיה - פרק ראשון - רק און ליין
גרג אגן עברית יעל סלע - שפירו |
|||||
|
|
|||||
| אנו שמחים להביא לכם את הפרק הראשון מתוך ספרו של סופר המדע הבדיוני האוסטראלי גרג אגן. הספר, כזכור, תורגם בהוצאת 'אופוס' אך נגנז משיקולים שיווקיים ולא יצא לאור במהדורה מודפסת. הפרק מוגש לכם באדיבות הוצאת 'אופוס'. לפרטים נוספים ראו ידיעה באגף החדשות של ISF (ראו קישור מצורף בצד ימין למעלה) | |||||
| ________________________חלק ראשון________________________ ____________________________1___________________________ האי היה קטן מדי למגורי אדם, ומרוחק מדי מהנתיבים הימיים המקובלים מכדי לשמש נקודת ציון למנווטים, ומשום כך מעולם לא הייתה לאנשי קַי וטַנִימְבַּר סיבה להעניק לו שם. שליטי יַוָוה וסוּמַטְרָה שתבעו מסים מאיי התבלינים, לא היו ערים לקיומו, ופְּרַאבִּיר לא איתר אותו בשום מפה מן המפות ההולנדיות והפורטוגזיות שנסרקו והיו זמינות ברשת. לדידן של הרשויות האינדונזיות של ימינו, היה האי רסיס על מפת מָלוּקוּ פְּרוֹפִּינְסי (1) , שנכלל בה, יחד עם אלפי סלעים אחרים שאינם ניתנים ליישוב, רק בשם השלמות. פּראבּיר קפץ על ההזדמנות שנקרתה בדרכו עוד לפני שעזבו את כַּלכַּתָה, והחל מיד לחבר רשימה של אפשרויות, אך ההחלטה הזו הייתה חייבת להתקבל בכובד ראש. הוא התגורר באי יותר משנה לפני שגמר בדעתו כיצד לכנותו. הוא בדק את תגובת ידידיו ובני כיתתו למילה לפני שהשחיל אותה בשיחה עם הוריו. אביו חייך בקורת רוח, אך אז נמלך בדעתו. 'למה שם יווני? אם אתה לא מתכוון להשתמש בשפה מקומית... למה לא בֶּנגלית?' פּראבּיר השיב לו מבט מבולבל. שמות מובנים בקלות נשמעו משעממים. למה להסתפק ב'נהר הגדול' העילג כשאפשר ליהנות מהשם המפואר 'ריוֹ גְרָנְד'? לא ייתכן שאביו אינו חש כך. הרי הוא עצמו עשה אותו הדבר. 'מאותה סיבה שנתת לפרפר שם לטיני'. אמו צחקה. 'אין לך תשובה לזה!' ואביו התרצה, והניף את פּראבּיר באוויר לסחרורים ולדגדוגים. 'בסדר! בסדר! טֶרָנֶסְיה!' אך כל זה התרחש לפני לידת מָדְהָארְסי, לפני שהיא עצמה כונתה בשם (מלבד השם המילולי מדי 'בליטה בטעות'). עכשיו עמד פּראבּיר על החוף, נושא את אחותו אל השמים, סובב סביב עצמו באטיות ומזמר 'טֶרָנֶסְיה! טֶרָנֶסְיה!' מדְהארְסי השפילה אליו מבטה, מעוניינת יותר בצפייה בו הוגה את המילה מאשר בהשקפה על הנוף שניסה להציג בפניה. האם זה נורמלי להיות קצרת רואי בגיל חמישה-עשר חודשים? פּראבּיר החליט לבדוק. הוא קירבהּ לפניו והצמיד לפניה נשיקה קולנית, ואז כשל וכמעט מעד. משקלה עלה מהר יותר מכפי שהתחזק כוחו. הוריו טענו שהם אינם מתחזקים כלל, ושניהם סירבו זה מכבר להניפו מעל ראשם. 'ברוכה הבאה למהפכה', אמר פּראבּיר למדְהארְסי, מוודא כי אין שם צדפים ואלמוגים לפני שהניחה על החול המסמא בלובנו. 'מה?' 'אנחנו נתכנן מחדש את הגוף שלנו. כך תמיד אוכל להרים אותך, אפילו כשאני אהיה בן תשעים ואחת ואת תהי בת שמונים ושלוש'. היא צחקה מדבריו על העתיד הרחוק והלא נתפש. פּראבּיר היה לגמרי בטוח שהיא מבינה את המספר שמונים ושלוש טוב בערך כפי שהוא מבין את המספר, נאמר, עשר בחזקת מאה. הוא גהר מעליה, זקף שמונה פעמים את כל אצבעותיו, ואז עוד שלוש אצבעות. היא צפתה בו, לא בטוחה בכוונתו אך שקועה בו כליל. פּראבּיר הביט בעיניה השחורות כעורב. הוריו לא הבינו את מדְהארְסי: הם לא הבחינו בהבדל בין הרגשות שעוררה בהם לבין מי שהייתה. פּראבּיר עצמו הבין רק בזכות זיכרונות עמומים של איך זה להיות בפנים. 'אוי, יפהפייה קטנה', הוא המה. מדְהארְסי חייכה אליו חיוך זומם. פּראבּיר הפנה את מבטו ממנה והשקיף לאורך החוף, אל צבעי הטורקיז של ים בַּנְדָה. ממקום מושבו נראו הגלים הנשברים על החוף מתונים, אך הוא חווה די הפלגות מעבורת לא יציבות מטוּאֵל ומאַמְבּוֹן כדי להבין עד כמה יכולה רוח מונסון יציבה להסעיר את הים, ועל אחת כמה וכמה סערה. אך אף על פי שטֶרָנֶסְיה היה מוגן מפני עוצמתו של האוקיינוס הפתוח, האיים הגדולים שחיפו עליו - טימוֹר, סוּלַבֶסִי, סֶרַם וגיניאה החדשה - היו רחוקים עד שלא ניתן היה לראותם. אפילו הסלע הקרוב ביותר, האלמוני באותה המידה, היה בלתי נראה מהחוף.'בגבהים נמוכים, המרחק לאופק הוא הקירוב של השורש הריבועי של מכפלת גובהך מעל פני הים ברדיוס כדור הארץ'. פּראבּיר דמיין משולש ישר זווית, קודקודיו במרכז כדור הארץ, בנקודה באופק ובעיניו שלו. הוא שרטט את פונקציית המרחק במחשב שלו, וידע על פה נקודות רבות על העקומה. החוף הִשתפל בתלילות, ועל כן עיניו בוודאי נמצאות כשני מטרים מעל פני הים. כלומר, הוא יכול לראות למרחק של חמישה קילומטרים. אם יטפס על הר הגעש החרוטי של טֶרָנֶסְיה עד שיתגלה לעיניו הקרוב מבין איי טַנִימְבַּר הרבים, אזי הגובה באותה נקודה - מערכת הניווט הלווייני שבמחשב שלו תוכל לקבוע מהו - יאפשר לו לחשב בדיוק מה מרחקם ממנו. אך הוא כבר ידע את המרחק מהמפות: כמעט שמונים קילומטרים. לכן יכול היה להפוך את החישוב על פיו, ולהשתמש בו כדי לוודא את גובהו: הנקודה הנמוכה ביותר שממנה יוכל לראות יבשה תהיה בגובה חמש מאות מטרים. הוא ינעץ יתד באדמה כדי לסמן אותה. הוא פנה אל מרכז האי, והבחין אך בקושי בפסגה השחורה מבעד לעצי הקוקוס המקיפים את החוף. הטיפוס נראה לו ארוך, על אחת כמה וכמה אם ברוב הדרך יצטרך לשאת את מדְהארְסי. 'את רוצה ללכת לראות את אמא?' מדְהארְסי עיקמה פרצופה. 'לא!' היא תמיד רצתה את אמא עוד ועוד, אך ידעה מתי הוא מנסה להיפטר ממנה. פּראבּיר משך בכתפיו. הוא יוכל לערוך את הניסוי מאוחר יותר; אין דבר בעולם ששווה התקף זעם. 'אז את רוצה ללכת לשחות?' מדְהארְסי הנהנה בהתלהבות וקמה על רגליה, ואז הידסה בחוסר יציבות לעבר המים. פּראבּיר הניח לה לצבור יתרון הובלה, ואז דהר אחריה על החוף בשאגות. היא הציצה בו בבוז מעבר לכתפה, נפלה, קמה והמשיכה בריצה. פּראבּיר חג סביבה במעגלים עד שעמדה בקושי במים הרדודים, כפות רגליו מתיזות מים, אך הוא הקפיד לא להתקרב אליה מדי; לא הוגן להתיז מים על פניה. כשהגיעו המים מעט מעל גובה מותניה, צנחה לתוכם והחלה לשחות, זרועותיה השמנמנות חותרות בשיטתיוּת.פּראבּיר הביט בה בהערצה. לפעמים זה היה בלתי נמנע: לפעמים חש בעצמו בתופעת-מדְהארְסי: אותה ההתרגשות המתוקה, אותה העדנה, אותה הגאווה שניכרה בפני אביו ואמו. הוא נאנח עמוקות וצנח לאחור אל תוך המים, נוגע בקרקעית, פוקח את עיניו לחוש בצריבת המלח ולצפות לרגע באור השמש המעומעם לפני שקם על רגליו, רטוב מכף רגל ועד ראש, לשביעות רצונו. הוא ניער את שערו מעיניו ואז בוסס במים בעקבות מדְהארְסי. המים הגיעו לגובה צלעותיו כשהדביק אותה; הוא נטה קדימה והחל לשחות לצדה. 'הכול בסדר אתך?' היא לא כיבדה אותו בתשובה, רק בהחמצת פנים על העלבון המרומז. 'אל תתרחקי'. כשהיו לבד, הכלל היה שהעומק המרבי הוא כזה שבו פּראבּיר מסוגל לעמוד. הוא התמרמר מעט, אך הרגיש שיוכל לחיות היטב גם מבלי להסתכן בכך שייאלץ למשותה בשחייה, צורחת ונאבקת, ולגרור אותה לחוף מבטחים. הוא לא הביא עמו את המסכה שלו, אך הראות הייתה די טובה גם כשראשו מעל המים. כשנעצר והניח למערבולת שיצר לשקוע, ראה טוב מספיק כמעט כדי לספור גרגירי חול על הקרקעית. השונית השתרעה במרחק מאה מטרים לפניהם, אך בכל זאת היו תחתיו כוכבי ים סגולים כהים, ספוג ושושנות ים בודדות שנצמדו לשברי אלמוג. הוא הבחין בקונכייה צהובה-חומה חרוטית, גדולה כאגרופו, וצלל להביט בה מקרוב. במים שוב היטשטש הכול, והיה עליו כמעט להצמיד את פניו לקרקעית כדי לראות שהקונכייה מאוכלסת. הוא נשף בועות אל הרכיכה החיוורת בפנים; כשנרתעה מפניו הוא נסוג במבוכת-מה, צועד כמה צעדים לאחור על ידיו לפני שהזדקף. נחיריו היו מלאים מֵי ים; הוא רוקן אותם בקולניות, ואז הצמיד את לשונו לחכו הצורב. הוא חש כאילו תחבו צינור במורד אפו. מדְהארְסי הקדימה אותו בעשרים מטרים. 'הי!' הוא כבש את בהלתו; הדבר האחרון שרצה היה להבהיל אותה. הוא שחה אחריה בתנועות ארוכות ואטיות, הגיע אליה במהירות מספקת לטעמו והרגיע את עצמו. 'רוצה לחזור עכשיו, מָאדי!?' היא לא ענתה, אך עווית חוסר ודאות חלפה על פניה, כאילו איבדה את האמון ביכולתה לעשות דבר כלשהו מלבד להמשיך לשחות קדימה. פּראבּיר אמד את העומק במבט אחד; אין טעם אפילו לנסות לעמוד. הוא לא יוכל לתפוס אותה וללכת לחוף, מתעלם מצרחותיה, מחבטותיה וממריטות שערו. הוא שחה לצדה, מנסה להנחות אותה לשחות בקשת. אבל הוא חשש מהתנגשות הרבה יותר ממנה. אולי אם פשוט יתפוס אותה ויסובבה לאחור, כאילו מתוך משחק, היא לא תתרגז. הוא הזדקף במים ושלח אליה את ידיו בחיוך, אך היא השמיעה קול יבבה, כאילו הפחיד אותה. 'ששש. אני מצטער'. פּראבּיר הבין את רגשותיה באיחור; כך חש בעצמו כאשר היה חוצה נחל או חלקת בִּצה על בול עץ המונח לרוחבם, ואביו ואמו היו מאבדים את סבלנותם ושולחים ידיהם לאחור כדי להרימו. אין דבר יותר מתסכל מזה. מלכתחילה היה קופא אם רק מישהו היה מביט בו, מאיץ בו למהר. לבדו, יכול היה לעשות הכול - כבדרך אגב, בלי משים - אפילו להתהפך גבוה מעל פני הקרקע. מדְהארְסי ידעה שעליה להסתובב, אך התמרון היה כה מרתיע עד שלא יכלה להביא עצמה לחשוב עליו.פּראבּיר קרא בהתרגשות: 'הסתכלי! על השונית! איש מים!' מדְהארְסי עקבה אחר מבטו בחוסר ביטחון. 'ישר לפנינו. היכן שנשברים הגלים'. פּראבּיר תיאר דמות עולה מן הקצף, גונבת מים מכל גל צונח. 'עכשיו רואים רק את הראש ואת הכתפיים שלו, אבל עוד מעט נראה את הכול. תראי, זרועותיו משתחררות!' פּראבּיר דמיין איברים נוטפים ושקופים למחצה עולים מן המים, אגרופיהם קמוצים. הוא לחש: 'אני חושב שכבר ראיתי את איש המים הזה, מהחוף. גנבתי את אחת הקונכיות שלו. חשבתי שהוא לא ירגיש... אבל את יודעת איך הם. אם אתה לוקח מהם משהו, הם תמיד מוצאים אותך'. מדְהארְסי נראתה מבולבלת. פּראבּיר הסביר: 'אני לא יכול להחזיר לו אותה. היא לא פה, היא בצריף שלי'. לרגע נדמה היה שמדְהארְסי עומדת למחות שזו לא בעיה; פּראבּיר צריך פשוט להבטיח להחזיר את הקונכייה מאוחר יותר. אבל אז עלה בדעתה שיצור כזה אינו עתיד להפגין סבלנות ואמון. פניה אוֹרוּ. פּראבּיר בצרות. איש המים הוריד את זרועותיו ודחף את פני המים, בורא את גופו בכוח. שואג מכאב הלידה, חושף שיניים מבהיקות. פּראבּיר עשה סיבוב עצבני. 'אני חייב להסתלק מפה לפני שהידיים שלו ישתחררו. אם רואים איש מים רץ, זה מאוחר מדי. אף אחד לא נשאר בחיים לתאר איך זה נראה. את מוכנה להוביל אותי בחזרה אל החוף? להראות לי את הדרך לשם? אני לא יכול לחשוב. אני לא יכול לזוז. אני מפחד מדי'. פּראבּיר כל כך שכנע את עצמו באשליה עד ששיניו נקשו. הוא קיווה רק שאינו מגזים; מדְהארְסי הייתה מסוגלת לחרוץ בעורו שריטות איומות מבלי להניד עפעף, תוך התעלמות מצרחות המחאה שלו, אך לא פעם פרצה בבכי חסר ניחומים אם משהו גרם לו מצוקה. ואולם כעת השקיפה בשלווה על איש המים, והעריכה את הסכנה. היא הזדקפה במים כשהופיע היצור, ונסחפה כבר כרבע סיבוב הצדה. כעת פשוט פנתה אל החוף והחלה לשחות, בשוכחה את כל הקשיים. אורך זרועותיה היה רבע מזרועותיו שלו, והוא התקשה להעמיד פני מבועת מבלי לעקוף אותה. פּראבּיר הציץ מעבר לכתפו וצעק: 'יותר מהר, מאדי! כבר רואים את הצלעות שלו!' איש המים לכסן אליו מבט נזעם, מחקה באופן מגוחך ולהוט כריעת אצן. הוא התנודד לפנים ולאחור על קצות אצבעותיו הפרושות, שולף מן הגלים את גופו. פּראבּיר ראה את היצור נושם נשימה עמוקה, פולט מים מריאותיו דרך עורו דמוי הזכוכית, מכין עצמו לעולם של אוויר. מדְהארְסי החלה להכות במים בכף יד פרושׂה, כפי שעשתה תמיד כשהתעייפה. פּראבּיר חשב שבקרוב יגיעו למקום שבו יוכל לעמוד, אך חש שלא כדאי להתערב לפני שיהיה חייב. 'אני אצא מזה בשלום, נכון? אני פשוט צריך לנשום לאט ולהצמיד את אצבעותיי'. מדְהארְסי שלחה בו מבט אל-תתנשׂא נרגז, מפלחת את המים באצבעות פרושׂות בהגזמה לפני שקיבלה את עצתו והמשיכה לשחות. פּראבּיר נעצר והסתובב לבחון את רודפם. השלב האחרון היה תמיד קשה; נדרש מאמץ רב כדי להחזיק את עצמך בעודך מושך מעלה את רגליך מתחתיך. פּראבּיר עצם את עיניו ודמיין שהוא איש המים. כורע קדימה, זרועותיו נחות על הגלים, הוא אימץ את כל גופו עד ששריריו פלטו סילון מלח. לבסוף, בא על סיפוקו: הוא הרגיש את האוויר החם מאחורי ברכיו, על שוקיו. רגלו הימנית השתחררה; כף רגלו נחה בקלילות על פני המים, האדוות מדגדגות אותה כאילו הייתה כל אדווה גבעול עשב. הוא פקח את עיניו. איש המים הזדקף, נכון לזנק קדימה, רק רגל אחת עדיין לכודה בגלים ומעכבת אותו. פּראבּיר צעק והחל לשחות בעקבות מדְהארְסי. בתוך שניות, ידע, יחל המרדף. אך הוא לא העז להביט לאחור; משראית איש מים רץ, נגזר גורלך. תנועותיו הפראיות סובבו את גופה של מדְהארְסי; היא איבדה את המקצב והחלה לחבוט במים. פּראבּיר הדביק אותה כשראשה שקע מתחת למים; הוא אסף אותה בזרועותיו ושלח את רגליו לקרקע. אצבעותיו נגעו בחול ומדְהארְסי הייתה מעורסלת בבטחה, צמודה לחזהו. הדשדוש במים היה אטי כבסיוט, אך הוא דחף קדימה את גופו הנוקשה כעופרת. הוא דרך על ערוגת עשבי מים חומים, רועד עם כל צעד; העלים לא היו חדים או חלקלקים, אך הוא חשש שמשהו מסתתר ביניהם. מדְהארְסי המשיכה להיצמד אליו ללא טרוניות, לוטשת מבט לאחור. פּראבּיר חש את עור קרקפתו סומר. הוא יכול להכריז שהמשחק נגמר בכל רגע, שאיש לא רודף אחריהם, שהכול מומצא. בזרועותיו הייתה מדְהארְסי נוסעת, חסינה מפני החוקים, אך רק אם יפנה עכשיו ויביט במו עיניו, יוכיח עצם הישרדותו מעבר לכל ספק שאיש המים לא היה אמיתי. אבל הוא לא רצה לקלקל למדְהארְסי את המשחק. רגליו כמעט התקפלו כשהתנגש בחוף, אך הוא התייצב ופסע עוד כמה פסיעות; עצם ההליכה על אדמה מוצקה חיזק אותו. אז כרע והעמיד את מדְהארְסי על רגליה בטרם יפנה להשקיף על הים, ראשו מורכן כדי להסדיר את נשימתו. הוא חש סחרחורת מהפסקת המאמץ הגופני בפתאומיות, וכתמים שחורים כרכרו מול עיניו. אבל פּראבּיר היה כמעט בטוח שהוא מזהה כתם לחוּת על החול הצרוב, פסיעה אחת מעבר לקצה המים, מתאדה לנגד עיניו. מדְהארְסי הכריזה בקור רוח: 'רוצה אמא'.לפּראבּיר אסור היה להיכנס לצריף הפרפרים. חיסון המלריה לא השפיע עליו, ולכן הוחדרה לזרועו כמוסה קטנה שגרמה לו להזיע חומר דוחה-יתושים. ריחו של החומר לא יפגע בפרפרים, אך הוא עלול לשנות את התנהגותם, וחשד להטיה של ממש בממצאים עלול לקלקל את כל תצפיות הוריו. הוא הניח את מדְהארְסי כמה מטרים מן הפתח, והיא הידסה לעבר צליל קולה של אמו. פּראבּיר שמע את קולה של אמו עולה. 'איפה היית, מתוקה? איפה היית?' ואז פתחה מדְהארְסי במונולוג חסר-פשר על איש המים. פּראבּיר כרה אוזן פרק זמן שהספיק כדי לוודא שאינה מפלילה אותו, ואז יצא לשבת על ספסל ליד צריפו שלו. הייתה זו שעת אמצע הבוקר, והחוף כבר היה חם מדי, אך מרבית הקָמְפּוּנְג ייוותר מוצל עד הצהריים. פּראבּיר זכר את יום הגיעם, שלוש שנים קודם לכן, עם חצי תריסר פועלים מקַי בֶּסַאר שעזרו להם לברא צמחייה ולהרכיב את הצריפים המוכנים. הוא לא ידע אם הפועלים התלוצצו כשהתייחסו לששת הבניינים במילה שמובנה 'כפר', אך המונח דבק בהם. צליל ריסוק מוכר נשמע מפאתי הקָמפּוּנג; צמד יוני פירות נחת על עץ אגוז מוסקט. היונים הכחולות-לבנות היו גדולות יותר מתרנגולות, ואף שמבנה גופן היה אווירודינמי יותר בדרכו המפוטמת, פּראבּיר עדיין התפעל מכך שבכלל יכלו לעוף. אחת מהן פתחה את פיה, הנפער עד גיחוך, סביב אגוז מוסקט בגודל של משמש קטן; האחרת הביטה סביב בטיפשות, הומה ונוקשת בלשונה, לפני שהחליקה לחפש אוכל בעצמה. פּראבּיר תכנן לבחון את הרעיון שלו למדידת גבהים ברגע שישתחרר ממדְהארְסי, אבל בדרכו חזרה מהחוף עלו בדעתו כמה סיבוכים אפשריים. ראשית, הוא לא היה בטוח שיוכל להבחין בין חופו של אי מרוחק לבין חלק מצוק או מהר בעומק האי, הנראה מעל האופק בזכות גובהו. אם ישכנע את אביו להשאיל לו את המשקפת, אולי יוכל להבחין בין השניים, אבל הייתה בעיה נוספת, קשה יותר. אפקט השבירה - אותו תוצא שגרם לשמש להיראות נפוחה כשקרבה לקו האופק - יעקם את האור האמור לשמש לו כאחת מצלעות משולש פיתגורס. מישהו בוודאי מצא דרך להכליל זאת בחישוב ולא אמורה להיות בעיה למצוא את המשוואות המתאימות ולתכנת אותן למחשב שלו, אך גם אם יצליח למצוא את כל נתוני הטמפרטורה הנחוצים לו - ממודל מטאורולוגי אזורי כלשהו או הדמיה תרמית של לוויין מזג אוויר - לא יוכל להבין באמת מה הוא עושה; הוא סתם ימלא אחר הוראות. פתאום שמע פּראבּיר את שמו בין המלמולים הבוקעים מתוך צריף הפרפרים - לא מפיה של מדְהארְסי, שהייתה בקושי מסוגלת להגותו, אלא מפי אביו. הוא ניסה להבין את המילים הבאות, אך יוני הפירות מיאנו להחריש. הוא סרק את הקרקע כדי למצוא משהו לזרוק עליהן, ואז החליט שכל ניסיון להבריחן בוודאי יהיה כרוך בתהליך ארוך ורועש. הוא קם על רגליו והתגנב בחזרה אל הצריף, להצמיד את אוזנו לקיר הפיברגלאס. 'איך הוא יתמודד כשיחזור לבית ספר רגיל בהודו, בכיתה אמיתית הסגורה במשך שש שעות ביום, אם הוא לא למד לשבת בשקט חמש דקות רצופות? ככל שהוא ילמד מוקדם יותר, ההלם יהיה קטן יותר. אם נחכה עד שנגמור פה, הוא יהיה בן... כמה? אחת-עשרה, שתים-עשרה? הוא יהיה בלתי נשלט!' פּראבּיר הבין שאביו מדבר כבר כמה דקות. הוא תמיד החל בוויכוחים בנימה רגועה, כאילו הוא אדיש לנושא הנדון. מידת כעס כמו זו ששמע עכשיו חדרה לקולו רק לאחר כמה דקות של ויכוח. אמו צחקה את צחוק תראו-מי-שמדבר שלה. 'אתה היית בן אחת-עשרה בפעם הראשונה שישבת בכיתה!' 'כן, וזה היה מאוד קשה. ואני לפחות הייתי חשוף לחברה של בני אדם אחרים. את חושבת שהוא עובר חיברוּת נורמלי דרך קשר לווייני?' שתיקה כה ארוכה השתררה עד שפּראבּיר החל לחשוד שאמו עונה בשקט מכדי שישמע אותה. אז אמרה בצער: 'אז איפה? כַּלכַּתָה רחוקה מדי, רַגֶ'נְדְרָה. לא נראה אותו אף פעם'. 'זו טיסה של שלוש שעות'. 'מגַ'קַרְטָה!' אביו ענה בהיגיון: 'את מכירה דרך אחרת למדוד את זה? אם תוסיפי את הזמן שלוקח לצאת מפה, כל מקום על פני כדור הארץ יישמע רחוק מדי!' פּראבּיר חש תערובת מבלבלת של געגועים הביתה ופחד. כַּלכַּתָה. פי חמישים אנשים וכלי רכב מאשר באַמְבּוֹן, דחוסים בפי חמישה שטח. גם אם יצליח לשוב ולהסתגל לצפיפות, המחשבה שיהיה 'בבית' ללא הוריו וללא מדְהארְסי נראתה איומה יותר מאשר להיזנח באיזשהו מקום אחר - מחשבה סוריאליסטית ומטרידה כמו להתעורר בוקר אחד ולגלות שכולם פשוט נעלמו. 'טוב, ג'קַרְטָה לא באה בחשבון'. לכך לא נשמעה תשובה; אולי אביו מהנהן בהסכמה. הם דנו בכך בעבר: בכל רחבי אינדונזיה היו התפרצויות אלימות נגד מיעוט 'מעמד הסוחרים' הסינים - ואף כי בהשוואה לכך היה המיעוט ההודי זעיר ולא מורגש, הוריו כנראה חששו שהוא עלול לחטוף מכות בכל פעם שיעלו המחירים. פּראבּיר התקשה להאמין שהתנהגות מוזרה היא אפשרית, אבל מראֶה גדודי הילדים לובשי המדים, השרים שירים פטריוטיים, שראה בסיוריו באַמְבּוֹן, הפכוהו אסיר תודה לכל דבר שחצץ בינו לבין בתי הספר האינדונזיים. אביו אימץ נימה מפייסת. 'מה בנוגע לדָרְוִוין?' פּראבּיר זכר את דרווין היטב; הם העבירו שם חודשיים לפני לידתה של מדְהארְסי. הייתה זו עיר נקייה, רגועה ומשגשגת - וכיוון שהאנגלית שלו טובה מהאינדונזית שלו, קל היה לו לדבר עם תושביה יותר מאשר עם תושבי אַמְבּוֹן. אך בכל זאת לא רצה שיַגְלו אותו אליה. 'אולי'. השתררה שתיקה, ולפתע אמרה אמו בהתלהבות: 'מה בנוגע לטורונטו? אפשר לשלוח אותו לחיות אצל בת-דודתי!' 'את מדברת שטויות. האישה מטורפת'.'לא, היא לא מזיקה! ואני לא מציעה להפקיד את החינוך שלו בידיה; פשוט נגיע להסדר כלשהו בנוגע למזון ולמגורים. כך לפחות הוא לא יתגורר בפנימייה מלאה זרים'. אביו התיז: 'הוא מעולם לא פגש אותה!' 'אָמיטָה היא בכל זאת בת משפחה. וכיוון שהיא קרובת המשפחה היחידה שלי שמוכנה לדבר אתי...' הדיון סטה בחדות לסוגיית הוריה של אמו. פּראבּיר כבר שמע הכול בעבר; לאחר כמה דקות הסתלק אל היער. הוא חייב למצוא דרך להעלות את הנושא ולהבהיר להם את רגשותיו מבלי להסגיר את העובדה שצותת להם. והוא חייב לעשות זאת במהירות; להוריו הייתה יכולת לא מוגבלת כמעט לשכנע את עצמם שהם פועלים לטובתו, ואחרי שיקבלו החלטה לא יוכל לעשות דבר כדי לעצור אותם. זה היה כמו דת אד-הוקית: כנסיית אנחנו-עושים-מה-שטוב-בשבילך. הם זכו לכתוב בעצמם את כל הדיברות, ואז להתרעם על שאין להם בררה אלא לציית להם. 'בוגדים', הוא מלמל. זה היה האי שלו; הם פה רק כי הרשה להם. אם יעזוב, הם לא ישרדו שבוע: היצורים יחטפו אותם. ייתכן שמדְהארְסי תנסה להגן עליהם, אבל אי אפשר לדעת בוודאות באיזה צד היא. פּראבּיר דמיין צוות של מעבורת או של סירת אספקה, צועד בזהירות בקָמפּוּנג לאחר מפגש שהוחמץ וימים ארוכים של דממת רדיו, ולא מוצא איש מלבד מדְהארְסי. מהדסת סביב, על פניה חיוך שמנוני, מוקפת בקערות לא מודחות המכילות שרידי ארוחת פרפרים מטוגנים ומתובלים בבשר עם ריח מתוק ומסתורי. פּראבּיר השתרך הלאה, לואט קללות חרישיות, נהפך מודע בהדרגה לשיפוע המתליל ולסלעים השחורים המבצבצים מן האדמה. מבלי לחשוב מצא עצמו בשביל שהוביל למרכז האי. בניגוד לשביל מהחוף אל הקָמפּוּנג - שבּוּרא על ידי העובדים הקַיִים ותוחזק על ידי פּראבּיר - היה שביל זה תוצר של צירוף מקרים, של בליטות סלע ושל מרווחים טבעיים בין עצים ושיחים. לא קל היה לטפס במעלה המדרון, אך הוא חסה בצלו של היער, והזיעה שנטפה ממרפקיו או זלגה במורד רגליו הייתה כמעט קרירה. לטאות כחולות-זנב זינקו מדרכו, בקושי נתפשות בחוש הראייה שלו, ואולם חיפושיות גָדית גדולות כבהונו חגו סביב גזע עץ נפול ונמלים שחורות גדולות שָרצו בכל מקום; לולא דחה ריחו את הנמלים השחורות כפי שריחן של החיפושיות דחה אותו, בוודאי היה מכוסה בעקיצות בתוך שניות. הוא צעד רק על אדמה, אם יכול היה, ואם לא מצא אדמה העדיף ללכת על הצמחייה מאשר על הסלע הוולקני - הצמחייה לא חרכה את כפות רגליו החשופות כמו הסלעים. האדמה כוסתה בפרחים כחולים קטנים, בצמחים מטפסים ירוקים-זית, בשרכים נמוכים בעלי עלים שמוטים; כמה מהצמחים היו נוקשים מאוד, אך מעטים היו קוצניים. זה היה הגיוני; לא הייתה פה אף חיה שתנסה ללחך אותם.המדרון נהפך תלול וסלעי יותר, והיער החל להידלדל סביבו. אור שמש הולך ורב חדר בינות העצים, והצמחייה הנמוכה נהפכה קשה וגסה. פּראבּיר הצטער על שלא הצטייד בכובע להצל על פניו, ואולי אפילו בנעליים; מרבית הסלעים נשחקו עד שהיו חלקים לגמרי, ואולם כמה עדיין זקרו חודים מסוכנים. העצים נעלמו. הוא טיפס במעלה מדרון הלבה השחורה החשוף של הר הגעש. לאחר כמה דקות בשמש התייבש עורו כליל, והוא חש פעימות זיעה זעירות, קטנות מכדי ליצור טיפות נראות לעין, מתהוות על זרועותיו ומתאדות מיד. ביער היו מכנסיו ספוגי זיעה; כעת התקשה הבד כמו קרטון, והפיץ ריח כביסה מוזר. הוא ריסס עצמו בקרם שיזוף לפני שיצא לחוף בחברת מדְהארְסי; כעת קיווה שהמים לא שטפו את רובו. היה עליהם להוסיף איזשהו כימיקל סופג קרניים אולטרה-סגולות לכמוסת דוחֶה היתושים, ולחסוך לו את הצורך להתמרח בחומר. תבוא המהפכה. השמים סנוורו בלובנם; כשנשא את עיניו אליהם חש כאילו הוא מביט לתוך כבשן - הוא עצם את עיניו, ללא הועיל, ונאלץ להגן על פניו בזרועותיו. ואולם כשהגביה מספיק כדי להשקיף מעל צמרות העצים הגבוהים ביותר, הוא השמיע צווחה צרודה מגרון ניחר. הים השתרע לכל עבר תחתיו, כאילו הוא משקיף ממטוס. החוף עדיין הוסתר מאחורי העצים, אבל הוא כבר ראה את המים הרדודים, את השוניות ואת המים העמוקים יותר מעבר להן. הוא מעולם לא טיפס לגבהים כאלה. אף כי בני משפחתו בוודאי לא היו הראשונים לדרוך על האי הזה, דייג רגיל הרי לא היה טורח לטפס במעלה ההר כדי להתפעל מהנוף, במקום לנצל את זמנו לגילוף סירה חדשה במעמקי היער. פּראבּיר סקר את האופק. כשהצמיד את זרועו למצחו כדי להגן על עיניו מפני השמש המסנוורת, הזיעה שנוצרה על הזרוע ועל המצח לא התאדתה, אלא זלגה במורד מצחו וסימאה אותו. הוא מחה את עיניו במטפחתו, שכבר הייתה ספוגה במי ים ובזיעה של שעת טיפוס ביער; התוצאה דמתה למריחת עפעפיו במלח. הוא מחה את הדמעות ברוגז, צמצם את עיניו והביט אל הים, מתעלם מן הכאב, עד שהיה משוכנע שאין יבשה באופק.הוא המשיך לטפס על צלע הר הגעש. ביקור בלוע ההר היה למעלה מכוחותיו; גם אם יצטייד בנעליים ובמים, הדרך עצמה הייתה תלולה מדי. על סמך דפוסי צמחייה בתמונות לוויין, העריכה אמו כי הר הגעש היה רדום במשך כמה אלפי שנים לפחות, אבל פּראבּיר החליט שלבה סובבת בדיוק מתחת לקרקע הלוע, ממתינה לפרוץ החוצה. קרוב לוודאי שיש למעלה נשרי אש, המנקרים את הקרום הדק כדי להגיע לסלע המותך. הם עשויים לגלוש מעליו בעודו מטפס; מאחר שהם בורקים כמו השמש, אינם מטילים צל. מדי חמש דקות נעצר להשקיף ולחפש יבשה, מצטער על שלא הקדיש תשומת לב רבה יותר לאיים הנראים מהמעבורת; האופק היה מטושטש מדי, והוא חשש שהוא עלול להתבלבל בין היבשה לבין קבוצת עננים או לבין סופת ברקים מתקרבת. רגלו הימנית נחתכה אבל זה לא כאב מדי, ולכן נמנע מלבחון את הפצע, חושש שהמראה ירתיע אותו מלהמשיך. עור כפות רגליו היה עבה מספיק כדי לשאת את להט הסלעים, אבל הוא לא יכול היה לשבת לנוח, אפילו לא לייצב עצמו באמצעות ידיו. כשכתם אפרורי לא ברור הופיע לבסוף באופק, פּראבּיר רק חייך ועצם את עיניו. לא נותר בו כוח ליהנות מתחושת ניצחון של ממש, על אחת כמה וכמה להפגין אותה. הוא התנודד לרגע בחום הסוריאליסטי, ער לטיפשות שבטיפוס לכאן לא מוכן, אך מתריס בשמחה על שעשה זאת. אחר כך מצא סלע חד וחרט קו במקום שממנו ניתן היה לראות את האי הרחוק, למיטב הבנתו. הוא לא יכול היה לכתוב את הגובה; בוודאי הוא לא שונה מאוד מהגובה שחישב בתמימות - חמש מאות מטרים, אבל יהיה עליו לשוב לכאן עם המחשב שלו כדי לקבל את הגובה המדויק מהג'י-פי-אס. אז יוכל לחשב לאחור כדי לאמוד את השפעת ההשתברות. אך לא היה די בקו הפשוט. הוא אמנם נבדל מכל הסימנים הטבעיים על הסלע, אך לא משך תשומת לב; הוא יהיה בר מזל אם יצליח למצוא אותו בפעם הבאה. נראה היה לו ילדותי לחרוט את ראשי התיבות שלו, ולכן חרט את התאריך: 10 בדצמבר 2012. הוא שב אל היער בשיכרון נעים, מחליק וחותך את כפות ידיו על סלע פעמיים, אבל לא היה לו אכפת. לא רק שקרא לאי בשם, כעת גם החל למדוד אותו. זכותו להישאר על האי לא הייתה פחותה משל הוריו, עכשיו. סערת אחר הצהריים קרבה מצפון, מאחוריו. פּראבּיר נשא עיניו כשראה את הטיפות התפוּחות הראשונות מתנפצות על הסלעים סביבו, והבחין באורות לבנים מסנוורים על רקע העננים. אז נסקו נשרי האש מעל הסופה, מותירים שמים אפורים לגמרי. הוא הטה את ראשו לאחור ושתה את הגשם, לוחש: 'טֶרָנֶסְיה, טֶרָנֶסְיה'.פּראבּיר שב לקָמפּוּנג בסביבות השעה שלוש. איש לא חש בחסרונו; בימים שבהם לא התקיימו לימודים בבית הספר יצא ובא כרצונו. הוא יכול להזעיק עזרה באמצעות שעונו אם יזדקק לה. כעת היה מותש וחש בחילה קלה; הוא פנה היישר לצריפו וקרס לתוך הערסל. אביו העיר אותו, ניצב ליד הערסל באור דמדומים אפור, קורא בשמו חרישית. פּראבּיר נבהל; הוא אמור היה לעזור להכין את ארוחת הערב, אך כבר הריח את ניחוחות הבישול. מדוע הניחו לו לישון כה מאוחר? אביו הניח את ידו על מצחו של פּראבּיר. 'אתה קצת חם. איך אתה מרגיש?' 'אני בסדר, בּאבּה'. פּראבּיר קמץ את אגרופיו כדי להסתיר את החתכים על כפות ידיו; הם היו שטחיים, אך כל עוד זה תלוי בו, הוא לא רצה להסביר את מקורם - או לשקר. אביו נראה חמוּר סבר שלא כהרגלו; האם הוא מתכוון להכריז על החלטתם לשלוח אותו לפנימייה כאן ועכשיו? אביו אמר: 'הייתה הפיכה צבאית בגַ'קַרְטָה. באַמְבּוֹן הונהג משטר צבאי'. נימת קולו הייתה ניטרלית במתכוון, כאילו הוא מדווח על מאורעות חסרי חשיבות. 'לא הצלחתי ליצור קשר עם טוּאֵל, ואני לא בטוח מה קורה שם. אבל ייתכן שלא נוכל לקבל אספקה במשך זמן מה, ולכן אנחנו רוצים לשתול גינת ירק קטנה. ואנחנו צריכים שתעזור לנו לטפח אותה. אתה מוכן?' 'כן'. פּראבּיר בחן את פניו של אביו, המוארות למחצה, תוהה אם אביו באמת חשב שהדיווח התמציתי הזה יספק את סקרנותו של פּראבּיר. 'מה קרה בג'קַרְטָה?' אביו השמיע נחרת שאט נפש לאה. 'השר לביטחון פְּנים הכריז על עצמו 'שליט לשעת חירום', בגיבוי הצבא. הנשיא במעצר בית. ישיבות אם-פי-אר (2) הוּשעו; בערך אלף שומרים מקיפים את הבניין. כוחות הביטחון שחררו אותם לנפשם לעת עתה, וגם זה משהו'. הוא ליטף את שפמו באי נוחות ואז הוסיף בסלידה: 'אבל באַמְבּוֹן התקיים מצעד מחאה גדול בדיוק כשהגיעו החדשות. המשטרה ניסתה לפזר את המפגינים. מישהו ירה, וההמון החל להרוס משרדי ממשלה. ארבעים ושישה אנשים נהרגו, על פי סוכנויות הידיעות'. פּראבּיר חש משותק. 'זה נורא'. 'כן. ומבחינתם של רבים, זה היה הקש האחרון. התמיכה ב-ABRMS רק תעלה'. פּראבּיר התאמץ לקרוא בין השורות. 'אתה חושב שהם יתחילו להטביע מעבורות?' אביו עיווה את פניו. 'לא, לא! המצב לא כל כך גרוע. אל תכניס לראשך מחשבות כאלה!' הוא אחז בכתפו של פּראבּיר וליטפהּ כדי להרגיעו. 'אבל אנשים יהיו מתוחים'. הוא נאנח. 'אתה זוכר שבכל פעם שאנו יוצאים לפגוש את המעבורת, אנו משלמים לקברניט על האיגוף? אנחנו די רחוקים מהנתיב בין סַוּמְלַקי לבין טוּאֵל; הכסף מכסה את הדלק הנוסף ואת הטרחה, ונשאר מעט לכל אחד מאנשי הצוות'. פּראבּיר הנהן, אף כי קודם לכן לא חשב שהם משלמים שוחד תמורת טובה, אלא רוכשים שירות לגיטימי. 'זה עלול להיות קצת בעייתי עכשיו. איש אינו רוצה להסתכן בעצירות לא מתוכננות באמצע שומקום. אבל זה בסדר; אנחנו יכולים להסתדר בעצמנו כמה זמן שצריך. ואולי מוטב שלא נבלוט לעין. איש לא יטריד אותנו אם לא נסתובב להם בין הרגליים'. פּראבּיר ספג הכול בשתיקה. אביו סימן בראשו לעבר הדלת. 'בוא, כדאי שתתקלח. ואל תספר לאמא שלך שהדאגתי אותך'.'לא הדאגת אותי'. פּראבּיר נחלץ מהערסל. 'אבל מה הכיוון הכללי?' 'למה אתה מתכוון?' פּראבּיר היסס. 'אַצֶ'ה. קַלימַנְטַן(3) . אִירִיאַן גַ'יָה (4) . פֹּה'. לאורך השנים, בעודם מאזינים לחדשות ביחד, סיפר לו אביו על ההיסטוריה של האזור, ופּראבּיר החל לחקור את הנושא בעצמו ברשת. אִירִיאַן גַ'יָה ואיי מַלוּקוּ סופחו על ידי אינדונזיה כשההולנדים נסוגו באמצע המאה הקודמת; שני האזורים היו נוֹצְריים במידה מסוימת, ובשניהם שלטו תנועות בדלניות שהיו נחושות בדעתן להשיג עצמאות, כפי שהשיגה מזרח טימוֹר. אַצֶ'ה, בקצה הצפון-מערבי של סוּמַטְרָה, הייתה סיפור אחר לגמרי - הבדלנים המוסלמים שם חשבו שהממשלה חילונית יותר מדי - וגם הסיפור של קַלימַנְטַן היה שונה לגמרי, היסטוריה ארוכה ומורכבת של הגירה וכיבוש. הממשלה בג'קַרְטָה פרסמה הצהרות מרגיעות על מתן 'אוטונומיה מוגבלת' לפרובינציות הסובבות אותה, אך זה כמה שבועות הופיעו בכותרות דבריו של השר לביטחון פנים, שהעיר שיש צורך 'לחסל את הבדלנים'. הנשיא הורה לו למתן את התבטאויותיו, אך מסתבר שהצבא החליט שזו בדיוק השפה שמוצאת חן בעיניו. אביו כרע לידו ודיבר בשקט. 'אתה רוצה לדעת מה אני חושב?' 'כן'. פּראבּיר כמעט שאל, 'למה אנחנו לוחשים?' אבל הוא ידע מדוע. הם היו תקועים על האי עד להודעה חדשה, והיו חייבים לספר לו על כמה מהסיבות לכך. ואולם אביו קיבל הוראה שהעדיפוּת העליונה היא לא להפחיד אותו. 'אני חושב שהאימפריה היַוואִית מגיעה לקִצה. וכמו ההולנדים, הפורטוגזים והבריטים, הם עתידים סוף סוף ללמוד לחיות במסגרת גבולותיהם שלהם. אבל זה לא יבוא בקלות. הרבה מדי מוטל על הכף: נפט, דגה, עץ. גם אם הממשלה עצמה מוכנה לצאת מהאזורים הבעייתיים ביותר, ישנם אנשים שעושים המון כסף מזיכיונות שהוענקו עוד בתקופת סוּהָרְטוֹ. וביניהם גם המון גנרלים'. 'אתה חושב שתהיה מלחמה?' ברגע שאמר את המילה, הרגיש פּראבּיר את קרביו קופאים, כפי שחש כשראה פיתון על ענף מולו. לא מתוך חשש אמיתי לביטחונו שלו, אלא מתוך האימה שהטילו עליו כל המיתות הלא נראות המשתמעות מעצם קיומו של יצור כזה. אביו אמר בזהירות: 'אני חושב שיהיו שינויים. והם לא יתקבלו בקלות'. לפתע אסף את פּראבּיר בזרועותיו והרים אותו מעל ראשו. 'אוי, אתה כבד מדי!' הוא נאנק. 'אתה תמעך אותי!' הוא לא התלוצץ; פּראבּיר חש את זרועות אביו רועדות מהמאמץ. אבל הוא יצא מהצריף בשלום, מתכופף כדי להעביר את שניהם תחת המשקוף, ואז חג לאטו כשהוא נושא את פּראבּיר המצחקק לצדו השני של הקָמפּוּנג, תחת עצי הדקל והכוכבים הזורחים. 1. מלוקו פרופינסי - השם האינדונזי לקבוצת האיים מַלוּקוּ, השוכנת בין אינדונזיה לגיניאה החדשה (המתרגמת). 2. אם-פי-אר - Majelis Permusyawaratan Rakyat , האספה העממית המייעצת של אינדונזיה (המתרגמת). 3. קלימנטן - ידועה כיום בשם בורניאו, צפונית לאיי סוּמַטְרָה ויוה (המתרגמת). 4. איריאן ג'יה - ידועה כיום כגיניאה החדשה, צפון מזרחית לסוּמַטְרָה ויוה (המתרגמת). | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |