|
|||||
|
חוק הקוסמים הראשון - פרק מתוך ספר
טרי גודקינד עברית רמי שלהבת |
|||||
|
|
|||||
| פרקים ראשונים מתוך אפוס פנטסיה חדש שיראה אור בשבוע הבא בהוצאת ינשוף. | |||||
| על הספר: פגישה מקרית בלב יער עד היא תחילתה של אחת מסאגות הפנטסיה הגדולות בכל הזמנים. זהו סיפור אהבה סוחף ומרתק המערב הרפתקה ודמיון לאין קץ, גיבורים העשויים ללא חת והרפתקה מסמרת שיער. ריצ'ארד הוא מורה דרך כפרי החי לו באושר ביערות הקסומים של הרטלנד. שם הוא פוגש את קאהלן, המגיעה מן הארצות התיכונות בחיפוש אחר בעל ברית במלחמתה מול דרקן ראהל, קוסם אימתני וחסר מצפון המאיים להשתלט על ארצה ולשעבד את בני עמה. יחד הם יוצאים למצוא את הקוסם הגדול שיביא, אולי, מזור לשלוש הממלכות ולעולם כולו. בדרכם יחשפו סודות אפלים, ויגלו מעט על עברם הלוט בערפל ועל גורלם שנחרט בספר הקוסמים. באחד מעולמות הפנטסיה המפורסמים בכל הזמנים, מתרחשת מלחמת גוג ומגוג בין כוחות האור לבין כוחות התוהו העולים עליהם לכלותם. דרקן ראהל הוא אחד מדמויות האופל האימתניות והחזקות שנוצרו בספרות הפנטסיה. טרי גודקיינד מוביל את הקורא בסבך אינטריגות ופיתולי עלילה המובילים אל הסיום חסר הפשרות, בפנטסיה אכזרית וקשוחה המביאה את העימות בין אור וחושך לתהומות אפלים שטרם נראו בספרות הפנטסטית. חוק הקוסמים הראשון הוא ספר עוצר נשימה המסופר בכשרונו של מספר סיפורים אמיתי. משבחי הביקורות לחוק הקוסמים הראשון: "ספר פנטסיה יוצא מן הכלל ועתיר המצאות, המבשר בוודאי על תחילתה של קריירה בולטת במיוחד בז'אנר. – פייר אנתוני "ספר ביכורים זה מציג וריאציה מסקרנת על סיפורי המסע המקובלים בספרות הפנטסיה. עולם מפורט זה ודמויותיו המורכבות יקסמו לחובבי הפנטסיה הבוגרים". – Library Journal "ההרפתקה תשאב [את הקוראים] לתוכה, ותחזיק אותם בטפרים ובזרועות שריריות עד העמוד האחרון". – VOYA "גודקינד יצר סיפור מלהיב, מקורי ומספק". – Science Fiction Chronicle "חזרתי זה עתה אל המציאות אחרי שביליתי את רוב שעות היום בקריאת חוק הקוסמים הראשון. ישבתי שעות לצד שולחן המטבח, אבודה ושבויה בקסמי הספר. אני מאמינה בכל לבי שספר זה יסחוף את המדינה כפי שעשו ספריו של טולקין בשנות השישים. בעונג רב אני מוסיפה את קולי למה שיהפוך ודאי עד מהרה למקהלה המזמרת את שבחי הסופר." – מריון זימר בריידלי "ספר פנטזיה אפית ראשון המפגין יצירתיות מופלאה, מיומנות רבה וכתיבה מלהיבה." – Kirkus "סיפור אהבה, כוח ועלילה מרתקת משולבים בסיפור נוגע ללב." – Reviewers Bookwatch (העלון הרשמי של Midwest Book Review) "תפניות מדהימות... הספר הוא משל מודרני על פלישת הרוע לעולם שאינו מוכן לקראתו." – SFRA Review "גודקינד מציג שניוּת מורכבת שבה הטוב והרע מתהפכים לעתים על ראשם." – Romantic Times "ספר ראשון זה [צפוי] לפרסם ברבים את שמו של הסופר. מצויים בו כל המרכיבים הנחוצים: גיבור מעורר אהדה, אישה יפה ומסתורית, רשע מושחת מן היסוד השואף לכבוש את העולם כולו, קוסם זקן וחכם שכוחותיו דועכים ושלל רשעים וגיבורים קטנים, מפלצות וקסמים, מקומות אקזוטיים ויצורים מוזרים. "גודקינד יצר סיפור מלהיב, מקורי ומספק." – Science Fiction Chronicle "סיפור חזק מאוד עם דמויות מפותחות ותמונות בלתי נשכחות המתפתחות עם הסיפור." – גורדון ר' דיקסון "חוק הקוסמים הראשון הוא אמנם ספרו הראשון של גודקינד, אך הקריירה שלו מרשימה כבר כעת. ספר זה הוא פנטזיה ישנה במובן הטוב של המילה: הוא מתחיל מוקדם ומכה בך בעוד ועוד פלאים קסומים, המצטרפים להרפתקה מרתקת במלוא מובן המילה." – פייר אנתוני "הן הדמויות והן עולמן קמים לחיים, והחיבור יוצא הדופן שעורך גודקינד בין עמימויות מודרניות ופנטזיה קלאסית פועל היטב." – Booklist "אפוס פנטזיה המזכיר בהיקפו את מלחמת הכוכבים. גיבורו של חוק הקוסמים הראשון הוא בעל שורשים מסתוריים וסיפורו משלב נקמה, אהבה אסורה, קוסם זקן וחביב, מלכה רעה ובתה פרחחית-העל, מפלצות צמאות דם, יצורים משונים וגבירה מהגיהינום, בבגדי עור אדומים. ההרפתקה תשאב לתוכה את אלה מקוראי הפנטזיה שאינם חוששים מעוביו של הספר, ותחזיק אותם בטפרים ובזרועות שריריות עד העמוד האחרון". – Voya פרק 1 הגפן הייתה מוזרה למראה. עלים כהים בשלל גוונים צמחו מהזמורה שהתלפפה באחיזת חנק סביב גזעו החלק של עץ הבלסמון. לשד העץ נטף לאורך הקליפה הפצועה, וענפים יבשים נשמטו מטה, כאילו ניסה העץ להשמיע אנחה באוויר הבוקר הקריר והלח. תרמילים בלטו פה ושם מצדי הזמורה לכל אורכה, ונדמה כי הם מביטים סביב בחשש, בחיפוש אחר עדים. הדבר הראשון שמשך את תשומת לבו היה הריח, כריח ריקבון של דבר-מה שגם בחייו לא נעם לאיש. ריצ'רד העביר את אצבעותיו בשערו הסבוך, ומחשבותיו נחלצו מערפל הייאוש שאפף אותן ושבו להתמקד במראה הגפן. הוא חיפש סביב אחר גפנים נוספות כמותה, אך לא מצא. כל השאר נראה רגיל לחלוטין. עצי האדר שבמעבה יער וֶן העליון נצבעו כבר באדום, והפגינו כעת את כסותם החדשה שנעה ברוח הקלילה. עכשיו, משהחלו הלילות להתקרר, לא יעבור עוד זמן רב בטרם יצטרפו אליהם בני דודם מיערות הרטלנד. האלונים, בהיותם האחרונים להיכנע לחילופי העונות, עדיין עטו באדישות את גלימותיהם הירוקות הכהות. כמי שבילה את רוב חייו ביערות, הכיר ריצ'רד את כל הצמחים – אם לא בשמם, לפחות במראם. מאז שהיה ילד קטן נהג חברו זֶד לקחת אותו עמו כשיצא לחפש עשבים מיוחדים. הוא הראה לריצ'רד אילו עשבים עליו לחפש, היכן גדלו ומדוע, ולימד אותו את שמות כל הצמחים שראו. פעמים רבות הם פשוט שוחחו, והזקן התייחס אליו תמיד כאל שווה, ושאל שאלות לא פחות משענה עליהן. זֶד היה האדם שעורר את רעבונו של ריצ'רד ללמוד, לדעת. אולם את הגפן הזאת הוא ראה רק פעם אחת קודם לכן, ולא ביערות. הוא מצא זלזל שלה בבית אביו, בצלוחית החומר הכחולה שכייר בעצמו כשהיה ילד. אביו היה סוחר שהרבה בנסיעות בחיפוש אחר פריטים אקזוטיים ונדירים. היו לו לקוחות רבים בעלי אמצעים, שהתעניינו בחפצים שהשיג. נראה שהדבר שמשך אותו יותר מכול היה עצם החיפוש ולא המציאה, והוא תמיד שמח להיפטר מהמציאה האחרונה שלו כדי לצאת לחפש את הבאה בתור. מגיל צעיר אהב ריצ'רד לשהות במחיצתו של זֶד כאשר יצא אביו למסעותיו. אחיו, מייקל, היה מבוגר ממנו בכמה שנים ולא התעניין כלל ביערות או בהרצאותיו המבולבלות של זֶד, אלא העדיף לשהות במחיצת אנשים עשירים. לפני כחמש שנים עזב ריצ'רד את הבית ועבר לגור בבית משלו, אך לעתים תכופות ביקר בבית אביו, שלא כמו מייקל שהיה עסוק תמיד ולא מצא זמן רב לביקורים. בכל פעם שיצא אביו למסע, הוא השאיר בצלוחית הכחולה הודעה לבנו, ובה סיפר את החדשות האחרונות, רכילות זו או אחרת, או על דבר-מה שראה. באותו היום לפני שלושה שבועות, כשמייקל בא לספר לו שאביהם נרצח, הלך ריצ'רד לבית אביו אף שאחיו התעקש שאין בכך טעם, ושאינו יכול לעשות דבר. עבר זמן רב מאז הימים שבהם ציית ריצ'רד לאחיו. האנשים שהיו בבית אביו לא הניחו לו לראות את הגופה מכיוון שחסו על רגשותיו, אבל הוא ראה את שלוליות ונתזי הדם הגדולים, המחליאים, שיבשו על רצפת העץ. עם התקרבותו של ריצ'רד השתתקו קולות הנוכחים, וכל שאמרו היו דברי השתתפות בצערו, אשר רק העמיקו את הכאב שייסר אותו. אולם הוא שמע אותם מדברים בקולות מהוסים על הסיפורים והשמועות הפרועות שנסובו סביב הדברים שהגיעו מן הגבול. על קסם. ריצ'רד היה מזועזע מהאופן שבו נקרע ביתו הקטן של אביו לגזרים, כאילו סופה סבבה בתוכו באין מפריע. רק חפצים מעטים נותרו במקומם. צלוחית ההודעות הכחולה הייתה מונחת על המדף, ובתוכה נח זלזל של גפן. הזלזל היה בכיסו גם כעת. הוא לא ידע מה ניסה אביו לומר לו באמצעותו. היגון והדיכאון הכריעו אותו, ואף-על-פי שאחיו עדיין חי, הוא חש נטוש. העובדה שהפך לגבר לא העניקה לו כל מפלט מתחושת היַתְמוּת המייאשת ומהידיעה שנותר לבדו בעולם, תחושה שכבר חווה לפני שנים, עם מות אמו. אף שאביו נעדר לעתים קרובות מהבית, לפעמים למשך שבועות, ריצ'רד ידע תמיד שהוא נמצא אי-שם, ושיחזור. כעת לא ישוב עוד לעולם. מייקל סירב להניח לו להשתתף בחיפושים אחר הרוצח. הוא אמר ששלח את הגששים הטובים ביותר בצבא לחפש אחריו, ושהוא אוסר על ריצ'רד להתערב, למען שלומו. לכן ריצ'רד לא הראה למייקל את הזלזל, ויצא בכל יום לבדו לחפש אחר השיח ממנו נקטף. במשך שלושה שבועות הלך בשבילי יערות הרטלנד, בכל אחד ואחד מהם, אפילו באלה שרק מעטים ידעו על קיומם, אך לא מצא אותו בשום מקום. לבסוף, אף שידע שאין זה צעד נבון, הוא נכנע ללחישות ששמע במוחו ונכנס ליער וֶן העליון, ליד הגבול. הלחישות שבמוחו אמרו לו שוב ושוב שבדרך כלשהי הוא ידע משהו על הסיבה לרצח אביו. הן הציקו לו, התגרו בו ברעיונות שחמקו ממנו ברגע האחרון, וצחקו לו כשנכשל בניסיונותיו לתפוס אותם. ריצ'רד אמר לעצמו ללא הרף שמדובר רק ביגונו המתעתע בו, ולא בדבר-מה אמיתי. הוא חשב שכשימצא את הגפן ימצא גם תשובה כלשהי לשאלותיו. אולם כעת משמצא אותה, לא עלה במוחו דבר. הלחישות חדלו להציק לו, אך כעת הכו שורשים במחשבותיו. הוא ידע שמדובר במחשבות ותו לא, והורה לעצמו להפסיק לייחס ללחישות חיים משל עצמן. לא כך לימד אותו זֶד לנהוג. ריצ'רד התבונן ביסורי גסיסתו של העץ הגדול. הוא חשב שוב על מות אביו. הגפן הייתה שם. וכעת הרגה את העץ הזה. לא ייתכן שהיא שוחרת טוב. גם אם אין ביכולתו לעשות דבר למען אביו, הוא לא חייב לאפשר לגפן לזקוף לזכותה מוות נוסף. הוא אחז בה בחוזקה, אימץ את שריריו החזקים ותלש מהעץ את הקנוקנות שהשתרגו עליו. ואז עקצה אותו הגפן. אחד מהתרמילים זינק פתאום ופגע בגב ידו השמאלית, והמכה גרמה לו לקפוץ לאחור בכאב ובהפתעה. כשבחן את הפצע הקטן גילה משהו דמוי קוץ נעוץ בבשר. זה הכריע את העניין – הגפן היא צרה צרורה. הוא שלח את ידו אל סכינו במטרה לשלוף את הקוץ, אך הסכין לא הייתה שם. בתחילה הופתע, אך במהרה הבין את הסיבה ונזף בעצמו על כך שהניח לצערו להשכיח ממנו דבר כה בסיסי כמו לקחת איתו את סכינו ליער. הוא ניסה למשוך את הקוץ באצבעותיו. לחרדתו הגוברת הגיב הקוץ כיצור חי, והתחפר עמוק יותר. הוא חפר בציפורן אגודלו בפצע בניסיון לתפוס את הקוץ. ככל שחפר, כך העמיק גם הקוץ. גל בחילה שטף אותו כשקרע את פני הפצע והרחיב אותו, לכן חדל מכך. הקוץ נעלם בדמו השותת. ריצ'רד התבונן סביבו והבחין בעלי השלכת הארגמניים של עץ אוכמניות אומנת קטן, שכרע תחת משקל האוכמניות הכחולות הכהות. מתחת לעץ, חוסה בין שורשיו המפותלים, מצא את מבוקשו: שיח אוּם. באנחת רווחה הוא תלש בזהירות את הגבעול העדין בבסיסו וסחט בעדינות את הנוזל הדביק והשקוף על מקום העקיצה. הוא חייך והודה בלבו לזֶד הזקן שלימד אותו איך מחיש מיץ האוּם את החלמתם של פצעים. העלים הרכים והפלומתיים הזכירו לו את זֶד. מיץ האוּם הקהה את תחושת העקיצה, אך לא את חששו בשל כישלונו להוציא את הקוץ. הוא חש אותו מתחפר עמוק יותר ויותר בבשרו. ריצ'רד רכן ארצה וחפר בור באצבעו, הניח בתוכו את האוּם והידק את הטחבית סביב גבעולו כדי שיצמח מחדש. קולות היער נדמו פתאום. ריצ'רד הרים את עיניו ונרתע כשצל כהה חלף על הקרקע, מדלג על פני ענפים ועלים. קול שריקה חופז נשמע באוויר מעליו. גודלו של הצל היה מבעית. ציפורים זינקו ממחסותיהן שעל העצים והשמיעו קולות אזעקה בעודן נפוצות לכל עבר. ריצ'רד הרים את ראשו וניסה לאתר את מקור הצל מבעד לסדקים שבעלוות הירוק והזהב של העצים שמעליו. לרגע ראה משהו גדול ואדום. הוא לא הצליח להבין מה זה יכול להיות, אך זֶכר השמועות והסיפורים שעסקו בדברים שבאו מן הגבול, מילא שוב את מוחו והקפיא אותו עד לשד עצמותיו. הגפן הזאת היא צרה צרורה, חשב שוב. והדבר הזה בשמים גרוע לא פחות ממנה. הוא זכר את האמרה העממית, "שלושה בנים לה לצרה", וידע מיד שאיננו מעוניין לפגוש את הבן השלישי. הוא פטר את חששותיו והחל לרוץ. היו אלה רק מילים ריקות של אנשים שטופי אמונות תפלות, אמר לעצמו. הוא ניסה לחשוב מה יכול להיות כל-כך גדול, כל-כך גדול ואדום. זה היה בלתי אפשרי: שום דבר מעופף אינו גדול עד כדי כך. אולי היה זה ענן, או תעתוע של האור. אבל הוא לא הצליח לשטות בעצמו: זה לא היה ענן. הוא הרים את ראשו בשעה שרץ וניסה לאתר אותו שוב במבטו בעודו מתקדם לעבר השביל שסבב את צלעות הגבעה. ריצ'רד ידע שבעברו האחר של השביל השתפלה הקרקע בתלילות, ומשם יוכל להביט בשמים באין מפריע. ענפי עצים רטובים מגשם סטרו על פניו כשחצה את היער בריצה, בדילוג מעל גזעים שנפלו ופלגים סלעיים צרים. שיחים הצליפו ברגליו הנחפזות. כתמי אור מנומרים דרבנו אותו להביט למעלה אך מנעו ממנו את שדה הראייה שהיה זקוק לו. נשימותיו הפכו מהירות ורועשות, זיעה קרה זרמה על פניו והוא חש את לבו הולם בעודו רץ בפראות במורד הגבעה. לבסוף יצא ברגליים כושלות מבין העצים והגיע אל השביל, כמעט מועד בדרכו. הוא סרק את השמים ומצא את הדבר שחיפש. הוא היה רחוק מדי וקטן מכדי שיוכל לזהות אותו, אך הוא חשב שהבחין בכנפיים. הוא אימץ את עיניו לנוכח כחול השמים הבוהק, הֵצל עליהן בידו וניסה לזהות תנועת כנפיים. הדבר חמק מאחורי גבעה ונעלם. הוא אפילו לא הצליח לקבוע לבטח אם צבעו אכן היה אדום. ריצ'רד מחוסר הנשימה צנח על סלע שחם שעמד בצד הדרך, והחל תולש בהיסח הדעת ענפים דקים מהשתיל הצעיר שלצדו בשעה שצפה באגם טְרַנְט המשתרע מתחתיו. אולי עליו לחפש את מייקל ולספר לו מה קרה, לספר לו על הגפן ועל הדבר האדום שבשמים. הוא ידע שמייקל יצחק לחלק השני. הוא עצמו נהג ללעוג לסיפורים שכאלה. לא, מייקל רק יכעס עליו על שהתקרב כל-כך אל הגבול והפר את הוראותיו להימנע מחיפוש אחר הרוצח. הוא ידע שאחיו דואג לו, אחרת לא היה מציק לו כל-כך. כעת משהתבגר ידע לבטל בצחוק את הוראותיו הבלתי פוסקות של אחיו, אם כי עדיין התקשה להתמודד עם הבעתו המגַנה. ריצ'רד תלש ענף נוסף והשליך אותו בתסכול על סלע שטוח. הוא החליט שאינו צריך לחוש יוצא דופן. אחרי הכול, מייקל תמיד אמר לכולם מה עליהם לעשות, אפילו לאביהם. הוא חזר בו משיפוטו הנוקשה את אחיו. היום היה יום חשוב בחייו של מייקל. היום יתמנה לתפקיד ראש המועצה. מעתה יהיה הכול באחריותו, לא רק העיר הרטלנד אלא כל ערי הנפה המערבית וכל כפריה, אפילו אנשי הסְפָר. הוא יהיה אחראי על הכול ועל כולם. מייקל ראוי לתמיכתו של ריצ'רד, וזקוק לה – הרי גם הוא איבד את אביו. אחר הצהריים עמדו להתקיים טקס רשמי ואחריו חגיגה גדולה בביתו של מייקל. אנשים חשובים צפויים להגיע מהמחוזות המרוחקים ביותר בנפה המערבית. גם ריצ'רד אמור להיות שם. לפחות יהיה שם אוכל טעים בשפע. הוא שם לב פתאום שהוא גווע ברעב. בשעה שישב שקוע במחשבות, סקר בעיניו את עברו האחר של אגם טרנט, הרחק מתחתיו. מגובה זה נראו מתחת לפני המים הצלולים טלאים משתנים של קרקע סלעית ושל עשבים ירוקים סביב פירים עמוקים. בקצה האגם התפתל שביל הרוכלים שתי וערב לתוך היער ומחוצה לו, במקומות מסוימים חשוף לעין ובאחרים חבוי. ריצ'רד עבר פעמים רבות בחלק זה של הנתיב. באביב היו חלקיו הקרובים לאגם לחים וספוגי מים, אך בעונה זו של השנה הוא ודאי יבש. בחלקיו המרוחקים יותר לכיוון צפון ודרום פילס השביל את דרכו במעמקי יער וֶן העליון וחלף בקרבה מדאיגה אל הגבול. בשל כך בחרו רוב הנוסעים להימנע ממנו והעדיפו על פניו את הדרכים החוצות את יערות הרטלנד. ריצ'רד היה מורה דרך ביערות, והוביל עוברי דרך בבטחה לאורכם ולרוחבם של יערות הרטלנד. רובם היו נכבדים שיצאו למסע, ורצו ביוקרה הכרוכה בהעסקת מורה דרך מקומי, יותר משרצו בהדרכתו. עיניו גילו משהו. תנועה. הוא נעץ את עיניו בנקודה שבעברו האחר של האגם, לא בטוח מה היה הדבר שראה. כשראה זאת שוב על הדרך מעבר לצעיף דק של עצים, לא נותר בלבו ספק. היה זה אדם. אולי זה חברו צ'ייס. מי מלבד שומר גבול ישוטט במקומות אלה? הוא ניתר מהסלע, ניער מעליו את הענפים התלושים והתקדם כמה צעדים. הדמות הלכה בשביל ויצאה מבין העצים אל גדת האגם. לא היה זה צ'ייס. זו הייתה אישה, אישה בשמלה. איזו מין אישה מסתובבת עמוק כל-כך ביער וֶן, ועוד בשמלה? ריצ'רד צפה בה מתקדמת לאורך שפת האגם, נעלמת ומגיחה שוב בהמשך השביל. נראה שהיא אינה ממהרת, אך היא גם לא השתרכה לאט. במקום זאת היא התקדמה בקצב הקבוע של אדם המורגל בהליכה. היה בכך היגיון – איש לא התגורר בקרבת אגם טרנט. תנועה אחרת משכה את תשומת לבו. עיניו של ריצ'רד סרקו את הצללים שבין העצים. אנשים נוספים הלכו בעקבותיה. שלושה, לא, ארבעה גברים שלבשו מעילי יער בעלי ברדס עקבו אחריה ממרחק-מה. הם התגנבו בזהירות, מעץ לסלע ולעץ אחר. מביטים. מחכים. נעים. גופו של ריצ'רד נמלא מתח ועיניו נפערו לרווחה וננעצו במחזה שלפניו. הם עקבו אחריה. הוא ידע מיד: זהו בנה השלישי של הצרה. פרק 2 בתחילה קפא ריצ'רד במקומו בלי לדעת מה עליו לעשות. הוא לא יכול לדעת לבטח שארבעת הגברים אכן עקבו אחרי האישה, או לפחות לא עד שיהיה מאוחר מדי. במה זה נוגע לו בכלל? וחוץ מזה, לא הייתה ברשותו אפילו סכין. איזה סיכוי יש לאדם בודד ולא חמוש להתמודד מול ארבעה? הוא צפה באישה המתקדמת לאורך הנתיב. הוא צפה בעוקבים אחריה. איזה סיכוי יש לאישה? הוא התכופף, שריריו דרוכים ומתוחים. לבו דהר כאשר ניסה לחשוב מה יוכל לעשות. שמש הבוקר הכתה על פניו, ונשימתו הייתה רדודה מפחד. ריצ'רד הכיר מעקף קטן שהתפצל משביל הרוכלים אי-שם בהמשך דרכה של האישה. הוא ניסה בחיפזון להיזכר במקומו המדויק. ההסתעפות שמאלה הייתה הדרך הראשית, שנמשכה מסביב לאגם ובמעלה הגבעה שלשמאלו והובילה אל המקום שבו עמד וצפה. אם תישאר האישה על השביל הזה, הוא יוכל לחכות לה ולספר לה על האנשים. אבל מה יקרה אז? וחוץ מזה, הדבר ידרוש זמן רב מדי. העוקבים יגיעו אליה עוד קודם. רעיון החל להתגבש בראשו. הוא זינק והחל לרוץ בשביל. אם יגיע אליה לפני שהגברים ילכדו אותה, ולפני המעקף, יוכל להוביל אותה אל ההסתעפות הימנית. הנתיב הזה הוביל אל מחוץ לתחום העצים לעבר משטחי סלע חשופים, הרחק מהגבול וקרוב יותר לעיר הרטלנד, אל המקום שבו יזכו לעזרה. אם ינועו בזריזות, הוא יוכל לטשטש את עקבותיהם. העוקבים לא יֵדעו שהשניים פנו לנתיב הצדדי. הם יחשבו שהאישה עדיין הולכת בדרך המלך, לפחות לזמן-מה, די זמן כדי לשטות בהם ולהוביל אותה למקום מבטחים. ריצ'רד, שטרם התאושש מהריצה הקודמת, נשם נשימות מאומצות והמשיך לרוץ בשביל, מהר ככל שיכול. השביל נכנס במהרה אל בין העצים, כך שלפחות לא היה עליו לחשוש שהעוקבים יראו אותו. חניתות אור הבזיקו לפניו בשעה שהתקדם בריצה. עצי אורן עתיקים צמחו משני צדי הדרך וכיסו אותה במחצלת מחטים רכה שריככה את צעדיו. כעבור זמן-מה, תוך כדי ריצה, הוא החל לחפש אחר הנתיב הצדדי. הוא לא היה בטוח איזה מרחק עבר. עצי היער צמצמו את שדה הראייה שלו, והוא לא זכר היכן בדיוק היה המעקף. הוא היה קטן וקל להחמיצו. כל עיקול בדרך הוליד תקווה חדשה שכאן יימצא המעקף, והוא דחק בעצמו להמשיך לרוץ. הוא ניסה לחשוב מה יאמר לאישה כאשר יגיע אליה לבסוף. מחשבותיו דהרו כמו רגליו. היא עלולה לחשוב שהוא אחד מרודפיה, או לפחד ממנו, או לא להאמין לו. לא יהיה לו זמן רב לשכנע אותה לבוא איתו, לשכנע אותה בכנות כוונותיו. כשהגיע לראש גבעה קטנה חיפש שוב את ההסתעפות, אך לא מצא אותה והמשיך לרוץ. נשימתו נפלטה כעת מפיו בנשיפות כבדות ושורקניות. הוא ידע שאם לא יגיע לפניה אל ההסתעפות הם יילכדו, ולא תיוותר להם ברירה אלא לרוץ מהר יותר מהעוקבים או להילחם. זיעה זרמה במורד גבו והדביקה את חולצתו לעורו. צינת הבוקר הפכה כעת לחום מחניק, אולם הוא ידע שהוא חש כך רק בשל המאמץ הגופני. היער חלף משני צדדיו במטושטש בשעה שרץ. קצת לפני עיקול חד ימינה הוא הגיע לבסוף אל ההסתעפות, וכמעט החמיץ אותה. הוא חיפש במהירות עקבות על הקרקע, כדי לבדוק אם האישה כבר עברה שם ובחרה בנתיב הצר. לא היו כל עקבות. הוא צנח על ברכיו בתחושת רווחה ונשען על עקביו באפיסת כוחות, מנסה להשקיט את נשימתו. החלק הראשון עבר בשלום. הוא הגיע לכאן לפניה. כעת עליו לשכנע אותה לבטוח בו לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא הצמיד את ידו הימנית אל צד גופו הכואב והמשיך לנסות לייצב את נשימתו. הוא החל לחשוש שהוא עומד לעשות מעצמו צחוק. ומה אם היה זה רק משחק בין נערה לאחֵיה? הוא יראה כטיפש. כולם יצחקו לו. הוא השפיל את עיניו והביט בסימן העקיצה שעל גב ידו. היד האדימה ופעמה בכאב. הוא זכר את הדבר שבשמים. הוא חשב על האופן שבו הלכה האישה, כמישהי שמטרה עומדת לנגד עיניה ולא כילדה השקועה במשחק. היא הייתה אישה, לא ילדה. הוא זכר את הפחד הקר שחלחל בו כשראה את ארבעת הגברים. ארבעה גברים העוקבים בזהירות אחרי אישה: הדבר המוזר השלישי שקרה הבוקר. הבן השלישי של הצרה. לא – הוא הניד בראשו – לא היה זה משחק, הוא ידע מה ראו עיניו. לא היה זה משחק. הם עקבו אחריה. ריצ'רד התרומם למחצה. גלי חום גאו בגופו. הוא התכופף ממותניו ומטה וחיבק את ברכיו. לאחר מכן נשם כמה נשימות עמוקות והזדקף. עיניו נפלו על האישה הצעירה ברגע שהגיחה מאחורי העיקול. נשימתו נעצרה בחטף. שערה החום היה שופע וארוך, וגלש באופן מחמיא סביב גופה. היא הייתה גבוהה כמעט כמוהו, ובערך בגילו. השמלה שלבשה לא דמתה לשום שמלה שראה מימיו: צבעה היה כמעט לבן, מפתח צווארה היה מרובע וממותניה נתלה נרתיק עור חום קטן. הבד העדין היה חלק, כמעט מבריק, ובניגוד לשמלות שריצ'רד היה מורגל בהן, לא עוטר כלל בתחרה או בסלסולים אחרים, בציורים או בצבעים שיסיחו את הדעת מהאופן שבו עטף את גופה. השמלה הייתה מהודרת בפשטותה. האישה עצרה, ושובל השמלה הארוך והחינני צנח בקפלים סביב רגליה. ריצ'רד התקדם לעברה ועצר במרחק שלושה צעדים ממנה, כדי לא להיראות מאיים. עמידתה הייתה זקופה ויציבה, וזרועותיה היו מונחות לצדי גופה. קשת גבותיה הייתה מלאת הוד ככנפי עוף דורס במעופו. עיניה הירוקות הביטו בעיניו ללא פחד. החיבור שנוצר ביניהם היה כה עז עד שאיים לרוקן אותו מעצמיותו. הוא חש שהכיר אותה מאז ומעולם, שתמיד הייתה חלק ממנו, שצרכיה הם צרכיו. היא לכדה את מבטו באחיזת ברזל, בוחנת את עיניו וכמו חוקרת בתוך כך את נשמתו, תרה אחר תשובה לשאלה כלשהי. אני נמצא כאן כדי לעזור לך, אמר ריצ'רד במוחו, והתכוון לכך יותר משהתכוון לכל מחשבה אחרת שעלתה בו מעולם. העוצמה שבמבטה שככה, והרפתה מעט מאחיזתה בו. הוא ראה בעיניה משהו שמשך אותו יותר מכל דבר אחר. תבונה. הוא ראה אותה מתלקחת שם, בוערת בתוכה, וחש את שלמותה הכובשת. ריצ'רד חש מוגן. אזהרה הבזיקה במוחו, מזכירה לו מדוע הוא שם ושהזמן קצר. "הייתי שם", הוא הצביע על הגבעה שממנה בא, "וראיתי אותך". היא הביטה לכיוון שאליו הצביע. גם הוא הביט, והבין שהוא מצביע על סבך ענפי עצים. הם לא יכלו לראות את הגבעה מפני שהעצים הסתירו אותה מעיניהם. הוא הניח לזרועו לצנוח, וניסה להתעלם מטעותו. עיניה ננעצו שוב בעיניו, ממתינות. ריצ'רד התחיל לדבר שוב קול נמוך. "עמדתי שם למעלה, על הגבעה שמעל האגם. ראיתי אותך הולכת בדרך לאורך החוף. כמה גברים עוקבים אחרייך". היא לא הפגינה שום רגש, ומבטה לא הרפה משלו. "כמה?" הוא חשב ששאלתה מוזרה, אבל השיב, "ארבעה". הצבע נעלם מפניה. היא הפנתה את ראשה ובחנה את העצים שמאחוריה, סורקת במהירות את הצללים, ולבסוף פנתה לעברו שוב ועיניה הירוקות הביטו שוב בעיניו. "האם אתה בוחר לעזור לי?" חוץ מצבען, פניה העדינות לא הסגירו שום רמז לרגשותיה. לפני שמוחו הספיק לעצב את המחשבה, הוא שמע את עצמו אומר, "כן". הבעתה התרככה. "מה אתה מציע לעשות?" "יש שביל קטן שמתפצל כאן מהדרך. אם נלך בו והם יישארו בנתיב הזה, נוכל להתחמק". "ואם לא? אם יעקבו אחרינו בשביל?" "אני אטשטש את עקבותינו", הוא נד בראשו בניסיון להרגיע אותה. "הם לא יעקבו אחרינו. תראי, אין לנו זמן..." "ואם יעקבו?" היא התפרצה לדבריו. "מה התוכנית שלך?" הוא בחן לרגע את פניה. "הם מסוכנים מאוד?" גופה נמלא מתח. "מאוד". נימת קולה הייתה כה נחרצת, עד כי היה עליו להכריח את עצמו לשוב ולנשום. לרגע ראה אימה מוחלטת בעיניה. ריצ'רד העביר את אצבעותיו בשערו. "ובכן, השביל הקטן צר ותלול. הם לא יוכלו לאגף אותנו". "יש לך נשק?" הוא נד בראשו לשלילה. הזעם שחש כלפי עצמו מפני ששכח את הסכין היה כה רב עד שלא הצליח לומר זאת בקול. היא הנהנה. "אם כך, מוטב שנמהר". ***** מרגע שהתקבלה ההחלטה הם לא דיברו כלל, כדי לא להסגיר את מקומם. ריצ'רד טשטש בחופזה את עקבותיהם וסימן לה ללכת לפניו כך שיוכל לחצוץ בינה לבין העוקבים. היא לא היססה. קפלי שמלתה זרמו מאחוריה כשהלכה לעברו במהירות. ירוק-העד השופע והצעיר של הוון סגר עליהם משני צדדיהם והפך את הדרך לשביל צר, אפלולי, ירוק ומגודר, שנמשך אל תוך הסבך. הם לא יכלו לראות דבר סביבם. ריצ'רד הסתכל לאחור בעודם מתקדמים, אם כי לא הצליח לראות למרחק רב. לפחות החלק שראה היה ריק מאדם. האישה התקדמה במהירות בלי שהיה עליו לזרז אותה. כעבור זמן-מה החלה האדמה להתרומם מעלה והפכה סלעית יותר, והעצים הידלדלו ואפשרו ראות טובה יותר. השביל התפתל בין חריצים אפלים ומלאי צללים בקרקע ועל פני עמקים שקרקעיתם מכוסה עלים. צעדיהם הפיצו סביב את העלים היבשים. אורנים ואשוחיות הוחלפו בעצים רחבי עלים, בעיקר תרזה לבנה, ומתחת לענפים שנשלחו מעלה פיזזו כתמי אור קטנים על אדמת היער. גזעי התרזות הלבנים המנוקדים בנקודות שחורות נראו כמאות עיניים הצופות בהם בעוברם. פרט לקולם המחוספס של כמה עורבים, היה זה מקום שקט להפליא ושָלֵו. כשהגיעו לרגלי קיר שחם שהתמשך לצד השביל, הוא הניח את אצבעו על שפתיו, מאותת לה שעליהם לצעוד בזהירות ולהימנע מהשמעת קולות שיהדהדו ויחשפו את מיקומם. כל קריאת עורב סביבם הדהדה בין הגבעות. ריצ'רד הכיר את המקום. צורתו של קיר הסלע נשאה קולות למרחק קילומטרים רבים. הוא הצביע על הסלעים העגולים ומכוסי הטחב שעל קרקעית היער השטוחה. בתנועות ידיים הסביר לה שעליהם לצעוד על הסלעים כדי להימנע משבירת ענפים החבויים תחת ערמות העלים. הוא הזיז כמה עלים כדי שתראה את המקלות המסתתרים מתחתם והעמיד פנים כי הוא שובר אותם. לאחר מכן כיסה את אוזנו בידו. היא הנהנה בהבנה, הרימה ביד אחת את שולי שמלתה והחלה לצעוד על הסלעים. הוא נגע בזרועה כדי שתביט שוב לאחור, והציג החלקה ונפילה כדי שתבין שעליה להיזהר מהטחב החלקלק. היא חייכה והנהנה פעם נוספת לפני שהמשיכה הלאה. חיוכה הפתיע אותו וחימם את לבו, משכך מעט את חששותיו. בשעה שקיפץ מאבן מכוסת טחב אחת לשנייה, הרשה לעצמו ריצ'רד מידה קלה של ביטחון בהצלחת בריחתם. השביל טיפס בעקביות מעלה, והעצים הוסיפו להידלדל. הסלעים שתפסו את מקום האדמה החשופה לא הניחו לעצים הזדמנויות רבות להכות שורש. עד מהרה לא נותרו סביבם עצים, מלבד אלה שצמחו בבקיעים צרים והיו מסוקסים, מעוותים ונמוכים, נזהרים שלא להניח לרוח למשוך אותם ממעגניהם הדלים. הם חמקו בדממה מבין העצים ויצאו אל האזור המסולע. השביל לא נראה תמיד בבירור, ונתיבים מדומים רבים התפצלו ממנו. לעתים תכופות היה עליה לפנות אליו, והוא החווה באצבעו או בראשו לכיוון שאליו עליה להמשיך. ריצ'רד תהה מה שמה, אולם יראתו מארבעת הגברים מנעה ממנו לדבר. אף-על-פי שהשביל היה תלול וקשה למעבר, לא היה עליו להאט בגללה. התברר שהייתה טפסנית מיומנת ומהירה. הוא ראה שהיא נועלת מגפיים טובים מעור רך: מגפיים שנועל אדם המורגל בנדודים. חלפה הרבה יותר משעה מאז שיצאו מבין העצים, והם הוסיפו לטפס בהתמדה מעלה, לעבר השמש. הם נעו מזרחה לאורך הרכסים עד שהשביל פנה שוב מערבה. הגברים, אם עקבו אחריהם, יצטרכו לשאת את עיניהם אל השמש אם ירצו לראות אותם. ריצ'רד הקפיד שילכו שפופים ככל האפשר והפנה תכופות את ראשו לאחור בעודם מטפסים, בחיפוש אחר סימנים למעקב. כשהבחין בהם ליד אגם טרנט הם היו מוסתרים היטב, אולם כאן היה השטח פתוח מכדי שיוכלו להסתתר בו. הוא לא ראה דבר, והרגשתו החלה להשתפר. איש אינו עוקב אחריהם. העוקבים לא נראו בשום מקום, וּודאי נמצאו קילומטרים רבים מאחוריהם, הולכים בשביל הרוכלים. ככל שהתרחקו מהגבול והתקרבו העירה השתפרה הרגשתו. תוכניתו הצליחה. משלא ראה כל סימן לכך שעוקבים אחריהם, קיווה ריצ'רד שיעצרו למנוחה משום שהפצע בידו פעם בכאב, אך האישה לא הראתה כל סימן לכך שהיא זקוקה למנוחה או רוצה בה. היא הוסיפה ללכת ללא הפוגה, כאילו הגברים נמצאים ממש מאחוריהם. ריצ'רד זכר את הבעת פניה כששאל אם רודפיה מסוכנים, וּויתר במהירות על רעיון המנוחה. ככל שהתמשך הבוקר, נעשה היום חם יחסית לעונה. השמים היו בהירים, כחולים וצלולים, ורק כמה ענני נוצה לבנים חלפו בהם. צורתו של אחד העננים הייתה כדמותו המעוקלת של נחש, שראשו מטה וזנבו מופנה מעלה. הצורה יוצאת הדופן הזכירה לריצ'רד שראה את אותו ענן מוקדם יותר באותו יום – או שמא היה זה אתמול? עליו לזכור לספר על כך לזֶד בפגישתם הבאה. זֶד היה קורא בעננים, ובכל פעם שריצ'רד שכח מה הייתה צורת העננים שראה, היה עליו לסבול הרצאה של שעה על חשיבות העננים. זֶד ודאי צופה בהם בעצמו כעת, ותוהה אם ריצ'רד בוחן אותם בתשומת הלב הראויה. השביל הוביל אותם אל הצלע הדרומית של הר קהיון הקטן, ועל פני הצוק השטוח והחלק שנתן להר את שמו. מן השביל, שחצה את הצוק במחצית גובהו, היה ניתן לצפות לעבר יער ון הדרומי. הלאה משם משמאלם, מאחורי עננים וערפל, התנשאו הפסגות הגבוהות והמסולעות של הגבול, חבויות כמעט מאחורי כותלי הצוק. ריצ'רד ראה עצים חומים וגוססים שבלטו על רקע סביבתם הירוקה. הלאה, ליד הגבול, התרבו העצים המתים. זו פעולתה של הגפן, הוא הבין. השניים התקדמו במהירות בשביל שעל הצוק. הם היו גלויים לחלוטין על רקע הצוק ולא הייתה להם כל דרך להסתתר מעיני מי שיצפה בהם, אך מרגע שיעברו את הצוק ישתפל השביל מטה לעבר יערות הרטלנד, ומשם העירה. גם אם הבינו הרודפים את טעותם והיו כעת בעקבותיהם, הם לא יצליחו להדביק את ריצ'רד ואת האישה. ככל שהתקרב השביל לצדם הרחוק של פני הצוק הוא הלך והתרחב, וכעת לא היה עוד שביל צר ובוגדני אלא דרך רחבה דייה למעבר שני אנשים זה לצד זה. ליתר ביטחון נאחז ריצ'רד בידו הימנית בקיר הסלע בשעה שהפנה את ראשו והציץ במשטחי הסלעים כמה מאות מטרים מתחתם. הוא פנה והסתכל לאחור. עדיין פנוי. בעודו מסב את ראשו היא קפאה במקומה, וקפלי שמלתה התערבלו סביב רגליה. בהמשך הנתיב, שרק לפני רגעים ספורים היה ריק, עמדו שניים מן הגברים. ריצ'רד היה גדול מרוב הגברים, אולם שני אלה היו גדולים ממנו בהרבה. ברדסי מעיליהם הירוקים הכהים הסתירו את פניהם, אך לא יכלו להסתיר את מבנה גופם השרירי והמוצק. מוחו של ריצ'רד דהר בניסיון להבין איך הצליחו רודפיהם לעקוף אותם. ריצ'רד והאישה פנו לאחור והתכוננו לרוץ. שני חבלים צנחו מהסלע שמעליהם. שני הגברים הנוספים השתלשלו אל הנתיב ונחתו על רגליהם בקול חבטה מהדהד, חוסמים את דרך מנוסתם. הם היו גדולים כמו שני קודמיהם. מתחת למעיליהם, קשורים באבזמים וברצועות עור, נשאו על גופם מבחר כלי נשק שזהרו באור השמש. ריצ'רד פנה לעבר שני הגברים שהופיעו ראשונים. הם הסיטו בשקט את ברדסיהם לאחור. לשניהם היו שיער צהוב סמיך וצוואר עבה. פניהם היו נוקשות ונאות. "אתה יכול לעבור, נער. יש לנו עסק רק עם הבחורה". קולו של הגבר היה עמוק וכמעט ידידותי, אולם האיום שבו היה חד כלהב. בשעה שדיבר הוא הסיר את כפפות העור שלו ותחב אותן בחגורתו, בלי לטרוח להסתכל כלל בריצ'רד. היה ברור שהוא אינו רואה בו מכשול. נראה כי הוא המנהיג, ושלושת האחרים המתינו בסבלנות שיגמור לדבר. ריצ'רד מעולם לא עמד לפני כן בפני מצב דומה. הוא מעולם לא הניח לעצמו להתפרץ בכעס, וניצל על-פי-רוב את מזגו הנעים כדי להפוך מבטים זועפים לחיוכים. כשלא היה די בדיבורים, הוא היה מהיר וחזק די הצורך לטפל באיום לפני שנפגע מישהו, ואם לא נותרה ברירה היה פשוט עוזב את המקום. הוא ידע שהאנשים האלה אינם מתכוונים לדבר, וניכר שלא פחדו ממנו. הוא קיווה בכל לבו שיוכל לעזוב. ריצ'רד הציץ בעיניה הירוקות, וראה בהן את האישה הגאה המבקשת את עזרתו. הוא רכן לעברה ודיבר בקול נמוך אך יציב. "לא אעזוב אותך". הבעת רווחה עלתה על פניה. היא הנהנה הנהון קצר והניחה בקלילות את ידה על אמת ידו. "עמוד ביניהם ואל תניח להם להגיע אלי יחד", היא לחשה. "והקפד לא לגעת בי כשהם יתקרבו". ידה התהדקה על זרועו ועיניה ננעצו בעיניו, מחכות שיאשר שהבין את הוראותיה. הוא הנהן. "מי ייתן והרוחות הטובות יהיו בעזרנו", אמרה. היא הניחה לידיה לצנוח אל צדי גופה ופנתה אל שני הגברים שמאחוריה בפנים רגועות וצוננות, נטולות רגש. "לך לדרכך, נער", קולו של המנהיג התקשח. עיניו הכחולות והעזות בהקו והוא חרק בשיניו. "הזדמנות אחרונה". ריצ'רד בלע במאמץ את רוקו. הוא ניסה להישמע מלא ביטחון. "שנינו נעבור". נדמה שלבו מנסה לטפס אל גרונו. "לא היום", אמר המנהיג בקול נחרץ. הוא שלף סכין מעוקלת, מאיימת למראה. האיש שלצדו שלף חרב קצרה מהנדן שעל גבו. הוא חייך חיוך מרושע והעביר אותה לאורך אמת ידו השרירית, מכתים את הלהב באדום. מאחוריו שמע ריצ'רד את צלצול הפלדה הנשלפת. הפחד שיתק אותו. הכול קרה מהר מדי. לא היה להם סיכוי. שום סיכוי. לרגע אחד איש לא זז. ריצ'רד נרתע כשארבעת הגברים השמיעו קריאות קרב מיללות של אנשים המוכנים למות. הם הסתערו בחיפזון מפחיד. בעל החרב הקצרה נופף אותה מעל ראשו והפנה אותה אל ריצ'רד. מאחוריו שמע את אחד הגברים אוחז באישה, ואוחז החרב הסתער לעברו. ואז, רגע לפני שהגיע אליו התוקף, הדהד באוויר דבר-מה כבד, כרעם חסר קול. האלימות האצורה בדבר גרמה לכל עצם בגופו להיאנק בכאב חד. אבק התרומם סביבם והתפשט הלאה בצורת טבעת. גם אוחז החרב חש בכאב הזה, ולרגע נדדה תשומת לבו מריצ'רד אל האישה. כששב להתקדם, נדחק ריצ'רד לאחור אל הקיר ובעט בשתי רגליו בחזהו, בעוצמה הרבה ביותר שהצליח לגייס. הבעיטה העיפה את האיש מהשביל, אל האוויר. עיניו נפערו בתדהמה, והוא נפל לאחור אל הסלעים שלמטה, החרב עדיין אחוזה בשתי ידיו מעל ראשו. לתדהמתו של ריצ'רד, הוא ראה שגם אחד משני הגברים שמאחוריו צונח למטה, חזהו משוסע ומדמם. לפני שהספיק להקדיש לכך מחשבה, הסתער לעברו המנהיג האוחז בסכין המעוקלת, במטרה לעבור על פניו ולתקוף את האישה. הוא חבט במרכז חזהו של ריצ'רד בצדה הפנימי של כף ידו הפנויה. החבטה הוציאה מריאותיו את האוויר והטיחה אותו בחוזקה אל הסלע. הוא נאבק לשמור על צלילותו, ומחשבתו היחידה הייתה שעליו למנוע מהאיש להגיע אליה. בכוח שלא ידע שיש בו, לפת ריצ'רד את מפרק ידו העבה של המנהיג ופיתל אותו. הסכין פנתה לעברו בקשת. הלהב נצנץ באור השמש. בעיניו הכחולות של האיש ניכר רעב פראי. ריצ'רד מעולם לא פחד כפי שפחד כעת. ברגע זה הוא ידע שהוא עומד למות. הגבר האחרון, אוחז חרב קצרה ומגואלת בדם קרוש, צנח פתאום על המנהיג כאילו הגיע משום מקום. חרבו ננעצה בבטנו של המנהיג ורוקנה מגופו את האוויר. ההתנגשות הייתה כה נמרצת עד כי שניהם נהדפו אל קצה הצוק ומעבר לו. הגבר האחרון פלט קריאה נזעמת כל הדרך למטה, והשתתק רק כשפגעו השניים בסלעים שמתחתם. ריצ'רד המזועזע עמד במקומו ובהה מטה משפת המצוק. הוא פנה באי-רצון לעבר האישה, חושש להסתכל בה, מבועת מן המחשבה שיראה אותה ללא רוח חיים, גופה שסוע. במקום זאת היא ישבה על הארץ ונשענה על קיר המצוק, ונראתה תשושה אך ללא פגע. על פניה הייתה הבעה מרוחקת. הכול נגמר מהר כל-כך עד שהוא לא הצליח להבין מה קרה וכיצד. הוא והאישה נותרו לבדם בדממה הפתאומית שהשתררה. הוא צנח לצדה על סלע שחיממה השמש. ראשו, שהוטח קודם לכן בסלע, כאב מאוד. הוא ראה שהיא שלמה ובריאה, לכן לא שאל לשלומה. הוא היה המום מכדי לדבר, וחש שמצבה דומה לשלו. היא הבחינה בדם על גב ידה וניגבה אותו על הקיר, תוספת לנתזים האדומים שכבר כיסו אותו. ריצ'רד חש שהוא עומד להקיא. הוא לא האמין שנותרו בחיים. זה לא נראה הגיוני. מה היה הרעם נטול הקול? והכאב שהסב לו? הוא מעולם לא חש דבר דומה לכך. הוא נרעד כששחזר זאת בראשו. לא משנה מה היה הדבר, הוא היה קשור אליה בדרך כלשהי, והציל את חייו. משהו שלא מן העולם הזה התרחש, והוא לא היה בטוח כלל אם ברצונו לדעת מה זה היה. היא השעינה את ראשה על הסלע והפנתה אותו לעברו. "אפילו אינני יודעת מה שמך. רציתי לשאול קודם, אבל פחדתי לדבר". היא החוותה בתנועה מעורפלת על המקום שממנו נפלו הארבעה. "כל-כך פחדתי מהם... לא רציתי שימצאו אותנו". הוא חשב שהיא עומדת לבכות, ונשא אליה את עיניו. היא לא בכתה, אבל הוא חש שהוא עצמו קרוב לכך. הוא הנהן בהבנה לדבריה על הגברים. "קוראים לי ריצ'רד סייפר". עיניה הירוקות ננעצו בעיניו ובחנו אותן בשעה שסקר אותה. הרוח הקלה העיפה קווצות שיער על פניה. היא חייכה. "לא רבים היו עומדים לצדי". הוא חש שקולה מקסים כפי שהייתה היא עצמה. הוא הלם את ניצוץ התבונה שבעיניה, ונשימתו כמעט נעתקה כשהאזין לו. "אתה אדם יוצא דופן, ריצ'רד סייפר". למורת רוחו, חש ריצ'רד שפניו מאדימות. היא הפנתה ממנו את מבטה, סילקה את אניצי השיער מפניה והעמידה פנים שלא הבחינה בכך שהסמיק. "אני..." היא נשמעה כאילו התכוונה לומר משהו אולם התחרטה. היא פנתה לעברו שוב. "קוראים לי קאהלן. שם משפחתי הוא אַמְנֶל". הוא הביט בעיניה זמן רב. "גם את אדם יוצא דופן, קאהלן אמנל. לא רבים היו מצליחים להילחם כמוך". היא לא הסמיקה, אלא חייכה שוב. זה היה חיוך מוזר, חיוך מיוחד שלא חשף את שיניה. שפתיה נצמדו זו לזו כחיוכו של אדם השם את מבטחו באחר. עיניה נצצו. זה היה חיוך של אחווה. ריצ'רד שלח את ידו לאחור, מישש את החבורה כואבת באחורי ראשו ובדק אם יש דם על אצבעותיו. לא היה דם, אם כי הוא חשב שהמקום אמור לדמם ללא ספק. הוא הביט בה שוב, תוהה שוב מה התרחש, מה עשתה ואיך עשתה זאת. הוא חש רעם חסר קול, וכעבור רגע הצליח להפיל אחד מהתוקפים מהצוק. אחד מן השניים שניצבו מאחוריו הרג את חברו במקום אותה, ולבסוף הרג את המנהיג ואת עצמו. "ובכן, קאהלן ידידתי, את יכולה להסביר לי איך זה שאנחנו חיים וארבעת הגברים האלה מתו?" היא הביטה בו בהפתעה. "אתה מתכוון לזה?" "מתכוון למה?" היא היססה. "ידידה". ריצ'רד משך בכתפיו. "בטח. הרי אמרת בעצמך שעמדתי לצדך. כך נוהגים חברים, לא?" הוא חייך אליה. קאהלן הסבה את פניה. "אינני יודעת". היא מיששה באצבעותיה את שרוולי שמלתה והשפילה את עיניה. "מעולם לא היו לי חברים עד כה. אולי רק אחותי..." הוא חש בכאב שבקולה. "ובכן, עכשיו יש לך", אמר בקול עליז. "אחרי הכול, עברנו יחד דבר מפחיד מאוד. עזרנו זה לזה ונותרנו בחיים". היא הנהנה. ריצ'רד הביט לעבר הוֶון, היער שבו הרגיש כבביתו. אור השמש הוסיף חיים לצבעו הירוק. עיניו נמשכו שמאלה אל הנקודות החומות, העצים המתים והגוססים שבלטו בין שכניהם הבריאים. עד הבוקר, כאשר מצא את הגפן וזו עקצה אותו, לא היה לו מושג שהגפן צומחת ליד הגבול ומתפשטת בין העצים. רק לעתים רחוקות נכנס לעומק הוון, קרוב כל-כך אל הגבול. היו אנשים שסירבו להתקרב אף למרחק קילומטרים ממנו, ואילו אחרים התקרבו מעט כאשר השתמשו בשביל הרוכלים או יצאו לצוד, אבל איש לא קרב לשם יותר משהיה מוכרח. הגבול היה מוות. נאמר שההולכים אל הגבול איבדו לא רק את חייהם אלא גם את נשמתם. תפקידם של שומרי הגבול היה להרחיק ממנו את האנשים. הוא לכסן אליה מבט. "אז מה עם החלק האחר של השאלה? איך ייתכן שנשארנו בחיים?" קאהלן לא פגשה במבטו. "אני חושבת שהרוחות הטובות הגנו עלינו". ריצ'רד לא האמין לאף מילה. אבל אף-על-פי שרצה לדעת את התשובה, הוא לא היה מסוגל לכפות על מישהי לומר דבר שלא רצתה לגלות. אביו חינך אותו לכבד את רצונם של אנשים החפצים לשמור על סודותיהם. היא תספר לו את סודותיה כשתרצה בכך. אם תרצה. אבל הוא לא ינסה להכריח אותה. לכולם היו סודות, וּודאי שגם לו היו. למעשה, לאחר רצח אביו ואירועי היום, הוא חש שהסודות הללו רוחשים בצורה לא נעימה במחשבותיו. "קאהלן", הוא אמר, מנסה לשוות לקולו נימה מרגיעה, "משמעות העובדה שאנחנו חברים היא שאת לא חייבת לגלות לי שום דבר בניגוד לרצונך, ועדיין אשאר חבר שלך". היא לא הביטה בו, אולם הנהנה באישור. ריצ'רד קם. ראשו כאב, ידיו כאבו, וכעת הבין שחזהו כואב במקום שבו חבט בו אחד מהגברים. ואם לא די בכך, הוא נזכר שהוא רעב. מייקל! הוא שכח את המסיבה של אחיו. הוא הסתכל בשמש וידע שהוא עומד לאחר. הוא קיווה שלא יחמיץ את נאומו של מייקל. הוא ייקח איתו את קאהלן, יספר למייקל על העוקבים וישיג לה הגנה. הוא שלח את ידו כדי לעזור לה לקום. היא הביטה ביד בהפתעה. הוא המשיך להושיט אותה לעברה. היא הביטה בעיניו ואחזה בידו. ריצ'רד חייך. "מעולם לא היה לך חבר שהושיט לך יד?" היא הסבה את מבטה. "לא". ריצ'רד הבחין שהיא חשה שלא בנוח, והחליף את נושא השיחה. "מתי אכלת בפעם האחרונה?" "לפני יומיים", היא אמרה בקול נטול רגש. גבותיו התרוממו. "אז את בטח רעבה אפילו יותר ממני. אקח אותך לאחי". הוא הציץ מטה משפת המצוק. "נצטרך לספר לו על הגופות. הוא יֵדע מה לעשות". הוא פנה אליה שוב. "קאהלן, את יודעת מי היו האנשים האלה?" עיניה הירוקות התקשחו. "קוראים להם רביע. הם... ובכן... הם סוג של מתנקשים. הם נשלחו להרוג..." היא השתתקה שוב. "הם הורגים אנשים". פניה עטו שוב את הארשת השלווה שהייתה עליהן כשנפגשו. "אני חושבת שככל שפחות אנשים ידעו עלי, כך אהיה בטוחה יותר". ריצ'רד נדהם, הוא מעולם לא שמע על משהו כזה. הוא העביר את אצבעותיו בשערו וניסה לחשוב. מחשבות אפלות, מעורפלות החלו שוב לרחף בדעתו. מסיבה כלשהי הוא חש מבועת מהתשובה שיקבל, אבל היה חייב לשאול. הוא הביט בריכוז בעיניה, מצפה שהפעם תאמר לו את האמת. "קאהלן, מאיפה הגיע הרביע?" היא בחנה לרגע את פניו. "הם כנראה עקבו אחרי מהארצות התיכונות ואל מעבר לגבול". עורו של ריצ'רד הצטנן באחת, גל צמרמורת עבר מזרועותיו ועד לעורפו והשערות הדקות שעליו סמרו. זעם עמוק התעורר בו, וסודותיו הסתחררו בראשו. היא משקרת. בטוח. איש אינו יכול לחצות את הגבול. איש. איש אינו יכול להיכנס או לצאת מהארצות התיכונות. הגבול חסם את הדרך אליהן עוד לפני שהוא נולד. הארצות התיכונות היו ארצות קסם. פרק 3 ביתו של מייקל היה בניין אבן גדול ולבן, שניצב במרחק קל מן הדרך. גגו היה עשוי ממשטחי רעפים שהתחברו זה לזה בשלל זוויות ושיפועים מורכבים, ומעליהם התנשאה פסגת זכוכית מצופה בעופרת שדרכה חדר האור לאולם המרכזי. אלונים לבנים היתמרו מעל שביל הגישה לבית והצלו עליו מזוהר שמש אחר הצהריים, בעוברו בין משטחי דשא רחבים ולאחר מכן בגנים הרשמיים שנפרשו בדוגמאות סימטריות משני צדיו. הגנים היו בשיא פריחתם. עונת הפריחה חלפה כבר, לכן ידע ריצ'רד שהפרחים גודלו במיוחד בחממות לכבוד האירוע. אנשים בלבוש מהודר הלכו על המדשאות ובגנים וגרמו לריצ'רד לחוש שלא במקומו. הוא ידע שהוא ודאי נראה נורא בבגדי היער המלוכלכים וספוגי הזיעה שלבש, אך לא רצה לבזבז זמן ולעבור בביתו כדי להתרחץ. חוץ מזה, מצב רוחו היה קודר ומראהו לא הטריד אותו במיוחד. דברים חשובים יותר טרדו את מוחו. קאהלן, לעומתו, לא נראתה זרה במקום. שמלתה יוצאת הדופן אך המרהיבה לא הסגירה את העובדה שגם היא הגיעה כעת מהיער. בהתחשב בכמות הדם שנשפכה על הצוק החלק, ריצ'רד הופתע לגלות שאף טיפה ממנו לא ניתזה עליה. איכשהו היא הצליחה להישאר בצד בשעה שהגברים הרגו זה את זה. כשראתה כמה הסעירו אותו דבריה על כך שהגיעה מהארצות התיכונות שמעבר לגבול, היא השתתקה ולא שבה להזכיר את הנושא. ריצ'רד, שנזקק לזמן כדי לחשוב על העניין, לא דחק בה. במקום זאת היא שאלה אותו על הנפה המערבית, על האנשים החיים בה ועל המקומות שהתגוררו בהם. הוא סיפר לה על ביתו שביער, על אהבתו לחיים שמחוץ לעיר ועל עבודתו כמדריך לנוסעים ביערות הרטלנד בדרכם אל העיר וממנה. "יש בביתך אח?" היא שאלה. "יש". "אתה משתמש בה?" "כן. אני מבשל עליה כל הזמן", אמר. "למה?" היא רק משכה בכתפיה והביטה סביב בנוף הכפרי. "אני פשוט מתגעגעת לישיבה מול האש, זה הכול". אף שהיה מוטרד מאוד מאירועי היום, נוסף על אבלו, הוא שמח שיש לו עם מי לדבר, גם אם סירבה לדבר על סודותיה. "יש לך הזמנה, אדוני?" קרא מישהו בקול עמוק ממחסה לצד שער הכניסה. הזמנה? ריצ'רד סב לאחור לראות מי הוא הדובר ונתקל בחיוכו השובב של חברו צ'ייס. ריצ'רד השיב לו חיוך ולחץ בחום את ידו של שומר הגבול. צ'ייס היה אדם גדול ממדים, מגולח למשעי, ועל ראשו שיער חום שלא הפגין שום סימן להידלדלות, אולם אותות הגיל ניכרו בצבע האפור שעיטר את צדעיו. גבותיו העבותות הצלו על עיניים עזות מבט שסקרו בהיחבא את סביבותיהן אפילו כשדיבר, וראו הכול. הרגל זה עורר באנשים רבים רושם – מוטעה לחלוטין – שהוא אינו מקשיב להם. ריצ'רד ידע שלמרות גודלו, היה צ'ייס מהיר להפליא כשהיה בכך צורך. מצדה האחד של חגורתו של צ'ייס נתלו שתי סכינים, ומצדה האחר אלת קרב שלה שישה להבים. מעל כתפו הימנית בלט ניצב חרב קצרת להב, וקשת מצוידת באשפה מלאת חצים בעלי ראש פלדה נתלתה ברצועת עור לשמאלו. ריצ'רד זקר גבה. "נראה שאתה נחוש בדעתך שלא יקפחו אותך בחלוקת הכיבוד". החיוך נעלם מפניו של צ'ייס. "אנ'לא כאן כאורח". מבטו נח על קאהלן. ריצ'רד חש לא בנוח. הוא אחז בידה של קאהלן ומשך אותה קדימה. היא צייתה בקלילות, ללא פחד. "צ'ייס, זוהי חברתי קאהלן", הוא חייך אליה. "וזהו דֶל ברנדסטון. כולם קוראים לו צ'ייס. הוא חבר ותיק שלי. אפשר לבטוח בו". הוא פנה שוב אל צ'ייס. "וגם אתה יכול לבטוח בה". היא הביטה באיש הגדול, חייכה אליו והנהנה בברכה. צ'ייס הנהן לעברה בקצרה, ללא כל הסתייגות. הבטחתו של ריצ'רד הייתה כל שנזקק לו כדי לבטוח בה. עיניו סקרו את ההמון, השתהו על אנשים מסוימים, בחנו את מידת העניין שגילו בשלושתם. הוא משך את שניהם מהחלל הפתוח והמואר שעל המדרגות אל הצללים שבצד. "אחיך הזמין את כל שומרי הגבול", הוא עצר והסתכל סביבו שוב. "כמשמר האישי שלו". "מה? אין בכך שום היגיון!" ריצ'רד התקשה להאמין. "הצבא ומשמר הבית עומדים לרשותו. בשביל מה הוא צריך גם כמה שומרי גבול?" צ'ייס הניח את ידו השמאלית על ניצב אחת מסכיניו. "באמת בשביל מה?" פניו לא הסגירו את רגשותיו. כך היה בדרך כלל. "אולי הוא רק רוצה שנהיה כאן למען הרושם. אנשים מפחדים מהשומרים. אתה הסתובבת ביערות מאז שאביך נרצח – לא שלא הייתי נוהג כמוך לו הייתי במצבך. ובכל זאת, לא היית בסביבה. דברים מוזרים מתרחשים כאן, ריצ'רד. אנשים נכנסים ויוצאים בלילה. מייקל קורא להם 'אזרחים מודאגים'. הוא קשקש משהו על מזימה נגד המועצה. השומרים שורצים בכל פינה". ריצ'רד הביט סביבו אך לא ראה איש מהם. הוא ידע שזה לא אומר דבר. אם שומר גבול אינו רוצה להיראות, לא תצליח למצוא אותו גם אם ידרוך על רגלך. צ'ייס תופף באצבעותיו על ניצב הסכין והביט בעיניו של ריצ'רד הסורקות את סביבתו. "תאמין לי, הבחורים שלי נמצאים שם". "ובכן, איך אתה יודע שמייקל טועה? הרי אביו של ראש המועצה החדש באמת נרצח". תגובתו של צ'ייס הייתה מבט מלא גועל. "אני מכיר כל שלולית בוץ בנפה המערבית. אין שום מזימה. אם באמת הייתה מזימה, לפחות היינו נהנים מקצת בידור, אבל אני חושב שהביאו אותי לכאן כדי שאהיה חלק מהקישוטים. מייקל אמר שאני צריך 'להיראות'". הבעת פניו נעשתה עזה יותר. "ובקשר לרצח אביך, ובכן, ג'ורג' סייפר ואני הכרנו זה את זה זמן רב, הרבה לפני שנולדת, עוד לפני שנוצר הגבול. הוא היה אדם טוב. הייתי גאה לקרוא לו ידידי". כעס התלקח בעיניו. "עיקמתי כמה אצבעות", הוא העביר את משקלו מרגל לרגל ושלח סביבו מבט נוסף לפני שהפנה את מבטו העז אל ריצ'רד. "עיקמתי בכוח. בכוח כה רב עד שבעליהן היו מוכנים לפלוט את שם אמם, אם זה היה השם שחיפשתי. איש אינו יודע דבר, ותאמין לי שלו היו יודעים, הם היו להוטים לקצר את שיחתם איתי. זו הפעם הראשונה שרדפתי אחרי מישהו ולא הצלחתי למצוא אפילו פירור". הוא שילב את ידיו וחיוכו שב אל פניו, ועיניו בחנו את ריצ'רד מכף רגל ועד ראש. "ואם כבר מדברים על בוץ, איפה הסתובבת? אתה נראה כאחד הלקוחות שלי". ריצ'רד הביט בקאהלן ושוב בצ'ייס, "היינו בוון העליון". הוא הנמיך את קולו. "ארבעה גברים תקפו אותנו". צ'ייס זקר גבה. "מישהו שאני מכיר?" ריצ'רד הניד בראשו. צ'ייס הזדעף. "אז לאן הלכו ארבעת הבחורים האלה אחרי שקפצו עליכם?" "אתה מכיר את הנתיב שחוצה את מצוק קהיון?" "כמובן". "הם על הסלעים שמתחתיו. אנחנו חייבים לדבר". צ'ייס פרש את זרועותיו והביט בשניהם, "אני אגש לראות אותם". גבותיו התחברו זו לזו. "איך הצלחתם לעשות את זה?" ריצ'רד החליף מבט מהיר עם קאהלן והשיב את מבטו אל שומר הגבול. "אני חושב שהרוחות הטובות שמרו עלינו". צ'ייס נעץ בהם מבט חשדני. "באמת? ובכן, עדיף שלא תספר על כך כרגע למייקל. אני לא חושב שהוא מאמין ברוחות טובות", הוא בחן את פניהם. "ואם אתם סבורים שיש בכך צורך, שניכם מוזמנים להתארח בביתי. תהיו בטוחים שם". ריצ'רד חשב על ילדיו של צ'ייס, והחליט שלא יעמיד אותם בסכנה, אך הוא לא רצה להתווכח על כך, לכן רק הנהן בתגובה. "כדאי שניכנס. מייקל ודאי מחפש אותי". "עוד משהו", אמר צ'ייס. "זֶד מחפש אותך. משהו מטריד אותו. הוא אומר שזה חשוב מאוד". ריצ'רד הביט מעל לכתפו של צ'ייס, וראה שוב את הענן דמוי הנחש. "גם אני חושב שעלי לראות אותו", הוא סב על עקביו והתכונן ללכת. "ריצ'רד", אמר צ'ייס בלוויית מבט שהיה גורם לכל אדם אחר להתכווץ, "אמור לי מה עשית בוֶון העליון". ריצ'רד לא נרתע. "בדיוק כמוך. חיפשתי פירורים". פניו הנוקשים של צ'ייס התרככו, וחיוך דק שב והתגלה עליהם. "ומצאת?" ריצ'רד הנהן והרים את ידו השמאלית האדומה והדואבת. "והם עוקצים". השניים סבו על עקביהם והתמזגו בהמון שנכנס אל הבית, חלפו בדלת הכניסה והלכו על רצפת השיש הלבנה עד לאולם המהודר שבמרכז הבית. קירות ועמודי שיש זהרו באור קר ומסתורי כאשר נגעו בהם קרני השמש מלמעלה. ריצ'רד העדיף תמיד את החוֹם שסיפקו קירות עץ, אולם לדעתו של מייקל, כל אחד יכול להשיג עץ וליצור ממנו כל שיעלה על רוחו, אך אם רצונך בשַיִש, עליך לשכור אנשים רבים החיים בבתי עץ כדי שיעבדו בשבילך. ריצ'רד זכר את הימים שקדמו למות אמם, כאשר הוא ומייקל שיחקו בחול ובנו בתים ומצודות ממקלות. באותה תקופה מייקל עזר לו. הוא רצה כל-כך שמייקל יעזור לו כעת. אנשים שהכירו את ריצ'רד ניגשו לברך אותו, אך זכו רק לחיוך מאולץ או ללחיצת יד חפוזה. בהתחשב בכך שקאהלן הגיעה ממקום מוזר כל-כך, ריצ'רד הופתע מעט לראות כמה טבעית הייתה התנהגותה בין האורחים המכובדים. עוד קודם לכן עלה על דעתו שגם היא ודאי מישהי חשובה. כנופיות מתנקשים אינן רודפות אחרי אנשים פחותי ערך. ריצ'רד התקשה לחייך אל כולם. אם יש אמת בשמועות בנוגע לדברים המגיעים מן הגבול, הרי כל הנפה המערבית נתונה בסכנה. הכפריים במחוזות הרטלנד המרוחקים פחדו כבר כעת לצאת מבתיהם בלילה, והוא שמע סיפורים על אנשים שנמצאו מתים ואכולים למחצה. הוא אמר לאלה שסיפרו לו על כך שמדובר באנשים שמתו מסיבה טבעית כלשהי, וחיות הבר מצאו לאחר מכן את גופותיהם. עניין מוכר ושגור. הם טענו שהטורפים היו חיות פרא מן השמים, והוא ביטל את דבריהם כאמונות תפלות ותו לא. עד עתה. למרות כל האנשים שסביבו, ריצ'רד חש בודד להפליא. הוא היה מבולבל ולא ידע מה עליו לעשות. הוא לא ידע למי לפנות. קאהלן הייתה היחידה שנוכחותה שיפרה את הרגשתו, אך בעת ובעונה אחת גם הפחידה אותו. האירוע על שפת הצוק החריד אותו. הוא רצה לקחת אותה וללכת. אולי זֶד ידע מה עליו לעשות. הוא התגורר בארצות התיכונות לפני ימי הגבול, אף שמעולם לא הסכים לדבר על כך. ונוסף על כך קיננה בו תחושה מטרידה שהכול קשור בדרך זו או אחרת למות אביו, ושמותו של אביו קשור בדרך זו או אחרת לסודותיו שלו, הסודות שאביו הפקיד בידיו – ובידיו בלבד. קאהלן הניחה יד על זרועו. "ריצ'רד, אני מצטערת. לא ידעתי... על אביך. אני מצטערת". אירועי היום המפחידים כמעט השכיחו זאת ממנו עד שצ'ייס העלה את הנושא. כמעט. הוא משך קלות בכתפיו. "תודה". הוא המתין רגע קל בזמן שעברה לידם אישה בשמלת משי כחולה שסלסולי תחרה לבנים עיטרו את צווארונה, את חפתיה ואת חזית שמלתה. כאשר התקרבה אליהם הוא הרכין את ראשו והביט ברצפה, כדי שלא יצטרך להחזיר לה חיוך אם תחייך אליו. "זה קרה לפני שלושה שבועות", אמר. הוא סיפר לקאהלן מעט ממה שקרה, והיא האזינה באהדה. "אני מצטערת, ריצ'רד. אולי אתה מעדיף להיות לבד". הוא העלה על פניו חיוך מאולץ. "לא, הכול בסדר. כבר הייתי לבדי די זמן. טוב שיש לי חבר לדבר איתו". היא חייכה אליו קלות והנהנה, והם המשיכו בדרכם בין הנאספים. ריצ'רד תהה היכן נמצא מייקל. נראה מוזר שהוא טרם יצא. אף-על-פי שתיאבונו אבד, הוא ידע שקאהלן לא אכלה כבר יומיים. בהתחשב בכל האוכל המפתה שסבב אותם, הוא הסיק ששליטתה העצמית יוצאת מן הכלל. בניגוד לתחושתו הקודמת, הניחוחות המגרים החלו לעורר את תיאבונו. הוא רכן לעברה. "רעבה?" "מאוד". הוא הוביל אותה אל שולחן ארוך שעליו נערמו שורות מגשים עמוסי מזון. מגשים גדולים של נקניקים ובשר מעלי אדים, תפוחי אדמה מבושלים, דגים מיובשים ממינים שונים, דג צלוי, עוף, הודו, תלי ירקות טריים חתוכים לרצועות, דודים גדולים של מרק כרוב ונקניק, מרק בצל ומרק שורשים, מגשים עמוסים בלחם, גבינה, פירות, פשטידות ועוגות, וחביות יין ושיכר. משרתים באו והלכו ללא הרף ומילאו מחדש את המגשים. קאהלן בחנה אותם בקפידה. "לכמה מהמשרתות המגישות יש שיער ארוך. הדבר מותר?" ריצ'רד הביט סביבו בבלבול קל. "כן. כל אדם רשאי לגדל את שערו כרצונו. ראי", הוא קירב את ידו אל חזהו והצביע, רוכן לעברה. "הנשים ששם הן חברות מועצה. לכמה מהן יש שיער קצר ולאחרות ארוך, כרצונן", הוא לכסן אליה מבט. "האם מישהו אמר לך לקצר את שערך?" היא זקפה לעברו גבה. "לא. איש לא ביקש ממני מעולם לקצר את שערי. אבל במקום שממנו אני באה, יש משמעויות חברתיות לאורך שערה של אישה". "האם יש להסיק מכך שאת אישה רמת מעמד?" הוא ריכך את השאלה בחיוך שובב. "כלומר, בהתחשב בכך שיש לך שיער ארוך כל-כך ויפה". היא החזירה לו חיוך קטן, נטול עליצות. "יש החושבים כך. אין פלא שמחשבה זו עלתה על דעתך בעקבות אירועי הבוקר. אנו מה שאנחנו ותו לא. לא יותר, לא פחות". "אם כך, אם אשאל משהו שחבר אינו אמור לשאול, את מוזמנת לבעוט בי". חיוכה התבהר והפך לאותו חיוך קפוץ שפתיים שהעניקה לו קודם לכן. חיוך השיתוף. הוא חייך אליה חיוך רחב בתגובה. הוא פנה אל האוכל ומצא אחת מהמנות האהובות עליו, צלעות קטנות ברוטב חריף, הניח כמה מהן על צלחת לבנה קטנה והגיש לה אותה. "תתחילי איתן. זה אוצר של ממש. המאכל האהוב עלי ביותר". קאהלן אחזה בצלחת כמטחווי זרוע מגופה ובחנה אותה בחשדנות. "בשרו של איזה יצור הוא זה?" "אלה צלעות", הוא אמר בהפתעה קלה. "את יודעת, מבשר חזיר. נסי אותן, אני מבטיח לך שאין כאן שום דבר טוב מזה". היא נרגעה, קירבה אליה את הצלחת ואכלה את הבשר. הוא אכל בעצמו חצי תריסר חתיכות, מתענג על כל נגיסה. הוא הניח כמה פיסות נקניק על צלחותיהם. "הנה. קחי גם כמה מאלה". חשדנותה שבה. "ממה הם עשויים?" "מחזיר ובקר וכמה תבלינים, אני לא יודע מאיזה סוג. למה? יש דברים שאינך אוכלת?" "כמה דברים", אמרה בנימה לא מחייבת לפני שאכלה מהנקניק. "אפשר בבקשה לקבל מרק שורשים?" הוא יצק את המרק אל קערה לבנה ועדינה ששוליה מוזהבים, מסר לה אותה ולקח את צלחתה. היא אחזה בקערה בשתי ידיה וטעמה ממנה. חיוך עלה על פניה. "זה טעים ממש כמו המרק שאני מכינה. אני מאמינה שלמרות חששותיך, ארצותינו אינן כה שונות". בזמן שלגמה את שארית המרק, נטל ריצ'רד, שדבריה שיפרו את הרגשתו, פרוסת לחם עבה ושטח עליה רצועות בשר עוף. כאשר סיימה את המרק מסר לה את הלחם ולקח את הקערה. היא נטלה את הלחם עם העוף והחלה לנוע תוך כדי אכילה לצדו האחר של החדר. הוא הניח מידו את קערת המרק והלך בעקבותיה, לוחץ מפעם לפעם יד מושטת. בעלי הידיים בחנו בהבעה ביקורתית את אופן לבושו. כשהגיעה לנקודה נטושה ליד עמוד, פנתה אליו. "תוכל להביא לי פרוסת גבינה?" "בוודאי. מאיזה סוג?" היא בחנה את ההמון. "לא משנה". ריצ'רד פילס את דרכו בקהל לעבר המזנון, לקח ממנו שתי פרוסות גבינה ואכל אחת מהן בדרכו חזרה לקאהלן. היא לקחה את פרוסת הגבינה שהושיט לה, אך במקום לאכול אותה הניחה לידה ליפול לצדה ושמטה את הגבינה על הרצפה, כאילו שכחה שהיא מחזיקה בה. "לא הסוג הנכון?" קולה היה מרוחק. "אני שונאת גבינה". היא נעצה מבט מאחורי גבו, בנקודה בצדו האחר של האולם. ריצ'רד הזדעף. "אם כך למה ביקשת אותה?" מעט רוגז נשמע בקולו. "המשך להביט בי", היא אמרה, ועיניה חזרו להביט בעיניו. "מאחוריך עומדים שני אנשים, בקצה החדר. הם הסתכלו בנו. רציתי לדעת אם הם מביטים בך או בי. כששלחתי אותך להביא אוכל הם צפו בך הולך ושב. הם לא הקדישו לי שום תשומת לב. בך הם מעוניינים". ריצ'רד הניח את ידיו על כתפיה וסובב אותה כדי שיוכל לראות בעצמו. עיניו סרקו את הסביבה מעל ראשי האנשים והגיעו עד קצה האולם. "אלה שניים מעוזריו של מייקל. הם מכירים אותי. הם ודאי תוהים איפה הייתי ומדוע אני נראה כל-כך רע", הוא הביט בעיניה והנמיך את קולו כדי שאיש לא ישמע. "הכול בסדר, קאהלן, הירגעי. האנשים מהבוקר מתים. את בטוחה כעת". היא הנידה בראשה. "אחרים יבואו. אסור לי להיות איתך. אינני רוצה לסכן את חייך יותר משעשיתי עד כה. אתה ידידי". "אין שום סיכוי שרביע נוסף יאתר אותך כאן, בהרטלנד. זה בלתי אפשרי", הוא התמצא דיו במלאכת הגישוש כדי להאמין שדבריו נכונים. קאהלן תפסה את צווארון חולצתו באצבע כפופה וקירבה את פניו לשלה. הבזק של חוסר סובלנות ורוגז נראה בעיניה הירוקות. קולה היה לחישה אטית וצורמת. "כשעזבתי את מולדתי, חמישה קוסמים ארגו לחשים על עקבותי כדי שאיש לא יֵדע לאן הלכתי או יעקוב אחרי, ולבסוף הרגו את עצמם כדי שאיש לא יוכל לאלץ אותם לדבר!" שיניה חרקו בזעם ועיניה התלחלחו. גופה רעד. קוסמים! ריצ'רד קפא במקומו. לבסוף שחרר את נשימתו, הסיר בעדינות את ידה מחולצתו, אחז בה בשתי ידיו ודיבר אליה בקול שנשמע אך בקושי בהמולת החדר. "אני מצטער". "ריצ'רד, אני מבועתת!" רעידותיה התגברו כעת. "אילולא היית שם היום, אינך יודע מה היה קורה לי. במקרה כזה, המוות היה החלק הקל ביותר. אינך מכיר את האנשים האלה", היא רעדה ללא שליטה, נכנעת לפחדיה. עור זרועותיו הצטמרר. הוא ליטף את גבה מאחורי העמוד, במקום שבו איש לא יראה אותם. "אני מצטער, קאהלן. אינני יודע במה מדובר. את יודעת לפחות חלק מזה, אבל אני מגשש בחשכה. גם אני מפחד. היום, על הצוק... מעולם לא פחדתי כל-כך. ולמען האמת, לא עשיתי שום דבר שהיה יכול להציל אותנו". מצוקתה העניקה לו אומץ לנחם אותה. "מה שעשית", היא אמרה, נאבקת כדי להוציא את המילים מפיה, "די היה בו כדי להטות את הכף. די היו בו כדי להציל אותנו. חשוב מה שתחשוב על מעט העזרה שנתת, היא הספיקה. אילולא עזרת לי... אינני רוצה לגרום לך נזק בעצם היותי כאן". הוא הידק את אחיזתו בידה. "זה לא יקרה. יש לי חבר, זֶד, שאולי יֵדע לומר לנו כיצד נוכל לשמור על ביטחונך. הוא קצת מוזר, אבל הוא האדם הכי חכם שאני מכיר. אם יש מישהו שיֵדע מה לעשות, זהו זֶד. אם הם יכולים לגלות את עקבותיך בכל מקום, הרי אין לך לאן לברוח – הם ימצאו אותך בכל מקרה. הרשי לי לקחת אותך לזֶד. נצא לביתי מיד אחרי שמייקל יסיים את נאומו. תוכלי לשבת מול האש, ובבוקר אקח אותך לזֶד". הוא חייך והחווה בסנטרו אל חלון שהיה לידם, "הביטי לשם". היא פנתה וראתה את צ'ייס לצד חלון גבוה שראשו מעוגל. שומר הגבול הסב לעברה את ראשו ושלח אליה קריצה וחיוך מחמם לב לפני ששב לסרוק את סביבתו. "בשביל צ'ייס, ההתמודדות עם הרביע תהיה שעשוע מהנה. בזמן שיטפל בהם הוא יספר לך סיפורים על צרות אמיתיות. הוא השגיח עליך מאז שסיפרנו לו על הגברים האלה". דבריו העלו חיוך קל על שפתיה, אך זה התפוגג במהרה. "זה לא הכול. חשבתי שכאשר אגיע לנפה המערבית, אהיה בטוחה. כך היה אמור להיות. ריצ'רד, לא יכולתי לחצות את הגבול ללא שימוש בקסם". היא עדיין רעדה, אך כבר החלה להחזיר לעצמה את שליטתה העצמית, שואבת ממנו כוח. "אינני יודעת איך הצליחו האנשים האלה לחצות. הם לא היו אמורים להצליח. הם אפילו לא היו אמורים לדעת שיצאתי מהארצות התיכונות. בדרך כלשהי, החוקים השתנו". "נטפל בזה מחר. לעת עתה את בטוחה. חוץ מזה, יעברו כמה ימים עד שרביע נוסף יוכל להגיע לכאן, נכון? יהיה לנו די זמן להתכונן לקראתם". היא הנהנה. "תודה לך, ריצ'רד סייפר. חברי. אך דע לך שאם אגלה שאני מעמידה אותך בסכנה, אעזוב לפני שתיפגע". היא משכה את ידה מאחיזתו וניגבה את עפעפיה. "אני עדיין רעבה. נוכל לקחת עוד מנה?" ריצ'רד חייך. "ודאי. מה תרצי?" "אולי עוד קצת מהאוצרות שלך?" הם שבו אל המזנון ואכלו בשעה שהמתינו למייקל. הרגשתו של ריצ'רד השתפרה, לא בשל הדברים שאמרה לו אלא משום שלפחות כעת ידע קצת יותר, ומשום שהעניק לה תחושת ביטחון. הוא יגלה בדרך כלשהי את הפתרון לבעייתה, ויגלה מה מתרחש לאורך הגבול. אף שחשש ממה שיגלה, הוא התכוון לגלות זאת. גל לחישות עבר בקהל, וראשים הופנו לעבר קצהו המרוחק של החדר. זה היה מייקל. ריצ'רד אחז בידה של קאהלן והתקדם אל צד החדר הקרוב יותר אל אחיו, כדי שיוכלו לראות הכול. כאשר עלה מייקל על הבמה, הבין ריצ'רד מדוע המתין זמן כה רב עד שיצא. הוא חיכה לרגע שבו תאיר השמש את הנקודה הנכונה, והוא יוכל לעמוד באור השמש ולזהור לעין כול. מייקל לא היה רק נמוך מריצ'רד, אלא גם כבד ורך גוף ממנו. אור השמש האיר על ציצת שערו המרדני. על שפתו העליונה התנוסס שפם. הוא לבש מכנסיים לבנים רפויים, והירכית הלבנה בעלת השרוולים המתרחבים שלבש נרכסה בחגורה סביב המותניים. כשעמד באור, נראה מייקל אפוף זוהר, מקרין סביבו את אותו אור קר ומסתורי שנצנץ מהשיש כשפגע בו אור השמש. דמותו המוארת בלטה על רקע הצללים שמאחוריו. ריצ'רד הרים את ידו בניסיון למשוך את תשומת לבו. מייקל הבחין בכך, חייך אל אחיו, וכאשר פתח בדבריו הביט לרגע בעיניו של ריצ'רד ולאחר מכן הפנה את מבטו אל הקהל. "גבירותי ורבותי, היום אני מתמנה לתפקיד ראש מועצת הנפה המערבית", שאגה עלתה באולם. מייקל הקשיב בלי לנוע, ואז נשא פתאום את ידיו בבקשת שקט. הוא המתין עד שגווע השיעול האחרון. "חברי מועצת הנפה המערבית בחרו בי להוביל אותנו בעת זו של תמורות, מפני שמצאו בי את האומץ והחזון שישאו אותנו אל העידן החדש. זמן רב מדי נשאנו את עינינו אל העבר במקום אל העתיד! זמן רב רדפנו אחרי רוחות העבר ואטמנו את עינינו בפני אתגרים חדשים! זמן רב מדי הקשבנו לאלה השואפים לגרור אותנו למלחמה והתעלמנו מאלה שיובילו אותנו בדרך השלום!" הקהל השתולל מהתלהבות. ריצ'רד נדהם. על מה מדבר מייקל? איזו מלחמה? לא היה איש שניתן להילחם בו! מייקל נשא שוב את ידיו, והפעם המשיך בלי להמתין לשקט. "לא אעמוד מנגד כל עוד מאיימים הבוגדים הללו על הנפה המערבית!" פניו האדימו מכעס. הקהל שאג שוב, והפעם הונפו אגרופים לאוויר. הם זימרו את שמו של מייקל. ריצ'רד וקאהלן הביטו זה בזה. "אזרחים מודאגים קמו והצביעו על הפחדנים הללו, הבוגדים הללו. ברגע זה ממש, בעודנו מתאחדים פה בלבנו למען המטרה המשותפת, מגינים עלינו שומרי הגבול בשעה שהצבא סוגר על קושרי הקשר הזוממים נגד המועצה. ואין אלה פושעים פשוטים כפי שאתם עשויים לחשוב, אלא אנשים מכובדים ורמי מעלה!" מלמולים עלו מהקהל. ריצ'רד נדהם. האם ייתכן שזו האמת? קשר? אחיו לא הגיע למעמדו הנוכחי בלי שידע מה מתרחש סביבו. אנשים רמי מעלה. זה מסביר מדוע צ'ייס לא ידע על כך דבר. מייקל עמד באור השמש והמתין שיגוועו הלחשושים. כשחזר לדבר היה קולו שקט וחם. "אבל כל זה שייך לעבר. היום אנו נושאים את עינינו לדרך חדשה. אחת הסיבות שבשלן נבחרתי לראשות המועצה היא מפני שכאיש הרטלנד חייתי כל חיי בצל הגבול, הצל שנפרש עלינו מיום הולדתנו. אך זהו העבר. אורו של יום חדש מניס תמיד את צללי הלילה, ומוכיח לנו שפחדינו אינם אלא רוחות רפאים פרי דמיוננו. "עלינו לשאת את עינינו ליום שבו הגבול לא יהיה עוד, שכן דבר אינו מתקיים לנצח, הלוא כן? ובבוא אותו יום עלינו להושיט יד בידידות ולא בחרב, כפי שידרשו מאיתנו אנשים מסוימים. החלטה זו לא תוביל אלא למלחמה ללא טעם ולמוות מיותר. "האם עלינו לבזבז את משאבינו בהכנה לקרב נגד העמים שמהם הופרדנו זמן כה רב, העמים שמהם הגיעו אבותיהם של רבים מאיתנו? האם עלינו להתכונן לפעול באלימות נגד אחינו ואחיותינו פשוט מפני שאיננו מכירים אותם? איזה בזבוז! במקום זאת, עלינו להשקיע את מאמצינו בצמצום הסבל שסביבנו. בבוא היום, אף כי ייתכן שלא יגיע בימי חיינו, עלינו להיות מוכנים לקדם בברכה את אחֵינו ואחיותינו שהופרדו מאיתנו לפני זמן כה רב. לא די בכך שנאחד את שתי הארצות, אלא את כל השלוש! שכן בבוא היום, כשם שיעלם הגבול שבין הנפה המערבית לארצות התיכונות, כך יעלם גם הגבול השני, המפריד בין הארצות התיכונות וד'הארה, ושלוש הארצות ישובו ויהיו לאחת! עלינו לשאת את פנינו אל היום שבו נוכל לחלוק את שמחת האיחוד, אם ימלאנו לבנו! ושמחה זו תתפשט מכאן, היום, מהרטלנד! "לכן נאלצתי לפעול במטרה לעצור את פעולותיהם של אלה שישלחו אותנו אל המלחמה באחינו ובאחיותינו פשוט מפני שביום מן הימים יתפוגגו הגבולות ויֵעלמו. אין בכך כדי לומר שאל לנו להחזיק צבא, שכן איננו יודעים מהם האיומים האמיתיים העומדים בדרכנו לשלום, אך אנו יודעים שאסור לנו לבדות אותם מלבנו!" מייקל הושיט את ידו לעבר הקהל. "אנו, בחדר זה, הננו העתיד. אחריותכם, כחברי מועצת הנפה המערבית, היא לשאת את הבשורה לכל חלקי ארצנו! להעביר את בשורת השלום אל כל האנשים הטובים. הם יראו את האמת שבלבכם. אנא עזרו לי. אני רוצה שבנינו ונכדינו יקטפו את פירות מעשינו כאן, היום. אני רוצה לפתוח את הדרך לשלום אשר תישא אותנו אל העתיד, כדי שבבוא היום יקטפו הדורות הבאים את הפירות ויודו לנו". מייקל עמד בראש מורכן, כפות ידיו צמודות בכוח לחזהו. אור השמש נגה עליו. הקהל היה כה נרגש עד שעמד בדממה מוחלטת. ריצ'רד ראה גברים שדמעות עומדות בעיניהם, ונשים שבכו בקול. כל העיניים היו נשואות אל מייקל, שעמד דומם כסלע. ריצ'רד נדהם. הוא מעולם לא שמע את אחיו מדבר בשכנוע וברהיטות כה עזים. בדבריו הייתה תבונה כה רבה. אחרי הכול, הנה הוא עומד כאן עם אישה מעבר לגבול, מהארצות התיכונות, והיא כבר חברתו. אך אין לשכוח כמובן את הארבעה האחרים שניסו להרוג אותו. לא, לא בדיוק, חשב. הם רצו להרוג אותה, והוא רק עמד בדרכם. הם הציעו לו מפלט, והוא זה שהחליט להישאר ולהילחם. הוא תמיד פחד מן האנשים שמעבר לגבול, אך כעת הייתה אחת מהם חברתו, בדיוק כפי שאמר מייקל. הוא החל לראות את אחיו באור חדש. דבריו של מייקל נגעו ללבם של האנשים באופן שריצ'רד לא ראה מעולם. ומייקל הטיף לשלום ואחווה עם בני עמים אחרים. מה רע בכך? ומדוע מילאו אותו הדברים בתחושת אי-נוחות? "וכעת לעניין השני", המשיך מייקל. "הסבל האמיתי שסביבנו. בעודנו חוששים בשל גבולות שמעולם לא פגעו באיש מאיתנו, סבלו ומתו רבים מבני משפחותינו, חברינו ושכנינו. מוות טרגי ומיותר, שנגרם בתאונות שבהן הייתה מעורבת אש. כן, זה מה שאמרתי. אש". אנשים מלמלו במבוכה זה אל זה. מייקל החל לאבד את אהדת הקהל. נראה שציפה לכך. הוא העביר את מבטו מאדם אחד לאחר, הניח למבוכה להצטבר ואז הניף את ידו בתנועה תאטרלית והצביע. על ריצ'רד. "הנה!" צרח. הכול פנו כאיש אחד. מאות עיניים הביטו בריצ'רד. "הנה אחי האהוב!" ריצ'רד ניסה להתכווץ. "אחי האהוב שחולק עמי – " הוא הטיח אגרוף בחזהו – "את האסון שבו איבדנו את אמנו באש! האש לקחה מאיתנו את אמנו כשהיינו ילדים, וכך נגזר עלינו לגדול לבדנו, בלי אהבתה ודאגתה, בלי הנחייתה. לא יריב מדומה מעבר לגבול לקח אותה, אלא יריב של אש! היא לא יכלה להיות לצדנו כשחשנו כאב, כשבכינו בלילה, והפצע העמוק מכול הוא שהיה ניתן למנוע את מותה". דמעות זלגו על לחייו של מייקל, נוצצות באור השמש. "אני מצטער, ידידיי, אנא סלחו לי". הוא ניגב את דמעותיו במטפחת שהוכנה מראש. "אך בבוקר זה ממש שמעתי על מקרה אחר, שבו נטלה האש את חייהם של אם צעירה וטובה ושל אב, והפכה את בתם ליתומה. הדבר השיב אלי את זכר הכאב, ולא יכולתי לשתוק עוד". הקהל כולו עמד כעת מאחוריו כאיש אחד. דמעותיהם זלגו באין מפריע. אישה הניחה את ידה על כתפו של ריצ'רד שעמד ובהה בקהות חושים, ולחשה דברי השתתפות בצערו. "תמהני כמה מכם חלקו את הכאב שאחי ואני נושאים עמנו מדי יום. אלה מכם שאחד מאהוביהם או חבריהם נפגע או מת באש, אנא הרימו את ידיכם". ידיים רבות למדי התרוממו, וכמה קריאות צער נשמעו מהקהל. "הנה, חברי", הוא אמר בקול צרוד ופרש את זרועותיו. "זהו הסבל שבקרבנו. הוא נמצא ממש כאן, בחדר זה". ריצ'רד ניסה לבלוע את הגוש שבגרונו כשזכר האימה ההיא שב ועלה בו. אדם שהאשים שלא בצדק את אביו בהונאה איבד את השליטה בעצמו, התפרץ והפיל מהשולחן מנורה בשעה שריצ'רד ואחיו ישנו בחדר השינה הפנימי. כאשר גרר אותו אדם את אביו החוצה והכה אותו, חילצה אמו את ריצ'רד ואת אחיו מהבית הבוער, וחזרה פנימה כדי להציל משהו – הם מעולם לא גילו מה – ונשרפה בעודה בחיים. צרחותיה החזירו את האיש לעשתונותיו, והוא ואביו ניסו להציל אותה, אך ללא הצלחה. האיש, שנתקף ברגשי אשמה וחרטה על מעשיו, ברח משם בבכי, קורא אליהם דברי התנצלות. זה, אמר להם אביו אלף פעמים, מה שקורה כשאדם מאבד את שליטתו העצמית. מייקל התייחס לכך בביטול. ריצ'רד אימץ זאת ללבו. הדבר החדיר בו פחד מפני כעסו שלו, ובכל פעם שאיים הכעס להשתחרר, הוא החניק אותו. מייקל טעה. לא האש הרגה את אִמם, הכעס הרג אותה. כשידיו תלויות ברפיון לצדי גופו וראשו מורכן, שב מייקל ודיבר בקול רך. "מה ביכולתנו לעשות נגד האיום שטומנת האש למשפחותינו?" הוא הניד בראשו בעצב. "אינני יודע, ידידי. "אולם אני ממנה ועדה לטיפול בבעיה, ואני מפציר בכל אזרח שאכפת לו לקום ולהציע פתרונות. דלתי פתוחה תמיד. יחד נוכל לעשות מעשה. יחד נעשה מעשה. "וכעת ידידי, אנא סלחו לי והניחו לי ללכת ולנחם את אחי, שכן חוששני שהעלאת אסוננו הפרטי הפתיעה אותו, ועלי לבקש את סליחתו". הוא קפץ מהבמה, והקהל נפתח ופינה לו דרך. ידיים אחדות נשלחו כדי לגעת בו בעודו עובר. הוא התעלם מהן. ריצ'רד עמד ובהה באוויר כאשר אחיו פסע לעברו. הקהל התרחק. רק קאהלן נותרה לצדו, אצבעותיה לופתות את ידו בכוח. האנשים פנו שוב אל האוכל והחלו לדבר בהתרגשות בינם לבין עצמם, על עצמם, ושכחו אותו. ריצ'רד עמד בגב זקוף והחניק את כעסו. מייקל המחייך טפח על כתפו של ריצ'רד. "נאום מצויין!" החמיא לעצמו. "מה דעתך?" ריצ'רד הרכין את ראשו ובחן את הדוגמאות שעל רצפת השיש. "מדוע היית צריך להזכיר את מותה? מדוע היית צריך לספר על כך לכולם? מדוע ניצלת אותה כך?" מייקל הניח את ידו על כתפו של ריצ'רד. "אני יודע שזה כואב ואני מצטער, אבל הדבר משרת את טובת הכלל. ראית את הדמעות שבעיניהם? הגלגלים שהנעתי היום יובילו את כולנו לחיים טובים יותר, ויעזרו לנפה המערבית לגדול ולשגשג. אני מאמין במה שאמרתי. עלינו להתבונן קדימה באתגרי העתיד בהתלהבות ולא בפחד". "ולמה התכוונת בדבריך על הגבול?" "הדברים משתנים, ריצ'רד, ולי אסור לפגר אחריהם", החיוך נעלם. "זה הכול. הגבולות לא יתקיימו לנצח. אינני סבור שהם נועדו לכך מלכתחילה. על כולנו להתכונן לשינוי הזה". ריצ'רד שינה את הנושא. "מה גילית בנוגע לרצח אבינו? הגששים מצאו משהו?" מייקל הוריד את ידו. "תתבגר, ריצ'רד. ג'ורג' היה שוטה זקן, שתמיד לקח לעצמו חפצים שאינם שייכים לו. הוא ודאי נתפס כשברשותו משהו ששייך לאדם הלא נכון. אדם בעל מזג רע וסכין גדולה". "זה לא נכון! ואתה יודע את זה!" ריצ'רד שנא את האופן בו קרא מייקל לאביהם "ג'ורג'". "מעולם, בכל חייו, הוא לא גנב דבר!" "גם אם בעליו של החפץ שלקחת מת לפני זמן רב, אין זה אומר שמותר לך לקחת את רכושו. היה כנראה מישהו אחר שרצה לקבל זאת בחזרה". "מנין לך כל זה?" תבע ריצ'רד. "מה גילית?" "שום דבר! מדובר בהיגיון פשוט. הבית היה הפוך לגמרי! מישהו חיפש משהו. הם לא הצליחו למצוא אותו, ג'ורג' סירב לספר להם היכן הוא נמצא והם הרגו אותו. זה הכול. הגששים אמרו שלא היו כל עקבות. סביר להניח שלעולם לא נדע מי עשה את זה". מייקל נעץ בו מבט נוקב. "מוטב שתלמד לקבל את העובדה הזאת". ריצ'רד פלט נשיפה עמוקה. היה בכך היגיון. מישהו חיפש משהו. הוא אינו צריך לכעוס על מייקל משום שלא הצליח לגלות מי זה היה. מייקל ניסה. ריצ'רד תהה כיצד ייתכן שלא היו כל עקבות. "אני מצטער. אולי אתה צודק, מייקל". מחשבה נוספת הכתה בו פתאום. "אם כך, לא היה לכך שום קשר למזימה הזאת? האנשים האלה לא ניסו לפגוע בך?" מייקל נפנף בידו. "לא, לא, לא. זה כלל לא קשור לכך. הבעיה הזאת כבר טופלה. אל תדאג לי. אני בטוח, והכול בסדר". ריצ'רד הנהן. הבעת פניו של מייקל השתנתה כעת להבעת אי-שביעות רצון. "ובכן, אח קטן, למה אתה נראה מרושל כל-כך? לא יכולת לפחות להתרחץ? אינך יכול לטעון שלא קיבלת התראה מספקת. ידעת על המסיבה הזאת כבר לפני שבועות רבים". לפני שהספיק ריצ'רד לענות, קאהלן דיברה. הוא שכח שהיא עדיין עומדת לצדו. "אנא סלח לאחיך, לא הייתה זו אשמתו. הוא בא להדריך אותי בדרכי להרטלנד, ואני הגעתי באיחור. כולי תקווה שכבודו לא נפגע בעיניך בגללי". עיניו של מייקל גלשו לאורך גופה לפני ששבו להביט בפניה. "ומי את?" גבה התקשח והיא הזדקפה. "שמי קאהלן אמנל". מייקל חייך אליה והרכין מעט את ראשו. "אם כך אינך המלווה של אחי, כפי שחשבתי. ומהיכן באת?" "ממקום קטן הרחק מכאן. אני בטוחה שלא שמעת עליו מעולם". מייקל לא חלק על דבריה, ובמקום זאת פנה אל אחיו. "האם תישאר כאן הלילה?" "לא. עליי ללכת לראות את זֶד. הוא חיפש אותי". חיוכו של מייקל נמוג. "עליך למצוא לעצמך חברים טובים יותר. שום טוב לא יצמח מכך שתיפגש עם הכפרי הזקן הזה". הוא פנה שוב אל קאהלן. "את, יקירתי, תתארחי אצלי הלילה". "קבעתי סידורים אחרים", היא אמרה בזהירות. מייקל הושיט את זרועותיו סביב גופה, חפן את ישבנה בשתי ידיו ומשך בחוזקה את פלג גופה התחתון אל גופו. רגלו נדחקה אל בין ירכיה. "שני אותם", חיוכו היה קר כלֵיל חורף. "הסר. את. ידיך". קולה היה קשה ומאיים. הם הביטו זה בעיניו של זה. ריצ'רד נדהם. הוא לא האמין שאחיו מתנהג כך. "מייקל! מספיק!" שניהם התעלמו ממנו והמשיכו לנעוץ זה בזה מבטים מתריסים, פניהם קרובות זו לזו, עיניהם נעולות במבט. ריצ'רד עמד לצדם חסר ישע. הוא חש ששניהם רוצים שלא יתערב. גופו נמתח ושריריו התקשו, מוכנים להתעלם מן התחושה הזאת. "נעים לגעת בך", לחש מייקל. "אני חושב שאני עשוי להתאהב בך". נשימתה של קאהלן הייתה אטית ומאופקת. "אינך יודע דבר". קולה היה מדוד ונשלט. "ועכשיו, הסר ממני את ידיך". כאשר לא עשה זאת, היא הניחה לאט את ציפורן זרתה על חזהו, מעט מתחת לשקע שבבסיס צווארו. בעודם נועצים מבטים זה בזה היא החלה למשוך את הציפורן למטה בתנועה אטית להפליא, קורעת בדרכה את בשרו. דם זרם כפלג על עורו. לרגע קט מייקל לא נע, אולם לבסוף לא הצליח להסתיר עוד את הכאב. הוא פתח את זרועותיו לרווחה וכשל מעט לאחור. בלי להסב את ראשה לעברו, יצאה קאהלן מהבית כרוח סערה. ריצ'רד לא הצליח להימנע מלשלוח מבט כועס באחיו, ולאחר מכן הלך בעקבותיה. חוק הקוסמים הראשון (Wizard's First Rule) מאת טרי גודקינד עברית: רמי שלהבת ינשוף הוצאה לאור 2006 776 ע' 118 ש"ח | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |