|
|||||
|
הארץ הרבגונית - פרק מתוך ספר
ג'וליאן מיי עברית יעל סלע - שפירו |
|||||
|
|
|||||
| אנו שמחים להביא לכם את החלק הראשון בסדרת הגולים של ג'וליאן מיי, אשר רואה אור בימים אלו. הספר זכה בפרס לוקוס. | |||||
| מכריכה אחורית: "דרכי ילכו האבודים והתועים" גילויו של שער הזמן בכדור הארץ של המאה ה-22 מהווה שער הזדמנויות לרבים למצוא את עתידם בעבר הקדום. פושעים וצליינים, בני בלי בית וסתם הרפתקנים, כולם מחפשים מפלט בעולם פשוט יותר, שאין ממנו דרך חזרה. סיפורם של הגולים הוא סיפור הרפתקה סוחף של גבורה והקרבה אנושית על רקע כדור הארץ הפרה-היסטורי של תקופת הפליוקן. זהו סיפורם של פליטי התרבות האנושית המתרחבת, המחליטים להותיר הכול מאחוריהם ולחזור אל עידן תמים יותר בעברו הרחוק של כדור הארץ, אך מוצאים את עצמם לכודים בעיצומו של קרב לחיים ולמוות בין כוחות שעוצמתם לא תשוער. באודיסיאה מופלאה בת שישה מיליון שנה שוזרת ג'וליאן מיי פיסות חיים בעולם עתידני, קדום ומרתק, לכדי מארג של טקסט עשיר ומגרה, המצליח להתעלות ולפרוץ את גבולות הז'אנר. "יוצא דופן... מכשף... עומד בכל תחרות מול 'שר הטבעות' וטרילוגיית 'המוסד'". Science Fiction Review - " ג'וליאן מיי שזרה רִקמה רבגונית של הרפתקה אקזוטית..." - רוג'ר זילאזני "פורה וססגוני... נותרתי ערה במשך שני לילות רצופים כדי לסיים לקרוא. הספר מרתק את הקורא ואינו מניח לו לרגע." - ואנדה נ' מקאינטייר עצום ממדים ומהפנט לחלוטין... מעורר מחשבה ומרגש. נשביתי בזוהר המסתורי של המסע דרך ערפילי היערות של עברו האמיתי של כדור הארץ." - פריץ לייבר "ג'וליאן מיי היא כותבת בעלת עוצמה וחדות הבחנה." - ג'ין מ' אוול "מוכרחים להעריץ את ג'וליאן מיי על ההיקף המדהים של עבודתה." SFX - "ג'וליאן מיי הציבה את עצמה בין הענקים בדרך שאין ממנה חזרה." - המגזין של אייזק אסימוב "שנונה, אפית בקנה המידה של הסיפור ועם זאת בעלת מורכבות רגשית." Los Angeles Daily news - "אחת ממספרות הסיפורים הדגולות של דורנו." Library Journal - פרק 1 כמו כדי לאשר שקִצה קרוב, פרצה הספינה הגדולה לחלל הרגיל באטיות משוועת. כאב ההיתרגמוּת, שהיה קצר בדרך כלל, הוארך גם הוא עד שהאלף קיללו והתייפחו במחשבותיהם על אף כוחם, והשתכנעו שיילכדו בו לעולמי-עד. האבדון האפור הזה יימשך לנֶצח. וכמוהו הכאב. אך הספינה עשתה כמיטב יכולתה. היא הייתה שותפה לייסורי נוסעיה, ולכן נדחקה ונלחצה כנגד האריג הנוקשה של פני השטח עד שעל רקע האפור נראו ניצוצות שחורים. הספינה ואנשיה הרגישו כיצד סבלם מתפוגג להרמוניה של רטט מוזיקלי כמעט, אשר הדהד, התעמעם ולבסוף נקטע באחת. הם ריחפו בחלל נורמלי, מוקפים בכוכבים. הספינה הגיחה לחלל הנורמלי בתוך חרוט הצל שהטיל כוכב לכת. הנוסעים ההמומים הביטו במשך רגעים ארוכים, בלי להבין במה הם מביטים, בהילה של אטמוספרה ורודה ובכנפי הפנינה של עטרת השמש, שהקנו הילה של אור לעולם השחור. אך התֶנע האימתני של הספינה נשא אותם הלאה בן רגע; הכרוֹמוספֶרה והלהבות הכתומות של גוף השמש פרצו קדימה, ובעקבותיהן נחשף גם גופה הצהוב המסנוור. הספינה פנתה פנימה. משטחו המואר של כוכב הלכת כאילו נפרש לפניהם בעודם מתקרבים אליו. היה זה עולם כחול ובו עננים לבנים ופסגות מושלגות ויבּשות בצבעי אוכרה ואדום ואפור-ירוק, עולם של חיים פועמים, בלי ספק. הספינה נחלה הצלחה. תַגְדאל פנה לאישה קטנת הגוף שישבה ליד לוח הנְחייה. בְּרֵד הדו-פרצופית הנידה בראשה לשלילה. דפוסים סגולים קודרים שהתפתלו על תצוגת ההינע הבהירו כי זה היה המאמץ האחרון של הספינה שהביאה אותם למקום המפלט הזה. הם היו נתונים כליל ללפיתת כוח הכבידה של מערכת השמש הזאת, ולא היו מסוגלים עוד לתנועה חסרת הֶתמֵד. תודעתו של תגדאל וקולו דיברו. "האזינו לי, שרידי פלוגות הקרב. קצו של כלי הטיס הנאמן שלנו מתקרב. ספינתנו מתקיימת כעת על המערכות המכניות בלבד, והללו לא יספיקו לזמן רב. אנחנו במסלול התנגשות ועלינו לרדת מהספינה בטרם תיכנס המעטפת שלה לאטמוספרה התחתונה." גלי צער, זעם ופחד מילאו את הספינה הגוועת. שאלות ונזיפות איימו להחניק את תודעתו של תגדאל. הוא נגע ברביד הזהוב שסביב צווארו והשתיק אותן בכוח. "החרישי, בשם האֵלה! מסענו היה הימור גדול, וכל התודעות היו נגדנו. ברד חוששת שמא המקום הזה אינו המפלט המושלם שקיווינו לו. עם זאת הוא מתאים למגורים, והגלקסיה הזאת כה מרוחקת עד שאיש לא יעז לחפשנו פה. אנו מוגנים ולא נדרשנו להשתמש בחנית או בחרב. כל הכבוד לברד ולספינתנו על שהביאונו לכאן. הריעו לכוחן!" הנוסעים פצחו בצייתנות במזמור. אך מתוך הסימטריה הזדקרה לה מחשבה מציקה: לעזאזל עם המזמורים. נוכל לשרוד פה בכלל? תגדאל השיב בחריפות, "נשרוד אם כך תחפוץ טאנה הרחומה, ואפילו נמצא את האושר שנמנע מאיתנו זמן כה רב. אך לא יהיה זה בזכותך, פּאלוֹל! בן הצל! אויב קדום! מפר בריתות! כאשר ניוושע מהסכנה המיידית המאיימת עלינו, אתבע ממך דין וחשבון!" טינה גסה ולא מועטה הסתחררה והתמזגה בזאת של פאלול; אך נימת התודעה הקֵהה, הנובעת מההקלה מכאב נורא, עמעמה את הטינה הזאת. איש לא רצה להילחם עכשיו. רק פאלול הבלתי נלאה היה נועז כרגיל. ברד זוּגת-ספינה יישרה את הדורי העימות המסתמן. "הארץ הרבגונית הזאת תהיה טובה לנו, מלכי, ולך, פאלול שְׂתוּם-העין, אין מה לדאוג. כבר גיששתי על כוכב הלכת, בקלילות כמובן, ולא מצאתי בו שום אתגר מחשבתי. צורות החיים השולטות בו חיות בתמימות אילמת, ולא יהוו איום לפחות למשך שישה מיליון הקפות של כוכב הלכת. אך עולם החיידקים מותאם בהחלט לתזונה ולשירות. ודאי נשרוד, אם נתאזר בסבלנות ונשתמש בכישורינו. הבה נשמר את בריתנו עוד זמן-מה ונצא לדרכנו כאן. הבה לא נבקש נקמה, ולא נפקפק בזוגתי האהובה." "דברים כדורבנות, גברתנו החוזָה את הנולד," אמרו וחשבו האחרים (מתנגדים, אם היו כאלה, נחבאו היטב). תגדאל אמר, "המעופפנים הקטנים ממתינים לנו. הבה נצדיע בתודעותינו לרגל הפרֵדה." הוא יצא בסערה מסיפון הפיקוד. שערו וזקנו הזהובים עוד רחשו זעם כבוש, וגלימותיו הלבנות התחככו ברצפת הסיפון המטאלואידית שהתעמעמה במרוצת הזמן. אֵיאדוֹן, דִיוֹקנֵט ומֵייבאר המַמְליך יצאו בעקבותיו, תודעותיהם מחוברות בשיר, ואצבעותיהם ליטפו את הקירות המתקררים לאטם, שהמו פעם מרוב כוח מיטיב. הנוסעים בשאר חלקי הספינה הצטרפו לאטם למזמור עד שכמעט כולם שרו כאיש אחד. מעופפנים נפלטו מכלי הטיס הגוסס. יותר מארבעים מכונות דמויות ציפורים פילחו את האטמוספרה כמו חצים זוהרים, עד שבלמו בפתאומיות ופרשו את כנפיהן. אחת התייצבה בראש, והאחרות הסתדרו מאחוריה בתהלוכה נכבדת. הם טסו לעבר היבשת הגדולה ביותר של העולם כדי להמתין להתנגשות המחושבת, הגיעו מדרום וחצו את המאפיין הבולט ביותר של כוכב הלכת – אגן מלח עצום, יבש כמעט, מבהיק מברֵכות מלח, שחצה כמו חתך משונן את מרחביה המערביים של היבשת העיקרית. רכס מושלג היווה גבול צפוני לים הריק הזה. המעופפנים חצו את ההרים והמתינו בריחוף מעל עמק שחצה אותו נהר גדול, הזורם מזרחה. הספינה חדרה במסלול מערבה ופילחה את האטמוספרה בנתיב של אש. היא שילחה בקרקע גל הדף מחריד שהצית את הצמחייה ואפילו שינה את המינרלים בנוף שמתחתיה. כדוריות מותכות של זכוכית ירוקה וחומה הומטרו על הרמות כאשר מעטפת הספינה התפוצצה. מי הנהר התאדו. ואז – ההתנגשות, פֶּרץ אור ופרץ חום ופרץ קול, ומאתיים מיליון טונות של חומר במהירות עשרים ושניים קילומטרים בשנייה הנחיתו את פצען על העולם. הסלע הותמר; חומר הספינה כמעט אוכַּל כליל בדלֵקה המחרידה. קרום כוכב הלכת, בשטח של מאה קילומטרים רבועים כמעט, ניתז מעלה והחוצה, ושבריו העדינים יותר היתמרו בעמוד שחור עד לסְטְרַטוֹספֵרה; הרוחות הקלות הנושבות בה פיזרו אותם כמעֲטֶה של אֵבל על מרבית העולם. קוטרו של המכתש שנוצר היה שלושים קילומטרים כמעט, אולם הוא לא היה עמוק במיוחד. געשוּ בו סופות טורנדו שחוֹללה האטמוספרה המחוּללת מעל הכּיב הנוצץ באדמה. המעופפנים הקטנים חגו מעליו במשך ימים רבים מתוך התעלמות מההוריקן הבוצי, והמתינו להצטננות שרפות האדמה. לאחר שהגשם עשה את שלו, הם יצאו לדרכם לזמן ממושך. הם שבו אל הקבר אחרי שסיימו את משימותיהם, ונחו במשך אלף שנה. פרק 2 הרַמַפִּיתֶקוּסית הקטנה הייתה עקשנית. היא הייתה בטוחה שהתינוק נבלע בסבך שיחי מאקי. היא הריחה שם את ריחו הייחודי מבעד לניחוחות האביב הכבדים, ניחוחות אברש, טימין ואלגומין. הרַמַפִּיתֶקוּסית קראה לו קריאות מהמהמות ופילסה את דרכה במעלה הגבעה אל האזור העתיק, בין הצמחייה שכיסתה את סימני השרפה הקדומה. ציפור קיווית בצבעי שחור וצהוב עזים צווחה פיוויט והתרחקה בצליעה מתוך גרירת כנף אחת. הרַמַפִּיתֶקוּסית ידעה שההצגה נועדה להרחיק אותה מקֵן קרוב; אך מוחה הפשוט לא התעניין בציד ציפורים. היא חיפשה אך ורק את תינוקה האובד. היא טיפסה בקושי רב בינות הצמחייה העבותה וחבטה בחתיכת ענף בצמחים שחסמו את דרכה. היא הייתה מסוגלת להשתמש בכלי הזה ובכלים נוספים. מצחה היה נמוך, אולם פניה היו מוארכות למדי, ולסתה הייתה קטנה והומנואידית. גופה, שהתנשא לגובה של מעט יותר ממטר, לא היה כפוף כמעט, אך פרווה חומה קצרה כיסתה את כולו מלבד את כפות ידיה ואת פניה. היא המשיכה לקרוא לו בהמהומים רכים. היה זה מסר חסר מילים, שכל ילדי המין מסוגלים לזהות: "אימא פה. בוא לקבל הגנה ונחמה". שיחי המאקי התמעטו כשהתקרבה לפסגה. כאשר הגיעה סוף-סוף לאזור פתוח, הביטה סביבה ונהמה נהמת פחד חרישית. היא עמדה על שוליו של אגן עצום, ובו אגם בצבע כחול שבכחולים. שולי הרכס המעוקלים השתרעו עד האופק משני צדיה, אדמה חרֵבה משפת האגן הצרה ובמורד המדרון התלול המוביל אל המים. במרחק עשרים מטרים ממנה עמדה ציפור נוראה. היא הייתה דומה לאנפה גדולה, אך הייתה גבוהה כמו עץ אורן וארוכה לא פחות. כנפיה, ראשה וזנבה היו שמוטים ארצה בעצב. מתוך בטנה השתלשל אביזר גבשושי עם מאחזי יד ורגל לטיפוס. הציפור הייתה קשה, לא בשר ודם. היא הייתה מאובקת, ועורה השחור החלק היה מכוסה בקרום מצולק של חזזית צהובה, אפורה וכתומה. הרַמַפִּיתֶקוּסית הבחינה שלאורך שפת המכתש משני עבריה עמדו ציפורים כאלה במרווחים גדולים והשקיפו אל מעמקי הראי הכהה. הרַמַפִּיתֶקוּסית התכוונה לנוס על נפשה. פתאום שמעה קול מוכר. היא השמיעה צווחה קצרה. בן רגע בצבץ מבטנה של הציפור הקרובה ראש זעיר, הפוך. הילד צִרצר בשמחה. כוונתו הייתה לומר: "ברוכה הבאה, אימא. זה כיף! תראי מה יש פה!" האם המותשת ושטופת ההקלה, שידיה היו מגואלות בדם מפילוס דרכה בין השיחים, ייללה בזעם על צאצאה. הוא נחפז לרדת בסולם של המעופפן ומיהר אליה. היא הניפה אותו מהקרקע והצמידה אותו לחזָהּ בכוח, ואחר כך הורידה אותו ארצה, סטרה לו משמאל ומימין והמטירה עליו מבול של פטפוטים נזעמים. כדי לפייס אותה, הושיט לה את הדבר שמצא. הדבר נראה כמו טבעת גדולה, אבל בעצם היה מורכב משני חצאי עיגולים עשויים זהב שזור. חצאי העיגולים היו עבים כאצבע, ועל פניהם היו חרוטים סימנים קטנים ופתלתלים, שנראו כמו הסימנים שמשאירים חלזונות בהתחפרם בבול עץ שנסחף בים. הרַמַפִּיתֶקוּס הקטן חייך ופתח את הטבעת בקצותיה העבים. שני הקצוות האחרים היו מחוברים במין ציר מסתובב שאִפשר לחצאים לחוג עליו ולהיפתח לרווחה. הילד הניח את הטבעת סביב צווארו, הצמיד את הקצוות וסגר את התפס. הרביד המוזהב הבהיק על רקע פרוותו החומה-צהובה ולהט מרוב עוצמה אף שהיה גדול מדי על הילד. הילד המשיך לחייך והראה לאמו מה הוא מסוגל לעשות עכשיו. היא צווחה. הילד נרתע באי-שביעות רצון. הוא מעד על אבן ונפל לאחור. לפני שהספיק לקום על רגליו, התנפלה עליו אמו ותלשה את הטבעת דרך ראשו. אוזניו השתפשפו בה. וזה כאב! אובדן הטבעת כאב לו יותר מכל כאב אחר שחש מימיו. הוא הרגיש שהוא חייב להשיג בחזרה את הטבעת – האם צרחה בקול רם עוד יותר כאשר ניסה לתפוס את הרביד. קולה הדהד על פני האגם שבמכתש. היא השליכה את הטבעת הרחק ככל שיכלה, לתוך סבך עבות של שיחי אלגומין קוצניים. הילד יילל בתרעומת ובשיברון לב, אך היא לפתה את זרועו ומשכה אותו לעבר הדרך שפילסה לעצמה קודם לכן בין שיחי המאקי. הרביד, חבוי היטב וחבוט מעט בלבד, נצץ לו בינות הצללים המנומרים. פרק 3 שנים ספורות לאחר שהאנושות – עם מעט עזרה מידידיה – יצאה לכבוש עולמות ראויים ¬למחיה, פרופסור אחד לפיזיקת שדות דינמית בשם תיאו גוּדֶריאן גילה את הדרך לַ"גָלוּת". מחקריו, כמחקריהם של הוגים אחרים בני זמנו שהיו מבטיחים אך לא שגרתיים, נערכו במימון מענק בלתי מותנה מטעם הממשל האנושי של החוג הגלקטי. גודריאן התגורר בעולם הישן. באותה תקופה מרגשת סיפק המדע הרבה דברים אחרים לעכלם (ולתגלית של גודריאן לא היה שום שימוש מעשי בשנת 2034), ומשום כך מאמר הסיכום שלו לא גרם אלא תנודה קלה בשובך היונים של הקוסמולוגיה הפיזיקלית. אולם על אף האדישות הרווחת עוררו ממצאיו התעניינות מספקת בקרב קבוצה קטנה של מדענים מששת הגזעים הגלקטיים החֲבוּרים, והם הלכו לפגוש אותו בביתו שבפאתי העיר לִיון, אשר שימש לו גם סדנה. למרות בריאותו הרופפת קיבל הפרופסור את עמיתיו בסבר פנים יפות ואמר שלְכָבוד יהיה לו לשחזר את הניסוי שלו למענם, אם רק יסלחו לו על הציוד הגס והגולמי, שאותו העביר למרתף ביתו אחרי שהמכון איבד עניין בניסוי. למאדאם גודריאן נדרש קצת זמן להשלים עם נוכחותם של העולים לרגל המוזרים מכוכבי הלכת האחרים. אך הרי חייבים להסביר פנים לאורחים כדי לקיים את הנהגים החברתיים. וזה לא היה קל! היא התגברה על סלידתה מפני הג'י הגבוה והאֶנדרוֹגֵני באמצעות תרגילי מחשבה רבים, ופשוט העמידה פנים שהפּוֹלְטְרוֹאים הם גמדים מתורבתים. אבל עד הרגע האחרון לא הצליחה להתרגל לקְרוֹנְדאקוּ האימתניים או ללימליק הנראים-למחצה, והצטערה על כך שכמה מהסימבּיארים הקפדנים פחות טפטפו על השטיח טיפות ירקרקות. קבוצת המבקרים, שעתידה להתגלות בדיעבד כקבוצה האחרונה, הגיעה שלושה ימים בלבד לפני שהתגלתה מחלתו הסופנית של פרופסור גודריאן. כאשר מאדאם גודריאן פתחה את הדלת, נגלו לעיניה שני זכרים אנושיים חוץ-עולמיים (האחד מוצק להבהיל והשני רגיל למדי), פולטרואי קטן ואלגנטי שלבש גלימות מרהיבות של מַבהיר בכיר, ג'י בגובה שני מטרים וחצי (לָבוש, למרבה ההקלה) וגם – וירגל הקדוש – שלושה סימביארים, לא פחות ולא יותר. היא קיבלה את פניהם והניחה בבית עוד מאפרות ועוד פחי אשפה. ברגע שתמו דברי הנימוסין, הוביל פרופסור גודריאן את האורחים החייזרים למרתף בית הכפר הגדול שלו. "ידידיי היקרים, נתחיל בהקדמה בלי דיחוי. אבקש את סליחתכם, אבל היום אני עייף קמעה." "מצער ביותר," אמר הפולטורי בדאגה. "פרופסור יקר, אולי הַצְעָרה תועיל לך?" "לא, לא," חייך גודריאן. "תקופת חיים אחת היא די והותר בשבילי. אני מרגיש שהתמזל מזלי לחיות בתקופת ההתערבות הגדולה, אבל עליי להודות שנדמה לי שהאירועים מתקדמים כעת מהר מכפי שאוכל לשאת. אני מצפה בכיליון עיניים למנוחה הסופית." הם עברו בדלת המצופה מתכת, שהובילה אל מרתף יינות לשעבר. אבני הריצוף בשטח של שלושה מטרים רבועים הוסרו וחשפו את האדמה. הציוד של גודריאן עמד באמצע שטח האדמה. הזקן פשפש רגע בארון עתיק מעץ אלון שעמד ליד הדלת, הוציא ממנו ערמה קטנה של לוחות קריאה קטנים וחילק אותם למדענים. "תקציר שיקוליי התיאורטיים ושרטוטי המכשירים מופיעים בחוברות האלה, שאשתי הואילה בטוּבה להכין למען המבקרים. אנא סלחו לנו על פשטות העיצוב. עיקר התקציב שלנו מוּצה כבר מזמן." האחרים המהמו בהבנה. "לצורך ההדגמה, אבקש מכם לעמוד כאן. שימו לב שלמתקן יש כמה תכונות משותפות עם מתרגם תת-חלל, ולכן הוא צורך מעט מאוד חשמל. השינויים שערכתי בו נועדו למקד אותו בכוח מגנטי שיוּרי המצוי בשכבת הסלע המקומית ובשדות העמוקים יותר, בני זמננו, הנוצָרים מתחת ללוח היבשתי. המיקוד הזה יוצר יחסי גומלין עם המטריצות של שדות המתרגם, וכך נוצרת היחידוּת." גודריאן תחב את ידו לכיס חלוק המעבדה שלו ושלף משם גזר גדול. במשיכת כתפיים גאלית הצהיר, "שימושי, אם כי מגוחך מעט." הוא הניח את הגזר על שרפרף עץ רגיל ונשא אותו אל המתקן. המתקן של גודריאן, העשוי מקלעת עץ מכוסה בגפנים, דמה לפֶּרגולה או לביתן קיץ מיושן. אולם המסגרת הייתה עשויה מחומר זגוגי שקוף ומרכיבים בועתיים משונים שחורים מִשְחוֹר, וה"גפנים" לא היו אלא כבלים מסגסוגות צבעוניות שכאילו בקעו מתוך רצפת המרתף, השתרגו להם לתוך המקלעת ומתוכה בדפוס מבלבל, ונעלמו לפתע במרחק קצרצר מהתקרה. אחרי שהעמיד את הגזר והשרפרף במקומם הראוי, חזר גודריאן אל אורחיו והפעיל את המתקן. לא נשמע שום קול. מקלעת העץ הבהבה לרגע; אחר כך היה נדמה כאילו דפנות ראי צצות יש מאַין ומסתירות לגמרי את חלקו הפנימי של המתקן. "עליכם להבין כי כעת יש להמתין מעט," אמר הזקן. "הגזר הוכיח את עצמו כמעט תמיד, אך יש אכזבות מפעם לפעם." שבעת האורחים המתינו. האדם רחב הכתפיים אחז בַּלוח-סֵפר שלו בשתי ידיו, אך עיניו לא משו ממקלעת העץ. המתיישב האחר, טיפוס שלֵו ממכון כלשהו בלוֹנדיניוּם, בחן בצנעה את לוח הבקרה. הג'י והפולטרואי קראו בחוברות שלהם בשלווה. אחד מהסימבריים הצעירים טפטף בהיסח הדעת טיפה ירוקה ומיהר למחות אותה מרצפת המרתף. הספרות במד הזמן התחלפו. חמש דקות. עשר. "מיד נראה כיצד מתרקם המשחק שלנו,"אמר הפרופסור וקרץ לאיש מלונדיניום. שדות האנרגיה המשַקפים התנתקו. למשך ננו-שנייה קצרצרה הבחינו המדענים המופתעים כי יצור דמוי פוני עומד בתוך מקלעת העץ. הוא הפך בן רגע לשלד מרובה מפרקים. כאשר העצמות צנחו מטה, הן התפוררו לאבקה אפורה. "איזה חרא!" קראו שבעת המדענים המכובדים. "הירגעו, עמיתיי," אמר גודריאן. "השתלשלות האירועים הזאת היא בלתי נמנעת, למרבה הצער. אולם נקרין כעת הוֹלוֹ בהילוך אטי כדי שנוכל לזהות את השלל שהעלינו בחכתנו." הוא הפעיל מקרן תלת-ממדי נסתר ועצר את התמונה. הם ראו חיה קטנה, דמוית סוס, בעלת עיניים שחורות וידידותיות, פרסות עם שלוש אצבעות ופרווה חומה-זהבהבה עם פסים לבנים בהירים. עלי גזר ירוקים השתרבבו מפיה. שרפרף העץ עמד לצדה. "היפָּאריון גְראסיל. מין כלל-עולמי במהלך תקופת הפְּליוֹקֶן של כדור הארץ." גודריאן הניח למקרן להמשיך להקרין. השרפרף התפורר בדממה. העור והבשר של הסוס הקטן כמשו באטיות נוראה, התקלפו מהשלד והתפוצצו לענן אבק, ובאותו הזמן התנפחו האיברים הפנימיים, התכווצו והתפוגגו. העצמות המשיכו לעמוד, ואחר כך קרסו בקשתות אטיות וחינניות. המגע הראשון עם רצפת המרתף פורר אותן למינרלים המרכיבים אותן. הג'י הרָגיש נאנח ועצם את עיניו הצהובות הגדולות. הלונדוני החוויר, ואילו האדם מעולם שְקיפְּני העגום והטרשי לעס את שפמו החום הגדול. הסימבּ הצעיר, שהתקשה לשלוט בהפרשותיו, מיהר לנצל את פח האשפה. "ניסיתי לשים במלכודת הקטנה שלי הן פיתיונות צמחיים והן חיים," אמר גודריאן. "גזר או ארנב או עכבר יכולים להגיע בשלום לתקופת הפליוקן, אולם במסע חזרה כל יצור חי שנמצא בתוך שדה הטאו קורס תחת הנטל של יותר משישה מיליוני שנות קיום ארצי." "וחומר לא אורגני?" שאל השְקיפְנָאי. "חומרים רבים, בעלי צפיפות מסוימת ומבנה גבישי מסוים, מצליחים לחזור במצב סביר. הצלחתי אפילו לתרגם הלוך ושוֹב שני סוגים של חומרים אורגניים: ענבר ופחם עוברים את המסע ללא פגע." "הו, זה מרתק!" הכריז רב-המהרהרים מהקולג' העשרים ושישה של הסימב. "תיאוריית יישֹוּמיוּת הזמן שכנה במאגרי המידע שלנו במשך שבעים אלף שנות ארץ, גודריאן אישי הטוב, אך מיטב המוחות של החוג הגלקטי כָּשלוּ בניסיונם להוציא אותה לפועל... עד עתה. העובדה שאתה, מדען אנושי, נחלתָ הצלחה, ולו חלקית, במקום שבו נכשלו רבים אחרים, היא אישוש נוסף ליכולותיהם יוצאות הדופן של ילדי כדור הארץ." נימת הזלזול של הנאום לא נעלמה מהפולטרואי. עיני האודם שלו נצנצו כשאמר, "המֶסג של פּוֹהְרוֹי, בניגוד לגזעים חבורים אחרים, מעולם לא פקפקו בכך שההתערבות הייתה מוצדקת לגמרי." "מבחינתך ומבחינת החוג שלך, זה נכון," אמר גודריאן בקול שקט. עיניו הכהות וחדורות הכאב, המסתתרות מאחורי משקפיים חסרי מסגרת, חשפו מרירות רגעית. "אבל מה איתנו? אנחנו נאלצנו לוותר על כל-כך הרבה דברים, על מגוון השפות שלנו, על רבות מהאמונות החברתיות שלנו ומהדוֹגמות הדתיות שלנו, על סגנונות החיים הלא-יצרניים-לכאורה שלנו... על הריבונות האנושית שלנו, מגוחך ככל שנראה אובדנה בעיני התבונות העתיקות של החוג הגלקטי." האיש משקיפני קרא, "פרופסור, איך אתה יכול לפקפק בכך שזאת הייתה החלטה נבונה? אנחנו בני האדם ויתרנו על כמה זוטות תרבותיות והשגנו דָיוּת אנרגטית ומרחב מחיה בלתי מוגבל וחברוּת בציוויליזציה גלקטית! איננו צריכים לבזבז עוד את זמננו ואת חיינו על הישרדות גרידא, ולכן האנושות תפרוץ קדימה! בראשונה בתולדותיו הגזע שלנו מתחיל לממש את הפוטנציאל הגנטי שלו, שעשוי להיות גדול מזה של כל גזע אחר." הלונדוני עיווה את פניו. רב-המהרהרים אמר בנועם, "אכן, יכולת ההתרבּוּת האנושית שהייתה לאגדה! ההתרבות האגדית, אשר מסעירה ומעכירה את מאגר הגנים. נזכרים אנו בעליונות הנודעת של יכולת ההתרבות של אורגניזם מתבגר על פני זאת של היחיד הבוגר; האחרון מבזבז פחות את זרעו, ואף-על-פי-כן יכול לחתור בקפידה רבה יותר אל המיטב הגנטי." "אמרת 'בוגר'?" השקיפנאי נחר בבוז. "או שמא 'מנוּון'?" "עמיתיי! עמיתיי!" קרא הפולטרואי הקטן והדיפלומטי. "אנחנו מתישים את פרופסור גודריאן." "הכול בסדר," אמר הזקן; אך הוא נראה אפור וחולה. הג'י הזדרז לשנות את הנושא. "התופעה שהדגמת בפנינו היא ודאי כלי נפלא לחקר ביולוגיה פָּליאונוטולוגית." "לצערי," השיב גודריאן, "אין התעניינות גלקטית רבה בצורות חיים נכחדות מאזור פרוזדור הרון-סון ." "זאת אומרת שלא הצלחת, אה, לגרום למתקן להביא דברים מאזורים אחרים?" שאל הלונדוני. "למגינת לבי לא הצלחתי, סנדרס חביבי. כמו כן מדענים אחרים לא הצליחו לחזור על הניסוי שלי במקומות אחרים בכדור הארץ ובעולמות אחרים." גודריאן טפח על אחד מספרי הלוח. "כפי שציינתי, קשה לחשב את הקֶלט הגיאו-מגנטי החמקמק. הגיאומורפולוגיה של דרום אירופה מורכבת במיוחד לעומת אזורים אחרים בכדור הארץ. כאן, בהרי לִיון ובהרי פוֹרֶה, שוכנות זו לצד זו לשון יבשה עתיקה שבעתיקות ושלוחות געשיות צעירות. באזורים הסמוכים, כגון מאסיף סֶנטרל, ניכרת עוד יותר בבירור פעולתה של התמרה תוֹך-קרוּמית, האַנָטֶקְסיס שנוצר מעל מֵחדָר אַסתֶנוֹסְפֶרי אחד או יותר. ממזרח משתרעים האלְפּים, על יריעות הסלע המקופלות שלהם. מדרום לכאן שוכן אגן הים התיכון עם אזורי ההפחתה הפעילים שלו, שהיה נתון, דרך אגב, במצב משונה ביותר בתקופת הפּליוֹקֶן המוקדמת." "כלומר הגעת למבוי סתום, לא?" העיר השקיפנאי. "כמה חבל שתקופת הפּליוֹקֶן לא הייתה מעניינת במיוחד. סתם כמה מיליוני שנות דריכה במקום בין תקופת המִיוֹקֶן לתקופת הקרח. הקת של העידן החדש, אפשר לומר." גודריאן הוציא מטאטא קצר ידית ויעה והתחיל לטאטא את הפרגולה. "זה היה תור זהב, ממש לפני שחר האנושות הרציונלית. תקופה של אקלים נוח ופריחה הן בעולם החי והן בעולם הצומח. תקופה נפלאה, טהורה ושלווה. הסתיו שלפני החורף הנוראי של ההתקרחות הפלייסטוקנית. תקופת הפליוקן הייתה מוצאת חן בעיני רוּסו. תקופה לא מעניינת? אפילו כיום יש בחוג הגלקטי הזה אנשים לֵאים שלא היו שותפים לדעתך." המדענים החליפו מבטים. "אילולא היה זה מסע חד-כיווני," אמר האיש מלונדיניום. גודריאן שמר על קור רוח. "כל ניסיונותיי לשנות את המוקד של היחידוּת כָּשלוּ. הוא נותר קבוע, על הרמה של עמק הנהר הנכבד הזה. וסוף-סוף אנחנו מגיעים למקום שבו קבור הכלב! ההישג האדיר של מסע בזמן התגלה במלוא עליבותו, כקוּריוז מדעי ותו לא." ושוב אותה משיכת כתפיים גאלית. "מדעני העתיד יפיקו תועלת ממחקריך החלוציים," הכריז הפולטרואי. האחרים מיהרו להוסיף מחמאות משלהם. "די לכם, עמיתיי היקרים," צחק גודריאן. "הואלתם בטובכם לבקר אדם זקן. כעת עלינו לעלות אל מאדאם הממתינה עם הכיבוד. אני מותיר למוחות חריפים משלי את המשימה למצוא יישום לניסוי הקטן המשונה שלי." הוא קרץ לבני האדם החוץ-עולמיים ושפך את תכולת היעה לתוך פח האשפה. אפרו של ההיפאריון צף באיים קטנים בתוך רפש חייזרי ירוק. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |