|
הדברים שאנחנו זוכרים
פטר ל. ג'ונסון עברית לולה בראון |
|||||
|
|
|||||
| הזיכרונות שלנו הם הדברים היחידים שנשארים לנו בסופו של דבר. ימים של קיץ, רגעי שיא, נקודות קפואות בזמן. מה היה קורה אילו הזיכרון שלנו היה מושלם, ללא רבב, מדויק לחלוטין? סיפורו של פטר ל. ג'ונסון מנסה לענות על השאלה הזו ולראות לאן הדבר יוביל. | |||||
| __________________________________ ד"ר קיטינג הנהנה. "זה היה רעיון שלך, או הצעה של הפסיכיאטר התורן?" בילי לא ענה מיד. הוא התבונן בחדר סביבו. נחמד מאוד. הכל מלא טעם. שום דבר לא צורם. חדר מרגיע ביותר. שטיחים בצבע שמנת, קירות ירוקים בהירים ותקרה לבנה. שום דבר נוקשה. החלונות היוו מקור עניין בפני עצמם. הנוף העירוני היה מרהיב. מרשים. בייחוד מפני שהמשרד היה במרכז הבניין. חלונות פלסמה. התמונות הוקלטו במקום אחר. אולי באחת מהקומות הגבוהות. אולי בבנין אחר. הוא ענה על השאלה, בתקווה שהיא הוטרדה מעט מהעיכוב. "לא, זה היה רעיון שלי. הפסיכי התורן היה עסוק." ד"ר קיטינג ישבה מולו. לא הפריד ביניהם שולחן עבודה, אלא רק שולחן קפה קטן. אלון. נחמד, כמו כל שאר החדר. שולחן העבודה של ד"ר קיטניג היה בפינת החדר. גם כן עשוי מאלון, גם כן נחמד. לשמאלו היתה ספה. בילי ישב. יופי לו. הספה נראתה נוחה יותר מהכסא בו ישב, אבל הוא לא יציע לשנות מיקום. הוא המשיך. "איזה מטורף בבנין פאוול הספיג את עצמו בבנזין ואיים להפוך את עצמו ללפיד האנושי. עובד ממורמר, או רק מישהו שמחה על מחירי הדלק." בילי צחק צחוק קצר. ד"ר קיטינג לא הגיבה. "לקח להם שעתיים לשנות את דעתו," הוא משך בכתפיו, "זה היה כבר מאוחר בשביל ג'וש." ההבעה על פניה של ד"ר קיטינג לא השתנתה; נעימה, לא מאיימת, מאזינה. הוא ראה הבעות דומות בחדר המתים. הוא היה רוצה להוציא ממנה קצת יותר רגש. הוא השתמש בשמו של ג'וש, וזה כאב. הוא לא הראה את זה, אבל זה כאב. היא פסיכולוגית, היא צריכה לדעת. "את לא מתכוונת לרשום כלום?" היא החוותה לעבר השולחן בפינה. מעליו בילי הבחין במצלמה: קטנה, לא בולטת אך לא מוחבאת. "אנחנו מקליטים. זהו נוהל רגיל של משטרת ניו-יורק. אני מתנצלת, חשבתי שהבהירו לך את המדיניות הזאת." הבהירו לו. הוא אמר לה. "רק שכחתי, זה הכל." בילי התיישב זקוף מאוד, ריבע את כתפיו והסתכל ישר בעיניה. "אין מקום לדאגה, וויליאם, זה..." "בילי," הוא קטע אותה, "קוראים לי בילי." הבעת פניה לא השתנתה. אבל הוא הפתיע אותה עם הזעם בקולו. הוא הפתיע את עצמו. "כמובן. בילי, ההקלטות הן חסויות. רק אני והפסיכיאטר הבכיר של המחלקה מורשים לראות אותן. האם זה..." הוא שאף עמוקות. היא לא היתה האויב. היתה לה עבודה לעשות, היא רק ביצעה אותה. "אני מתנצל. זה בגלל אתמול בלילה. כל הדוחות למלא. לא ישנתי מספיק." הוא משך בכתפיו. "ואני לא נהנה להיות כאן." לפחות למשמע המילים הללו היא חייכה. "אף אחד לא אוהב להיות כאן, בילי. אבל זה הנוהל. אנחנו צריכים לדבר על אתמול בערב, כדי שתוכל להמשיך בעבודתך." בילי העלה חיוך על פניו. "אוקי, זה כל מה שאני רוצה." הוא שפשף את עיניו. הוא נשם עמוק בשנית. "למה שאני לא אספר לך בדיוק מה קרה. כמו שזה קרה." היא הנהנה, ובילי סיפר לה. אני מקבל את השיחה ב-01:56 בלילה, באמצע המשמרת. זה היה לילה שקט. אני ואלן, זה השותף שלי למשמרת, נמצאים בבית חולים, מחוץ לדלת של איזה בחור. איזה פקיד עיריה שחושב את עצמו. אז שני שוטרים מוצבים מחוץ לדלת חדרו בזמן שהוא בבדיקות. אף פעם לא שמעתי עליו. אז אני מקבל את השיחה: יש איזה בחור על הגג. הוא נראה חשוד, ואחד מאיתנו צריך ללכת לבדוק. אני אומר שאני אלך. לאלן לא אכפת, אז אני הולך. אני לוקח את המעלית לקומה ה-24, ואז את המדרגות לגג. מי שזה לא יהיה, הוא לא הדליק את האורות, אבל זה לא משנה. יש כל כך הרבה אורות בעיר, שאפילו בגובה 25 קומות יש עדיין מספיק אור כדי להסתדר. לא פלא שאנחנו לא רואים את הכוכבים. שלפתי את האקדח, אבל לא את הפנס. כמו שאמרתי, רואים מספיק טוב. זה בית חולים גדול, והגג גדול. יש המון זבל שם: אנטנות, פירי אוורור, צלחת לווין או שתיים. לקח לי קצת זמן לאתר אותו. הסתכלתי פנימה, אל מרכז הבניין. חשבתי שהוא יסתתר מאחורי משהו. הוא לא. ראיתי אותו כשסקרתי את השפה החיצונית. הוא עמד בקצה הדרומי, על השפה. הוא כמעט ולא נע. הוא רק עמד שם והסתכל למטה. אני לא פסיכיאטר, אבל יכולתי לנחש מה עבר לבחור הזה בראש. עליתי מול המטה בקשר. הם אמרו לי שהפסיכי עדיין עסוק עם האדון שרוצה-להיות-לפיד בפאוול. אז אני לבד. נהדר. "תדאג שהוא ימשיך לדבר," הם אמרו לי. את זה ידעתי, אבל לא יותר מזה. אני יודע שאתה לא רוצה להבהיל קפצן, אז קראתי אליו והזדהיתי, השוטר ג'ונסון, והתקרבתי לאט. עקפתי אותו מימין כך שהוא יוכל לראות אותי בבהירות. הוא הסתכל עלי מתקרב. בחור רזה בג'ינס, ג'קט ונעלי ספורט, אני לא רואה את הצבעים. אה, והיה לו כובע. אמצע הלילה והבחור לובש כובע. כובע של הניקס. יש מספיק אור לראות את זה. לי יש אחד כזה בעצמי. כשהתקרבתי ראיתי שהוא ממש ילד. מסתבר שהוא היה בן שש-עשרה. באותו הזמן, חשבתי שהוא צעיר יותר. כשהתקרבתי שאליתי אותו: "איך קוראים לך, בן?" הוא משתהה. מסתכל עלי. לא התקרבתי, והוא נראה בסדר. "מה תרצה?" הוא שואל. "רק שם פרטי? שם פרטי ושם משפחה? או שם מלא?" תגובה מוזרה. אבל לקפוץ מבנינים בשתיים בלילה זה דבר מוזר לעשות. אז אני לא מופתע. השארתי את הרדיו פתוח, כדי שאפילו אם הפסיכיאטר לא יגיע לעזור, אולי הם יוכלו לאתר את הוריו אם הם ישמעו את שמו המלא. זה עשוי לעזור. "למה שלא תגיד לי את השם המלא?" "אין בעיה," הוא אומר, "את זה אני זוכר." הוא חייך חיוך קטן. כאילו צחק מבדיחה פרטית. ואז הוא התיישר. "ג'ושוע אלכסנדר סמית."הוא פנה אלי. שם את ידיו לצדדיו וקד קדה קטנה. "זה אני. אבל אתה יכול לקרוא לי ג'וש. איך קוראים לך?" "אתה יכול לקרוא לי בילי." "זו תהיה הכרות קצרה, בילי. מצטער." לא קניתי את זה. רק ניסיתי לגרום לו להמשיך לדבר. "מאיפה אתה, ג'וש?" הוא אמר לי, מצ'לסי. השדרה השישית. מספר בנין... הייתי צריך לזכור את זה. אבל אני לא. את מאמינה לזה? אני לא יכול להיזכר. אתה שוכח את הדברים הקטנים. ביחוד אם אתה לא מרוכז בהם. לא חשבתי על הכתובת שלו אז – ידעתי שהשיחה תוקלט ושמישהו ינסה לאתר את ההורים שלו. אני התרכזתי באיך שהוא דיבר ובמה שהוא עשה. אבל... שכחתי את המספר. אוקי, אז הערתי איזו הערה חסרת חשיבות על כמה שנחמד בצ'לסי. באמת נחמד שם. זה איזור ממש נחמד. מעולם לא גרתי שם. את אולי גרת שם, אבל אני לא. בכל מקרה, שאלתי אותו למה הוא נמצא כאן באמצע הלילה. הוא התבונן בי כאילו אני ממש טיפש. שנינו ידענו למה הוא נמצא שם. הוא נאנח. "כאן התחלתי, וכאן אסיים." תדאג שהם ימשיכו לדבר, הם אומרים לך, וזה נשמע קל למדי. אבל כשהם אומרים דברים כאלה, זה קשה לדעת מה להשיב. "אז נולדת כאן?" הוא הנהן. "כן, וכאן נוצרתי." אוקי, כאן איבדתי אותו. לא ידעתי לאן להמשיך מכאן, אז שיניתי את הנושא. "מעריץ של הניקס?" שאלתי. הוא חייך. כמעט צחק, אני חושב. ואז הוא הסתכל ישר למטה. חשבתי שהוא הולך לקפוץ. הייתי מוכן לזנק ולנסות לתפוס אותו. אבל הוא החזיר את מבטו אלי. "שב, בילי. בבקשה. על השפה שם. אני חושב שאתה רוצה לדבר. ואני רוצה לדבר. רק קצת." אז התיישבתי. ודיברנו על הניקס. אני אוהב את הניקס. וחשבתי שאני יודע הרבה עליהם. אבל הילדון הזה ידע הכל. הוא זכר עונות, משחקים, רבעים, מהלכים, קליעות. הוא זכר דברים שזכרתי במעורפל, דברים ששכחתי לגמרי, ודברים שלא הייתי מסוגל לזכור. השיחה איתו היתה קשה. היא היתה כל כך איטית. הוא זכר הכל, אבל זה חזר אליו לאט. לא הבחנתי בזה בהתחלה. אבל אחרי עשר דקות הרגשתי שמשהו לא בסדר. זה היה כמו לדבר עם אדם מגמגם. אתה משתוקק לסיים את המשפטים שלהם. אבל איתו – לא ידעתי איך המשפטים יסתיימו. אז נאלצתי לחכות לו. הוא הבחין בזה. אני מסופק שהוא היה יכול לראות את זה על הפנים שלי. אולי זה היה הקול שלי. אני לא יודע. השיחה איתו היתה נחמדה. אבל היא נעשתה קשה. בסופו של דבר הוא הפסיק לדבר והסתכל למטה. היינו מעל הכניסה הראשית. היא היתה מוארת היטב. הוא בחר מקום לנחות בו. שיניתי את הנושא לנקודה בה התחלנו. "אז כאן נולדת?" "כן." הוא הנהן, הסתכל למטה, גרר את רגליו, איזן את עצמו. לא הייתי קרוב מספיק. "למה התכוונת כשאמרת שנוצרת כאן?" לא ידעתי לאן זה ייקח אותי. לא היה לי מושג מה זה אומר. אבל חשבתי שזה ישיג את תשומת לבו. זה עבד. את יודעת, אני חושב שהוא הרגיש רע לגבי. הוא ידע מה ניסיתי לעשות. אני חושב שהוא לא רצה שאני ארגיש רע. הוא היה ילד טוב, באמת. הוא הביט בי. הוא הבחין שגלשתי כמה מטרים לעברו וסימן לי להתרחק. כשהוא היה מרוצה מהמרחק, הוא דיבר. "הם חלוצים כאן. רק תשאל. הרבה מחקר, אתה יודע, ממש חוד החנית. הם גם לא מתנגדים לקצת רווח מהעבודה." הייתה מרירות בקולו. מתבגרים יכולים להיות כאלה. אבל הם שומרים את זה בדרך כלל להוריהם ומוריהם. לא לבתי חולים גדולים. "ההורים שלי," הוא המשיך, "לא עניים." הכעס עזב את קולו, והוחלף בכאב. "הם רצו את הטוב ביותר בשבילי." כאן הוא נשנק. נאלץ לעצור. פתאום הבנתי כמה טיפש הייתי. לקח לי זמן להזכר במילה. הפסיקו את זה לפני 10 שנים. העצמה, כך הם קראו לזה. אני זוכר את הפרסומת. העצימו את העתיד של ילדיכם. נדמה שהם חיסלו לג'וש את העתיד שלו. היתה לי אוזניה משדרת. קטנה ואלחוטית כך שאני חושב שג'וש לא ידע שאני מחובר. לא שזה שינה משהו. היא היתה דוממת למשך כל הזמן הזה. האידיוט עם הגפרורים העסיק אותם. "זיכרון?" שאלתי. ג'וש הנהן. הוא הרים את ראשו והסתכל אל המקום בו היו אמורים להיות כוכבים. זה היה טוב. הרגשתי טוב יותר כשהוא לא הסתכל למטה. הוא משך באפו. הוציא ממחטה, ניגב את אפו והשליך את הממחטה מעבר לקצה. היא נחתה לאט, אבל הוא לא הסתכל עליה. "בן כמה אתה, בילי?" הוא שאל. תדאג שהם ידברו. אז אמרתי לו. "עשרים ושש. ואתה?" "שש-עשרה. אני קצת דרמטי, לא? לעשות את זה ביום ההולדת שלי." הוא הסתכל עלי, ישר עלי. ובאור המועט שהיה, ראיתי את הרטיבות על לחיו. "אני זוכר כל יום הולדת, בילי. לא כמוך. אתה זוכר מתנות, בוודאי. מסיבות, וחברים שהיו לך. אבל אני מתערב שאתה לא זוכר את כל החברים. אני מתערב שאתה לא זוכר מה הם לבשו, או את הסדר בו הנרות הודלקו, או את הדרך בה העשן הסתלסל כשנשפת עליהם." הוא נרעד. חשבתי שהוא ייפול והתחלתי להתרומם. "לא, אני בסדר. שב." לא ממש קמתי, אבל הצלחתי להתקדם כמה סנטימטרים לעברו. "אתה לא מבין?" הנדתי בראשי. הוא הניד את שלו. "למה זה כל כך גרוע? זה מה שאתה רוצה לדעת, בילי?" תדאג שהם ימשיכו לדבר. אז אמרתי שכן. ולמען האמת, באמת רציתי לדעת. הוא הסתכל מעבר לשפה וחייך. החיוך היה עליז מדי. חשבתי שאני עומד לאבד אותו. אבל הוא לא היה מוכן. "אתה זוכר את הנשיקה הראשונה שלך?" הוא שאל שאלות מוזרות. אבל עניתי. "ברור. אנג'לה אדוארדס. בלונדינית קטנה ויפה. היינו בני 14, וזה היה ביום ההולדת של חבר שלי. הוא היה בן 15, אני חושב." הוא צחק צחוק קטן. "הקדמתי אותך בשנה, בילי. אחסנתי את העובדה הזאת מאיזושהי סיבה. היא באותו מקום עם השם שלי, הכתובת, מספר הטלפון. כל החרא הזה. 'ג'וש התנשק לראשונה בגיל 13'. אני לא יודע עם מי, אבל אני יכול לברר." הוא דמם לרגע. יכולת לראות שהוא מתרכז. ואז חיוך קלוש. "ג'ינג'ית. לא כל כך יפה. היא מריחה מ... מה זה היה? רום? וויסקי? וויסקי. שתינו. בבית שלי. באמצע היום. השעון מראה 1:14. אמא ואבא נמצאים בעבודה בוודאי. חופשת הקיץ, אני משער. היא קרובה. יש עוד שני אנשים בחדר. ילד וילדה. הג'ינג'ית רוכנת לעברי. אני מזיז את ראשי לימין. השפתים שלנו נפגשות. שלי יבשות. וואו, היא כבר עשתה את זה. ידה הימנית אוחזת בי מאחורי הראש. אין לי מושג כמה זמן צריך להמשיך. ואז היד שלה מתרחקת והיא מתרחקת. הנשיקה נגמרה. היא מצחקקת. מנגבת את פיה. הילד שמשמאלי מריע "כל הכבוד". הילדה מוחאת פעמיים." הוא מוציא את עצמו מזה. "אני מזהה את שלושתם," הוא אומר. "האדמונית היא סוזי סטיוארט. הילד, טוני אדמס, החבר הכי טוב שלי. הילדה האחרת היא ג'ולי אמסטרונג." הוא נאנח. "אני עדיין מדבר עם טוני וג'ולי. אני חושב שסוזי עברה. אני לא יודע איפה היא." זה אמור היה להיות זיכרון שמח. אבל זה לא הפיח בו עונג. "אז אתה זוכר הכל?" "כן. אם ראיתי את זה קורה, הרחתי או נגעתי בזה, אז אני זוכר את זה." הוא אמר. והוא גרר את רגליו לאורך השפה, מתרחק ממני כמה צעדים. "כל רגע של חיי. אף שניה אבודה." הוא עצר. "אתה יודע מה הזכרונות האהובים עלי? מלפני שנולדתי. הם חשוכים, אביכים ו..." הוא מחפש אחר המילה המתאימה... "מעורפלים." הוא מסתכל עלי. אני חושב שהם דומים למה שאתה קורא זיכרונות. אני זוכר פיסות וקרעים. דחיפה כאן, רעש גדול כאן. אמא המשיכה לעשות אירובי עד שהיתה בהיריון מתקדם. אני חושב שאהבתי את המוזיקה." לפני שהוא נולד. אני נמצא על הגג באמצע הלילה, מדבר עם ילד על זכרונותיו מהרחם. שינה היתה עוזרת לי. כמו אידיוט, המשכתי לדבר. דחיתי את הקץ, או שאולי קירבתי אותו. אני לא בטוח. "אז, זה כמו... סרט?" שאלתי. ג'וש הנהן. "כן, כמו סרט. הרופאים קוראים לזה זיכרון 'זמן אמיתי'." לא הבנתי למה הוא התכוון. "זמן אמיתי? מה זה...." הוא הפך מתוסכל. יכולתי לשמוע את זה בקולו. תהיתי כמה פעמים הוא נאלץ להסביר את זה. אבל זה עבר במהירות. "מה שזה אומר זה שאין 'להריץ קדימה'. אני זוכר דברים במהירות הרגילה, כמו שהם קרו. אני יכול לבחור להכנס לתוך הזיכרון. אבל אז אני חייב לצפות בכולו." זה היה זמן טוב לשנות את הנושא. אבל לא היה לי נושא אחר. "למה זה..." הוא קטע אותי שוב. "למה זה כל כך גרוע?" הוא נד בראשו, ושאל שאלה אחרת. "אתה זוכר את הפעם האחרונה שחרבנת, בילי?" חשבתי על זה. חשבתי שאני לא צריך לענות לו, אבל אני אענה לו בכל זאת, ואז הוא המשיך. "אני זוכר את הפעם האחרונה, הראשונה וכל אחת מביניהן. אני לא מעוניין להיזכר בהן. אבל אני יודע שהזכרון שם. בפעם הבא שארגיש את הצורך, הזכרונות האלה יעלו בראשי." הוא הביט מעבר לקצה, ומייד אלי. הוא רצה שאני אבין. אני חושב שהוא חיבב אותי. "הם עשו את העבודה שלהם בצורה מבריקה, בילי. הזכרונות שלי עולים במחשבתי כל הזמן. לשם התייחסות, אני משער. כשאני על אוטובוס, אני נזכר בכל שאר הפעמים שהייתי על אוטובוסים אחרים. כשאני אוכל ארוחת בוקר, אני נזכר בארוחת הבוקר הקודמת, או זו שלפניה, או ארוחת בוקר שאכלתי לפני שנים ודומה לזו שאני אוכל עכשיו. אין כפתור כיבוי. אין הרצה קדימה. אני פשוט ממשיך לקבל את זה כל הזמן." הוא נשם בכבדות. הסתכל למטה שוב. הוא הזיז את גופו מעט, העביר את משקלו. שמר על איזון. הוא אסף את עצמו. אני קמתי לרגלי. הוא ראה את התזוזה. "אתה בא להציל אותי, בילי?" "אני לא רוצה שתקפוץ." הוא הפסיק את גרירת הרגליים, ועמד בשקט. "אתה עדיין לא מבין, נכון?" הנדתי בראשי. לא הבנתי. "זה השעמום, בילי. השעמום המוחלט, האינסופי." לא היה לי מאום להגיד. פשוט לא הבנתי. "אני מעביר את חיי בבהיה בסרט שכבר ראיתי. רובו משעמם. החיים שלי לא רעים. אבל דברים מעניינים לא קורים כל יום. יש רק נשיקה ראשונה אחת. רגע מזהיר אחד או שניים בקבוצת הבייסבול לילדים. אין אפילו כל כך הרבה משחקים של הניקס. אבל יש המון מסעות לשירותים, ארוחות זהות לאלו שאכלת בעבר, שיחות חסרות משמעות עם ההורים..." התקרבתי קצת יותר. הוא בכה שוב. אף אחד עדיין לא עלה מולי באוזניה. הוא הסתכל עלי בפעם האחרונה. ידעתי שזו הפעם האחרונה, אבל עדיין לא סגרתי את הרווח בינינו. "בילי, אתה זיכרון עכשיו. זיכרון טוב. תודה. אבל אני מבקש ממך, אל תחשוב שאתה הזיכרון האחרון שהיה לי. תחשוב שאתה הזיכרון הראשון שאי-פעם שכחתי." ניסיתי. בחיי שניסיתי. עברתי את המטרים האלה בשבריר שניה. אבל... כשהגעתי לשם הוא כבר לא היה. צפיתי בו נופל את כל הדרך. בכמה קומות בבית החולים היה אור. צפיתי בו בכל הדרך. באור... בחושך... אור... חושך... אור... חושך... אור. ואז הבנתי שהוא הפסיק ליפול. מצחיק. לא הבנתי מיד שהוא הכה באדמה. רק חשבתי, "הוא הפסיק ליפול." "זהו זה. זה מה שקרה אתמול בלילה." ד"ר קיטינג הביטה בו בביקורתיות. בילי הביט בשעונו, הניד בראשו, כאילו הדבר שראה היה בלתי נתפס. "בילי?" "לקח לי כמעט עשרים דקות לספר לך את הסיפור." "אל תדאג לגבי הזמן," היא אמרה. "יש לך פגישה שלמה בת שעה, ואם תזדקק ליותר..." בילי הביט בה. התנועה היתה כה מהירה שהיא קפצה במקומה. בילי לא הבחין בכך. "לא לזה התכוונתי. בדקתי ברשומות. החל מהרגע שהודעתי למטה על הקפצן, ועד לרגע שהוא קפץ עברו 36 דקות. שלושים ושש. לא 19, או 18, אלא 36. וזה היה אתמול בלילה. " ד"ר קיטינג הביטה בו ללא הבנה. בילי נעמד והתחיל צועד הלוך ושוב. "כבר שכחתי כמעט חצי מזה," הוא אמר. "בפחות מיום. מחר אני אספר את זה ב-15 דקות, בעוד שבוע ב-10, ובעוד שנה..." הוא פסק מצעוד ומשך בכתפיו, "אני בוודאי אספר את כל הסיפור ב-5 דקות ואני אחשוב שלא השמטתי דבר." בילי חזר לכסאו, התיישב בשקט ובהה ברצפה לכמה דקות. "חוץ מהנפילה," הוא אמר, נושא מבטו אל ד"ר קיטינג. "הנפילה. כשג'וש נפל. לאור, לצל, אור... צל...אור...צל...אור, ואז הפסיק." בילי עיקל את שפתיו לכדי חיוך, אך עיניו בהו בה מבלי לראות. "אני חושב שאני תמיד אזכור את זה בזמן אמיתי." הסוף. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |