|
|||||
|
התגלות - פרק מתוך ספר
קרול ברג עברית דוד (דידי) חנוך |
|||||
|
|
|||||
| אנו שמחים להביא לכם פרק ראשון מתוך "התגלות" אשר יראה אור בשבוע הבא בהוצאת גרף. זהו המשכו של הספר "השתנות" אשר ראה אור בעברית בראשית השנה והנמנה על המועמדים הסופיים לפרס גפן לספר הפנטסיה הטוב ביותר לשנת 2005. | |||||
| מהכריכה האחורית: "התגלות" הוא סיפור אהבה חוצה גבולות ומסורות עתיקות, וסיפור הרפתקאות סוחף, גדוש ביצרים אנושיים עזים, המתרחש בעולם שבו התרחשה גם עלילת ספרה הקודם של קרול ברג, "הִשְׁתַּנּוּת". זהו סיפורם של סיאון שהיה עבד במשך שנים רבות והפך כעת לאדם חופשי, ושל אלקסנדר שהיה נסיך אכזר רדוף שדים, והפך לקיסר ממלכה אדירה ורבת עוצמה. שנתיים לאחר סיום עלילת "הִשְׁתַּנּוּת", פותחת קרול ברג בסיפור חדש שבמרכזו סיאון, אלקסנדר ומבחר דמויות ישנות וחדשות. מסעו של סיאון בחיפוש אחר ילד ששד השתלט על גופו הופך אט-אט למסע שבמהלכו יגלה דברים חדשים על עצמו, על הסובבים אותו ועל העולם שבו הוא חי. יכולתה המופלאה של קרול ברג לספר סיפורים מרתקים ולטוות עלילות סוחפות באה לידי ביטוי בספר הזה, שבו מגיעים הגיבורים למחוזות חדשים, ובו היא מרחיבה את העולם האכזרי שיצרה בספרה הקודם. "מרתק. אחת מסדרות הפנטסיה הטובות ביותר של תחילת המאה העשרים ואחת" לוקוס "הרפתקה רבת נפתולים...סידרת ספרים מצוינת" דנוור פוסט פרק 1 וורדון היתה עלמת יערות יפהפיה, בת תמותה שלכדה את מבטו ואת לבו של האל שמשל ביערות העולם. אדון היער לקח את וורדון לאישה והיא ילדה לו בן, נער יפה ובריא שנקרא ואלדיס. ובני התמותה שחיו בארצות היער שמחו למראה הברית בין בני מינם לבין האלים. - סיפורם של וורדון וּואלדיס כפי שסופר לראשוני האזרים כשבאו לארצות היער. אינני חוזה. איני יודע מה מצפה לי, עכשיו משעשיתי את מה שלא יעלה על הדעת. אני מאמין... אני מקווה... שזאת תהיה שלמות. במשך שש-עשרה שנים הנחתי שאשתגע – כשהייתי עבד והאמנתי שהחיים שאהבתי אבדו לי לנצח. אבל כעת אני סבור שהאלים משטים בנו. רק לאחר שזכיתי מחדש בשפיותי ובביטחוני החל עולמי להתפרק, ומרגע שהתחלתי לצעוד בנתיב ההתפוררות, שוב לא הצלחתי לעצור. "אל תזוז", אמרה האישה הצעירה, הצנומה והמהוגנת שחבשה את כתפי המדממת. היא טפחה על החתך העמוק בבד טבול בטרבין, תרופה חריפה שוודאי הומצאה על ידי איזה מְעַנֶה דרזי. ידה היתה חזקה במידה מפתיעה יחסית לאישה בעלת גוף כה דקיק, אבל הרי ידעתי שהופעתה השברירית של פיונה מטעה לא פחות ממראהו של שבב ברזל. "כל מה שאני רוצה עכשיו זה לגימת מים ואת מיטתי", אמרתי, דוחה את טיפולה הבלתי-מספק ומושיט יד לגלימה האפורה שנחה על הרצפה. אורה הכתום של האש הגוועת זהר בחמימות על האבן המלוטשת. "הדימום פסק. ייסאן תדאג לרפא את הפצע". "זהו חוסר אחריות לצפות מהמלכה שתטפל בפצע לא חבוש שנגרם בקרב נגד שד. ודאי לא לפני שתלד". "אם כך, אעשה זאת בעצמי. לא אסכן את התינוק – התינוק שלנו". לא נעים כלל לבלות את היום כולו בחברת מישהי שרואה בך תועבה. ייתכן שהיה קל יותר להתעלם מפיונה אילולא היתה טובה כל-כך בכל מה שעשתה. אריגת הכשפים שלה היתה מדויקת ומלאת תבונה, והיא צייתה בקפדנות לחוקים ולמנהגים. כל תנועה של ידה, כל מבט, כל מילה שהואילה לומר היו נזיפה על חוסר המוסריות שלי עצמי, עד שהתחלתי לחוש אשמה על הכעס והתסכול שחשתי כל העת. "אבל יש לחבוש את הפצע לפני שתעזוב את המקדש. החוק אומר – " "לא ייכנס לתוכו רעל, פיונה. ניקית אותו היטב ואני מודה לך, כתמיד. אבל אמצע הלילה עכשיו, לחמתי בשלושה קרבות תוך שלושה ימים, ואם אמהר, אולי אזכה לישון על משהו שאינו רצפת הסלע הזאת לפני הקרב הבא. גם את צריכה לנוח. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו למעוד". הידקתי את הגלימה סביב כתפיי. אף שהלילה היה חמים ונעים, הגשם שלחש בעצי האלון סביב המקדש הפתוח יקרר אותי מהר מדי, ויעמיד אותי בסכנת התכווצויות שרירים. עדיין הייתי חם יתר על המידה מקרב עז שנערך בנוף שגרם למדבר האזקי החם ככבשן להיראות כמו גן באביב. "כרצונך, האדון סייאון", אמרה האישה הצעירה, אפה הצר מתרחב בסלידה ופיה, שהיה מעט גדול מדי, מתכווץ במורת רוח מוכרת. היא אספה את שקי העשבים והתרופות שלה, את גליל הבד הנקי ואת קופסת העץ הדקה שבה הנחתי את סכין הכסף ואת המראה הסגלגלה שבהם השתמשתי כדי להילחם בשדים. "אשלים את הניקיון ואת התפילות". היא כמעט גרמה לי לחוש די אשמה כדי שאשאר לעזור בביצוע הפעולות שדורש המנהג האזרי מהנוטר ומהאייפה כדי להבטיח שבמקדש לא נותר כל זכר לשד, ובהחלט יכולתי לדמיין אותה מוסיפה את החטא החדש הזה לרשימה המתארכת של פגמיי. אבל האפשרות שאהיה רחוק מפיונה ולו לרגעים מעטים היתה גורמת לי לנטוש הרבה יותר מאשר כמה טקסים חסרי משמעות. מגיע רגע שבו אינך יכול להעמיד פנים עוד, גם כשאתה יודע שההחלטות שלך יאמללו את חייך. הייתי עייף מאוד. בהינף יד צדקני השליכה פיונה חופן עלי ג'סניר על שרידי האש הרוחשים במקדש, והעשן החריף-מתוק יצא בעקבותיי אל הלילה הגשום. למרות הטפטוף הבלתי-פוסק, השעה המאוחרת ורצוני העז להיות במיטה עם רעייתי, הלכתי לאט בשביל הכבוש היטב שחצה את היער הפתוח. שאפתי שאיפה עמוקה, והניחוח הטרי של הלילה הביא מזור למכאובים וחבלות ולב מוטרד. גשם... דשא שנבט זה עתה... אדמה שחורה עשירה... עלי אלון נרקבים. מלידה – כוח אמיתי, כישוף – בכל עלה וגבעול. אזריה. ארצנו המבורכת. כמו בכל פעם שהלכתי בשבילי היער שלה או ישבתי על ראש גבעות הקטיפה הירוקות שלה, שלחתי גם הפעם את תודותיי לקיסר הדרזי לעתיד. לא שוחחתי עם אלקסנדר מאז ליל משיחתו. בזמן שאני הייתי טרוד ביישוב מחדש של אזריה ובשיבה למלחמה בשדים, לקחו אותו חייו לגבולותיה הרחוקים ביותר של האימפריה העצומה שלו. חלפו כמעט שנתיים מאז ששילבנו את כוחו ואת עוצמתי כדי להביס את הגאי קיאלט, אדון השדים, ולהפר את מזימת החלידים להושיב קיסר רדוף שד על כס הארי. תמיד חייכתי כשחשבתי על הנסיך הפרוע והיהיר, ודבר זה היה אולי התוצר המוזר ביותר של ההרפתקה המוזרה שלנו. באיזו תדירות קורה שעבד אוהב את אדונו כאח, והאדון משיב לאהבתו במתנות של לב משוקם והארץ היפהפיה ביותר בעולם? השביל הגיע לראש גבעה, והתבוננתי מטה בעמק מכוסה עצים שבו נצצו מנורות כמו אבנים יקרות קטנטנות עטופות בקטיפה שחורה. יכולתי לרוץ בשביל ולהטביע את עצמי בתוך רבע שעה באור מדורה ובשמיכות יבשות, בזרועות דקות ואוהבות ובשיער כהה שאור אדום-זהוב זוהר בו. אבל כפי שעשיתי תמיד כשהלכתי בשביל המסוים הזה, טיפסתי על צוק אבן הגיר שניצב בראש הגבעה כמו שן לבנה בלסת האדמה וישבתי שם זמן-מה. אף שלעולם לא אאמין עוד שאוכל להילחם ללא עזרה – ייסוריי בתוך נשמתו של אלקסנדר לימדו אותי זאת, לפחות – עדיין נזקקתי לזמן לבדי לאחר שנגמר הקרב. זמן שיאפשר לאש הכישוף בדמי להתקרר. זמן שיאפשר לריכוז העז שנדרש כדי לרדוף אחר שדים לשקוע ולהיעשות לתפישה נורמלית יותר של העולם השָלֵו. זמן שיקל את המשקל שהעמיסו חיי האלימות – לא משנה כמה טובות מטרותיה – על הנשמה. ולאחר שש-עשרה שנות עבדות שבהן לא יכולתי להרשות לעצמי לחיות מעבר לרגע הנוכחי פן איכשל בכאב הקיום שלי, היה זה תענוג יוצא מן הכלל לשבת, להתבונן באורות האלה ולנצור את הציפייה לאושר. כפי שנהגתי לעשות בחודשים האחרונים, ניצלתי את ההפוגה הקצרה הזאת גם לדחיקת הכעס, התסכול והמרמור שלי לפני שאשוב הביתה לייסאן. מחצית מחיי הייתי עבד של הדרזים, אחרי שנשביתי בגיל שמונה-עשרה כשהאימפריה הדרזית העצומה בלעה לבסוף את אזריה. באותן שנות כאב והשפלה, כל קיומי היה מה שבני עמי רואים בו שחיתות. החוק האזרי ראה בחוסר הטהרה שלי ערוץ ודאי לנקמת שדים, ועל-פיו גם לאחר שאלקסנדר העניק לי את חירותי הייתי אמור להיות מוחרם... מת, למעשה. שום אזרי לא היה אמור לדבר איתי, להתייחס לקיומי, לשמוע מילה כלשהי שיצאה מפי מחשש שאדביק אותו בשחיתות שלי ואסכן את המלחמה הסודית שלנו. רק כוחות השכנוע של נכדתו של מורי המת ושל רעייתי, מלכת אזריה, שכנעו את בני עמי שנסיבות הקרב שלי עם אדון השדים היו יוצאות מן הכלל עד כדי כך שהצדיקו יחס מיוחד. בסתיו של השנה שבה זכיתי בחופש ושבתי הביתה, עקרנו חזרה לארץ המרוחקת והדרומית שאלקסנדר השיב לנו, וחזרנו למשימת השמירה שמעטים מעבר לגבולותינו חשדו בקיומה. אני נעשיתי שוב נוטר בן אזריה, מהלך בנשמות המעונות בנתיבי הכישוף שנארגו על ידי שותפתי האייפה ומתמודד עם השדים שהטריפו את דעתם של קורבנותיהם האנושיים או ניזונו מרשעות הקורבנות וצברו כוח. וכך, בגיל שלושים וחמש, המשכתי בחיי מהמקום שבו נגמרו כשהייתי בן שמונה-עשרה. כפי שציפיתי, כמה מבני עמי לא קיבלו את השבתי למעמדי, והיו משוכנעים שאמיט אסון על אזריה. אבל מעולם לא העליתי על דעתי שקולם יהיה כה חזק עד שיוכלו להציב צופה שתעקוב אחריי בכל רגע של כל יום, תבחן את מעשיי, תשפוט את מילותיי, תחכה שאמעד, שאטעה, שאפגין סימנים קלים של דיבוק שד. בשנה שחלפה לחמתי בשדים ביותר ממאתיים קרבות. היו ימים שבהם נכנסתי בשערה של האייפה כשאני עדיין מדמם מהמפגש הקודם, ימים כמו שלושת הימים האחרונים שבהם ישנתי שינה חטופה על רצפת המקדש, עטוף בגלימה שלי, מכיוון שהגיעה הודעה שקרב נוסף ממתין, שנשמה מעונה נוספת זקוקה לעזרתנו. כמה זמן יידרש כדי להוכיח שאני רק מה שאני טוען שאני – אדם שאינו טוב יותר או פחות מאחרים, המנסה למצוא היגיון בחיים המוזרים ביותר שיכול אדם כלשהו לחיות? עד שאעשה זאת, פיונה תישאר. כאילו זימנתי את הנמסיס שלי מתוך הלילה עצמו, הפרו צעדים נחושים את השקט ואור צהוב זועף הבהב בעצים, קוטע את האפלה הרכה. הצעדים עצרו בתחתית הגבעה, אף שהיא לא יכלה לראות אותי ממקומה על השביל. "הטקסים הושלמו, האדון סייאון. אהיה בגשר עם אור ראשון". מובן שהיא תהיה שם. לא הייתי זקוק לתזכורת. לאחר רגע של שתיקה, חידשו הצעדים את המקצב שלהם ונמוגו במהירות אל תוך הלילה. נאנחתי והידקתי את הגלימה שלי סביב כתפיי כנגד הגשם. האייפה הצעירה והנמרצת מונתה על ידי מועצת המורים להיות הצל שלי. היא צפתה והקשיבה בעודי מלמד את הנוטרים המתלמדים שלנו, וראיתי אותה רושמת לעצמה כשדילגתי על טקסים שנראו לי נטולי משמעות או כשדיברתי על הדרך שבה השתנו אמונותיי בשנות השבי שלי, אף שהמחויבות שלי העמיקה ואמונתי התחזקה כתוצאה מכך. לא יכולתי להסתיר את העובדה שלמדתי להבין שענייני טוב ורע, טהרה ושחיתות, הם מורכבים בהרבה מההגדרה המדויקת שבמסורת האזרית. ואז הגיע היום שבו רעייתי לא יכלה עוד להמשיך להיות האייפה שלי, היום שאין שני לו שבו למדתי שעתיד להיוולד לנו ילד. אישה הרה לא יכולה להסתכן בדיבוק שד – לתינוק אין מגננות – וכך הופסקה השותפות שהחלה כשהיינו בני חמש-עשרה, עד למועד הלידה. אבל היום ההוא, שהיה כה מלא תקווה, התקלקל מהר כשנאמר לי שלא אוכל לבחור בעצמי את מחליפתה של ייסאן. חייו של נוטר תלויים לחלוטין בשותפתו האייפה – ביכולתה לארוג את הכישוף שיצור מציאות גשמית מתוך נשמה אנושית, בהבנתה את הטכניקות שיסייעו לו יותר מכל האחרות, בכושר הסבולת שלה בהחזקת השער פתוח עד שהוא יוכל לצאת אפוף ניצחון או להימלט מתבוסה. לא רק שהמועצה אסרה עליי לבחור, הם זיווגו אותי עם פיונה. הזעם כמעט הכריע אותי. אבל לא יכולתי לסרב להילחם בלי להוכיח את דברי הבלע שנאמרו עליי. "פיונה היא המוכשרת שבין האייפות", אמרה לי ייסאן בכל פעם שהגיעה הקריאה והיה עליי לעזוב אותה לטובת המקדש ופיונה. "לא הייתי מוכנה שמישהי אחרת תארוג בשבילך. התאזר בסבלנות רק עוד מעט". וכמובן, כשהתבוננתי באורות הקורצים לעברי מהיער השקט בשעת חצות, השיקול הזה גירש הכול פרט לאושר. באחד הלילות הקרובים, כשאלך במורד הגבעה אל העמק שבו נח ביתנו בבטחה בין העצים, אמצא את ההוכחה לכך שבורכתי בכל מתנה שאדם יכול לקוות לה. ילדנו ייוולד באזריה. לא היה כל מקום לכעס כשחשבתי על כך. קפצתי מהמושב הסלעי שלי והתחלתי לרדת במורד הגבעה. באמצע הדרך למטה עצרתי והחזרתי את הבד הצרור של פיונה למקומו על החתך בכתפי. הפצע החל לדמם שוב, וחשתי את החמימות המטפטפת מרטיבה את חולצתי. אין צורך להדאיג את ייסאן ללא סיבה. במשך הירידה שמעתי במרחק צעקה עמומה, שבקושי נשמעה על רקע הגשם שהלם חזק יותר על השביל ומימיו ירדו כמפל מהעלים הצפופים שמעליי, ניתזים סביב ונקווים בסדקים. העברתי את גב ידי על עיניי ועברתי להשתמש בחושים החדים יותר, המכווננים לראות ולשמוע ממרחקים גדולים ומעבר למחסומים וכשפים. אבל כל מה ששמעתי היה סוס שדהר הרחק מעבר לביתנו. מוטרד, הגברתי את הקצב. נטשתי את השביל המכוסה בוץ שהתפתל בעמק ברוב חן וירדתי ישירות במורד הגבעה התלולה, מפלס את דרכי בין העלים הצפופים והרטובים. הדקירות העצבניות בין כתפיי גברו. אור המנורות המהבהב לעג לי כשחמקתי מהתנגשות בעצים ומגפיי החליקו בבוץ. התעלמתי מהנתיב הארוך יותר שכלל גשר עץ ודילגתי מעל הנחל בתחתית הנקיק, פתחתי בלחישה את מחסומי הכשף ורצתי במעלה גרם מדרגות עץ. התפרצתי בחוסר נשימה בדלת אל החדרים הגדולים והנוחים שהיו האגף הפרטי שלנו במעון המלכה רחב הידיים. לא היה שם איש. כריות הכיסאות בצבעי חום-זהוב וירוק כהה, השטיח הארוג, אבן האבל שצורתה כצורת כיכר, הרהיטים הפשוטים מעץ אלון ואורן, האריגים על הקירות שסיפרו את סיפוריה של אזריה, הספרים היקרים, ספרי היסטוריה ומורשת שנישאו לגלות וחזרה – כולם היו שם, כפי שהיו שלושה ימים קודם, כשעזבתי. מנורת הזכוכית בגון הוורד שליד החלון דלקה כפי שדלקה תמיד כשלא הייתי שם. הכול היה כשורה. ייסאן ודאי נמצאת במיטה. היא התעייפה בקלות בשבועות האחרונים, והיא ידעה שלא אהיה רחוק ממנה זמן רב יותר מכפי שהצורך דרש ממני. אבל החרדה שלי לא נעלמה. הבית לא ישן. קולות נפץ שקטים עלו מגחלת כתומה זוהרת שפעמה באח. מישהו היה שם לפני פחות משעה. מקל הליכה מעץ מילה נח לצד הדלת הקדמית. ניחוח של גופים לא מוכרים נתלה באוויר. וריחות אחרים – הריח החריף של פרי ערער וריח האדמה הכהה של שורש נחש שחור, שמשמש לריפוי. ייסאן... כיביתי את המנורה ונכנסתי לחדר השינה על קצות אצבעותיי. החדר היה חשוך והחלון היה פתוח לקולות השקטים של הגשם. ייסאן שכבה על צדה, והתנשפתי בהקלה כשהנחתי את ידי על לחיה וחשתי שהיא חמימה ורכה. אבל היא לא ישנה. נשימותיה היו שטוחות ומהירות. כרעתי לצדה על הרצפה, הזזתי את השיער הכהה מפניה ונישקתי אותה. "האם את חשה בטוב, אהובה?" היא לא ענתה, וכשליטפתי את זרועה ונישקתי את כף ידה, חשתי רעד עצור מתחת לעור. "תני לי להוריד את הבגדים הרטובים האלה ולחמם אותך", אמרתי. היא עדיין לא אמרה דבר. השארתי את בגדיי הרטובים בערמה, ניקיתי באופן חלקי מאוד את נתזי הבוץ וקשרתי רצועת פשתן נקייה על הכתף הפצועה שלי. נכנסתי למיטה לצדה של רעייתי וחיבקתי אותה... וגיליתי שהיא כבר לא נושאת ילד בבטנה. "וורדון המתוקה!" האמנתי שאני מבין הכול, והכנתי את עצמי לדמעות וליגון ולמסע האטי מכאב לקבלה. לחשתי מילת כישוף והעליתי אור כסוף ורך. ייסאן מצמצה לעברי בעיניה הסגולות כאילו ישנה, העבירה את ידה על לחיי וחייכה. "שבת הביתה סוף-סוף! התגעגעתי אליך כל-כך. כשגארן אמר לי שהם קבעו קרב שלישי ושלא תספיק לשוב הביתה, כמעט צררתי את השמיכות ואת הכריות שלנו והבאתי אותן למקדש כדי שלפחות נוכל לישון יחד בין הקרבות". "ייסאן – " "מה זה?" היא התיישבה והסירה את התחבושת שהנחתי בחופזה. "לא נתת לפיונה לטפל בזה. אתה צריך לתת לה, אתה יודע. לא מחשש לרעל שדים, אלא כדי שהפצע יחלים מהר יותר... ויורד גשם ואתה כל-כך קר". "ייסאן, ספרי לי מה קרה. מישהו היה צריך לבוא לקרוא לי. איך הם יכלו להשאיר אותך לבד?" היא קפצה מהמיטה, הדליקה את המנורה והביאה את הקופסה שבתוכה החזיקה את התרופות שלה. ניסיתי לעצור אותה, לגרום לה לדבר איתי, אבל היא התעקשה לחבוש את פצעי, דקלמה כל מילה של הלחשים והתפילות לריפוי. כשסיימה, החלה לקום שוב כדי לסלק את המהומה, אבל אחזתי בידיה המלוכלכות מדם ועצרתי אותה. "ספרי לי מה קרה לילד שלנו, ייסאן. נולד... מת? את חייבת לספר לי". אבל עיניה הסגולות התרחבו, והיא בהתה בי כאילו יצאתי מדעתי. "האם גם ראשך נפצע, אהובי? איזה ילד?" "היא מסרבת לדבר על זה, קטרין. היא דחפה אותי ואמרה שאני עייף עד כדי כך שאני הוזה, שחשבתי על גארן וגוון ועל התינוק החדש שלהם ואחר כך סירבה להמשיך לדון בכך. אני חושש לצלילות דעתה". דחפתי הצדה את כוס היין שניצבה על השולחן מולי בלי שאלגום ממנה. "אמרי לי מה לעשות. מעולם לא נתקלתי בדבר כזה". האישה הצעירה כהת השיער בכותונת הלילה הלבנה טפחה באצבעותיה על פיה. "דיברת עם מישהו אחר על זה?" "ניסיתי לדבר עם נווייה. היא טענה שהיא לא יילדה שום תינוק בשלושת הימים האלה. אלקסנדר אמר לי פעם שאני השקרן הגרוע ביותר בעולם, שעורי נעשה צהוב ועפעפיי רוטטים. אבל הנשים האלה גרועות בהרבה. דאאבי אמרה שהיא אינה יכולה לדבר על בריאותה של המלכה עם איש. עם איש? קטרין, אני בעלה. למה הן לא מספרות לי? הן מתנהגות כאילו היא לא הרתה כלל". שפשפתי את ראשי בכוח, בניסיון נואש לפלס דרך בערפל חוסר הוודאות המחניק. קטרין קמה, שילבה את זרועותיה ובהתה מהחלון שלה באור השחר האפור המימי. "אז מה קרה באמת, לדעתך?" "אני חושב שהתינוק נולד מת, כמובן... או נולד חי ואחר כך מת. אני לא יודע. מה אני אמור לחשוב?" "אולי זאת השאלה הראשונה שאתה צריך לשאול". בראשי היתה ערבוביה. לא ישנתי כלל, ויתרתי על כך ובאתי לקטרין כשייסאן נרדמה שעה לפני השחר, בלי לענות על אף אחת משאלותיי. וכעת גם קטרין, שעליה סמכתי שתענה תשובות ישירות, התחמקה מלעסוק בנושא. "ידידי הוותיק, כדאי שתשכב ליד האח ותישן זמן-מה. תתמוטט אם לא תנוח קצת. התשובות יגיעו אם תפסיק לנסות ליצור אותן בעצמך". "קטרין, האם רעייתי נשאה תינוק בבטנה? עני לי". עיניה הכהות היו צלולות ומלאות אהדה. "אני לא יכולה לענות על כך, סייאון. אבל אומר לך זאת: היא לא מטורפת. כעת שן זמן-מה, ואז לך הביתה ואמור לה כמה אתה אוהב אותה". היא הניחה יד על מצחי, וגל של תשישות סחט מגופי את שארית הכוח. ומובן שקטרין צדקה, כפי שאירע לעתים קרובות כל-כך. ברגע שהרפיתי מהפחד ומהיגון שלי די זמן כדי להירדם, ידעתי מה קרה. התינוק היה מת בין אם עדיין נשם ובין אם לא. ילדנו נולד שד. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |