|
|||||
|
איזה דוקטור?
ניר תל- אור |
|||||
|
|
|||||
| שאלו כל אמריקאי בוגר מה אומר לו התאריך 23 בנובמבר 1963 ותיענו בהסבר מפורט על היום שלאחר רצח הנשיא קנדי, היום בו כל ארה"ב הייתה שרויה בהלם. | |||||
| שאלו כל בריטי בוגר מה אומר לו אותו תאריך, ותיענו במסע נוסטלגי אל הפרק הראשון ששודר בסדרה "דוקטור הו". הפסקה האחרונה היא קצת הגזמה. סביר להניח שרוב הבריטים כלל אינם יודעים באיזו שנה עלתה לראשונה "דוקטור הו" לשידור, שלא לדבר על היום הספציפי. למרות זאת - "דוקטור הו" טבועה בזיכרון הקולקטיבי הבריטי כפי ש"הבית של פיסטוק" טבועה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. מדובר בסדרת המדע בדיוני הארוכה ביותר ששודרה אי פעם בטלוויזיה הבריטית (ויש אומרים בטלוויזיה בכלל). סדרה שהוקרנה ברצף מ - 1963 ועד 1989. לאחר מכן נעלמה מהנוף למספר שנים, עד שחזרה ב-1996 כסרט טלוויזיה באורך מלא. נדמה היה כי בכך תמו הרפתקאותיו של הדוקטור המפורסם, עד שב - 2004 החליט ראסל טי דיוויס, אחד היוצרים המובילים כיום בתעשיית הטלוויזיה הבריטית, להחזיר למסך הקטן את הדוקטור, בגירסה המותאמת לשנות האלפיים. בשלב זה ראוי היה לפצוח בהסבר מפורט על המיתולוגיה הסבוכה של סדרת "דוקטור הו" עד היום, אולם עולמו של הדוקטור כה מורכב ומפורט וכולל אינספור התרחשויות, אויבים ובני ברית, עד כי הדבר מצריך מאמר משל עצמו. בשל העובדה כי מטרתו של מאמר זה לסקר את הסדרה החדשה של "דוקטור הו", לא ניכנס לעובי הקורה בעניין זה. בכל זאת , הנה סקירה היסטורית קצרה, ממש על קצה המזלג, רק כדי להכניס לעניינים את כל מי שמעולם לא שמע את צמד המילים "דוקטור הו". הסדרה עוקבת אחר חייזר מהכוכב גאליפריי, השייך לגזע הנקרא "אדוני הזמן" (Time Lords). יצורים אלו מסוגלים לנוע בחלל ובזמן בעזרת מכונות זמן שונות. גיבור הסדרה, הידוע רק בכינויו "הדוקטור", משייט לו בין הזמנים בעזרת מכונת הזמן שלו, הקרויה "טארדיס" (TARDIS - Time And Relative Dimension In Space). למרות שלמכונות הזמן הללו יש יכולת להסוות עצמן כחפצים מסוגים שונים, הרי שהטארדיס נתקעה בשלב מסויים על עיצוב של "קופסה משטרתית" כחולה משנות החמישים (Police Box – המצאה בריטית שנעלמה מהעולם. מעין תא טלפון בעזרתו יכולת להזעיק את המשטרה אם נקלעת למצוקה). הדוקטור התאהב בעיצוב החדש והחליט להשאירו על כנו. לדוקטור יש חיבה מיוחדת לכדור הארץ והוא נוהג לטייל לו להנאתו בתקופות שונות של המין האנושי. לרוע המזל, הדוקטור מושך אליו צרות שונות ומשונות וכמעט תמיד נקלע להרפתקה כלשהי. הרפתקה המערבת, ברוב המקרים, חייזרים מכל זן, סוג ומין הזוממים מזימות מתוחכמות, עליהן מתגבר הדוקטור בעזרת תבונתו העילאית (הוא מאוד חכם. מאוד מאוד מאוד חכם). אל הדוקטור מצטרף לרוב גם "סייד קיק" אנושי, גבר או אישה, שנקלעו לעולמו של הדוקטור ומלווים אותו כעת בהרפתקאותיו המוזרות. דבר חשוב נוסף - לאדוני הזמן יש תכונה מוזרה- הם מסוגלים להערים על המוות, בתהליך הקרוי רגנרציה. בתהליך זה גופו של הדוקטור מתחדש לאחר פגיעה קשה, אך פניו משתנים לחלוטין. כך יכלו התסריטאים לשלב שחקנים שונים בדמותו של הדוקטור לאורך השנים וזו גם אחת הסיבות לאורכה של הסדרה. עד היום שיחקו את הדוקטור שמונה שחקנים (לא כולל פארודיות). כריסטופר אקסלטון, המככב בגירסה החדשה, הוא אם כך הדוקטור התשיעי. הסדרה החדשה נפתחת בפרק אקספוזיציה המיועד בעיקר לתת מידע כללי על הסדרה לצופים. יוצרי הסדרה היו מודעים לעובדה כי מאז שודרה "דוקטור הו" בפעם האחרונה בטלוויזיה, קם דור חדש שלא ידע את הדוקטור ועל כן נבנה פרק זה במטרה להכניס את קהל הצופים היישר לתוך הקלחת. מי שלא צפה מעודו ב"דוקטור הו", עלול להפסיד התייחסות כזו או אחרת לסדרה הישנה, אך ברמת העיקרון - ניתן בהחלט לצפות בסדרה החדשה ללא שום ידע מוקדם על עולמו של הדוקטור. בפרק הראשון אנו מתוודעים לרוז טיילר (בילי פייפר), צעירה לונדונית טיפוסית שגרה עם אימה ועובדת בחנות כלבו גדולה. לרוז יש חבר (שחור, כמה פוליטיקלי קורקט) וחייה מתנהלים על מי מנוחות. עד ליום בו היא נשארת בכלבו לבדה, ומגלה לאימתה כי בובות הפלסטיק שבחנות קמו לתחיה. רגע לפני שהבובות מצליחות להשיג אותה, פורץ לפתע גבר מסתורי ומציל אותה. זהו הדוקטור כמובן, המעורב כהרגלו בהגנה על הכוכב מפני קנוניה חייזרית להשתלט על כדור הארץ. רוז נשאבת בעל כורחה לחייו המוזרים של הדוקטור, ובמהלך הפרק, תוך שהם מצילים את העולם, היא גם מתוודעת אליו ולומדת לחבב אותו. רוז מחליטה לעזוב את חייה השגרתיים ולהצטרף אל הדוקטור במסעותיו בחלל ובזמן (בעיקר בזמן). כך מוצאים עצמם השניים בפרק אחד מיליוני שנים בעתיד, משקיפים אל סופו של כדה"א מתוך תחנת חלל. בפרק אחר בשנות הששים של המאה התשע עשרה, בימי הבליץ הגרמני על בריטניה בשנות הארבעים, ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה. רוב הפרקים בנויים כשבלונה ברורה. הדוקטור ורוז מגיעים לנקודה מסויימת בזמן (בעתיד או בעבר), לרוב על פני כדה"א או בקרבתו ותוך חמש דקות מוצאים עצמם מסובכים עד מעל הראש במזימה חייזרית מתוחכמת אותה עליהם לסכל. (חייזרים, על פי המיתולוגיה של הסדרה, תמיד היו ותמיד יהיו על פני כוכבנו). פרקים אלו אינם אחידים ברמתם. חלקם מוצלחים מאוד, בעלי תסריט משובח, בימוי מהוקצע, עלילה מעניינת ופעלולים מרשימים, בעוד חלקם האחר נוטה לתאטרליות מוגזמת, פעלולים מגוחכים למדי ועלילה מלאה בחורים. דווקא הפרקים החורגים מהשבלונה הם אלו המביאים עימם רעיונות מעניינים ותהיות פילוסופיות הקשורות במסע בזמן. כך, למשל, הפרק בו רוז מבקשת מהדוקטור לחזור לשנות השמונים כדי לצפות בתאונת הדרכים שקטלה את אביה - אותו מעולם לא הכירה. רוז לא מתאפקת ומצילה את האב מהתאונה, רק כדי לגלות כי לשינוי ההיסטוריה יש השלכות מרחיקות לכת על גורל האנושות. זהו בהחלט פרק שונה מהסגנון הרגיל של פרקי הסדרה, והוא אף אחד המרגשים יותר שבהם. תשומת לב מיוחדת ניתנת בסדרה גם לדאלקים, הנחשבים בעולמו של דוקטור הו ליצורים המפחידים ביותר ביקום. יצורים אלו נראים כמלחיות ענק מתכתיות, ומטרתם היחידה היא להשמיד כל מה שאינו הם (הדבר העיקרי שהם חוזרים ואומרים בקולם המצמרר הוא: "Exterminate!", כלומר "השמד!" ). הדאלקים מופיעים בסדרה החדשה במספר פרקים (מחשש ספויילר לא נגלה באילו בדיוק, למעט הפרק המוזכר בפיסקה הבאה), כאשר למרות חזותם המגוחכת הם מצליחים להיראות ולהישמע מבעיתים במיוחד. למעשה, הפרק הראשון בהשתתפותם, הנקרא בפשטות "דאלק", הוא אחד המוצלחים ביותר בסדרה, גם אם הוא פועל על פי השבלונה הרגילה של חייזר המאיים על שלום העולם (זהו גם הפרק היחיד המתרחש, משום מה, בארה"ב ולא בבריטניה או בתחנת חלל בריטית). בנקודה זו ראוי לעצור ולהתעכב מעט על רמתם של האפקטים השונים בסדרה. אלו מתחלקים לשניים- "נפלאים" ו"עלובים". ההבדל התהומי ברמת האפקטים המיוחדים בין פרק לפרק פשוט זועק לשמיים. ערוץ ה - BBC השקיע הרבה מאוד כסף ב"דוקטור הו" המחודשת והדבר בהחלט ניכר בחלק מהפרקים. כך למשל, בפרק השלישי בסדרה מבקרים הדוקטור ורוז בווילס של המאה התשע עשרה ונאבקים בחייזרים בוהקים שפשוט עשויים נפלא. גם הפרק העוסק בסוף העולם עשוי נהדר מבחינה חזותית, כמו גם צמד הפרקים המתרחש בימי מלחמת העולם השנייה. לעומת זאת, בפרק הרביעי נלחמים רוז והדוקטור במשפחת חייזרים שמנים ודוחים במיוחד, הקרוייה "סלית'ין". חייזרים אלו נראים כגרסה מעוותת של "איש המרשמלו" מסרטי "מכסחי השדים" - הם פשוט עשויים בצורה עלובה ביותר. אם זה לא מספיק, הצופים נאלצים לסבול את הסלית'ין המעצבנים שלוש פעמים במהלך העונה, בפרקים מטופשים במיוחד וחסרי כל היגיון. לקראת סוף העונה מצטרף אל רוז והדוקטור גם "קפטן ג'ק" (ג'ון בארומן). מעין נוסע בזמן עצמאי המונע בעיקר משיקולים כספיים אך מתגלה כפרטנר יעיל ונאמן במיוחד. יוצרי הסדרה אף הצליחו ליצור מעין עלילה עונתית בסדרה. כמעט מדי פרק, נתקלים גיבורינו בצמד המילים "זאב רע" (Bad Wolf) בהקשרים שונים ומשונים. רק לקראת סוף העונה יגלה הדוקטור (ובכן... יגלה בערך) את משמעותן האמיתית של מילים אלו ויבין כי מסעות הזמן שלו אינם כה אקראיים כפי שחשב (ולא נכביר מילים בנושא זה). הסדרה מלאה בהומור בריטי משובח וחלק מהפרקים אף מהווים סאטירה על התרבות המערבית. כך למשל, באחד הפרקים מגיעים ג'ק, רוז והדוקטור לעתיד בו שולטות תוכניות המציאות והשעשועונים למיניהן עם טוויסט קיצוני במיוחד- המפסידים בכל תוכנית אינם פורשים בחיוך רחב והופכים לסלבריטאים אלא מחוסלים באכזריות. כאן גם אנו מתוודעים להברקה הגדולה ביותר בתוכנית- ה"אנ-דרואידית"- פארודיה משעשעת במיוחד על השעשועון הידוע "החוליה החלשה" ועל מגישת הגרסה הבריטית שלו, אן רובינסון. צמד השחקנים הראשיים עושה את מלאכתו נאמנה. כריסטופר אקסלטון פשוט נהדר בתור הדוקטור הציני והמבריק, המצליח להציל את העולם פעם אחר פעם בעזרת תושייתו ותבונתו הרבה. גם בילי פייפר, זמרת רוק לשעבר, מפגינה משחק משובח בתור רוז טיילר, דמות מעט נאיבית בתחילה, ההולכת ומתפתחת מפרק לפרק והופכת לבת ברית חשובה לדוקטור. גם ג'ון בארומן, בתפקיד הקפטן הקשוח כלל לא רע בתפקידו (אם כי בחצי מהסדרה הוא, כאמור, כלל אינו מופיע). לעומת אלו, שחקני המשנה דווקא מאכזבים. קאמיל רודורי, המגלמת את אימה של רוז, ג'קי, היא אחת השחקניות האיומות ביותר שאי פעם נראו על מסך הטלוויזיה. גם נואל קלארק, בתפקיד החבר של רוז, מיקי, הוא שחקן בינוני ביותר. למרבה הצער, אקסלטון אינו מתכוון לככב בעונה השנייה של "דוקטור הו" ואמור לפרוש לאחר פרק ספיישל מיוחד בחג המולד. את מקומו יתפוס השחקן הצעיר והמבטיח דיוויד טאננט (רגנרציה, זוכרים?) וימים יגידו האם הצליח להיכנס לנעליו הגדולות של אקסלטון. בילי פייפר, לעומת זאת, אמורה להופיע לפחות עד סוף העונה השנייה. "דוקטור הו" בגירסת 2005 היא ממתק מרענן. גם אם הסדרה סובלת מפרקים בעלי חוסר אחידות מסויימת, עדיין היא מומלצת בכל פה, בעיקר למי שהורגל עד היום לסגנון האמריקאי של סדרות ז'אנר. כעת רק נותר לצאת בקריאה נרגשת לגופי השידור בארץ - אנא קנו את הסדרה הנהדרת הזו ויפה שעה אחת קודם. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |