|
|||||
|
במלחמה אין גיבורים – ביקורת סרט
זיו קיטרו |
|||||
|
|
|||||
| סיפורו הקלאסי של ה.ג.וולס על האיום הבלתי נמנע של כוחות מכוכב אחר המגיעים לכדור הארץ, זוכה להפקה מחודשת. בידיו של סטיבן שפילברג, אחד מגאוני הקולנוע המודרניים, התמימות נותרת שנות אור מאחור והדגש מושם על האפלה המסתתרת בגרעין סיפורו של וולס. | |||||
| מלחמת העולמות במאי: סטיבן שפילברג תסריט: ג'וש פרידמן ודיוויד קופ (על פי הרומן של ה.ג.וולס) שחקנים:טום קרוז, מירנדה אוטו, ג'סטין צ'טווין, דקוטה פאנינג, טים רובינס, דיוויד אלן באש ויול ואסקז. ארה"ב – 2005 - צבע - 116 ד' סיפורו של וולס, על מלחמה בין עולמות, בה הגזע האנושי מגיע כמעט לקיצו בידי גזע חסר רחמים המגיח מעלטת הלילה והכוכבים, מציג בתוכו רעיון מדכא מאוד. הגזע האנושי יתאחד אך ורק כאשר הוא יעמוד מול אויב חיצוני. גם אז רבים הסיכויים שיהיה זה איש איש לעצמו וסופו של דבר לא יישאר כאן דבר. הפחד הזה חלחל היטב לאורך השנים ולרוחב קלאסיקת המדע בדיוני מטילת האימה הזו ששוכתבה והומצאה מחדש רבבות פעמים. וולס נגע בסיפורו בחומרים הבוערים של אותה התקופה. דת והתקדמות המדע, מלחמות וטבע האדם, הפחד מהלא מובן וחוסר הפניות של אלו אשר עלולים להגיע יום אחד ולשפוט אותנו לעונש מוות חסר רחמים. מוזר הדבר שמכל הבמאים יהיה זה סטיבן שפילברג שייקח על עצמו את ההפקה המחודשת לסיפור שכזה. הבמאי שיצר את אי.טי אומנם נגע באפלה, במיוחד בסרט רשימת שינדלר, אך הוא מוכר לרובנו כאדם חביב המשחק במגרש המשחקים העצום של הקולנוע ומתרחק מחייזרים גדולים ומרושעים. אלא ששפילברג הוא שפילברג והגאוניות הקולנועית המפעמת בו היא אולי הסיבה העיקרית לכך שהסרט, למרות סיפורו הממוצה זה מכבר, עומד להפוך להצלחה מסחררת. מלחמת העולמות מספרת על היום בו בני מאדים מגיעים לכדור הארץ ומתחילים בהריגה שיטתית של הגזע האנושית. בעזרת מכונות תלת רגליים אדירות המשתמשות בקרני חום בלתי נראות הם הורסים את כל הנקרה בדרכם ולוכדים את בני האדם הנותרים למטרותיהם הזדוניות. בסיפור המקורי אנו פוגשים בעיתונאי אשר מציג לפנינו את כדור הארץ החדש. תוך כדי המלטות הוא פוגש באבטיפוסים שונים המציגים מספר מגדרים בתרבות המערבית ודרכם לומד על האיום ועל טבע האדם. בסרט של שפילברג אנו זוכים פחות לחינוך ולומדים יותר מה משמעותם האמיתית של הייאוש והפחד. הקריצה הראשונה היא השמדת הכנסייה כבר בגל ההתקפה הראשון, כנסייה אשר בסרט המקורי ובסיפורו של וולס שימשה כמקלט, גם אם לזמן קצר. בהכרזה ראשונה זו מפיל שפילברג את המסד הראשון לבניינו של האדם – האמונה. נכון יותר לומר שהסימנים הגשמיים לאמונה, שכן הסרט רחוק מלהיות קריאת תיגר לדת, כפי שניתן להבין מאפילוג הסרט. גיבור סרטו של שפילברג הוא ריי פריאר, איש קשה יום שילדיו גרים עם אשתו לשעבר ובעלה החדש והעשיר. הוא לא מבין את ילדיו ולא מצליח לתקשר איתם. הוא חי את חייו מיום ליום בניסיון להתחמק מאחריות אבהית וזאת למרות שהוא אוהב את ילדיו. התסכול הוא חלק מחייו. בהגיע היום הנורא ומכונות בני המאדים מגיחים מתחת לפני האדמה, ריי מוצא עצמו עושה את הדבר היחיד שהוא מבין ורואה לנכון - הוא מנסה להציל את ילדיו. המסע מתחיל בניסיונו של ריי להסיר מעליו את האחריות. ריי מחפש אחר אשתו ובעלה אך כשמגלה שהם אינם בנמצא והוא נותר לבדו, מתעוררים האינסטינקטים ההוריים ואנו מזהים ניצני מוכנות להקרבה עצמית. טום קרוז, המגלם את ריי פריאר, אינו מגלם גיבור. דמותו של ריי רחוקה מדמות הגיבור הקלאסי או אפילו מדמות האנטי גיבור. היא עסוקה רוב הזמן בבריחה, בתחילה מאחריות ולאחר מכן ממוות, שלו ושל ילדיו. הבחירות שהוא עושה אינן קלות אך הן נעשות כי אין לו ברירה, או כך לפחות הוא רואה את פני הדברים. כאשר האיום מתחיל הוא לוקח את ילדיו ומקריב את הסביבה, נוטש את אלו שהיו לו לחברים מאחור. מאוחר יותר, כאשר מסעו ובריחתו מאימת הפולשים, הנמצאים בכל מקום והאחריות האדירה שעל כתפיו, ריי מוצא עצמו מחונך מחדש. ריי מוצא עצמו עושה מעשים שלא ניתן להגדירם בצורה אחרת מאשר קשים ובעלי השלכות מנטאליות שקשה לנערם. הגרוע מכל מתרחש כשריי מתמודד עם דמותו של טים רובינס, העונה לשם אוגילבי, ההופך מבן ברית לאיום מהסוג הגרוע ביותר. אגב, אוגילבי של שפילברג נושא את שמו של האסטרונום שהיה הראשון לראות את האיום המתקדם אל כדור הארץ בספר המקורי. אבל אוגילבי בסרט הנוכחי הוא חייל לשעבר ודומה יותר בפעולותיו לאיש הארטילריה מהסיפור ומההפקה המוסיקלית של ג'ף ווין. המציאות של שפילברג אינה יפה ולכל אורך הדרך אנו רואים הלכה למעשה פאניקה ברחובות, זוועות וחישובים קרים של הישרדות הרבים תוך הקרבת המיעוט. מה שלמד שפילברג בטוראי ריין על המלחמה הוא מביא לכאן בצורה בדיונית. הוא מראה לנו שאם יגיע היום בו יפלשו אלינו מעולמות רחוקים, סיכויי ההישרדות שלנו ישאפו לאפס במהירות רבה מאוד. מהרגע בו המסך נפתח ועד להופעת החייזרים לראשונה שפילברג בונה את עולמו הפשוט של ריי ובעצם בונה את עולמנו שלנו. בסצנה מרהיבה ובנויה למופת הוא מצליח להפוך את כל המתרחש בעולם המוקרן על מסך הקולנוע ולגרום לצופים לתחושת חרדה. תחושה המתפשטת עם כל דקה שעוברת עד אשר לפרקים היא מביאה את הצופים למחנק. האימה פועלת, הייאוש שוקע וההבנה שזו המציאות, למרות שקשה מאוד לתפסה ככזו, לוכדת את הצופה. לבסוף היא מוכיחה את עליונותו של שפילברג המצליח לקשר בין הצופים לבין הדמויות שעל המסך והאירועים המתרחשים שם. אין ספק שהויזואליות של הסרט מהממת. מכונות המלחמה האדירות נעות על פני המסך בצורה יפיפייה ומטילת מורא. המכונות, אשר על פי ההפקה הזו, המתינו שנים רבות לבני המאדים, מצד אחד רעות ומהצד השני משוכללות וקטלניות בעלות תחושה של עתיקות מסוימת. העשב האדום, שכל מי שקרא את הספר או שמע את ההפקה המוסיקלית של ג'ף ווין מכיר טוב כל כך, נראה מדהים ומבחיל באותה מידה. היצורים, הנצפים לדקות ספורות בלבד, קיבלו טיפול נפלא וברור שהושקעה מחשבה בבנייתם. כל תמונה ותמונה שיוצר שפילברג נחרטת בזיכרון רבות בזכות טכנולוגיה חדשה המכונה "פרה-ויז". באמצעותה מוטמעות הדמויות שיצרו המחשבים אל תוך הצילום המקורי והאינטראקציה בין השחקנים לבין הזוועות הופכת לשלמה יותר. מלחמת העולמות הוא סרט קיץ המגשים את הבטחותיו. למרות רגעים של שקיעה וניתוק רגשית, הנוצרים כתוצאה משינוי המיקוד מהמלחמה לעולם המשפחה של ריי וילדיו מצליח שפילברג לעורר בקהל סימפטיה למתרחש. לבסוף אף מצליח להעביר את הקהל חוויית קטרזיס הנדרשת כדי להשלים סיפור מהסוג הזה. פשוט תענוג של סרט. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |