|
|||||
|
חולית קרב קורין – פרק מתוך ספר
בריאן הרברט וקווין אנדרסון עברית ליאור בן דב |
|||||
|
|
|||||
| אנו מביאים לכם פרק ראשון מתוך החלק השלישי והמסכם של טרילוגיית אגדות חולית אשר ראה אור בשבוע הספר בהוצאת עם עובד. | |||||
| חמישים ושש שנים חלפו מאז מותה של סרינה באטלר, שאסרה מלחמה נגד מכונות החשיבה, והאירועים המתוארים ב"אדם נגד מכונה". אומניוס, מוחעד הנורא, לא נכנע, ובעזרתו של ארסמוס זומם לחזור ולהשתלט על העולמות ולשעבד את בני האדם. אומניוס מתבצר בקורין, העולם היחיד שבו מכונות לא מוגרו, ומשתמש בקלף האחרון שנותר בידו. הוא פותח במלחמה ביולוגית, ומשלח מגפה קטלנית שעתידה להכחיד את בני האדם. החוקרת נורמה סנווה מתרכזת באתגר הגדול ביותר בחייה: שיטה שתאפשר לנווט בבטחה את הספינות האדירות המקפלות את החלל. האמצעי שמרחיב את מחשבתה ופורץ את מגבלות הראייה המרחבית שלה כרוך בקורבן אישי עצום ומתמיר אותה לנצח. בוריאן אטרייאידס שעמד בראש צבא הג'יהאד, מנהיג שוב את האנושות במלחמתה, והפעם נחוש לעשות כל מה שידרש כדי לחסל את המכונות לסוגיהן אחת ולתמיד. בעיצומו של הקרב המכריע נגד המכונות בקורין מתחוור לקורא הסוד הגדול: שורשי הסכסוך ההיסטורי בין בית אטרייאידס לבית הארקונן. אלה הן העובדות על הפרשה שבנקוף השנים סולפה עד לבלי הכר. אותה איבה בלתי מתפשרת עיצבה במידה רבה את פני הקיסרות הגלקטית העתידה של בית קורינו. "ספר חובה לכל אוהבי חולית." פאבלישרס ויקלי "שיא עוצר נשימה...סיפור שיש בו הכל: פעולה ומלחמה, מרכיבים היסטוריים והרהורים פילוסופיים, וגילויים על הנדודים הזנסונים." בוקליסט המיכון אינו הורס. הוא בורא, אך זאת בתנאי שהיד השולטת חזקה די הצורך לשלוט בו. ריווגו, אמן מוראלים בן הארץ הישנה בעיניו של ארסמוס סדר המדרג שרווח בקרב בני האדם הגוססים וחסרי התקווה היה עניין מרתק, אפילו משעשע. תגובתם היתה חלק בלתי נפרד מהתהליך הניסיוני, ולדעתו התוצאות היו חשובות ביותר. הרובוט טייל להנאתו במסדרונות מתקן המעבדה שלו בקורין, המסודר בקפידה, כשהוא מסחרר מסביבו את גלימת הקטיפה שלו שצבעה ארגמן. הבגד עצמו היה כעין תחפושת שעיצב על מנת להקנות לעצמו חזות מובהקת יותר של שליט. אך מה חבל, הקורבנות שנמקו בתאיהם החתומים כלל לא הקדישו תשומת לב למחלצותיו, ותחת זאת היו שקועים בסבלם. לא ניתן לעשות דבר בעניין זה, משום שבני אדם, שדעתם מוסחת בנקל, התקשו כל כך להתמקד בעניינים שלא נגעו להם אישית. עשרות שנים לפני כן בנו רובוטי בנייה יעילים את המתקן הזה, על כיפתו הנישאה, על פי המפרט המדויק שהתווה. החדרים הרבים והמצוידים היטב שבתוכו — כל אחד מהם היה מבודד וסטרילי לגמרי — הכילו כל דבר שארסמוס היה זקוק לו לניסוייו. בעת שהמשיך בסיורי הפיקוח הקבועים שלו, חלף הרובוט העצמאי על פני חלונות הגלאז של החדרים החתומים שבהם נסייניו, שהודבקו בדֶבֶר, היו קשורים למיטותיהם. אחדים מהם כבר נעשו פאראנואידים ושקעו בהזיות, הציגו את הסימפטומים האופייניים לרטרו–וירוס, בעוד שאחרים היו מבוהלים מסיבות ממשיות, רציונליות. בינתיים כמעט נשלמו הניסויים במחלה, שהיתה פרי של הנדסה גנטית. שיעור התמותה הישירה הגיע למעשה לארבעים ושלושה אחוזים — רחוק ממושלם, ובכל זאת האורגניזם הויראלי הקטלני ביותר ברישומי ההיסטוריה האנושית. הוא ישמש לתכלית הנחוצה, ואומניוס לא יכול להמתין עוד. צריך לעשות משהו בנידון. בקרוב. מסע הצלב הקדוש של בני האדם נגד מכונות החשיבה התמשך זה כמחצית המאה בקירוב, והיה רצוף הרס וקטל. ההתקפות הפנאטיות המתמידות של צבא הג'יהאד חוללו הרס בלתי נתפש ממש לאימפריה המסונכרנת, השמידו ספינות מלחמה רובוטיות במהירות לא פחותה מזו שבה עלה בידי גלגוליו השונים של מוחעד לבנותן. התקדמותו של אומניוס נבלמה באורח בלתי נסלח. לבסוף, דרש אומניוס פתרון. מכיוון שהתברר כי עימות צבאי אינו יעיל די הצורך, החלו לבדוק חלופות. מגפות ביולוגיות, למשל. על פי ההדמיות שנעשו, מגפה המתקדמת במהירות עשויה לשמש כלי נשק מוצלח יותר, שיוכל להכרית אוכלוסיות אנושיות — ובכלל זה את כוחות הצבא שלהן — ועם זאת יניח את התשתיות והמשאבים בשלמותם כדי שמכונות החשיבה יוכלו לנצלן. בתום המגפה, שתוכננה במיוחד לשם כך, יוכל אומניוס לאסוף את השברים ולהפעיל מחדש את המערכות. לארסמוס היו אי אלו הסתייגויות לגבי הטקטיקה, בשל החשש שמא תחסל מחלה נוראה את כל בני האדם, עד האחרון שבהם. ייתכן אמנם שאומניוס יהיה שבע רצון מהשמדה טוטלית, אבל לרובוט האוטונומי לא היה שום חשק לפתרון סופי שכזה. הוא לא חדל להתעניין ביצורים האלה, במיוחד בגילברטוס אלבאנס, אותו גידל ממש כבן מאומץ לאחר שהוציא אותו ממכלאות העבדים הנוראות. במובן מדעי טהור, ארסמוס היה חייב לשמור על חומר אורגני מספיק למעבדתו ולמחקרי השטח שלו בנושא הטבע האנושי. אי אפשר להרוג את כולם. רק את מרביתם. אבל היצורים הללו גילו חסינות מרשימה. הוא פקפק אפילו ביכולתה של הגרועה במגפות להשמיד את המין האנושי כולו. לבני אדם היתה יכולת מסקרנת להסתגל לקשיים ולהתגבר עליהם באמצעים בלתי שגרתיים. לו רק יכלו מכונות החשיבה ללמוד כיצד עושים זאת... הרובוט בעל עור הפלטינה הידק את גלימתו המפוארת סביב גופו ונכנס לאולם המרכזי במתקן שלו, המקום שבו הטלולאסה הבוגד, שהיה שבוי בידו, התקין את הרטרו–וירוס המושלם של ה–RNA בהנדסה גנטית. מכונות חשיבה הן יעילות ומסורות, אך יש צורך בדמיון אנושי מושחת כדי לתעל את חמתו של אומניוס לנתיב פעולה הרסני לגמרי. שום רובוט או מחשב לא היה מסוגל להעלות בדעתו מוות והרס מחרידים יותר; לכך נדרש הדמיון של בן אדם שביקש לנקום. רקור ואן, מהנדס ביולוגי וגנטיקאי ששמו עורר עתה שאט נפש ותיעוב ברחבי ליגת האצילים, פרכס בתוך התושבת שלו, שסיפקה את כל צורכי גופו, ולא היה מסוגל אלא להזיז את ראשו בלבד, כיוון שלא היו לו עוד זרועות או רגליים. תושבת–אחזקה חיברה את ליבת גופו של הגנטיקאי לשפופרות ההזנה וההפרשה. זמן קצר לאחר שארסמוס לקח אותו בשבי, דאג זה לקטוע את גפיו של האיש, וכך גרם לו להיות הרבה יותר נוח ומשתף פעולה. הוא כלל לא ראוי לאמון — בניגוד גמור לגילברטוס אלבאנס. הרובוט העלה חיוך עליז על פני המתכת הגליים שלו. "בוקר טוב, גֶדֶם. עבודה רבה לפנינו היום. ייתכן אפילו שנשלים את סדרות הניסוי הראשונות שלנו." פניו הצרים של הטלולאסה היו מכורכמים עוד יותר מהרגיל; עיניו האפלות, הקרובות זו לזו, התרוצצו כעיניו של בעל חיים לכוד. "הגיעה השעה שתבוא לכאן. אני ער כבר שעות, וסתם מתבונן." "אם כך, היה לך זמן רב לפתח רעיונות חדשים ומרשימים. אני מצפה בכיליון עיניים לשמוע אותם." השבוי נהם גידוף מחוספס בתגובה, ואז שאל, "איך אתה מתקדם בניסויי הצמחתם מחדש של הזוחלים? איזו התקדמות הושגה?" הרובוט רכן קרוב והרים רטייה ביולוגית כדי להתבונן בעור החשוף על אחת מכתפיו הצלוקות של רקור ואן. "יש כבר משהו?" שאל הטלולאסה בחרדה. הוא כופף את ראשו בזווית משונה, וניסה לראות את גדם זרועו במדויק. "לא מהצד הזה." ארסמוס בדק את הכיסוי הביולוגי על הכתף השנייה. "ייתכן שיהיה לנו משהו כאן. יש בליטה ברורה על העור." אתר הניסוי הכיל זרזי תאים שונים שהוזרקו לעורו על מנת להצמיח מחדש את הגפיים שנקטעו. "השמע אקסטרפולציה על סמך הנתונים, רובוט. כמה זמן יידרש לזרועותי ולרגלי כדי להתחדש?" "קשה לומר. ייתכן שיידרשו לכך שבועות אחדים, ואולי הרבה יותר מכך." הרובוט שפשף באצבע מתכת את הבליטה שעל עורו. "לעומת זאת, ייתכן שהגידול הזה הוא משהו שונה לגמרי. יש לו צבע אדמדם; ייתכן שאינו אלא זיהום ולא יותר." "אני לא מרגיש שום נפיחות או צריבה." "אתה רוצה שאגרד אותו?" "לא. אחכה עד שאוכל לעשות זאת בעצמי." "אל תתחצף. משימה זו אמורה להתנהל בשיתוף פעולה." אף על פי שהתוצאות אמנם נראו מבטיחות, עבודה זאת לא היתה בראש מעייניו של הרובוט, שעסק במשהו חשוב הרבה יותר. ארסמוס ביצע התאמה מזערית בחיבור התוך–וורידי ומיד נעלמה הבעת האי נחת מעל פניו הצרים של האיש. לא היה שום ספק בדבר: רקור ואן שוב נתון לשינויים התקופתיים במצב הרוח שלו. ארסמוס יעקוב אחריו בתשומת לב רבה וידאג לכך שיקבל את מינון התרופות שיגרום לו לפעול ביעילות. אולי יוכל למנוע מהטלולאסה לקבל אחת מהתקפות הזעם הקיצוניות שלו היום. היו בקרים שבהם כל דבר היה עלול לגרום לו להתפרץ. בהזדמנויות אחרות ארסמוס התגרה בו במכוון רק על מנת לעקוב אחר התוצאה. השליטה בבני אדם — אפילו דוגמה מחליאה כל כך כמותו — היתה מדע ואמנות. השבוי המושפל הזה היה בגדר "נסיין" לא פחות מכל אחד מבני האדם במכלאות ובחדרים המגואלים בדם. אפילו כאשר הטלולאסה ספג התגרות קיצונית, כשהוא נאבק לקרוע מעליו את מערכות ההזנה שלו בשיניו בלבד, הצליח ארסמוס תמיד להניעו לחזור ולעבוד על עניין המגפה. למרבה המזל, הבוז שרחש האיש לליגה של בני האדם היה גדול יותר מזה שחש כלפי אדוניו, המכונות. לפני עשרות שנים, כשהתחוללה סערה פוליטית בליגת האצילים, התגלה סודו — חוות האיברים שהקימו הטלולאסה, לחרדתה וזוועתה של האנושות החופשית. דעת הקהל בעולמות הליגה התייחסה בשלילה מוחלטת לחוקרי הגנטיקה, והמונים נסערים, נזעמים, החריבו את חוות האיברים ואילצו את מרבית הטלולאסה להסתתר, והמוניטין שלהם חוסלו אחת ולתמיד. רקור ואן נשא רגליו, נמלט אל העולמות המסונכרנים, כשהוא נושא עמו מה שנראה בעיניו כמתנה שאי אפשר לעמוד בפניה — החומר התאי המאפשר שיבוט מושלם של סרינה באטלר. ארסמוס נדהם, בזוכרו את הדיונים המרתקים שניהל עם השבויה ההיא. ואן הנואש היה משוכנע שארסמוס ירצה בה — אך אבוי, השיבוטים שפיתח רקור ואן לא נשאו אף לא אחד מזיכרונותיה של סרינה, לא היה בהם מאומה מן הלהט שלה. הם היו רק העתקים רדודים ותו לא. אך למרות אכזבתו מהשיבוטים, מצא ארסמוס עניין רב ברקור ואן עצמו — למגינת לבו של האיש הקטון. הרובוט העצמאי נהנה מחברתו. הנה נמצא לו סוף סוף מישהו שדיבר בשפתו המדעית, חוקר המסוגל לסייע לו להרחיב את הבנתו לגבי ההשלכות ונתיבי המחקר הרבים מספור של האורגניזמים האנושיים המורכבים. בעיני ארסמוס השנים הראשונות במחיצתו של רקור ואן היו משום אתגר, אפילו לאחר קטיעת זרועותיו ורגליו של הטלולאסה. בסופו של דבר, בעזרת מניפולציה קפדנית, בשיטת תגמול ועונש שביצע בסבלנות, המיר את רקור ואן לכלל ניסוי מועיל ביותר. מצבו של האיש נטול הגפיים היה דומה במידה רבה לזה של עבדי ואן עצמו, מושאי ניסוייו, בחוות האיברים המזויפת. ארסמוס הפיק הנאה מרובה מאירוניה זאת. "אתה רוצה לקבל איזה פינוק קטן עכשיו, לפני שנתחיל בעבודתנו?" שאל ארסמוס. "אולי תרצה עוגיית בשר?" עיני ואן ניאורו, שכן זה היה אחד התענוגות הבודדים שנותרו בחייו. עוגיות הבשר, שהותקנו ממגוון אורגניזמים שיוצרו במעבדה, בכלל זה "פסולת" אנושית, נחשבו כמטעמים בעולם הבית של הטלולאסה. "אם לא תאכיל אותי, אסרב להמשיך בעבודתי למענך." "אתה משתמש באיום הזה לעתים תכופות מדי, גדם. אתה קשור למכלי התמיסות המזינות. אפילו אם תסרב לאכול, לא תגווע ברעב." "אתה רוצה שאשתף פעולה, לא רק שאשאר בחיים — ואתה השארת אותי עם סעיפי מיקוח מעטים מדי." פניו של הטלולאסה התעוותו בשאט נפש. "בסדר גמור. עוגיות בשר," צעק ארסמוס. "ארבע–זרועות, טפל בזה." אחד הסייעים האנושיים במעבדה, שחזותו מפלצתית, נכנס למקום, וארבע זרועותיו המושתלות נושאות מגש עליו נערמו דברי מתיקה אורגניים. הטלולאסה התנועע בתוך התושבת המקיימת את חייו כדי להביט במזון הנורא — וכן בזוג הזרועות הנוספות שפעם היה שלו. ארסמוס הסתייע בידע על שיטת ההשתלה שבה השתמשו בעבר בני גזע הטלולאסה, והשתיל את זרועותיו ורגליו של סוחר העבדים לשעבר בגופם של שניים מסייעי המעבדה שלו, והוסיף בשר, גידים ועצמות מלאכותיים כדי להתאים את הגפיים לאורך הנאות. אף כי היה זה רק מקרה מבחן והתנסות לצורך לימוד, הניתוח הצליח במידה מרשימה. ארבע–זרועות היה יעיל במיוחד בנשיאת חפצים; ארסמוס קיווה שביום מן הימים ילמד אותו להעיף באוויר כדורים אחדים בעת ובעונה אחת, מה שעשוי לשעשע את גילברטוס. לעומתו, ארבע–רגליים יכול לרוץ כאיילה שלוחה על מישור פתוח. בכל עת שאחד הסייעים הופיע לפניו, היתה זו תזכורת מרה לטלולאסה לגבי מצבו הנואש. מכיוון שלרקור ואן לא היו ידיים, השתמש ארבע–זרועות בשתיים משלו — בזוג שהיה שייך בעבר לשבוי — כדי לגדוש עוגיות בשר לתוך הפה הנלהב, הפתוח. ואן נראה כאפרוח רעב התובע תולעים מהציפור–האם. פירורים צהובים–שחומים נפלו במורד סנטרו ועל החלוק השחור המכסה את בית החזה שלו; אחדים נפלו לתוך אמבט ההזנה, שבו החומרים ימוחזרו שוב. ארסמוס הרים את ידו, וסימן לארבע–זרועות להיעצר. "מספיק עכשיו. תקבל עוד, גדם, אבל תחילה עליך לבצע עבודה. הבה נבחן יחד את נתוני התמותה של היום בזנים השונים שאנחנו בוחנים." מעניין, חשב ארסמוס, שבוריאן אטרייאידס — בנו של הטיטאן אגממנון הבוגדני — ניסה ליישם אמצעי דומה כדי לחסל את מוחות–עד של אומניוס, השתיל וירוס מחשבים בכדור העדכון שהקברניט הרובוט שלו, סראט, העביר בבלי דעת. אבל לא רק המכונות פגיעות לזיהום קטלני... לאחר ששרבט את שפתיו לרגע, העביר רקור ואן את לשונו על שפתיו, והחל לבחון בריכוז את התוצאות. נראה שהוא נהנה ממספרי הנפגעים. "כמה מענג," מלמל. "המגפות האלה הן ללא ספק הדרך הטובה ביותר להרוג טריליוני בני אדם." הגדוּלה נושאת עמה תגמולים משלה... והיא כרוכה במחיר נורא. פרימרו קסאווייר הארקונן, רישום אחרון ביומן–מוקלט המפקד העליון בוריאן אטרייאידס ראה רבות במהלך הקריירה הצבאית שלו, הארוכה במיוחד, אך רק לעתים נדירות פקד עולם יפה יותר מאשר קאלאדן. לדידו, פלנטת האוקיינוס היתה תיבת–אוצרות גדושה זיכרונות, זו היתה פנטזיה על חיים "נורמליים" כפי שהם עשויים להתנהל — בלא מכונות, בלעדי המלחמה. באשר הלך בקאלאדן, מצא בור דברים שהזכירו לו את השעות הנהדרות שבילה במקום עם לרוניקה טרג'יט. היא היתה אמם של בניו התאומים, בת זוגו ורעותו האהובה במשך יותר משבעה עשורים, אף על פי שמעולם לא נישאו רשמית. לרוניקה נמצאה באחד מבתיהם המשותפים בסאלוסה סקונדוס. אף שהיתה כעת בשנות התשעים לחייה, אהב אותה עוד יותר מאשר אי פעם. כדי לשמר את עלומיה, יכלה לקבל מינונים קבועים של מרקוח הסם, המקיים את הנעורים, מנהג שרווח מאוד בקרב האצילים העשירים, אך היא סירבה למה שנראה לה כמשענת לא טבעית. תגובה כל כך אופיינית לה! אך בניגוד גמור לה, בשל טיפולי האלמוות שכפה עליו אביו המכקי, בור עדיין נראה כגבר צעיר, כנכדהּ. אך על מנת שלא ייראו כל כך לא מתאימים, נהג בור בקביעות לצבוע את שערו באפור. הוא הצטער על כך שלא לקח אותה עמו בשובו למקום שבו נפגשו. הוא השקיף לעבר ימיה הרוגעים של קאלאדן, התבונן בספינות החוזרות מיום של איסוף אצות ים חומות ודגי חמאה שמנים, בשבתו עם שלישו הצעיר והנלהב, אבולורד באטלר, צעיר בניהם של קוונטין ויגאר וּואנדרה באטלר. אבולורד היה גם נכדו של ידידו הקרוב של בור... אך שמו של קסאווייר הארקונן נהגה רק לעתים רחוקות, כיוון שהוטבע עליו חותם של מוג לב ובוגד באנושות. המחשבה על העוול הזה שנעשה לו, עוול נורא שרק הוגבר והופץ על ידי תנופת האגדה, חנקה את גרונו של בור כמו פרי קוצני, אך הוא לא יכול לעשות דבר בעניין. מאז חלפו כמעט שישים שנה. הוא ואבולורד מצאו שולחן בתוך מסעדה חדשה שנפתחה על הצוק, מסעדה מרחפת, שהתנועעה באיטיות לאורך החוף של קאלאדן כדי לאפשר ליושביה תצפית משתנה תדיר של נופי החוף והים. כובעי המצחייה הצבאיים שלהם נחו על אדן חלון רחב, לצדם. הגלים התנפצו על סלעים גדולים ממש ליד החוף והותירו נחלי מים שפיכו מעליהם כמו תחרה לבנה. אור השמש של אחר הצהריים הבהיק מן הגלים. השניים, במדיהם הירוקים–ארגמניים, השקיפו לעבר הגאות הקרבה ושתו יין, התענגו על פסק–זמן קצר בג'יהאד שלא שכך. בור לבש את מדיו בטבעיות, בלא עיטוריו המרובים, המושכים את העין, ואילו אבולורד נראה מגוהץ כמו הקפלים במכנסיו. בדיוק כמו סבו. בור לקח את הצעיר תחת חסותו, פיקח עליו ודאג לו, סייע לו בדרכו. אבולורד מעולם לא הכיר את אמו — הצעירה בבנותיו של קסאווייר — כיוון שבלִדתה אותו ספגה שבץ מוחי שעשה אותה קטטונית. ועתה, משמלאו לו שמונה–עשרה, נשבע הצעיר אמונים לצבא הג'יהאד. אביו ואחיו צברו יוקרה ועיטורים מרובים. לא היה ספק בכך שבסופו של דבר גם צעיר בניו של קוונטין ויגאר–באטלר יצטיין. כדי לחמוק מהכתם שדבק בשם הארקונן, אימץ אביו של אבולורד את שם המשפחה של הצד הנשי, ונשא בגאווה את מורשתה של סרינה באטלר עצמה. מאז השתלב במשפחה המפורסמת, עם נישואיו ארבעים ושתיים שנים קודם לכן, חזר קוונטין על האירוניה שבשם. "באטלר היה פעם משרת שמילא בצייתנות את פקודות אדוניו. אך אני מצהיר עתה על מוטו משפחתי חדש: 'אנו בני באטלר לא משרתים איש.'" שני בניו הבוגרים, פייקאן וריקוב שאלו את הסיסמה הזאת כשהקדישו את חייהם למאבק הג'יהאד. השם נושא עמו כל כך הרבה היסטוריה, הרהר בור, והוא נושא עמו נטל כה גדול. הוא נשם נשימה עמוקה, סקר את החלק הפנימי של המסעדה. על אחד הקירות תלתה כרזה ועליה תמונות של שלושת הקדושים המעונים: סרינה באטלר, בנה מאניון, החף מפשע, והפטריארך הגדול גינג'ו. בהיאבקם באויב אכזרי כמכונות החשיבה ביקשו אנשים הצלה מאלוהים או מנציגיו. ככל תנועה דתית אחרת, "המרטיריסטים" היו אנשי שוליים קנאים שהנהיגו טקסים קפדניים לזכר שלושת המתים. בור עצמו לא היה שותף לאמונות שכאלה, העדיף להסתמך על עוצמה צבאית כדי למגר את אומניוס, אבל הטבע האנושי, ונטייתו לפנאטיות, השפיעו על אורח התכנון שלו. אוכלוסיות שלא היו נכונות לצאת לקרב בשמה של הליגה התנפלו בשצף קצף על המכונות כאשר נתבקשו לעשות זאת למען סרינה או תינוקה. אבל אף על פי שהמרטיריסטים יכלו לסייע לעניין הג'יהאד, לעתים קרובות הם פשוט הפריעו... בור המשיך בשתיקתו הארוכה, שילב את זרועותיו והעביר את מבטו ברחבי המסעדה. למרות מנגנוני הריחוף שנוספו באחרונה, המקום נראה כפי שנראה עשרות שנים רבות קודם לכן. בור זכר אותו היטב. הכיסאות, שעיצובם היה קלאסי, הם אולי אותם הכיסאות, אך הוא שיער כי הריפוד שבלה הוחלף. בור לגם בשקט מיינו ונזכר במלצרית אחת שעבדה שם לפנים, מהגרת צעירה שכוחותיו חילצו מהמושבה פרידוט. היא שכלה את כל משפחתה כשמכונות החשיבה מחו מעל פני הפלנטה כל מבנה שהוקם בידי אדם, ולאחר מכן ענדה את עיטור השורד שבור העניק לה אישית. הוא קיווה שבנתה לעצמה חיים טובים כאן, בקאלאדן. זה היה לפני זמן כה רב... ייתכן שהיא כבר מתה, ואולי היא כבר אישה באה בימים ומסביבה עדת נכדים. במרוצת השנים ביקר בור בקאלאדן פעמים רבות, לכאורה כדי לפקח על עמדת התקשוב ועל תחנות התצפית שצוותיו הקימו שם לפני כשבעים שנה. הוא המשיך לחזור לשם בכל עת שהדבר התאפשר כדי לפקוח עין על עולם המים הזה. בחושבו כי הוא עושה דבר טוב, העביר בור זמן רב לפני כן את לרוניקה ואת בניו אל בירת הליגה כשאסטס וקייגין היו עדיין ילדים; אמם לבלבה ליד כל הפלאים שבמקום, אבל התאומים לא אהבו במיוחד את סאלוסה. כעבור זמן החליטו הילדים — ילדים? עכשיו הם כבר בני שישים ויותר! — לשוב לקאלאדן, משום שמעולם לא התערו ממש בהמולה השוקקת של סאלוסה סקונדוס, בפוליטיקה של הליגה, או בצבא הג'יהאד. בור הרבה לצאת למשימות צבאיות, ורק לעתים נדירות שהה בבית, וכאשר הגיעו התאומים לבגרות, הם יצאו אל עולם האוקיינוס כדי להקים בו את בתיהם ולהוליד את ילדיהם... ועכשיו יש להם אפילו נכדים. לאחר זמן כה רב שבמהלכו הקשר ביניהם היה בלתי רציף, אסטס וקייגין היו למעשה זרים לו. רק אתמול, כשהגיעה למקום חבורת אנשי הצבא ובור בראשה, הוא הלך לבקרם — ואז התברר לו כי הם לקחו את חפציהם ויצאו לסאלוסה שבוע אחד קודם לכן, כדי לשהות חודשים אחדים במחיצת אמם הזקנה. הוא כלל לא ידע על כך! עוד הזדמנות שהוחמצה. ועם זאת, אף לא אחד מהביקורים שלו אצלם בשנים האחרונות לא היה משמח במיוחד. בכל פעם קיימו התאומים את הלכות הנימוס לדקדוקן, ישבו עם אביהם לסעודת ערב קצרה, אך נראה שלא ידעו על מה לשוחח אתו. כעבור זמן קצר היו אסטס וקייגין מתנצלים ומסבירים כי יש להם מחויבויות קודמות. בור היה לוחץ את ידיהם במבוכה ומאחל להם כל טוב, וחוזר לעסוק בחריצות במטלות הצבאיות שלו... "אתה נזכר בעבר, אדוני, הלוא כן?" אבולורד שתק במשך זמן רב, והביט במפקדו, אך לבסוף קצרה רוחו. "אינני יכול שלא להיזכר. ייתכן שאינני נראה כך, אבל אני אדם זקן, זכור זאת. יש לי כאן קשרים רבים. מצחו של בור נחרש קמטים כשלגם מכוס זינקאל, אחד המבוקשים ביינות קאלאדן. בפעם הראשונה שהיה כאן, בפונדק ליד הרציף בבעלותם של לרוניקה ואביה, הוא שתה רק בירה מרירה, חריפה, שהופקה מאצות... "העבר חשוב, אבולורד... וכן גם האמת." בור הסתובב מעם הנוף והפנה מבטו אל שלישו. "זה זמן רב אני רוצה לספר לך משהו, אבל היה עלי לחכות עד שתתבגר די הצורך. אבל ייתכן שלעולם לא תהיה בוגר די הצורך." אבולורד העביר יד בשערו החום הכהה, ואצבעותיו גילו פסים אדמדמים כקינמון, כאלה שנראו בשערו של סבו. הצעיר ניחן גם בחיוך הכובש של סבו, והאופן שבו הביט באנשים היה שובה לב. "אני מעוניין תמיד במה שאתה יכול ללמדני, המפקד העליון." "לא קל ללמוד דברים מסוימים. אך זכותך לדעת. מה שתעשה בדברים לאחר מכן הוא עניינך." אבולורד צמצם את עיניו בתמיהה. המסעדה המרחפת נעצרה בתנועה הצדית שלה והחלה לרחף במורד הצוק השחור ממים, להתקרב אל הים והגלים שהתנפצו על החוף. "זה קשה," אמר בור לאחר אנחה ממושכת. "כדאי שנגמור קודם את היין." הוא לגם לגימה ארוכה מהיין האדום והרים בתנופה את כובע המצחייה שלו מאדן החלון. אבולורד עשה כמותו בצייתנות, לקח את כובעו שלו ולא כילה את היין בכוסו. לאחר שיצאו מהמסעדה התנהלו על שביל כבוש שהתפתל למעלה, לעבר ראש הצוק, שם עמדו בין שיחים שעוצבו על ידי הרוח לבין נתזים של פרחים לבנים דמויי כוכב. משביה של הבריזה המלוחה הלכו וגברו והשניים נאלצו להחזיק את כובעיהם בכוח. בור החווה לעבר ספסל שהיה מוקף במטפס גבוה שחסה עליו מפני הרוח. השמים והאוויר הפתוח נראו אדירים, אבל במקום המיוחד הזה חש בור פרטיות, חשיבות. "הגיעה שעתך לדעת מה קרה באמת לסבך," אמר בור. הוא קיווה בכל לב כי הצעיר הזה יפנים היטב את הגילויים, במיוחד משום שאחיו הבוגרים לא עשו כן, והעדיפו את הבדיה הרשמית על פני האמת הלא–נוחה. אבולורד עילע בגרונו. "קראתי את התיקים. אני יודע שהוא העטה כלימה על משפחתי." בור העווה את פניו בזעף. "קסאווייר היה אדם טוב וידידי הקרוב. לעתים ההיסטוריה שנדמה לך שאתה מכיר אינה אלא תעמולה המשרתת בעלי עניין." הוא פרץ בצחוק מריר. "אה, היית צריך לקרוא את זיכרונותיו המקוריים של אבי." אבולורד נראה כמי שתמה. "אתה היחיד שאינו יורק למשמע השם הארקונן. אני... מעולם לא האמנתי שהוא היה באמת נורא כל כך. אחרי הכול, הוא היה אביו של מאניון התמים." "קסאווייר לא בגד בנו. הוא לא בגד באיש. עיבליס גינג'ו היה הרשע, וקסאווייר הקריב את עצמו כדי להשמידו לפני שיעלה בידו של זה לגרום נזק איום עוד יותר. פעולותיו של הפטריארך הגדול הן שהובילו למותה של סרינה, לצד תוכנית השלום המטורפת של הקוגיטורים ממגדל השן." ידיו של בור נקפצו באגרופים נזעמים. "קסאווייר הארקונן עשה מה שאיש זולתו לא היה נכון לעשות — והוא הציל את נשמותינו, אם לא יותר מזה. אין הוא ראוי לקלון שהטילו עליו. אבל למען טובתו של הג'יהאד, קסאווייר היה נכון לקבל עליו כל גורל שהוא, אפילו את סכין ההיסטוריה בגבו. הוא ידע שאם תיחשף מסכת שחיתות ובגידה כה עצומה בלבו של הג'יהאד ממש, הרי שמסע הצלב הקדוש יידרדר לשערוריות והאשמות. נאבד את המיקוד שלנו באויבנו האמיתי." דמעות מילאו את עיניו האפורות של בור כשנעץ מבטו באבולורד. "ובמשך כל הזמן הזה, אני... אני הנחתי לכולם להציג את חברי כבוגד. קסאווייר ידע כי הג'יהאד קודם לזיכויים הפרטיים שלנו, אבל עייפתי מלהיאבק באמת, אבולורד. קודם צאתה לקורין השאירה סרינה הודעה לשנינו, מכיוון שידעה כי רבים הסיכויים שהיא תיהרג, שתומת על קידוש הג'יהאד. היא הסבירה מדוע צריך לדחוק את הרגשות האישיים לטובתו של העניין. קסאווייר חש כמוה — הוא כלל לא החשיב עיטורי כבוד או פסלים שייבנו לכבודו, או כיצד תזכור אותו ההיסטוריה." בור ריפה בכוונה את אצבעותיו הקפוצות. "קסאווייר ידע שמרבית האנשים לא יבינו מה עשה. הפטריארך הגדול היה מבוצר מדי במעמדו, מוקף על ידי הג'יפול רב–העוצמה והתועמלנים המומחים שלו. במשך עשרות בשנים ייצר עיבליס גינג'ו את המיתוס שלו, שלא ניתן לנפץ, בעוד שקסאווייר היה רק אדם שלחם כמיטב יכולתו. כאשר נודע לו מה התכוון עיבליס לעולל למושבה אנושית נוספת — כאשר הוא גילה את המזימה שזה רקם עם הטלולאסה וחוות האיברים שלהם — הוא ידע מה לעשות. התוצאות לא עניינו אותו." אבולורד הביט בו כמרותק, במזיגה של מפח נפש ותקווה. הוא נראה כה צעיר. "קסאווייר היה אדם דגול שעשה מעשה שהיה נחוץ," בור משך בכתפיו, תנועת חולשה. "עיבליס גינג'ו סולק. חוות האיברים של הטלולאסה לא הוקמו, החוקרים הנתעבים שלהם נכללו ברשימה שחורה והתפזרו לכל עבר. והג'יהאד התחדש, נעשה נמרץ ופעיל יותר, מה שהביא לשישה עשורים של להט דתי." אבולורד הצעיר היה עדיין מוטרד. "אך מה לגבי האמת? אם ידעת כי לקלונו של סבי אין ביסוס עובדתי, מדוע לא ניסית לתקן את העניין?" בור רק הניד ראשו בעצב. "איש לא רצה לשמוע על כך. הסערה היתה נעשית רק להסחת–דעת. גם עכשיו, זה עלול לעצור את מאמץ המלחמה שלנו כל עוד נשחית את זמננו על מנת להפנות אצבע מאשימה ולזעוק חמס על עיוות הצדק. בני משפחות ינקטו עמדה, אנשים יישבעו לבצע נקמת דם... ובמהלך כל הדברים האלה, אומניוס ימשיך לתקוף אותנו." הקצין הצעיר לא נראה מרוצה אך לא אמר דבר. "אני מבין מה אתה חש, אבולורד. האמן לי, קסאווייר עצמו לא היה רוצה שאתבע תיקון היסטורי לטובתו. מאז עבר זמן רב, רב מאוד. קשה לי להאמין שעוד אכפת למישהו." "לי אכפת." בור שלח אליו חיוך מיוגע. "כן, וכעת אתה יודע את האמת." הוא נשען לאחור, על משענת הספסל. "אבל המאבק הממושך שלנו מגובש על ידי החוטים הדקיקים של הגיבורים והמיתוסים. הסיפורים המקיפים את סרינה באטלר ועיבליס גינג'ו הותקנו בזהירות, והמרטיריסטים התמירו שניים אלה לדמויות גדולות הרבה יותר מכפי שהיו אי פעם. לטובת העם, למען כוחו של הג'יהאד, אסור להטיל בהם רבב כלשהו כסמלים — אפילו בפטריארך הגדול, אף כי אין הוא ראוי לכך." שפתו התחתונה של הצעיר רעדה. "אם כך, סבי לא היה... לא היה מוג לב?" "ההפך הגמור מזה. הייתי קורא לו גיבור." אבולורד הרכין את ראשו. "לעולם לא אהיה מוג לב," נשבע ומחה את הדמעות מעיניו. "אני יודע שלא תהיה, אבולורד, ואני רוצה שתדע כי אתה לי כבן. התגאיתי להיות חברו של קסאווייר, ואני גאה להכיר אותך." בור הניח את ידו על כתפו של הצעיר. "אולי יעלה בידנו, ביום מן הימים לתקן את העוול הנורא שנעשה. אבל קודם כול עלינו להשמיד את אומניוס." חולית קרב קורין מאת בריאןן הרברט וקווין אנדרסון תרגום מאנגלית ליאור בן דוב עם עובד הוצאה לאור 2005 753 עמודים | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |