|
|
|
|||
|
ברוס וויין, ההתחלה – ביקורת סרט
ליאה |
|||||
|
|
|||||
| באטמן התחיל. באטמן נגמר. בין שני האירועים הללו, לא היה כל כך הרבה באטמן, ובמקומו ראינו את ברוס-וויין-לבית-ההוביטים-באגינס, נצר למסורת ארוכת הימים שהפכה אנטי-גיבורים מובהקים וחסרי ייחוד לגיבורים בעל כורחם. התוצאה? לא סרט גיבורי-על קלאסי, אבל גם לא יצירת מופת ריאליסטית. | |||||
| באטמן ההתחלה - Batman Begins בימוי: כריסטופר נולן תסריט: כריסטופר נולן, דיויד ס. גוייר משחק: כריסטיאן בייל, קייטי הולמס, מייקל קיין, גארי אולדמן, מורגן פרימן, ליאם ניסן. רגשות מעורבים מציפים את ליבה של כותבת שורות אלו כאשר היא שומעת את השם באטמן, כפי שהם מציפים בודאי את ליבו של כל חובב-באטמן מאז ומתמיד. למען מי שאינו כזה, נסביר את הבעיה (ומי שכזה, ידלג במטותא לפסקה הבאה): בראשית (כלומר בשנת 89) היה "באטמן" בבימויו של טים ברטון, המשול לבריאת גן העדן: סרט אפל, יפהפה ויזואלית, מרשים במשחק ובתסריט, אשר הרכיב בדייקנות ובעדינות את המושג באטמן (אז בדמותו של מייקל קיטון) עד ליצירת גיבור העל שכולנו מכירים ואוהבים. אחריו, בשנת 92, בא "באטמן חוזר", שוב של ברטון, המשול לאכילה מעץ הדעת אשר פקחה את עיני הצופים: אפל יותר, בוגר יותר וטוב יותר מקודמו, הסרט נחשב עד היום בעיני רבים לאחד מסרטי הפנטסיה המוצלחים ביותר בכל הזמנים (בפרט בז'אנר גיבורי-העל) והוא גם זה שהביא לנו את מישל פייפר במה שרבים רואים כתפקיד חייה – סלינה קייל, אשת החתול המהוללת. עם סרט זה גם הסתיימה התקופה הטובה של סרטי באטמן והחלה התקופה הרעה - הגירוש מגן העדן, בדמות האכזבה תוצרת שנת 95 ששמה "באטמן לנצח". באטמן היה הפעם ואל קילמר, ולצידו כיכבו זוועות מצווחות כגון ג'ים קארי כאיש-השאלות, והגרוע ביותר, כריס אודונל בדמותו של רובין, בגללו נוכחנו אחת ולתמיד לדעת כי באטמן לא עובד טוב בצוות. אם נקפוץ כמה שלבים קדימה בהיסטוריה (של התנ"ך, לא של באטמן), נגיע למסקנה שהאירוע המשמעותי אחרי הגירוש מגן העדן היה המבול. זה אכן מה שקרה בשנת 97, עם היוולדו של "באטמן ורובין", סרט גרוע כל כך עד שבמקומות מסוימים על פני הרשת עדיין אין אומרים את שמו אלא ברמיזה, סרט שלא רק אומה תורמן, אלא גם ג'ורג' קלוני (באטמן, תאמינו או לא) ואפילו ארנולד שוורצנגר ניסו נואשות למחוק מהרזומה. לאיזו קבוצה אם כך, שייך "באטמן מתחיל"? לנפלאות הבריאה או לחטאי האדם? אף לא אחד מהם, למען האמת. זאת כיוון ש"באטמן מתחיל" פשוט אינו סרט על באטמן. באטמן עצמו, לראייה, מופיע במלוא הדרו רק לאחר כחצי סרט. את הסיפור מלווה דווקא ברוס וויין, דמות שעד כה היתה חיוורת, נשכחת מלב, משנית והוכיחה פעמים רבות, זאת למרות נאומו הבלתי-נשכח של מר קיל-ביל בעניין זהויות סודיות, כי האדם שבמסכה לעיתים קרובות אמיתי יותר מהאדם שמאחוריה. דיבורים רבים נשמעו על הריאליזם שבאקשן והאקשן שבריאליזם בסרט זה. אך אין לייחס להם משמעות רבה. הסרט תיאר את ילדותו המאושרת של ברוס וויין, שהחלק הרע היחיד בה היה נפילתו אל תוך מאורת עטלפים כילד. אביו ואימו האוהבים של ברוס היוו למעשה לא רק את ההורים הטובים בעולם, כי אם גם את האנשים הטובים בעולם באופן כללי. בין השאר, בנו רכבת החוצה את העיר גותאם באוויר, לרווחת תושביה, וכמו כן מסרו את ניהול החברה השייכת למשפחתם, "תעשיות וויין", בידיהם של אנשים מוכשרים יותר לניהול כדי שאבא-וויין יוכל לעשות את מה שהוא באמת אוהב, כלומר לטפל בילדים קטנים כרופא בבית החולים. הם גם אוהבים הצגות איכות ואופרות, אבל אם ברוסי הקטן יבקש לצאת, הם מיד יקימו את כל השורה וילכו איתו החוצה. נראה כי כבר בשלב זה ניכרת הבעיה האמיתית, המתמשכת והעיקרית ב"באטמן מתחיל" – לא הריאליזם, לא האקשן, אפילו לא המשחק, למרות המילים הרבות שיכלו להיכתב על טעותו הגורלית של המלהק בבחירתו דווקא את הגבירה הראשונה של דוסון קריק לתפקיד אהובתו של באטמן. לא רבותיי, הבעיה של הסרט היא בתסריט. לאף אחד מאיתנו לא היתה באמת בעיה לצפות בסרט על ילדותו ונעוריו של ברוס וויין, על הדילמה איתה התמודד לאחר רצח הוריו, על הזמן שבילה בביבים ובאשפתות תוך כדי נדודיו בארצות המזרח, על אימוניו וחניכתו כנינג'ה ועל צעדיו הראשונים כבאטמן – אך זאת רק בתנאי שכל אלו היו נכתבים בצורה אמיתית, המשקפת אדם אמיתי ולא קלישאה מהלכת, בעלת הורים קלישאתיים ולא-אמינים וחברה קלישאתית וטובת לב. שכן ברוס וויין, בדיוק כמו הסרט כולו, הוא דמות שנדמה כאילו נוצרה על פי רשימת מכולת תסריטאית שלצד כל מרכיב בה סומן "וי" – חברת ילדות בה תמיד היה מאוהב, משפחה עשירה, הורים מושלמים-מדי, דמות אב חלופית, יותר מדי כסף, מפונק, שינוי פסיכולוגי דרסטי וחישול גופני – ובסופם, הפיכה לגיבור אמיתי. האומנם חידוש? לסרט-באטמן - אולי, אבל דווקא את המודל הזה ראינו בסרטים רבים מכל הסוגים, מהאקשן למדע הבדיוני, מהקומדיה למלודרמה, מהריאליסטי לגיבור-העל. "ספיידרמן", הרשו לי לספר לכם, עשה את זה טוב יותר (נכון, לא היו שם כל הקטגוריות הנוסחתיות האלו), ובעיקר כיוון שידע לצחוק על עצמו – מה ש"באטמן מתחיל" נעדר לחלוטין. זכר חוש ההומור היחידי בסרט נמצא באלפרד (מייקל קיין הנפלא), המשרת הנצחי, ותו לו. וכשבאטמן נגמר מתחיל הסרט – וגם הסרט, לצערנו, נבנה בדיוק לפי אותה רשימה מפורטת, המעניקה משמעות מחודשת למושג Pay Off (סילוק חוב תסריטאי, חזרה של משהו שהוזכר או נותר בלתי פתור בתחילת הסרט). כל משפט, כל מילה, כל מחווה ואירוע, כל אדם וחפץ שנזכרו בתחילת דרכו של באטמן מופיעים שוב בסוף הסרט, עד כי העניין כולו הופך צפוי עד כדי אימה – ומשעמם באותה מידה. בדיוק כמו פרודו ובילבו באגינס, ברוס וויין (ולא באטמן – כיוון ששוב, זה אינו סרט של באטמן) אינו גיבור אמיתי מלידה. הוא זה שמביס את הדרקון ומציל את העיר רק כיוון שבמקרה נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, או לקלישאה הלא נכונה ולסרט הלא נכון. הדמויות המעניינות הן אלו המקיפות אותו – מפקד המשטרה השחוק והמיואש מהשחיתות, הרב-נבל שתיאוריה מפלצתית אך הגיונית מאוד בדרכה שלה מצויה מאחורי מעשיו, מהנדס המכונות שהיה פעם ממנהלי החברה וכעת תקוע במחלקה הכי פחות מתוקצבת באימפריה המצליחה. אך הסרט אינו עוסק לצערנו באותם דמויות, כי אם בדמות שאינה אדם אמיתי בעל תשוקות, אהבות ופחדים. ברוס וויין רוצה להציל את העיר כי הוא צריך לרצות להציל אותה, אוהב את רייצ'ל כי הוא צריך לאהוב אותה ופוחד מעטלפים כי הוא צריך לפחוד מהם. הוא אינו אדם אמיתי איתו נוכל להזדהות, והוא לא משכנע אף אחד. כאן מתחילה ונגמרת כל הבעיה – ולא באיבוד מיתוס הגיבור המסתורי של באטמן, שכן כאמור, איש מן הצופים לא יחוש באמת שום עכבות לשמוע סיפור חדש על באטמן חדש, דמות שאינה קודרת ואפלה ומרוחקת ומסתורית, אלא אמיתית בדיוק כמונו – בתנאי שאותו סיפור מסופר היטב. אך באטמן אינו באמת פרודו באגינס – הוא רק נראה כך כשהוא מתחיל. עם פרודו ניתן היה להזדהות כי הוא היה אדם (בסדר, הוביט) אמיתי. באטמן הוא קליפה חלולה וקלישאתית של האנטי-גיבור הקלאסי, מראה המשקפת את הסרט כולו. למרבה המזל, אין הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והטכנו-באבל מגיעים על חשבון האקשן, פיתולי העלילה והאפקטים המיוחדים – בתחום זה יודע הסרט לספק היטב את הסחורה, וגם משכיל לחדש בתחום הרשע התורן ולעשות שימוש בשני נבלים שלא זכו לככב עד כה בסרטי באטמן (ועם זאת החובבים האדוקים יותר מכירים אותם היטב). מבחינה טכנית, מייקל קיטון נראה יותר טוב במסכה. גם ואל קילמר. אפילו ג'ורג' קלוני (הזוועה, הזוועה). ובכל זאת, "באטמן מתחיל" טוב יותר מ"באטמן ורובין" (לא חכמה גדולה, ובכל זאת). זה לא טים ברטון, אבל גם לא ג'ואל שומאכר; זה פשוט סרט אקשן קיצי, קליל ועמוס קלישאות; לא רע באופן בולט, אבל גם לא נפלא - דרך סבירה להעביר שעתיים, ולא יותר. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |