|
|||||
|
מציאות או משחק - ראיון עם הסופר גיא חסון
אור ביאליק |
|||||
|
|
|||||
| הראיון הבא נערך לכבוד צאתו לאור של ספרו השלישי של גיא חסון "מציאות - המשחק". | |||||
רבים מחשיבים את גיא חסון לבכיר סופרי המד"ב בארץ, הוא זכה בפרס גפן בקטגוריית הסיפור הקצר הטוב ביותר לשנת 2003 וטענות רבות הועלו על כך שלא היה מועמד בשנת 2004 לפרס בגלל שיטת בחירה לקויה. ספרו הראשון שיצא בעברית "הצד האפל" זכה לתהודה רבה והיה בין חמשת המועמדים לפרס גפן לספר המד"ב והפנטסיה הטוב ביותר (המוענק אחת לשנתיים) בשנת 2003, שני אחרי ספרה של ורד טוכטרמן – "לפעמים זה אחרת". מעבר לפרסומיו המתרחבים בעברית בין השאר ב-"מימד העשירי", "חלומות באספמיה" ו-"בלי פאניקה" (שם פרסם את ספרו השני בעברית, "הצל של אלוהים" בפורמט רשת) יצירותיו התפרסמו כבר באנגלית ב Infinity Plus, Jupiter SF ובמגזין הבינלאומי InterNova. הוא מפרסם סדרת מאמרים בנושאי כתיבת מד"ב ופנטסיה ב"חלומות באספמיה" ומעביר תרגילי כתיבה, מעין סדנה מקוונת לכתיבה יוצרת, בפורום כותבי מד"ב ופנטסיה ב"תפוז". מעבר לכך הוא גם מחזאי אשר מחזותיו הועלו בפסטיבל עכו, פסטיבל חיפה ולאחרונה עלתה הצגה בבימויו בשם "סקס והעיר הקטנה". בפסח האחרון (2005) ראה אור בעברית ספרו החדש של חסון - "מציאות - המשחק" (במקור: "Life: the Game"; מאנגלית: יעל אכמון, הוצאת ביתן, 231 עמ'). "מציאות – המשחק" הוא סיפורו של ג'ואל, תלמיד תיכון בטוסון אריזונה, הסובל את הקשיים הנוראים של נער לא מקובל: חברים עליהם הוא לא סגור, נערה שהוא מפחד לדבר איתה וכמובן – בריון שעושה לו את המוות. אך במציאות הקיימת בראשו, הוא קפטן ג'ואל סטריקלנד, מנהיגם הנועז של שארית כוחות המחתרת הנאבקים בפלישה חיזרית אימתנית. הצרה האמיתי שלו מתחילה כאשר בינה מלאכותית חיזרית, הופכת את הדמיונות הקיימים בראשו למציאות. ש: אחרי שני ספרים ועשרות סיפורים, הדנים בצורה ובעומק רב במשמעויות פסיכולוגיות עמוקות של ההוויה האנושית ובעלי כובד רב, מהיכן נובע ומה הניע אותך לכתוב ספר נוער קליל כמו "מציאות - המשחק"? ת: קודם כל, אני לא אוהב לעשות את אותו הדבר כל הזמן. אפשר לראות את זה כבר בסיפורים שלי ב'חלומות באספמיה'. סיפורי הדוד יוסי שונים מאוד מ'חרוט בסלע', למשל. בתיאטרון, המחזות שלי שונים מאוד מהמד"ב שאני כותב. והדרמות שלי שונות מהקומדיות. אני אוהב לעשות משהו אחר. את 'מציאות – המשחק' כתבתי בתקופה די רעה של החיים שלי, ורציתי לכתוב ספר שיהיה כיף לכתוב וכיף לקרוא. פשוט כיף. משהו בסגנון הפנטזיות שהיו לי בראש כשהייתי בתיכון. אבל כשהתחלתי לבנות את העלילה, ראיתי שאני לא באמת יכול לכתוב ספר שהוא סיפור הרפתקאות קלאסי. נורא הפריע לי שבסיפור הרפתקאות, למשל, הגיבור צריך לשים את עצמו ואת התחושות שלו בצד כדי להיות גיבור. אנחנו יכולים להנות מההרפתקאות שלו אבל לא להזדהות עם התהליך שלו כאדם. ספר הרפתקאות לא יכול להיות באמת על תהליך רציני של הדמות המרכזית. אז כתבתי סיפור על ג'ואל, שהוא גיבור בחלום שלו אבל לא במציאות. וכשהחלום שלו הופך למציאות, כולם מתייחסים אליו כאל גיבור, אבל הוא עסוק בלהתמוטט. בסוף, הספר הפך להיות על המהות של למה הוא רוצה להיות גיבור ולא על עצם העובדה שהוא גיבור. מעבר לזה עשיתי עוד כמה דברים שלכאורה לא הייתי אמור לעשות בספר הרפתקאות, אבל אולי כדאי לחכות עד שאנשים יקראו את הספר לפני שאני אוכל לדבר עליהם. ש: מכירים אותך יותר בזכות יצירות מאוד כבדות, מאוד עמוקות כמו "חרוט בסלע" ("חלומות באספמיה" ספטמבר –אוקטובר 2003) או "הצד האפל", איך זה שמכירים אותך בזכות דבר אחד ואתה מוציא משהו שונה לחלוטין? ת: אני עושה משהו לכאורה מאוד לא בסדר מבחינה שיווקית. הספר הראשון שלי לא דומה בכלל לספר השני. אבל אני אוהבת לגוון. אני אוהב לדבר על דברים שונים. אני אוהב לשחק על דברים שונים בתוכי. אני מקווה שקהל הקוראים מבחין בזה ומצד שני אני מקווה שהם חושבים שהמכנה המשותף של כל הסיפורים הוא שהם איכותיים (אני מקווה, כבר אמרתי?). החווייה שאני רוצה ליצור אצל הקוראים כשהם ניגשים לקרוא סיפור או ספר חדש שלי היא: 'זה יכול להיות על כל דבר'. אני יכול להגיד לך שהספר הבא שלי, שאני עובד עליו עכשיו, שונה מאוד מהספר הראשון ומהספר השני. ש: מה ההבדל מבחינת חוויית הכתיבה, בכתיבה של דברים כל כך שונים? ת: אין הבדל. כתיבה היא כתיבה ולכל דבר שאתה כותב יש תחושה. העבודה שלי היא להעביר תחושה. לפעמים היא כזאת, לפעמים היא אחרת. ש: ואיך הספר תופס בינתיים? ת: נאמר לי שבכנס "עולמות" הוא מכר יותר מאשר כל ספר אחד שאי פעם נמכר בכנס. ש: אני מניח שכבר התחלת לקבל משוב מקוראים על הספר, איך היו התגובות בינתיים? ת: התגובות משתנות על פי הגיל. הקהל המבוגר אומר שכיף לקרוא אותו, הקהל הצעיר לוקח את הספר יותר אישי. המשחק מעמיד את ג'ואל בפני בחירות מאוד קשות שנוגעות לדברים עמוקים בתוכו, ולפי התגובות שקיבלתי יש אנשים שלוקחים את הדילמות שלו באופן מאוד אישי. וטוב שכך. ש: כמה ממך יש בג'ואל? היית כמוהו כשגדלת? ת: כן, מאוד. כשאני הייתי בן חמש עשרה זכור לי שמישהי שמאוד מצאה חן בעיניי הסתובבה ועשתה לי שלום. אני נעצרתי והבטתי לאחור לראות למי היא מנופפת. מצד שני, היום אני כבר לא כמוהו. אבל אני זוכר איך זה להיות ג'ואל. מבחינתי, זה היה אתמול. ואת הספר הזה כתבתי מתוך התחושה המאוד חזקה של איך זה להיות במקום נורא כזה, ובו זמנית מתוך הידע שרכשתי עם השנים שעברו, שאיפשרו לי לכתוב על דברים שג'ואל לא יודע. זה ספר שהייתי מאוד רוצה לקרוא כשאני הייתי בתיכון כי לפחות לי הוא היה עוזר. הוא מצביע על הדרך החוצה. ש: בתרגילים שנתת בחודשים האחרונים בפורום כותבי מד"ב ופנטסיה ב"תפוז" דיברת הרבה על להתחבר עם הרגש הפנימי של כותב ולהביא אותו לנייר, גם את הגיבור שלך אתה דוחף להכרה דומה. מה מניע אותך לקדם את אותה הכרה אמיתית באנשים? ת: אני מאמין שבָאמת שמסתתרת מאחורי הפעולות שאתה עושה והתחושות שאתה מרגיש יש משהו טוב, נכון, מזכך ומועיל, ולו רק בעצם ידיעת האמת וחשיפתה. לכן בתרגילים ב"תפוז" אנחנו מחפשים את האמת של הסופר ומאחורי כל רגע, ולכן אני גם מחפש את זה בסיפורים שלי. לדמויות שלי יש נטייה לרדוף אחרי איזו אמת ולא לעצור עד שהם מגיעים אליה, גם אם הם חוששים שהיא תזיק להם. ש: לספר יש מגמה. בכל פעם שהפתרון נראה בהישג יד, הוא מוסט הרחק יותר וה"משחק" הופך פתאום הרבה יותר קשה, ככה אתה תופס את המציאות? ת: אני לא מסכים איתך שזה מה שקורה בספר. אני לא חושב שאי פעם השתמשתי בטכניקה של להגיד "הנה, האמת קרובה," ואז להגיד "נה-נה, לא תקבל." זה נוראי בעיניי. בכל פעם אתה חושף משהו מן האמת ואז מגלה שיש שם משהו גדול יותר שמסתתר מאחוריה. אז אתה צריך לחשוף רובד אחרי רובד כדי להגיע אל האמת האמיתית. לא קל להגיע אל האמת. דברים הם תמיד מורכבים יותר ממה שהם נראים. אבל כל גילוי שלך הוא נכון. הוא פשוט מראה לך עד כמה הוא חלק קטן מהתמונה הגדולה. זה הכי בולט במבנה של ה"צל של אלוהים". כל שאלה שנשאלה קיבלה פתרון מדוייק. אבל כל פתרון חשף עוד שאלות, עמוקות יותר, כלליות יותר, שלא סתרו את מה שהיה ידוע קודם. גם כל השאלות האלה נענו, וכל אחד מהפתרונות הציג שוב שאלות עמוקות יותר, כלליות יותר. וכן הלאה. עד הפתרון הסופי שכלל את הכל. רוב הסיפורים שלי הם כאלה, גם 'מציאות – המשחק'. ב'הצל של אלוהים' זה פשוט מאוד ברור. ש: הסיפורים שלך מאוד אמריקאים, לטוב ולרע. הרבה מזה נובע מהרקע שלך, אתה גדלת בארה"ב והרקע הזה הוטמע בך. חלק מזה, כמו שאמרת בעצמך פעם, נובע גם מכך שאתה מנסה למכור את יצירותיך למגזינים ולקוראים אמריקאים שהם עיקר השוק. הטקסט, הדמויות, הרקע, המקומות. "מציאות – המשחק", שאנו מדברים עליו מתרחש בטוסון, אריזונה. איפה בכל זה משתלב החלק ה"ישראלי" שלך? ת: גדלתי בשתי חברות, הישראלית והאמריקאית ואף פעם לא הרגשתי שייך. הכתיבה שלי מתאימה לשתי החברות, אבל לא שייכת לשום מקום מסוים. כמוני. אם הייתי יכול להעתיק את 'מציאות – המשחק' לישראל בתרגום, הייתי עושה את זה. אבל אחרי הרבה מאוד התלבטויות, לא מצאתי דרך. הדבר שקורה לטוסון (עיר עם חצי מליון תושבים) בסיפור לעולם לא היה עובר בשקט יחסי כמו שהוא עבר בסיפור אם הוא היה קורה לתל אביב או לבאר שבע. זה פשוט לא היה אמין. ש: אני רוצה לחרוג קצת מהספר ולדבר על הפעילות שלך בשנה וקצת האחרונות. בסך הכל, אתה מאוד מקדם את הכתיבה המקורית בארץ ומעביר את הידע שלך לכותבים בארץ בסדנאות שאתה מעביר בכנסים, במאמרים שלך ב"חלומות באספמיה" ובתרגילים שאת מעביר ב"תפוז". מה מניע אותך לכך? ת: את כל אחד מהדברים האלו התחלתי בזמנים שונים ובנסיבות שנראות לכאורה שונות, אבל בסופו של דבר תהליך ההחלטה תמיד היה זהה. אני מרגיש שאני מקבל כל כך הרבה מהקהל בארץ, שזה באמת המינימום שאני יכול לעשות. בנוסף, כל דבר שאני יכול לעשות כדי לקדם את ספרות המקור הישראלית נראה בעיני מעשה חשוב וציוני. עד "חלומות באספמיה" לא היתה תשתית רצינית לכותבים מוכשרים להתפתח וזה נראה לי כמחדל גדול. אם היה "חלומות באספמיה" כשאני הייתי בן 19, כשהתחלתי לכתוב, אולי הייתי כותב היום בעברית. לכן כל דבר שאני יכול לעזור כדי לקדם את זה, אני עושה, כי זה פשוט חשוב. למה המאמרים שלי הם על כתיבה? אין לי הרבה כישורים או יכולות. הדבר היחידי שאני באמת יודע זה טכניקת כתיבה. אז אני כותב על כתיבה ואני מקווה שזה עוזר לאנשים. חוץ מזה, אני מקווה שאם "מציאות – המשחק" יצליח יותר מהראשון (וכיוון שזה ספר הרפתקאות, ולא ספר מד"ב כבד יש לו, אולי, יותר סיכוי,) אולי זה יקל על מו"לים להוציא ספרים ישראלים מקוריים, דבר שעדיין מאוד קשה. ש: כיצד אתה רואה את עתיד הכתיבה המקורית בארץ ואת עתיד הכתיבה המקורית בעברית? ת: תלוי באוויר, אבל משתפר. ב"חלומות באספמיה" מטפחים דור חדש של כותבים שמהווה תשתית לספרות מד"ב ישראלית רצינית. המצב משתפר עם כל שנה שהמגזין קיים ואני אופטימי. ש: בין לזכות בהכרה מוסדית בארץ לבין לזכות בהכרה של הז'אנר בחו"ל מה היית מעדיף? ת: זה לא לכאן ולא לכאן. אני רוצה שהסיפורים והספרים שלי יקראו ע"י כמה שיותר אנשים. היתרון המרכזי בפרסום בחו"ל הוא לא רק המספר הרב של הקוראים אלא גם האפשרות להרוויח מספיק כסף מכתיבה כדי לשבת בבית ולכתוב עוד ועוד ספרים. אבל אני אשב ואכתוב גם אם לא יהיו לי קוראים ולא יהיה כסף. במשך עשר שנים כמעט, כתבתי מד"ב ואף אחד לא פירסם. הציפייה האמיתית שלי היא מעצמי. אני רוצה לא להתקבע ואני רוצה שהסיפורים שלי ילכו וישתפרו. ש: ובחזרה לספר, ישנם מספר דברים קטנים. מיהו גיל לברון ולמה אתה מודה לו בספר על ה-"זובור"? ת: היתה לנו בעייה. השם של הרעים באנגלית היה בלתי תרגים בעליל. יעל אכמון, המתרגמת שעשתה עבודה מדהימה בספר, העלתה עשרות אופציות ופשוט לא הצלחנו לבחור. (ככה זה כשהסופר מסוגל לקרוא בשפת התרגום). הועלו עשרות אופציות במשך שבועות. בסוף פניתי לידיד שלי, חובב מד"ב, ושאלתי אותו. בתוך חמש שניות הוא עלה על הפתרון ואחרי שסיימתי לצחוק הבטחתי לו שאם אני בסוף אכניס את השם האידיוטי הזה לספר, אני אכתוב בתודות "תודה לגיל לברון על הזובור." היו המון בעיות שיעל היתה צריכה לפתור בספר, כמו למשל איך אומרים בעברית I’ll be back, כשהגיבור מחקה את שוורצנגר? ומה עושים עם ציטוט מתוך "הנסיכה הקסומה"? ומה עושים כשהסופר כותב חמישים פעם Oh, my god בספר? הכל נפתר, אבל רק עם השם של החייזרים חיכיתי, כנראה, לזובור. ש: ובהקשר זה, על בחירת השם התמוהה של הגזע החיזרי? ת: לא אני בחרתי, ג'ואל בחר. ג'ואל בחר שם דבילי מהחיים שלו (את מי שעשה לו זובור הוא הפך לרעים בדמיון שלו). ג'ואל חשב שרק הוא יודע מה קורה בראש שלו, אז הוא בחר בשם ממש רע. ש: האם מתוכנן ספר המשך? ת: לא. ש: ואם מדברים על "המשך יבוא", מה הלאה איתך? ת: אני ממשיך לכתוב. אני כותב נובלה, אני כותב מחזה ואני כותב את הספר הבא. ש: תודה לך ובהצלחה. ת: תודה לך. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |