|
|||||
|
מציאות - המשחק - פרק מתוך ספר
גיא חסון עברית יעל אכמון |
|||||
|
|
|||||
| אנו מביאים לכם פרק ראשון מתוך ספרו המקורי החדש של גיא חסון - "מציאות - המשחק" שראה אור לאחרונה בהוצאת ביתן. | |||||
1. ג'ואל היו שתי מציאויות. אחת משעממת לגמרי – בית ספר, הורים, חברים (חבר אחד, האמת), בנות שבחיים לא ידברו איתו: דברים כאלה. גועל נפש. אבל במציאות השנייה... הוא היה קפטן ג'ואל סטריקלנד, מנהיגם האמיץ של כוחות המחתרת! הוא וחבורת המורדים תחת פיקודו, בני חמש עשרה כולם, היו המחסום האחרון שמנע מהזובור, גזע החייזרים האכזרי, להגשים את תוכניתם המרושעת להשתלט על כדור הארץ. הצבא לא הצליח להדוף את החייזרים, פצצות אטום לא חדרו את מגניהם, ונשיא ארצות הברית עצמו הכריז על כניעתו בטלוויזיה הארצית כשדמעות בעיניו. אבל הקרב האמיתי עוד לא הסתיים. לא ולא. עתיד כדור הארץ כולו נותר תלוי בידיו של ג'ואל. ההכנות היומיות לקרב החלו ביום שני בשבע, במהלך ארוחת הבוקר. אמו של ג'ואל צפתה בטלוויזיה ואביו בדיוק יצא מהמקלחת. ג'ואל העיף מבט בשניהם ומחשבותיו החלו לנדוד... הוא נזכר ביום בו הזובור הרגו באכזריות את הוריו. אביו האתלטי, שהיה אמיץ כמעט כמו בנו, נלחם בהם כאריה כשניסו לקחת את אמו של ג'ואל. אבל בסופו של דבר גברו חיילי הזובור על השניים ורצחו אותם. ג'ואל חפר להוריו קברים והקפיד לבקר אותם בכל הזדמנות אפשרית. הוא לא יכול היה לכתוב את שמותיהם על המצבות, מחשש שהזובור יזהו את נקודת החולשה שלו ויקימו לו מארב. אבל יום אחד, כך נשבע, יום אחד הוא יביס את הזובור ויוכל לחלוק להוריו את הכבוד הראוי... "ג'ואל", אמו הרימה את מבטה מהטלוויזיה. "תראה מה השעה. ההסעה לבית הספר". ג'ואל נאנח, קם ממקומו, אסף את חפציו ויצא מהבית. הוא סגר את הדלת מאחוריו והרים את מבטו אל הריסות העיר האדירה טוסון, אריזונה. העיר שהייתה פעם בית לחצי מליון אזרחים שוחרי שלום נחה כעת מולו בתלי חורבות עשנים. אף לא בניין אחד נותר שלם. בעודו עושה את דרכו אל נקודת ההסעה, הוא הרגיש שראשו הולך וכבד. המציאות מעולם לא הייתה קלה. ימי שני מעולם לא היו קלים. ובית הספר היה ממש מאוס. 2. לין שאר הילדים בהסעה היו שקועים במעשיהם: הם דיברו, התווכחו, שיחקו במשהו או פשוט נהנו מהחיים. ג'ואל ישב לבדו מביט בכולם, מארגן אותם במחשבתו כחיילים תחת פיקודו. רובם נהרגו בסופו של דבר למען "המטרה". היו שמסרו את חייהם במעשי גבורה. היו שמתו מיתות מטופשות, מיתות שניתן היה למנוע לו רק היו שומעים בעצתו של ג'ואל. כמה מהם שלח ג'ואל למשימות, ביודעו שמדובר במוות ודאי. אך הם לא נרתעו מלצאת אליהן, כיוון שבטחו בו. כיוון שהיה הקפטן הטוב והמבריק בעולם. האוטובוס הסתובב ונעצר. הדלת נפתחה. לין וחברתה הטובה ביותר, איך-שלא-קוראים-לה, נכנסו פנימה. לין הייתה לבושה בחולצת בטן ובחצאית בגובה הברך. היא הביטה סביב, עיניה חולפות על פני ג'ואל באותה מהירות שחלפו על פני כל האחרים. השתיים בחרו מושב באמצע האוטובוס, שם יוכלו לשבת ולדבר. לין הייתה סגניתו של קפטן סטריקלנד, וכישורי הקרב שלה נפלו רק משלו. היא שימשה כמנהיגת המחתרת לפני שנכנס ג'ואל לתמונה. אך עם חלוף הזמן המשיך ג'ואל להוכיח את עצמו שוב ושוב, ובסופו של דבר היא פינתה את הדרך והעבירה לג'ואל את המנהיגות – ואת התואר. תוך כדי כך היא התאהבה בו. ועכשיו הם זוג. חוץ מזה, היא לבשה תמיד מין מדים כאלה, שכללו חצאית מיני קצרצרה ושריון חסין כדורים שהגן על חזהּ אך חשף את רוב בטנה ועוצב במחשוף עמוק... הממ... מה? אה, כן. ג'ואל טלטל את ראשו. טוב. אז איפה היינו? ג'ואל אמר ללין שהיא זקוקה לזמן לנוח ולהירגע או שהלחץ ישבור אותה. וכך, בהתאם לעצתו, היא לקחה יום חופש. אבל כלב המלחמה, הגשש המרושע וחסר הרחמים של הזובור, ארב לה כשלא ציפתה לכך. אין ספק שאנשיו של הכלב ייקחו אותה כעת אל הטירה, לחקירה אצל המלכה. לין אמיצה. היא תסרב לדבר, וסביר להניח שאף תירק בפרצופה של המלכה פעם או פעמיים. אך כמה זמן יכול אפילו האדם החזק ביותר לעמוד בעינויים? חייבים להצילה! אבל לשלושת חברי המחתרת הנותרים היו בעיות משלהם. כלב המלחמה נותר מאחור. הוא מרחרח בעקבותיהם ומזנב בהם כבר חודשים, וכעת היה קרוב מאוד. וגרוע מזה, בחללית של המחתרת – שאותה הצליחו לגנוב מהזובור לפני חודשים – אזל הדלק. הם לא יכלו לברוח, ודאי שלא במהירות שכלב המלחמה ירדוף אחריהם. העימות היה בלתי נמנע. ג'ואל היה מלא ציפייה לגלות מה יקרה היום. האוטובוס נעצר במגרש החנייה שבחזית בית הספר. ג'ואל הצליח להתחמק מקרב אחד – איש לא הציק לו בדרך. אבל הקרב הארוך באמת עמד עדיין לפניו. הוא נשם נשימה עמוקה, קם ממקומו והשתלב בזרם התלמידים שהתרוקן באיטיות מהאוטובוס. ג'ואל הלך כחמישה צעדים מאחורי לין, ראשו מורכן, עיניו נעוצות ברגליה. פתאום לין נעצרה במקומה והסתובבה. "ג'ואל", אמרה, מביטה הישר לעברו. עיניו כמעט שחרגו מחוריהן, וכל שמץ של שליטה בגופו התנדף. רגלו הימנית נתקלה בשמאלית, והוא הרגיש שהוא מתחיל ליפול. ידיו, מסיבה כלשהו, התנופפו מעלה במקום למטה, והוא קרס על הרצפה כמו עץ כרות. הדבר היחיד שהספיק לראות (לפני שהמראה הוחלף בקרקע ההולכת ומתקרבת) היה פניה הנדהמים של לין. הוא פגע באספלט כשפרצופו ראשון. "אימא!" הוא שמע את קולה של לין. אימא, הוא חשב. "הוא נפל", שמע ג'ואל את קולו של מישהו בקהל. "הוא פשוט נפל. אף פעם לא ראיתי מישהו נופל ככה". הילד צחק. צחקוקים נשמעו מכל עבר. ג'ואל החל לקום באיטיות. לין עמדה כבר לצדו, מנסה לעזור לו להתרומם. "ג'ואל," היא אמרה. "אתה בסדר?" "אני בסדר", הוא מלמל. טוב שהיא הייתה הרחק משם בטירה באמצע עינויים ולא ראתה את זה. "הפנים שלך שרוטים לגמרי. אתה בסדר?" "אני בסדר, אני בסדר", הוא ניסה להקטין מחומרת העניין. אבל למען האמת, זה כאב נורא. "רק רציתי לשאול אותך שאלה, לא התכוונתי להפתיע אותך ככה". "זה בסדר". ג'ואל עמד כעת על רגליו, ולין החזיקה עדיין בזרועו. קולות הצחוק הלכו וגברו מכל עבר. לין הרפתה ממנו ופנתה אל הקהל. "כן, חה חה, מצחיק מאוד. לכו לכיתה!" היא אמרה את הדברים בקול סמכותי כל כך עד שהאנשים באמת התחילו להתפזר. ברגע שהייתה בטוחה שהקהל נעלם, היא פנתה שוב אל ג'ואל. "אוי", היא אמרה. "אני חושבת שכדאי שתלך לאחות או משהו". ג'ואל החווה בידו בביטול. "בכל מקרה, פשוט הייתי חולה אתמול" – נכון; היא יצאה לחופשה ונפלה במארב – "ושמעתי שלימדו המון דברים למבחן בהיסטוריה וראיתי פעם שאתה רושם הרבה וחשבתי שאולי לא אכפת לך להראות לי". "אה... בטח. אבל, אני – אני – אני – " "אה, כן, נכון. יש רק איזה דקה עד לשיעור. אנחנו באותה כיתה בשיעור השלישי, נכון?" "כן. כלומר, אני – אני – אני חושב שכן". לעזאזל! עכשיו היא תדע שהוא שם לב אליה! "אז אני אראה אותך שם?" "תָ – תָ – תָ – בטח". לעזאזל! עכשיו היא תתהה מה הוא התכוון לומר לה במקור! "ואתה בטוח שאתה בסדר?" "אני בסדר". לעזאזל! אם רק לא היה אומר את זה בקול צפצפני! "בסדר. אז נתראה", והיא הסתובבה ורצה לכיתה. ג'ואל המשיך להביט בכיוונה גם לאחר שנעלמה, פניו הולכים ומאדימים. היא נמצאת רחוק מכאן, בטירה. היא נמצאת רחוק מכאן, בטירה. כן, בדיוק. ברגע זה המלכה מענה אותה. למעשה, המלכה סיימה לחתוך פיסת בשר מזרועה השמאלית. לין צרחה מכאב. דם נטף אל הרצפה. "שננסה שוב?" אמרה המלכה. "לא, בבקשה, לא", התחננה לין כשדמעות בעיניה. "אז אמרי לי היכן אוכל למצוא את קפטן סטריקלנד. אמרי לי, נערתי, או שבפעם הבאה אחתוך אותך במקום שבאמת כואב". "אני לא יכולה. בבקשה. לעולם לא אוכל לבגוד בו. אני... אני אוהבת אותו!" "את אוהבת אותו?" המלכה הביטה בלין בגועל. "כן", התייפחה לין. "האם את אוהבת אותו יותר משאת אוהבת את עצמך?" לחשה המלכה ברשעות. "האם את אוהבת אותו יותר מחייך?" פניה התעוותו בשנאה. היא קרבה את הפגיון אל גרונה של לין ולחצה קלות, מתחילה לחתוך אותו. "כן!" צעקה לין, דמעות זולגות על פניה. "כן! יותר מחיי!" המלכה הרחיקה את הפגיון, המומה מעוצמת הרגשות של הנערה. לא ייתכן. אהבה אינה יכולה להיות חזקה עד כדי כך. היא חייבת למצוא דרך לשבור אותה! "האם את אוהבת אותו", המשיכה המלכה, שבדעתה עלה רעיון חדש. "יותר משאת אוהבת את עיניך?" המלכה הניחה את הפגיון תחת עינה הימנית של לין ולחצה קלות. "כן! כן! לעולם לא אבגוד בו! לעולם!" לין עצמה את עיניה בכל כוחה, ממתינה לכאב, ממתינה לסכין. פעמון בית הספר צלצל פתאום. ג'ואל הביט סביב וגילה שהוא עומד לבדו במגרש החנייה. הוא קילל ורץ בכיוון הכיתה. "מציאות - המשחק" "Life: the Game" מאנגלית: יעל אכמון הוצאת ביתן, 2005, 231 עמ' | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |