|
|||||
|
בבילון במוקדם או בבילון במאוחר
מתן בלומנבלט |
|||||
|
|
|||||
| מתן בלומנבלט חוזר לכתוב לאחר שהתאושש ממתקפת הטרור האחרונה של המוג'הדין הטולקינאי, אשר ניסה, ללא הצלחה כמובן, לכלות בו את זעמו (ואולי לא). | |||||
חנון זאת לא קללה, זאת מחמאה. רק רציתי לציין את זה. כמו כן, אציין, שעל פי עצת עורכי הדין שלי, אין ביכולתי להודות באירועים מסוימים שאולי התרחשו, ואולי לא. אחרי שכולנו התאוששנו מכנסים שאולי התקיימו ואולי לא, מסיקורים שאולי נכתבו ואולי לא, מבדיחות שנלקחו ברצינות יתרה (זאת אומרת, אולי נלקחו ואולי לא), אפשר לטייל לנו הלאה. מעטפת הנפץ לא גרמה לי נזק (התפוצצה בזמן חלוקת הדואר - חובבנים), לבנת החבלה שברה כד אחד של אימא שלי, שגם ככה לא אהבתי, ולגבי הסכינים שהושלכו לכיווני… התחלתי אוסף. כך שהיות וכולם נרגעו, ונזק גופני לא נגרם אלא לדוור אחד, שלדבריו, בכל מקרה היה צריך את החופשה, נוכל להניח את הכל מאחורינו ולעבור לעניינים בעלי חשיבות עליונה. מיד לאחר מספר המשפטים הבאים. אני שמח (מאושר, יוצא מגדרי) לומר, שקצת טוב יצא מתקרית הסיקור, שאולי התפרסם באתר ואולי לא, אותו אתר בו אתם אולי מעיינים כרגע ואולי לא. עמותת נפגעי מתן מכילה כעת יותר חברים רשומים מהאגודה, סטארבייס, השגרירות, ואכן, גם הטולקינאים, ביחד. הנפגעים אף מתוכננים לערוך כנס בסוכות הקרוב. בכנס (30 ש"ח כניסה. 20 לחברי עמותה, או אנשים שיסכימו לירוק על בובת קרטון שלי) יכלול הרצאות מפי אהרון אפרג, שנהג להכות אותי ביסודי, ויתקיים פאנל בראשות אימא שלי, בו יוצגו תמונות מביכות שלי, מגילאים אפס עד שלוש. ועכשיו, לפני שנעבור לעניינים הדחופים שלפנינו, אני רק רוצה לציין שוב. חנון, בדומה לאיכות, זו לא מילה גסה. אבל לך תסביר את זה לחנונים. ועכשיו למשהו שונה לגמרי. לפני שנה ומספר חודשים, התקיימה פגישה, בין נציגה של חברה מסוימת, שאת שמה לא נזכיר מטעמי צניעות (וגם מכיוון שלא משלמים לי מספיק בשביל לעשות תחקיר), לבין איש מסוים. אותו אדם הוא, במקרה, גם בעליהן של הזכויות להסרטת סידרת טלוויזיה ידועה, אותה יצר. מנהלים בחברות שקשורות לעולם הקולנוע נוטים לצאת ממשרדיהם רק בחסות החשיכה, בעת שהתסריטאים הממורמרים והנשים שלא מפסיקות לטעון שהם הכניסו אותן להריון, ישנים בבטחה במיטותיהם, מקללים מתוך שינה. על כן, התקיימה פגישה זו, כמו רוב הפגישות של עולם הקולנוע, באישון לילה, במסעדה, שלו היה ברשימת היינות שלה ברנדי אחד טוב, היה ניתן לכנותה מסעדת יוקרה. אבל אני לא עושה הנחות. השעה היא שעה קצת מוזרה לפגישות עסקיות, אך האיש הנידון כתב מספיק משפטים אניגמטיים ואפלים, בשביל לא להיות מוטרד ממנה יותר מדי. חילופי דברים מתקיימים בין השניים, והמנהל מגיש לאדם שמולו מזוודה. האיש מסתכל על המזוודה למספר רגעים ומלטף אותה קלות. "לא, אני די בטוח שזה עור אמיתי. לא נראה לי ששילמת יותר מדי", הוא מחליק את המזוודה חזרה. לאחר שהסתיימו גינוני הנימוסין אומר המנהל לאותו אדם כי החברה שלו מעוניינת להזמין ממנו תסריט לסרט קולנוע והוא מאמין כי העניין יהיה רווחי לכל הצדדים. רווח, כמובן, הוא הדבר האחרון שבראשו של האיש, אך הוא מסכים. השניים קמים משולחנם, ויוצאים מהמסעדה. אחד הולך בשמחה לביתו, לכתוב תסריט. השני חומק אל תוך הלילה, מוודא שאימו או אביו הקשישים לא אורבים בצללים, בכוונה לדרוש החזר להלוואה אותה לקח מהם. מאחורי השניים, מלצר צעיר רץ, מנפנף בחשבון ששכחו לשלם. אותו איש מהמסעדה ידוע למעריציו ולמשפחתו כJMS-, יוצר סידרת הטלוויזיה בבילון 5. הוא הגיש את התסריט, זמן קצר לאחר הפגישה, וכך החלו השלבים להשלמת העסקה והפקת הסרט The Memory of Shadow, ביקום "בבילון 5". לJMS-, אגב, יש גם שם מלא. אך מכיוון שקיצור בן שלוש אותיות נשמע הרבה יותר מתאים לאישיות במעמדו, וגם אף אחד לא לגמרי בטוח איך מבטאים את שמו המלא, לכל הצדדים יותר נוח להשתמש ב-JMS. אה, ולמי שחשב לעצמו מקודם כשדיברתי על התחקיר, "אבל לא משלמים לך בכלל", אתם טועים. אני מקבל אפונת קסם על כל חמש מאות מילים שאני כותב (ושתיים על כל תגובה זועמת של טולקינאי). "בבילון 5" זכורה לצופיה, כסדרה מעניינת, מסתורית, ומותחת ברמות שגרמו ליותר אירועי לב מבשר אדום ומס הכנסה ביחד. "בבילון" אף נחשבת על ידי רבים לסדרת המד"ב הטובה ביותר שנעשתה אי פעם, עם עלילות ודמויות שאין דומות להן. דמותו של ג'ון שרידן לדוגמא, היא אחת מדמויות המד"ב הפופולאריות ביותר בטלוויזיה ואילו לונדו מולארי הוא, ללא שום ויכוח, דמות הטלוויזיה עם ההגייה הכי מגניבה של האות 'ר' שתיתכן אי פעם. עקב האהדה הרבה לסדרה, ונטייתו של היוצר להותיר את הצופים תמיד עם סימני שאלה, הידיעה על סרט קולנוע חדש, שנמצא בשלבי הפקה באה כשמחה גדולה למעריצי הסדרה בארץ ובעולם. התהליך של לגרום לעסקה לעבוד, כפי שאמר JMS, הוא מאוד מסובך - בלשון המעטה. אולפני וורנר ברות'רס (המילים "האחים וורנר" גורמות לי לחשוב על וואקו שר על ערי הבירה של ארצות הברית) סירבו לממן את הסרט, בטענה שהם עוסקים רק בסרטים עתירי תקציב וכוכבים. עד כמה שמסקרן אותי לראות את גריבלדי בגילומו של דני דה-ויטו, אני די שמח שלא נעשו גישושים בכיוון הזה. מנהלים הוליוודיים הם לא האנשים החמים וטובי הלב, שהיו רוצים שתחשבו שהם. הם אפילו לא מסתפקים בלהיות האנשים הקרים, רודפי הבצע וחסרי הלב, שכולם בטוחים שהם. עולם הקולנוע מלא בסטיות, עבודת אלילים וטקסים מוזרים. סטרז'ינסקי (JMS), שאינו חדש בעניין, אומר שהדברים שהוא נאלץ לעבור במהלך הפגישות שנגעו להפקת הסרט החדש, היו רעים, אפילו יחסית להוליווד. בחלק מהפגישות בהן נכח הוא נאלץ, כמו בכל מו"מ הוליוודי טיפוסי, להשתתף בטקס הקרבת אוכל הנמלים. לעיתים, בהתאם למנהגיהן, דרשו חלק מהחברות שישתתף בישיבות עימן בתחתונים בלבד כאשר חמאת בוטנים מכסה את פלג גופו העליון. חברה אחת אף הכריחה אותו, לפני הישיבה, לאכול עכביש חי בעוד שהוא צונח ממטוס ומנגנן את ההמנון האמריקאי על בנג'ו. כל המקרים הללו ועוד, רק מהווים ראיה למוזרותו, אטימותו וחיבתו לחמאת בוטנים של עולם עשיית הסרטים. אולי חוץ מהמקרה השלישי שהוזכר, בו הסתבר בדיעבד כי JMS, במקום להגיע לישיבת עסקים, השתתף בפרק של אפקט הפחד. "אני והקוף צריכים לעשות מה?" סטרזינסקי בישיבה טיפוסית כל המאמצים והרצון הטוב לא הספיקו, ואת העסקה לא ניתן היה להשלים. למרות שבשלבים מסוימים, כבר נדמה היה כי הכל מוכן ומונח במקומו, הפקתו של The Memory of Shadows הופסקה. אם לא שמעתם על דבר ביטולה של הפקת הסרט, כנראה שאתם לא לבד. הידיעה בדבר ביטול הסרט זכתה בישראל למעט מאוד פרסום והתייחסות, אם בכלל. אמנם, "בבילון 5" כבר לא משודרת בארץ מזה זמן רב, אך עם זאת עדיין קיים בארץ קהל מעריצים לא קטן של הסדרה. זאת אומרת, לפחות אני ועוד ארבעה אנשים שאני מכיר… וחבל שהיא זוכה לכה מעט התייחסות, אפילו כשקו החיים הנוכחי היחיד שלה נקטע. כשהוחלט לבטל את הסדרה "מסע בין כוכבים – אנטרפרייז", יצאו עשרות למחות נגד העניין. שלטים הוכנו, הפגנות אורגנו, מכתבים נכתבו, כספים גויסו, כלב אחד אכל נקניקייה שהייתה על הרצפה יומיים והקיא. כעת, משבוטל סרט בעולם "בבילון 5", איה השלטים? היכן מגייסי הכספים? איפה – לעזאזל – המכנסיים שלי?! אני נשבע שלבשתי אותם לפני שנייה. בעקבות הביטול של The Memory of Shadows, יצאתי להיפגש עם JMS, על מנת לקבל את תגובתו האישית, ולהבטיח לו שהקהילה הישראלית תומכת בו. וגם כדי לקבל חתימה על בובת לונדו מולארי שלי, וסחורה נוספת. לא היה קל לאתר את סטרז'ינסקי, שנעלם מאז ביטול הסרט. למעשה, רק טלסקופ החלל האבל, שבצירוף מקרים מדהים הופנה בדיוק לבקתה ביער בו הסתתר JMS, הצליח למצוא את מיקומו. התקרית טויחה על ידי נאסא ומוכחשת על ידם עד ימינו אלה (החל מיום שלישי שעבר, כשכל העניין קרה). "די קריר פה. שמישהו ינמיך את המזגן" כותב המאמר, הלא מודע, בשדה התעופה, עדיין ללא מכנסיו עברתי בפתח הבקתה ובפנים ישב סטרז'ינסקי. הקרחת שלו בהקה, שפם וזקן עצומים השתרכו מפניו. סביב צווארו הייתה קשורה בחוט חתיכת פולקע. נכנסתי פנימה, והוא דיבר אליי, מבלי להסתובב אפילו. "מי אתה?" "אני מתן. אני כותב מאמר ו…" "מה אתה רוצה?" קטע אותי. "רציתי לראיין אותך למאמר… אה, ואיכפת לך לחתום על כובע המקלחת הזה, עם התמונה של ג'קאר?" "האם יש לך משהו ששווה לחיות בשבילו?" "אה", קימטתי את המצח, "קניתי אתמול קקטוס חדש… למה?". עכשיו, לפחות, הוא הסתובב אליי. "למה…" הוא הרצין לרגע "למה אתה לא לובש מכנסיים?" "סיפור ארוך" עניתי, והוא המשיך בשלו. "כולנו קוש". תמיד תהיתי לגבי הקטע הזה. "שניה, שניה. מה לגביו?" הצבעתי לכלב לברדור שחור שרבץ על הרצפה, "הוא גם קוש?". המבט החולמני נעלם מעיניו, והוא הסתכל עליי. "לא, לא" הוא חייך ואמר "זה אגממנון", והצביע למנורת השולחן שלו "וזה רפיק... אבל חוץ מהם כולם קוש", סיים בנחרצות. סטרז'ינסקי לא הראה סימנים של עייפות, "אני רואה יד גדולה…" "כן, כן, אתה רואה יד גדולה מושטת מהכוכבים. אני מכיר את זה" קטעתי אותו. "לא" הוא השיב לי, והצביע לכיוונה של כף קטועה ענקית, כנראה של דב, שהייתה תלויה על התקרה. בשלב זה, החלטתי שהספיק לי. הייתי עם רגל אחת מחוץ לדלת, כשנזכרתי בעוד משהו אחד שהייתי צריך לעשות. המסע לחו"ל אתם מבינים, לא היה זול. כך שלאור סירובו של האתר לממן את הטיסה בטענה חסרת השחר שכסף לא גדל על עצים, נאלצתי למצוא ארגון אחר שיממן אותי. אותו ארגון הסכים לעשות זאת בתנאי שאבצע בשבילו מטלה אחת. "אתה…" שאלוהים יסלח לי על זה, "אתה מעוניין אולי להופיע בתוכנית של מיכל זוארץ?" "מי עוד יהיה?" "דודו אוואט ומרגול" לחשתי, עם מבט מתנצל. הוא זרק עליי את הפולקע, ובזאת נפרדנו. "רוצה לראות איך אני מכוון אותו עם התחת?" יום שלישי שעבר, מפעיל טלסקופ החלל האבל בדייט לא נראה שבעתיד הקרוב נזכה לראות סרט נוסף של "בבילון 5". עם זאת, כמו שאמר סטרז'ינסקי, אם יכולים לעשות סרט של "הבריידי באנץ'" אתם יכולים להיות בטוחים שבמוקדם או במאוחר מישהו יעשה סרט של "בבילון 5" (כן, כן. הוא באמת אמר את זה). עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים – מישהו עשה סרט של "הבריידי באנץ'"?! ובכן, כן. זה פשוט העולם שבו אנו חיים. בינתיים, עד שיופק הסרט, לא נותר לנו אלא להמתין, ולהמשיך במאבק. במקום בו הפקתם של סרטי מד"ב תבוטל - אני אהיה שם. היכן שהפגנות ייערכו (בשעות נוחות, לא בימי שבת, או ביולי-אוגוסט, וכדאי מאוד שיהיו שם בחורות) - אני אהיה שם. במקום בו אנשים מפוקפקים יהמרו על כל כספם, בעוד שהם מערפלים את שיקול הדעת שלהם באמצעות אלכוהול זול - אני אהיה שם. האמת היא שאני שם עכשיו, מבלה את רוב הזמן הפנוי שלי פה. יש לי איתי שלט שכתוב עליו, "הצילו את בבילון". לפחות זה מה שהיה אמור להיות כתוב עליו, יש בו די הרבה שגיאות. אבל לא נראה לי שמישהו שם לב. "במוקדם או במאוחר, כולם מגיעים לבבילון 5" ג'פרי סינקלייר (The gathering) הערה חשובה: בקריאה הפוכה של הטקסט, ניתן למצוא שלוש נבואות זעם. בין המוצאים יוגרל זוג משומש של גרביים אפורים. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |