|
|||||
|
יום אפל כליל - פרק מתוך ספר
קרל בואן עברית צפריר גרוסמן |
|||||
|
|
|||||
| אנו שמחים להביא לכם פרק ראשון מתוך ספר פנטסיה חדש שראה אור לאחרונה בהוצאת כוכבי כסף. הוצאת כוכבי כסף מתמחה בהוצאה לאור ושיווק מוצרים מתחום משחקי התפקידים. | |||||
יום אפל כליל מאת : קרל בואן זהו העידן השני של בני האנוש היה זה לפני שנים רבות, בעת העידן הראשון, ובו בני התמותה הועלו לדרגת נשגבים על ידי השמש הבלתי מנוצח והאלים השמימיים האחרים. דמויי אלים אלו היו לנסיכי הארץ ושלטו בעידן זהב זה בעזרת פלאים לאין שעור שחוללו. אך כמו כל האוטופיות, גם עידן זה הסתיים בדמעות ובשפיכות דמים. ספרי ההיסטוריה הרשמיים טוענים שנשגבי השמש נפלו לטירוף ולא נותר אלא להמית את כולם כדי למנוע מהם להשמיד את הבריאה כולה. אלו שהיו עד כה שליטים נאורים הפכו לעריצים ולדבר תועבה. היו שלחששו כי הבוגדים בילדי השמש היו חבריהם לנשק וסגניהם: נשגבים פחות עוצמתיים, אשר היו צאצאי חמשת דרקוני היסודות. מכל מקום, העידן הראשון הסתיים. השער נפתח לעידן של תוהו ומלחמה, בעוד העולם המתורבת עומד מחד בפני פלישה של בני הפיה ומאידך כנגד החורבן שהותירה אחריה המגפה הגדולה. עידן נורא זה הסתיים רק כאשר קיסרית הארגמן, בת הדרקונים, עלתה לשלטון, הביסה את כל האויבים וייסדה את הקיסרות העצומה. למשך זמן מה, הכול התנהל על מי מנוחות – לפחות עבור אלו אשר השתחוו לכפות רגליה של הקיסרית. אבל הזמנים שוב משתנים. קיסרית הארגמן נעלמה, או שמא מסתגרת. הכוחות האפלים של האל-מתים ובני הפיה רוחשים שוב מתחת לפני השטח. והדבר הנורא מכל מתרחש: נשגבי השמש חוזרים. לכל אורך הבריאה, גברים ונשים מגלים בתוכם את כוחות השמש הבלתי מנוצח ומתעוררים בהם זיכרונות של אותו עידן זהב מרוחק. ילדי השמש, התועבה, נולדו מחדש. זהו סיפורם. פרולוג במרחק רכיבה של לילה אחד אל העיר נֵקְסוֹס, שני חיילים ותיקים רכבו זה לצד זה בצינה המתגברת בעת שהשמש שוקעת לאיטה. הארץ סביבם הייתה שקטה בציפייה נרגשת, מופרעת רק על ידי זימרת הצרצר או צווחת העטלף הפורש כנפיו. לפניהם, הדרך הקודרת והעתיקה הייתה ריקה. מאחוריהם, חיות המשא הקרויות יֵידִים נהמו, גלגלי כרכרות העץ חרקו וחמישים שכירי חרב עטויים בשריון קל צעדו בדממה מתוחה. מאחורי כוח זה, נשמע קצב הדהירה הקבוע של קבוצת הפרשים הקטנה. החיילים הקיפו שיירת גילדה העושה את דרכה לכיוון צפון-מזרח ממשכן המסחר על יד העיר מִישָאקַה, וכבר שבועות שהם צעדו בדרך הזו. השיירה התקדמה במשך רוב שעות היום וכמעט מבלי לעצור למנוחה. אנשי הגילדה והחיילים לא היו עייפים יתר על המידה, אבל הסכנה שהובטחה להם במהלך המסע טרם קרמה עור וגידים, ועובדה זו גרמה להם להיות מתוחים. שני הרוכבים בקדמת השיירה והקבוצה היו גבר ואישה שהיו חמושים ועטויי שריונות טובים יותר משאר שכירי החרב. הגבר היה גבוה וחמור סבר, עוטה שריון שכבות עור משובח אשר חרק בכל עת שנע. שפמו וזקנו החלו לצמח שערות לבנות, ולעיניו הייתה הבעה נחושה של חייל ותיק שראה אינספור קרבות, אבל אלו היו הסימנים היחידים שהסגירו את גילו. גופו היה שרירי ומוצק, בשיא אונו. אם היה טורח למסור את גילו, תשובתו הייתה גורמת להפתעה. הבעת הפליאה גדלה עוד יותר לנוכח האישה שלצידו. היא רכבה לימינו, ונראתה צעירה בהרבה יותר ממפקדה. עורה היה חלק וללא רבב, בעל ניצוץ ירקרק שהופיע רק כאשר קרני השמש הבהיקו על עורה. שיערה היה שחור ושופע, קלוע בצמה ומהודק בפקעת על עורפה. היא עטתה שריון קל יותר משל מפקדה, אך משובח באותה מידה, ובעת שרכבה, על ידה הייתה מונחת חנית שחורה בעל חוד מאבן ברקת. במבט ראשון, היא נראתה כמו קצינה מתוחכמת בעלת ניסיון קרב מועט, כשלצידה רוכב החייל הקשוח והמנוסה. אך רושם זה היה רק אשליה, מכיוון שהאישה הייתה נשגבת ארצית. היא הועלתה מעל שאר בני התמותה אל האצילות האלוהית של היצירה על ידי ברכותיהם של דרקוני היסודות. שמה היה רִיסַה, והיא נבחרה על ידי דרקון יסוד העץ לשאת את נס הממלכה אל האזורים הנחשלים ולשטוף אותם באור התרבות. היה זה המשפט שמשפחתה הטביעה במוחה ללא הרף. היא ידעה על הכוח שבדמה, אבל היא גדלה בהרגשה שהיא אינה ראויה לכוח זה. לכן, היא עזבה את עיר הקיסרות שבה נולדה ויצאה אל ארצות הסף, כדי להתעצם בזכות עצמה ולשאת את נטל האחריות. מאז אותו הזמן, היא הצטרפה אל קבוצת שכירי החרב בעיר נקסוס ועלתה בסולם הדרגות. הגבר שלשמאלה, דֵייס, היה מפקד הקבוצה. הוא כיבד את מעמד הנשגבות של ריסה, אך עדיין לא העניק לה יכולת לפקד על הקבוצה אם הפקודה לא נבעה ממנו תחילה. בעוד היא קיבלה ציונים גבוהים על תיאוריה צבאית וטקטיקה באקדמיה, הוא הנהיג את הקבוצה במשך חמש עשרה שנים. בעוד היא הייתה חיילת גאוותנית ומוצלחת, הוא היה חייל ותיק וכמעט בלתי מנוצח בעל ותק של עשרות שנים שבהן הוא פיקד על צבאות. בעוד שהיא השרתה בטחון על חייליה, הוא גרם להם לאהוב אותו. ובעוד שריסה הייתה בת דרקונים ונשגבת מעל ההמון, דייס היה אחד מנבחרי השמש הבלתי מנוצח. האמונה של הממלכה גרסה שאנשים מסוגו של דייס היו תועבה – כופרים תאבי כוח הקיימים בניגוד לטבע, אשר ישמידו את התרבות וינפצו לרסיסים את הבריאה כולה – אבל ריסה ידעה את האמת. היא הכירה את דייס כפי שסגן מכיר את מפקדו, והיא ראתה בו עוצמה, אצילות ואומץ לב שהפיגו מלבה כל הכפשה של שמו. היא אהבה אותו כמו כל הנתונים תחת מרותו בקבוצה. היא תלך אחריו אל תופת היוֹזִי של מַלְפִיאַס אם יצווה עליה לעשות כך, והיא תישאר מאחור כדי לחפות על נסיגתו אם הוא יבקש ממנה. היא בטחה בו, ומעל לכול, היא כיבדה אותו. "נו, הגענו כבר הביתה?" היא נאנחה, שוברת את השקט ביניהם. "עוד כמה זמן?" דייס נענע את ראשו. "לעזאזל איתך, ריסה," הוא נהם, "זה לא הצחיק שאמרת זאת בדרך למישאקה, וזה לא מצחיק עכשיו." "איך אתה יודע זאת, ממזר זקן ונרגן?" היא מעולם לא דיברה כך אליו בפני אנשיו, אבל דייס התיר לה זאת כאשר הם היו לבדם. "הייתי אפילו אומר שזה מצחיק עוד פחות מהפעם הראשונה שאמרת זאת," דייס המשיך. "הדבר הגרוע יותר מהבדיחות הרעות שלך הן הבדיחות הרעות והישנות שלך. ככל שדבר מזדקן יותר כך הוא מצחיק פחות." "אתה ודאי מוכיח את הכלל." "מה אמרת?" "שום דבר, המפקד." ריסה הביטה מעלה לכיוון השביל. "נראה שהסיירים שלנו בדרכם חזרה." היא הנידה בראשה לכיוון הדרך, ודייס הביט קדימה. ערפילים נמוכים כיסו את האופק, והצללים התמתחו על השביל לכיוונם, אבל הוא היה מסוגל לראות סוס אחד מתקרב לעומתם. על סוס זה רכב צַ'אסוֹם בַּז, אחד הסיירים הצעירים של הקבוצה. הוא לבש מעיל עור קל על מדיו. הוא אחז במושכות, גופו מכופף ופניו חיוורות. דייס וריסה רכבו לעומתו כדי לשמוע את דיווח הסייר, ומהמבט בעיניו העצבניות של בז, היה ברור שהחדשות לא יבשרו טובות. העובדה שהוא היה לבד, אף על פי שהוא נשלח עם עוד שני סיירים נוספים, רק הוסיפה לתחושה רעה זאת. בז עצר את סוסו, אבל זה ריקד במעגלים מתוחים לפני שהצליח להשתלט עליו לחלוטין. "קפטן, סגן," בז התנשם. "משהו רע קרה." ריסה הרגיעה את סוסה שמתיחותו נבעה מסוסו המרוגש של הסייר. "היכן האחרים?" "אני לא בטוח," הסייר התנשף. "אני חושב... הכפר אִיקַרִי נמצא בדיוק לפנים... את יודעת את זה כמובן." "כמובן," ריסה אמרה. "הרגע, בז. נשום קודם כל." "השתלט על עצביך, חייל," דייס אמר, מביט אל המקום שממנו בז הגיע. "דווח." "כן, המפקד," הסייר אמר, לוקח עוד מספר נשימות עמוקות כדי להרגיע את עצמו. "כן, המפקד. אני מתנצל." עיניו של דייס הצרו והוא סימן לסייר להמשיך בדבריו. "בְּרַאנְד, שועל אבק ואני רכבנו הלאה, כפי שציוות עלינו, המפקד, כדי להודיע לראש העיר שאנחנו מגיעים ולארגן שהשיירה תוכל לשהות שם הלילה. אבל אף אחד לא הגיע לקבל את פנינו כאשר הגענו. נקשנו על מספר דלתות בבתים קרובים, אבל איש לא ענה. המקום היה שקט כמו קבר. אז נכנסנו אל מקדש רוח הקציר של הכפר." הסייר נעצר ובלע את רוקו בכבדות, כאילו נאבק שלא להקיא את נשמתו. "ומה ראית שם?" ריסה התפרצה. "היו אלו אנשי הכפר. הם היו במקדש. מתים. זה נראה כאילו קיצצו את גופותיהם. או שמא לעסו אותם. אני לא יודע. זה היה... ראיתי דברים נוראים יותר בקרב, אבל אלו היו גם נשים וילדים. וסידרו את גופותיהם. הניחו אותם באופן שייראו כאילו הם עדיין מתפללים. מעולם לא ראיתי דבר כזה." ריסה הביטה על דייס. "האם ראית בחייך דבר כזה?" "דברים דומים," דייס אמר. "כמה זמן הם היו מוצבים כך?" בז נענע את ראשו. "הדם שראיתי היה שחור ויבש, והסירחון היה נורא. לא ראיתי כלבים פראים או טורפי נבלות אחרים ברחובות." "אז כנראה לא עבר זמן רב," ריסה אמרה. "כנראה מאוחר אתמול בלילה. אולי אפילו בזמן כלשהו היום." בז הנהן. "בראנד ושועל שלחו אותי חזרה כדי לדווח בעוד שהם ינסו להבין מה אירע שם. ניסיתי לגרום להם לבוא איתי, אבל הם אמרו שהם יגיעו ממש בעקבותיי ברגע שהם יבינו את כל הסיפור." "אז השארת אותם שם?" דייס אמר. "הם ציוו עלי לעשות כך, המפקד," בז ענה. "הייתי חוזר מיד אליהם, אבל השמש כמעט ושקעה, ופתאום שמעתי..." "מה?" הסייר נאנח, לא מסוגל להישיר את מבטו אל עיני שני הקצינים. "בתחילה שמעתי רעש כרכרות, אחר כך נשמעה יללה באוויר, ואז דהרות הסוסים של שועל ובראנד המגיעים מאחורי. שמעתי אותם צורחים... לא יכולתי לחזור, המפקד, אני מצטער. לא הייתי מסוגל לחזור לבדי." "לא," דייס אמר. "שלושתכם לא הייתם צריכים להיות שם כלל לאחר רדת החשכה." "מה אתה חושב שאירע שם, המפקד?" ריסה שאלה. "יכול להיות שמשהו פגע ברוח הקציר," דייס אמר. "אנחנו מתקרבים לזמן כיול העונות, וזה תמיד גורם לאלים הקטנים קצת להשתגע. יכול להיות שרוח אחרת קינאה וניסתה להשתלט על המקום. יכול להיות שאלו היו ברברי פֶּרֵאא. יכול להיות שמשהו במים גרם לאנשים להשתגע ולהרוג אחד את השני. אין לי מושג." "אז מה אנחנו עושים?" "תחילה, אני רוצה שתחזרי אל שאר האנשים ועצרי את השיירה היכן שהיא נמצאת. אנחנו נחנה כאן. בזמן זה, כאשר השמש עומדת לשקוע ואנשי הכפר שחוטים, המקום כנראה שוקק ברוחות רעבות. אני בטוח שראש השיירה לא ישמח לבלות את הלילה שם." "נליס לא יאהב זאת עוד יותר אם הרפתקת המסחר הצדדית שלו תיהרס," ריסה הזעיפה את פניה. איש הגילדה אשר היה אחראי על השיירה, אוֹרַאנג נֵלִיס, שילם סכום נאה לקבוצה של דייס כדי שלא יספר למעבידיו על הקיצור הלא מעשי מדרך המסחר החבוטה בין מישאקה לנקסוס. "לאחר מכן," דייס אמר לבז, "אני רוצה שתרכב אל חיל הפרשים ושלח אלי מתוכם כוח של אנשים טובים על סוסים רעננים. אמור להם לרכוב אלי במהירות הבזק." בז הנהן והאיץ את סוסו לכיוון השיירה. ריסה הפנתה את סוסה כדי לעקוב אחר הסייר אבל היססה לרגע. "האם יש עוד דבר שתרצה ממני, המפקד?" היא שאלה. "כן," דייס אמר. "הכפילי את מספר השומרים הלילה סביב הכרכרות. זה לא מקום אידיאלי להקמת מחנה." "נדאג לכך שהוא יהיה." "טוב. עכשיו, עוד דבר אחד. אני לוקח את הרוכבים כדי להחזיר את בראנד ושועל, אבל אנחנו לא נשוב מיד. יש אפשרות שלא נחזור עד עלות השחר, וכאשר נחזור, אנחנו צריכים לפרק את המחנה ולהתקדם כמה שיותר מהר אל עבר נקסוס. וודאי שכולם מוכנים." "כן, קפטן. אדאג לכך." ריסה בעטה בצידי הסוס, הצליפה במושכות ודהרה למסור את פקודותיה. * * * כאשר דייס וכוח הפרשים נכנסו אל הכפר, הם גילו שהיה נטוש ומצמרר בדיוק כפי שבז גרם לו להישמע. ירח צהוב ומתמלא בצבע ציפורן זהר בשחקים השחורים המשובצים ביהלומים, מטיל אור חולני על המקום השומם. אף כלב לא נבח, אף אחת מחיות המקנה לא הרעישה, ונראה שכל העכברושים והראיטונים טורפי הנבלות נטשו את המקום. הרעש היחידי סביבם הייתה נהמת הרוח המבשרת רעות, אשר נשאה בחובה שמץ של ריקבון והרס. מן הדשא האפל והשמנוני שעמד לצד הדרך, דרך הריקנות של הבניינים ואל האפר הלבנבן המעורב בלכלוך של כיכר השוק, העדויות הובילו למסקנה שמשהו רע מאוד מתרחש כאן. הרבה אנשים מתו כאן, כנראה בבת אחת. לפעמים, כאשר דברים כאלו מתרחשים, הצעיף בין עולם החיים ועולם המתים מתפוגג, ושני העולמות מתמזגים והופכים למקום הנקרא ארץ צללים. האנשים החיים יכולים לתקשר עם המתים באותו המקום ואפילו לנדוד אל העולם התחתון כמו רוח רפאים חסרת מנוחה. למעשה, אם מישהו מנסה לעזוב את ארץ הצללים לפני זריחת השמש, הדבר הזה אכן יתרחש. דייס לא ידע אם המאורעות שהתרחשו כאן היו מספיק נוראים כדי לקרוע את הצעיף, אבל נראה שכך היה. "בסדר," הוא אמר, "התפזרו והחלו לבדוק את הבתים. אל תצאו מטווח קריאה, ומה שלא יקרה, אל תעזבו את העיר. אני לא צריך לספר לכם מדוע." החיילים הנהנו בראשם וסרקו את המקום בזהירות. "טוב, שירקו אם אתם מוצאים את בראנד ואת שועל. הישמרו לכם גם מרוחות רעבות. המקום כנראה מלא בהן, ואני ממש לא אוהב את העובדה שאני לא מסוגל לראות אותן." האנשים נהמו בהסכמה והתפזרו על מנת לחפש. הם בדקו את שני צידי הרחוב הראשי של הכפר והמשיכו אל מרכז העיירה. דייס רכב בראש הכוח כשהמושכות בידו האחת וידו השנייה נושאת את חרבו – דַייקְלָהַב מפלחת המחושלת בשלמותה מאוריכלקום – אשר זהרה באור משונה באור הירח החיוור. הוא לא היה מופתע כאשר החיפוש לא חשף רמזים אודות המאורעות שהתרחשו. רק כאשר הרוכבים התקרבו אל מקדשו של אל הקציר המשגיח על הכפר, הם מצאו דבר כלשהו. הם ראו סימנים רבים, ישרים ומפותלים על הדרך, אשר היו יכולים להיות שייכים רק לאנשים רכובים על סוסים הנלחמים על חייהם כנגד אויבים ההולכים על רגליהם. שקע גדול במרכז היה מרוח בדם יבש, וזוג של סימנים מקבילים ציין שדבר כבד נגרר הרחק מכאן. אך האזור סביב היה תוהו של סימני מגפיים ופרסות כך שהיה קשה לדעת אם שני הסיירים נהרגו. דייס רק קיווה שאם אחד מהם שרד, הייתה לו מחשבה צלולה דיה ולא בחר כיוון באקראי וברח לנפשו. "המפקד, הבט," אחד מהאנשים אמר, דוהר אל דייס, בעוד הוא מנסה לפענח בקרקע את צפונות העבר. "על יד המקדש." דייס הביט מעלה וראה דבר מה מגיח מאחורי בניין האבן באיטיות ובמאמץ. כאשר הוא עזב את צל המקדש, דייס הבחין שהיה זה סוס, והוא נראה פצוע קשה. דם זהר על צידיו, ונראה שרגלו הימנית והאחורית הייתה הרגל היחידה שהייתה ללא כאבים. זנבו היה תלוי חסר חיים, ונראה שהסוס סחב מטען כבד. לאחר בדיקה של רגע, היה ברור שהנטל היה גופה התלויה ברגלה האחת מארכוף האוכף הקרוע והמכוסה בדם. "שועל אבק," דייס נהם, מזהה את סימנו של שכיר החרב על צד סוסו לפני שהוא זיהה את פניו המגואלים בדם של הסייר. "לעזאזל." החייל לידו פנה ושרק מעל לכתפו אל הפרשים האחרים, וכולם מיהרו אל מפקד הכוח. בזמן שדייס פנה כדי לומר להם מה הוא רצה שיעשו, החייל שלצידו – לוּגַאן – לקח על עצמו את המשימה לרכב אל עבר סוסו של שועל אבק. החיה הפצועה עצרה בנימוס והפנתה את ראשה כדי לבחון את התקרבות הפרש. עד שדייס הבחין במעשיו של לוגאן, היה כבר מאוחר מדי לקרוא לו חזרה. הוא קילל וזינק עם סוסו. "לוגאן, חזור מיד לכאן," הוא קרא, אבל גורלו של החייל כבר נחרץ והיה בלתי נמנע. לוגאן הגיע אל צידו של הסוס הפגוע וכבר הושיט את ידו אל ארכוף הסוס כדי לשחרר את רגלו הסבוכה של חברו כאשר הוא שמע את צעקתו של דייס. הוא הביט מעלה רק כדי לראות כיצד סוסו של שועל מרים את ראשו כשניצוץ מרושע בעיניו ושרירי רגליו הקדמיות נמתחים. הסוס שיגר את רגלו בבעיטה אשר פגעה בפיו של לוגאן ושברה את מפרקתו. הוא הועף אחורנית מהאוכף, נוחת על יד שועל אבק וסוסו ברח מהמקום. הוא רץ היישר לכיוונו של דייס, אשר היה צריך להאט את הסתערותו כדי למנוע מהחיה להתרסק עליו. הוא שמע קללות מאחוריו כאשר האנשים גם כן היו צריכים לעצור ולשבור את תצורת רכיבתם כדי לסטות מהדרך. סוסו של שועל אבק ניצל את ההסחה לרגע ופנה לכיוונו של דייס וקד בראשו, כאילו לועג לו. אך תנועתו זאת הייתה מכוונת, כאשר שועל אבק אחז ברעמתו. הסוס קם על רגליו ושועל התיישב על האוכף. או יותר נכון, דבר הנראה כמו שועל אבק עשה כך. בהתחשב בפצעיו האנושים על צווארו וחזהו, הדבר שנראה כמו שועל אבק היה בעצם רוח נקם – רוח חכמה וחסרת גשמיות המסוגלת להחיות גוף אחר. עוד רוח שכזו החייתה גם את הסוס. בצחוק מרושע ועל טבעי, הזוג הסתער על דייס. דייס צעק יללת קרב ודהר לכיוון צמד רוחות הנקם, מצפה לתגובתו הטבעית של הלוחם. פרש בן תמותה היה נרתע ברגע האחרון ופונה הרחק ממנו, מעניק לדייס את ההזדמנות להניף את חרבו מהצד. אך מהלך הקרב לא התרחש כך. בניגוד לציפיותיו, רוח הנקם שהשתלט על שועל כרע על האוכף בעוד רוח הנקם השני ברח מגופו של הסוס. הסוס המת נפל והתרסק מיד על הקרקע ורוח הנקם הנותר זינק ממנו, עף לכיוון דייס כשסכין בידו. סוסו של דייס התנגש בסוס המת, ולדייס היו שניות מספר להפנות את חרבו קדימה לפני ששועל אבק התנפל עליו. ארבע הגופות התגלגלו והתפלשו באדמה, כאשר כוח הפרשים של דייס התפזר מסביבם, נמנעים מלדרוס את מפקדם. רוח הנקם אשר ברח מגוף הסוס פנה אל עבר גופתו של לוגאן. ראשו של דייס הסתחרר והוא ראה כוכבים, אבל כאב דקירה בצידו עורר אותו מיד. רוח הנקם שהשתלט על שועל הצליח להשחיל את סכינו תחת שריונו של דייס ופצע אותו קלות, וכעת הוא סגר את ידו החופשית סביב צווארו. הדבר צחק והתנשף עליו, מתיז את דמו של שועל על פניו. הוא חייך ברשעות, בטוח שתחבולתו לכדה עוד חופן קורבנות חסרי ישע. דייס כמעט חייך חזרה אליו מבעד לכאב פצעיו, מכיוון שהוא ידע דבר שרוח הנקם לא היה מודע לו. הוא נשם עמוקות וכוחו של השמש הבלתי מנוצח פעם בתוכו. סימן של השמש הזורחת החל לזהור על מצחו, ועיניו בהקו בזעם. גם חרבו החלה לזהור והוא השליך ממנו את רוח הנקם. הוא קם על רגליו בזינוק כאשר רוח הנקם התקרב אליו שנית. כלי נשקו היה מופנה קדימה בעת הזינוק והותיר אחריו שביל אנרגיה זהובה שעבר בדרכו את ידו המושטת של רוח הנקם. גופתו של שועל אבק הסתובבה במקומה ולאחר רגע נחצתה לשניים, מעוורת את דייס בדם שהותז על עיניו. הוא התרסק אל הקרקע בשתי חתיכות ורוח הנקם ברח ממנו. דייס ניגב את הדם מעיניו בגב ידו והרגיש את משב האוויר הקר כאשר מהותו של רוח הנקם חלף כנגד גופו, מחפש גוף אחר. הוא התפשר על גופתו הסבוכה של סוס המלחמה של דייס, אשר הייתה לידו, והושיט את ראשו קדימה, מנסה לנשוך את גב רגלו של דייס. בשומעו את החיה נעה מאחוריו, דייס פנה במהירות והנחית מהלומה בניצב חרבו על ראשו של הסוס. לאחר מכן הוא סובב את האחיזה על חרבו, מקיף את עצמו בשובל האנרגיה של חרבו וערף את ראשה של החיה. גופתו של הסוס נפלה, והרוח ברח שוב. הוא פנה אל עבר סוסו של שועל אבק ולאחר מכן פשוט נמלט מהמקום, מעדיף שלא להסתכן שוב. דייס כמעט רדף אחריו כדי לחסל אותו סופית, אבל לפתע הוא הבין שאף אחד מאנשיו לא ניסה לסייע לו. הוא לא היה זקוק לעזרתם כדי לטפל ברוח נקם בודד, אבל הם היו מאומנים דיו כדי לא להניח השערות כאלו באזור עוין ולא מוכר שכזה. דייס פנה חזרה לכיוון המקדש וראה שגופתו של לוגאן עומדת על רגליה, נלחמת בשני פרשים, כשחנית ארוכה בידיה. יתרה מכך, הוא דיבר בשפה עתיקה וכמעט נשכחת מלב, קורא פקודות. לפקודתו, דלתות המקדש נפתחו והרוחות הרעבות של אנשי הכפר הטבוחים זרמו מתוכו כמו להק של כלבי פרא. חייליו של דייס, אשר לא היו עסוקים בקרב נגד רוח הנקם שהשתלט על לוגאן, פנו כדי להתמודד נגד אויבים אלו, אבל היה ברור מלכתחילה שהם עלו עליהם במספרם. המבט על פניהם הראה שהם ידעו שאין להם אפשרות לנצח, לאחר שחישבו את סיכוייהם. הם עמדו למות ללא התערבות אלוהית. למרבה המזל, הקפטן שלהם היה ההתערבות הזאת, הוא הניף את חרבו וקרא שוב את זעקת הקרב, ונראה שכל גופו זוהר. בהופכו את הכיכר החשוכה לבהירה כאור הבוקר, הוא רץ לכיוון הרוחות הרעבות והחל לטבוח בהן. * * * במרחק של כמאה מטרים בשטח עולם המתים, שתי דמויות הביטו על המתרחש בעיירה בשאט נפש. הראשונה מביניהם עמדה על ראש אבן שהתרוממה מפני הקרקע בידיים שלובות. פניה הארוכות והמתוחות היו מקומטות מצללי אכזבה מתחת לכובעה רחב השוליים. השנייה ישבה ברגליים משוכלות על אבן נמוכה יותר, מניחה את מרפקיה על ברכיה ואת סנטרה על פרקי אצבעותיה. "כמה מטריד!" הדמות הישובה קוננה. "כמעט ואף אחד אינו מגיע לכאן עם כוח שכירי חרב מאומן היטב. דֵסֶט אמר כך!" "נראה שהמידע הנמצא ברשותו אינו מדויק," הדמות העומדת אמרה. "או שהוא בוגד ושקרן." "איני מאמינה בכך. אין לו דבר להרוויח מתרמית שכזאת. מלבד זאת, דסט מחבב אותי. הוא לא היה עושה זאת." "אך עדיין, הנה אנחנו עומדים, מביטים על שכירי חרב המשמידים את ארץ הצללים שטיפחנו כה במסירות לב." "אני יודעת! כמה זה מרתיח את דמי! לפחות השגנו את המטרה שלשמה הגענו לכאן. עלינו ללמד את גסי הרוח הללו לקח מהוגן." "בזמן אחר. יש לנו עוד עבודה הלילה, ונצטרך לדווח על כל זה למהלך באפלה. נוכל ללכוד את ילד השמש הזה מאוחר יותר בנקסוס." "הו, בסדר גמור," הדמות הישובה אמרה, מתגלגלת אחורנית ונעמדת על רגליה. "אתה צודק, כמו תמיד. הבה ונלך." * * * בינתיים, דמות שלישית התכופפה מאחורי מסתור טבעי, במרחק דומה לזה של שני הצופים הראשונים, רק שהוא עשה זאת מצד עולם החיים. הוא לבש חליפת עור שחורה וכבדה, ונשא קשת ארוכה ומקושטת בצבע שחור וחץ שחור היה מוכן לשיגור. האנרגיה הזוהרת וסימפונית הקרב עניינו אותו מאוד. סוכניו של המהלך ודאי אחראים לכל זה, הוא חשב. אבל מדוע להם לזרוע ארץ צללים במקום כה מרוחק ונידח? פרק ראשון הרוצחת היפהפייה בַּרֵקֶת הַרְמוֹנִית כרעה ברך על הכרכוב המקושט של בניין, המשקיף על השוק הקטן של העיר נקסוס, שהתפרש תחתיה. השוק היה מורכב מטלאים של סככות, אוהלים ומחנאות ארעיים העשויים מעור, בד או עץ. הוא היה עמוס באנשים שבאו מכל קצוות העיר ומכל מחוז הנהר רבתי, שנקסוס הייתה מרכזו. הם רצו ממקום למקום בצעדיהם המכוערים והמגושמים, צועקים אחד על השני ומנפנפים בידיהם בעצבנות. זה גרם לברקת הרמונית לחשוב עליהם כעל עופות ראיטון חסרות נוצות וזועמות המתאספות למטרת נוחות אבל עושים ככל יכולתם שלא להסתדר. היה מצחיק לראות זאת ממרחק, אבל לאנושיות במערומיה הייתה גם טוהרה מקסימה. אך בכל אופן, הרוצחת העדיפה ליהנות ממנה ממרחק זה. ברקת לא הייתה בנקסוס זמן רב, אבל היא כבר החליטה שהיא מעדיפה את השוק הקטן על פני שכנו, השוק הגדול, שהיה רק במרחק מספר בניינים. השוק הגדול נשלט על ידי מחסנים ענקיים וזירות מכירה, והרחובות הצרים שבו היו עמוסים תמידית בטורים של כרכרות הנגררות על ידי יידים וסוחרים רציניים ביותר העוסקים בעסקאות רציניות ביותר. כל בית עסק בשוק הגדול הייתה מסלקה שבה עסקאות גדולות ביותר התרחשו מהשחר עד לשקיעה. הכורים מכרו את הברזל לנפחים. הנפחים מכרו כלי נשק, שריון ונעצים לפרסות סוסים לאפסנאים של קבוצות שכירי החרב. חקלאים משגשגים מכרו את פירות האסיף בסיטונאות לבעלי החנויות. מצמר וכותנה עד לשרף ארזים, כמויות מסחריות של כל חומרי הגלם המשפיעים על כלכלת האזור החליפו ידיים בזירות המכירה של השוק הגדול. כתוצאה מכך, המקום היה עמוס לא רק בסוחרים חמוצי פנים, אשר ניסו ללא הרף לרמות את חבריהם מבלי שירמו אותם, אלא גם בשומרי ראשם חמורי הסבר והערניים. הבריונים להשכרה כרכרו סביב אדוניהם כמו כלבים מאומנים כהלכה, מביטים לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת. וכאילו לא די בכך, שכירי החרב בעלי הקסדות השחורות השייכים לקבוצת התליינים המצועפים סיירו ברחובות, מסיימים במהרה כל בעיה שיכולה להפר את השלום הסואן ושוקק החיים. התליינים היו רק אחת ממספר קבוצות שכירי חרב מקצועיות הנמצאות בנקסוס, המקבלות תשלום הגון ממועצת הישויות ומגילדת הסחר כדי לטפל במטרידנים ועוכרי שלווה בשם הגנה על שלום הציבור. התליינים שמו להם תפקיד זה לדגל וגאווה, מכיוון שלנקסוס לא היה צבא משל עצמה או כוח משטרה מקצועי. נקסוס הייתה עיר בעלת חוקים מעטים. החברה המקומית התנהלה סביב ששה חוקים ברי קיימא (העקרונות) ושורה ארוכה של החלטות משונות המשתנות ללא הרף (התקנות). לברקת הרמונית לא היה מושג כיצד המועצה אכפה (או אפילו ידעה במדויק) את כל התקנות, אבל היה ברור שהיא שכרה עוד קבוצות שכירי חרב כמו התליינים המצועפים כדי להעניש את אלו שעברו עליהן. נקסוס עדיין הייתה בור צפעים של בגידות ופשע, אבל אלו שהעזו יתר על המידה והפרו את איזון הקצב הפעיל של העיר נלכדו ונענשו בחומרת הדין. אחת מההחלטות שנקבעו בעקרונות היה שאיש לא יפריע למהלך המסחר התקין, ושומרי החוק להשכרה העובדים בשוק הגדול לקחו את עבודתם ברצינות. כתוצאה מכך, השוק הגדול היה מקום מסוכן ולא נוח לביצוע משימתה של הרוצחת. השוק הקטן של נקסוס היה נעים יותר לרוצחת ולשאר התושבים. ביתני האוהלים והדוכנים הכילו סחורה למשק הבית וחפצים קטנים אך חשובים, בעלי ערך להמון. השוק קיבל בברכה ושגשג מהמעמד הפשוט, נערכו בו עסקאות המתאימות לכל כיס וההתנהלות הייתה באווירה אישית ואינטימית. אך אין לחשוב שהסוחרים והספקים של השוק בקטן היו טיפשים או נדיבים יותר מאחיהם בשוק הגדול, אלא ערכו את מכירותיהם ביושר שאותו ברקת הרמונית העריכה. הסוחרים ידעו מה הם רצו, וללקוחותיהם לא היו אשליות אחרות, כך שאפילו בבלבול ובשאון, טבעו של המקום היה פתוח ולא הסתיר דבר. ברקת גדלה בקהילה קטנה ואינטימית בעלת טבע דומה, והיא נהנתה לראות שאותם אידיאלים ישרים קיימים בעולם הרחב וחסר הרחמים הזה. אך אפילו גם כאן, הצללים שגרמו לשוק הגדול להיות כה מכוער בעיניה היו קיימים. כאשר סוחר עזב או התקרב אל דוכנו, הוא תמיד עשה זאת בלווית שומר ראש אחד לפחות, ולעתים בקבוצה גדולה של בריונים ומפצחי גולגולות. התחרות בין אנשי העסקים הייתה קשה ומכוערת. שכירי חרב מקבוצות קטנות סיירו ברחובות הקרובים ללא תיאום מראש, מפצים באלימות החלטית על מספרם המועט וחוסר הארגון. העושר שעמד על כף המאזניים בשוק הקטן היה כאין וכאפס לעומת הקיים בשוק הגדול, אבל הפרעה מספיק גדולה יכולה לגרום להפסקת המסחר, כך שצריך היה תמיד לשמור על השלום. מהסיבה הזאת, אנשי גילדה מסוימים, איחודים של סוחרים מקומיים ואנשי עסקים עשירים בעלי עניין רב במקום שילמו כמויות נכבדות של מטבעות כסף עבור שכבת ההגנה הנוספת. חוסר הנוחות של ברקת בשוק הקטן היה קטן בהרבה, אבל עדיין לא היה זה המקום הטוב ביותר לרוצחת לבצע בו את מלאכתה. לכן ברקת חיכתה עד רדת החשכה, כאשר השוק הגדול נסגר והשוק הקטן הצטמצם עד שהיה לרבע מגודלו הרגיל. אף אחד לא ראה אותה בעת שהמתינה והביטה, משנה את מיקומה בהתאם לצורך. ממקום משכנה הגבוה, היא הביטה מטה על שוק הלילה השוכן בפינה המערבית של נקסוס. מספר תקנות שמקורן היה לוט בערפל אסרו על מכירת מוצרים מסוימים – כגון כלי נשק ועגבניות – לאחר רדת החשכה, אבל שוק הלילה היה עדיין שוקק חיים. זאת הייתה המציאות המסחרית, שאנשים צרכים דברים מסוימים בכל שעה, ושוק הלילה דאג לספק להם אותם בזמן ששאר העיר ישנה. הוא לא היה רועש או משוגע כמו שני השווקים באור היום, אבל עדיין היה חי וסואן דיו כדי לגרום לסוחרים ולבעלי מקצוע להיות נוכחים בו לאחר שקיעת השמש. למעשה, שוק הלילה היה רגוע באופן יחסי. נחיל גחליליות של נרות מכוסים התלויים על ווי ברזל האירו את המקום, נעים ברוחות המתונות. אולי הייתה זאת התקופה השנתית – חודש האש הדועכת, כאשר הטמפרטורות היו החמות ביותר ואפילו הלילות היו לוהטים – אבל התושבים בשוק הלילה היו רגועים ונינוחים יותר. כתוצאה מכך, נוכחות שכירי החרב הייתה רשמית בלבד. אנשים היו נלהבים הרבה פחות ובעלי רצון מועט ביותר לגרום לצרות בחום של סוף היום. היה זה כמעט הזמן האידיאלי עבור רוצחת לבצע את משימתה וסיכוי גבוה מהממוצע לברוח מהמקום מבלי להיתפס לאחר ביצוע המלאכה. ברקת הרמונית ידעה זאת, אך בכל מקרה היא המתינה, בדיוק כפי שעשתה כל היום הזה ובמשך הימים שקדמו לו. היא הייתה כאן כדי להרוג, אך עיתותיה היו בידיה. היא עקבה אחר מטרתה לכאן מחוף הים הפנימי. היא החלה את חיפושה בעיר חלונות המשכית צַ'אירוֹסְקוּרוֹ, ואז הגיעה לעיר מוזרה זאת ובילתה שבוע בניסיון לאתר את מטרתה. ברגע שהיא מצאה אותה – אישה הקרויה סִילֵיין צָ'איסַה – היא הייתה חייבת להודות שלאחר מרדף כה ארוך, עוד מספר שעות או אפילו ימים לא ישנו בהרבה. ברקת החליטה לעקוב אחר קורבנהּ, להכיר את שיגרת חייה, ולראות את מראות העיר באותה ההזדמנות. העיר הייתה דוגמה מצוינת לכרך משגשג. היא שילבה ארכיטקטורה של העידן השני עם הבניינים המעוצבים להפליא ששרדו מהעידן הראשון. אותו הדבר היה נכון גם לגבי צ'אירוסקורו, אבל רוב הבניינים ששרדו היו בשלבים שונים של הרס כתוצאה מטרגדיה נוראה שהתרחשה לפני זמן רב. האנשים אשר השתמשו במקומות אלו, התגודדו בחורבות היפות מבלי להעריך את ההיסטוריה שעברה עליהן. אך כאן בנקסוס, המגדלים שפילחו את השמיים היו במצב טוב, כמו הגשרים, התעלות, אמות המים, הביבים והסכרים אשר תחמו וחיברו את רובעי העיר השונים. נקסוס גם הייתה יותר מתקדמת מצ'אירוסקורו. היא אכלסה, האכילה והעסיקה יותר ממיליון בני אדם, הנהנים מאותו חוסר התערבות ממשלתי כל עוד הם צייתו לעקרונות ולתקנות. ברקת הלכה באקראי ברחובות והתערתה באנשים מכל כיווני המצפן, מכל מעמד ומכל תרבות נידחת של הבריאה. מסוחרי היהלומים שחומי העור של תרשיש, אל הספנים התמירים של אַבָּאלוֹן, אל אנשי הדְזַ'אלַה שבאו מהמזרח, צבועים בשחור ולבן ואפילו אל אנשי הנחש הנדירים ופיות האדמה, נקסוס אספה אותם מכל פינות העולם וקראה עליהם תיגר, לשגשג או לגווע בתוך ההמון הפרוע. לברקת הייתה בעיה לכנות מקום כלשהו כבית בימים אלו, אבל היא התנחמה בעובדה שלא התייחסו אליה כאורח לא רצוי ולא מקובל. אם להסתכל על הצד החיובי, היא הרגישה בוגרת ואמיצה יותר מאז שעזבה את צ'אירוסקורו. היא מסוגלת לשרוד כאן. היא מסוגלת לשגשג כאן. היא מסוגלת אפילו לכנות את המקום הזה כביתהּ ולהתחיל חיים חדשים – חיים הדומים יותר לגלגול הקודם שלה, אשר אותו היא זכרה רק בהבזקים. אלו היו החיים שהיא רצתה. החיים שהיו לה כעת היו הרבה פחות נעימים. ברקת גדלה במדבר הדרומי בכת הקרויה סַאלְמַלין. הכת שירתה ועבדה את היוזי האלמותיים, גזע של שדים, אשר נכלאו מחוץ לבריאה בשחר העידן הראשון, וחיפשו ללא לאות דרך לשחרר את אדוניהם השטניים. מכיוון שהשדים מסוגלים להופיע בעולם זה רק בעזרתם של המכשפים הנדירים, הם יצרו קשר עם מאמיניהם בחלומותיהם ובמופתות קסומים, ודרשו שהסאלמלין יגדלו ויאמנו כת של רוצחים, אשר תעשה את מבוקשם. ברקת נמכרה לעבדות בהיותה תינוקת, נבחרה ואומנה על ידי אנשי הכת, והוכיחה את עצמה כתלמידה מחוננת ומצטיינת. היא חישלה את גופה לכלי נשק יפה ועצמתי, ולאחר מכן התאמנה ללא לאות בקשת, סכין ובמגוון כלי נשק אחרים. היא ספגה עונשים כבדים על כישלונותיה המעטים והוענקו לה מחמאות מועטות על הישגיה הרבים, אבל הפכה לרוצחת הסאלמלין המשובחת ביותר זה עשרות שנים. החן והיעילות שבה היא ביצעה את מלאכת הקודש העניקו לכת סכומי עתק והעלו אותה לדרגת חיילת מובחרת של העילית הנאמנה – דרגת הכת אליה מגיעים האנשים המוערכים ביותר על ידי היוזי. דרכה ודרך אנשים כמותה, היוזי יצליחו יום אחד לצאת לחופשי ולשלוט שוב על הבריאה. מכיוון שמעולם לא ידעה שיש דרך אחרת לחיות ולא ציפתה מהחיים יותר מאשר סיפקו לה הסאלמלין, ברקת הרמונית הייתה שבעת רצון מחייה. היא חיסלה את מי שהיא צוותה להרוג, ואז חזרה אל המקדש החבוי תחת החולות כדי לעבוד את האלים. היא לא רצתה דבר נוסף, כל דבר אחר בבריאה לא היה בעל חשיבות. היא לא הייתה מאושרת, אבל גם לא אומללה, וזה היה מספיק טוב עבורה. אך הזמנים משתנים, ולילה נוראי אחד ניפץ את שלוות חייה המושלמת של ברקת. לא הייתה כל סיבה נראית לעינה של ברקת אשר גרמה לשינוי זה. היא עבדה באותו הזמן – עוקבת אחר שופט בעיר תִפְאֵרֶת – כאשר אור מסנוור האיר בתוך ראשה. קול עתיק כמו הבריאה דיבר אליה וסיפר לה על גורל חשאי ועצום בהרבה מכפי שהיא אי פעם חלמה. הקול היה שייך לשמש הבלתי מנוצח, אשר פרש עליה את כנפיו, ופתח את מוחה וגופה לזרמים הנסתרים של המהות הקיימים מסביבה וחנן אותה ביכולות קסומות ועצמתיות שלא היה ניתן לחזות בעידן זה. הוא השגיב אותה במובן המילולי של המילה, וסימן הנשגבות היה טבעת ריקה אשר נצרבה באופן מסתורי על מצחה. הטבעת סימלה את הלילה – כלומר, את צל הבריאה המוטל על השמש הבלתי מנוצח, ובזמן זה סוכניו השנונים והערמומיים ביותר פועלים – והוא זהר בעת שהיא השתמשה בכוחה בדרכים מסוימות. היא לא הבינה מה קרה לה באותו הזמן, אבל היא הרגישה פרץ גאווה ואמון שבער בה לאחר שהפכה לנשגבת, וההרגשה גרמה לה להרגיש שייכות מוזרה ובלתי ניתנת להסבר. היא חזרה מלאת אנרגיה וחיות אל ביתה כדי לחלוק את החדשות הטובות עם זקני הכת והאחראים עליה. השיבה הביתה לא הייתה נעימה. האדם הראשון לו היא סיפרה היה סַהָאן. הוא היה אחראי על אימוניה, ארגן לה את החוזים, והכיר אותה טוב יותר מכל אדם אחר. הוא היה האיש שהעניש אותה כאשר היא למדה לאט מדי, והאיש שתמיד הילל אותה כאשר ריצתה את היוזי. דרכו היוזי הביעו את אהבתם לעבודה שהיא ביצעה. הוא לא היה אדם נעים הליכות ובעל מזג חביב, אבל הוא היה גאה בה והעריך את ניצחונותיה. היא הרגישה קרובה לסהאן ובטחה בו, וחשבה שאם יש אדם בעולם שיוכל להסביר לה את משמעות הנשגבות, יהיה זה סהאן. הוא לא חלק עימה את האושר או את ההתרגשות כאשר היא סיפרה לו את אשר עבר עליה. לעומת זאת, הוא החוויר ועזב אותה כדי להתייעץ עם הכוהנים הזקנים. ההבעה על פניו כאשר עזב לא הייתה מבוכה מחוסר ידיעה או של התעניינות, היא הכירה את ההבעה הזאת וראתה אותה פעמים רבות במהלך עבודתה – היה זה פחד. מוטרדת רבות מהעובדה שמורהּ הרוחני הרגיש כך, היא עקבה אחריו לחדר שבו זקני הסאלמלין נפגשו והאזינה בינות לצללי הדלתות. כאשר סהאן מסר להם את אשר ברקת סיפרה לו, הזקנים הגיבו בדיוק כמוהו. נראה שהם ידעו היטב מה עבר עליה, והחלו להתווכח בינם ובין עצמם בפחד. ברקת לא הבינה את כל הדברים שנאמרו אודותיה, אבל החלטתם הסופית הייתה ברורה דיה. הם ציוו על סהאן לחזור אל החדר בו הוא עזב אותה ולעכב אותה בשיחה על ההשלכות של מצבה החדש. באותו הזמן, הזקנים יפתיעו אותה בכלי נשק עתיקים שאדוניהם היוזי העניקו להם ויהרגו אותה לפני שהיא תהיה מודעת כלל למה היא הפכה. נשימתה נעתקה אז באימה נוראית, כל תקוותיה וגורלה היו תלויות על תשובתו של סהאן. ותשובתו הייתה מהירה. האדם הזה – אשר בו היא שמה את מבטחה, אשר אותו היא כיבדה ולמדה לאהוב בדרכה המיוחדת – הבטיח שיעשה כמצוות זקני הסאלמלין, מבלי מילת הגנה לטובת תלמידתו. דמעות צרבו את עיניה של ברקת הרמונית, וליבה כמעט נדם כאשר ההלם סחרר את ראשה וגרם לה לבחילה. אך בו זמנית, האימונים שלימדו אותה לשרוד לא הכזיבו. היא הסתירה את עצמה בצללים כאשר סהאן חלף על פניה ועקבה אחריו כאשר הגיע לבצע את זממו ולבגוד בה. וכאשר שניהם היו לבד, היא הרגה אותו. היא ברחה מהמקדש בבהלה שגרמה לה לחשוב כאילו כל זה היה חלום, רוצה למות ולא לחיות בעולם שבו האנשים שבהם היא בוטחת פתאום פוחדים ממנה ורוצים להורגה. היא מעולם לא סומנה לרצח ונרדפה כמו חיה פראית. מעולם לא בגדו בה. זה כמעט שבר את רוחה ואת שפיותה. הדברים אותם ברקת למדה לאחר מכן הבהירו לה מדוע לאנשי כת הסאלמלין ולאדוניהם היוזי הייתה סיבה לפחד ממנה. לפי דבריו של מלומד שהיא פגשה בעיר צ'אירוסקורו, נשגבי השמש נולדו בשחר העידן הראשון כדי להילחם במלחמה על גורל הבריאה. בנושאם את כוחו של השמש הבלתי מנוצח, הם הביסו גזע של שדים רודנים וכלאו אותם באי-שם מחוץ לבריאה. פעם הם היו אדוני הבריאה והמלכים הבלתי מעורערים של כל הדברים הקיימים, ועתה הם נדרו על שמותיהם האמיתיים שהם לא יסבלו יותר את קיום הבריאה. הם נעלמו לאחר מכן אל התופת אותה הם יצרו כדי לברוא יצירים נחותים מהם ולרקום תוכניות לעידני עידנים בתקווה שיום אחד יזכו לחופש. ההבנה גרמה לכל המאורעות להיות ברורים הרבה יותר, אך דבר לא ריכך את מכת הבגידה. בזמן הזה, היא נלחמה כדי לצאת מהמקדש, כאשר הגונגים של האזעקה מצלצלים בבהלה. לאחר הבריחה היא פנתה צפונה, ובסופו של דבר הגיעה אל צ'אירוסקורו. מלבד היות צ'אירוסקורו עיר גדולה שניתן להתחבא בה בקלות ולאבד באותה קלות את דרכך, היא הייתה עיר נמל משגשגת. היא התכוונה להתחבא שם ולבדוק שהסאלמלין לא רודפים אחריה, לאחר מכן היא תעלה על סירה ותראה לאן הרוח תשא אותה. אך כאשר היא הגיעה אל העיר לאחר שבועות של מסע קשה ואוכל מועט, היא למדה שתי עובדות חיים קשות ומכוערות. הראשונה הייתה מעשית וקלה דיה לפתור, אבל השנייה מטרידה אותה עד ימים אלו. למעשה, זאת הייתה הסיבה שהיא כעת נמצאת בנקסוס, עוקבת ללא לאות אחר סיליין צ'איסה, כשכוונות רצחניות במוחה. העובדה הראשונה הייתה שללא כסף, היא לא יכולה להגיע לשום מקום, על סירה או בכל דרך אחרת. אף על פי שתהליך הנשגבות הקשיח את גופה, טיהר אותו מכל פגם, הסיר ממנה כל דאגה של מחלה ומחק אט אט את דרך החיים ששטיפת המוח של הסאלמלין כפתה עליה כל ימי חייה, היא עדיין הייתה צריכה לאכול. עיר גדולה כצ'אירוסקורו לא הייתה מקום נאות לציידת, ועל אף היותה עיר נמל, לברקת הרמונית לא היה מושג כיצד ניתן לדוג. וככל שהיא בילתה זמן עם עצמה, היא הבינה שנבצר ממנה עולם של חוויות והעובדה שהיא לא יודעת לדוג היא הפעוטה מבין צרותיה. היא לא ידעה היכן לחפש עבודה וכיצד למצוא מחסה הגון בכסף מועט. היא אפילו לא ידעה היכן לרחוץ את בגדיה או לקנות בגדים חדשים. למרות כוחותיה ויכולותיה המיוחדים, היא חזרה להיות אותה ילדה מפוחדת ונטושה לפני שהסאלמלין פרש עליה את חסותו. לאחר לילה ארוך של שינה נחוצה ביותר והליכה ארוכה באור השמש, ברקת הבינה שהיא לא נמצאת ללא עזר כנגדה. אמנם הסאלמלין לא לימדו אותה על העולם מחוץ למעגל ההשפעה המעוות שלהם, אבל הם לימדו אותה כיצד להתקיים בו. הם הפכו אותה לרוצחת מעולה וחסרת חרטות. הכישרונות שהעניק לה השמש הבלתי מנוצח גרמו לעבודתה להיות קלה אף יותר, והגישה המנותקת של האל שלה לאחר שהפך אותה לנשגבת הניחה לה לפרש כרצונה כיצד להשתמש בהם. שיחתה היחידה והכושלת עם סהאן בנוגע לכמות הכסף אותה הכת מרוויחה על ביצוע עבודתה – אשר גרמה לה לספוג מלקות על תאוות הבצע שבה – גרמו לה להאמין שהיא יכולה להתפרנס היטב מהמקצוע אותו למדה. כך שהפתרון לבעייתה הראשונה דרש ממנה רק ליישם את הכישרונות שכבר היו טבועים בה. למרות משגים וטעויות שנגרמו מחוסר ניסיון, היא בנתה לעצמה מוניטין של רוצחת מיומנת להשכרה. היא אפילו חשבה להעלות את מחיריה הצנועים. אך זה היה הפיתרון הפשוט, וזה הותיר לה את הבעיה השנייה והקשה יותר לפיתרון – הנשגבות. זמן רב חלף, זמן שבו היא ביססה את המוניטין שלה, מצאה מקום לחיות בו והציבה התראות למקרה שהסאלמלין ינסו ללכוד אותה. הכוונה המקורית שלה הייתה לתפוס סירה ולברוח מהעיר ברגע שיהיה לה מספיק כסף, אבל ככל שהזמן חלף הרעיון הפך למרתיע יותר ויותר. רוב החיים שלה חלפו במקומות מסתור וחבויים מן העולם, והיה לה נוח בסביבת חייה החדשים. לאחר שהתמקמה בנוחות בעיר צ'אירוסקורו, היא לא רצתה לעזוב ולהגיע אל מקום אחר בעולם שהיא לא הכירה בכלל. יתרה מכך, היא לא שמעה דבר מהשמש הבלתי מנוצח מאז הנשגבות בנוגע לתוכניותיו כלפיה. לא היה זה הסגנון שלה, לצאת ולחפש את מבוקשה, אלא להניח למאורעות לגרור אותה. היא העדיפה שמטרותיה יהיו מונחות לפניה ושהיא תוכל לבצע אותן אחת אחרי השנייה. מבלי כל הדרכה, היא הרגישה חוסר נוחות וחסרת משמעות. זאת, מבלי להוסיף את העובדה שהיה בה גם פחד נוראי שהיא תאכזב את השמש הבלתי מנוצח מבלי שהיא אפילו תדע מדוע. היוזי יכולים להטיל עונשים אכזריים על כישלון באמצעות הסאלמלין, כמה נורא יכול להיות העונש של האל שהקים צבא כדי להפיל אותם משלטונם? באותה הרגשת אי נוחות ששררה במוחה, היא עזבה את העיר כדי ללמוד למה היא הפכה ולחצוב את מקומה בעולם. בחיפושיה, היא עזבה תכופות את צ'אירוסקורו (אך אף פעם לא לזמן רב) כדי לדבר עם ההיסטוריונים והמלומדים מכל הגזעים. היא פרצה אל ספריות של העשירים והגיעה אל החורבות מן העידן הראשון, אליהן אנשים פחדו להתקרב. בעשותה כך, היא גילתה שהיה לה קיום קודם, בעידן הראשון. היא הייתה גבר אז, נבחר השמש, וחיה בעיני רוחה רגעים מחייו בהבזקים. הלוחם הזה נלחם בעריצים, אשר בסופו של דבר נכנעו והפכו ליוזי, משתמש בקשת עוצמה עשויה מאוריכלקום בוהק שנקברה יחד עם גופתו. לא לפני זמן רב, ברקת הצליחה לגלות מפיסות המידע היכן היה קברו של הלוחם והתגנבה אליו בשעות הלילה. לאחר שהצליחה להערים על מלכודות שונות וחמקה מהשומרים האלמותיים, היא מצאה ולקחה את הנשק המרהיב, מרגישה שלמה הרבה יותר מרגע שנגעה בו. אך חיפושיה לימדו אותה לקח חשוב ובלתי נשכח, ובו גם התגלה טבעו האמיתי של בעייתה השנייה. באופן ממשי ביותר, לא היה כל מקום בעולם עבור נבחרי השמש הבלתי מנוצח. נראה שהאנשים הממוצעים של הבריאה שנאו את נשגבי השמש באותה המידה כמו אדוני היוזי של הסאלמלין. לפי רשומות ההיסטוריה, נשגבי השמש הפכו לעצמתיים ביותר בעידן הראשון והפנו עוצמה זאת כנגד נתיניהם, בדיוק כמו השדים הרודנים שהם הדיחו. אם שושלות דמי הדרקונים, אשר כעת שלטו מעיר הקיסרות, לא היו פועלים, נשגבי השמש היו בסופו של דבר משעבדים ומשמידים את העולם כולו. כעת, כאשר התגלה שנשגב שמש נולד מחדש, דמי הדרקונים שלחו כוח חמוש הנקרא מצוד הפראא כדי להרוג אותו או אותה, כדי שההיסטוריה לא תחזור על עצמה. ברקת גילתה את ההיבט הזה בעידן השני בשגגה והייתה צריכה לקצר יותר מחיפוש אחד כדי שלא תמשוך לעצמה תשומת לב מיותרת. הידיעה שהסאלמלין רודף אחריה הייתה גרועה דיה, מבלי שתזמין את הכוחות החמושים של הממלכה למרדף אחריה. לעת עתה, ברקת החליטה שהיא מרוצה מכך שהיא מבצעת את העבודה שלשמה אימנו אותה וחיכתה לסימן שבו השמש הבלתי מנוצח יביע את רצונו. הסימן הזה התגשם לבסוף בצורתה של סיליין צ'איסה, אשר אחריה ברקת עקבה עד לעיר נקסוס. האישה הייתה מזקני כת הסאלמלין וברקת הכירה אותה מינקות. צ'איסה הכניסה את ברקת הרמונית לרזי הכת, מושחת אותה בדם כבשים על מצחה ומבטיחה את חייה לאדוניה השדים. צ'איסה קראה את התפילות בחגיגות האורגיה השנתיות, ועמדה בראש טקס כיול העונות הנמשך חמישה ימים בסוף כל שנה. צ'איסה לימדה את ברקת אודות היוזי ועל גן העדן שהם יבראו למשרתיהם הנאמנים כאשר יצליחו בסופו של דבר להשתחרר מכלאם. צ'איסה תרה לאורכם ולרוחבם של אזורי הדרום והמזרח בחיפושים אחר שרידים מהעידן הראשון, והחזירה אותם אל המצודה, אורגת סיפורים על גבורה וטרגדיה מהימים בהם השדים שלטו על העולם. צ'איסה אפילו קרעה את הגבול בין המציאויות השונות יותר מפעם אחת וזימנה שדים נחותים מהחוג הראשון כדי שישרתו את הכת במשך שנה ויום. בזמן התבגרותה, ברקת ראתה בסיליין צ'איסה את דמות האישה שרצתה להיות. לכן ברקת הייתה שבורה כאשר שמעה את קולה של צ'איסה קורא לדמה לפני כולם ובקול הרם ביותר, לאחר שהפכה לנשגבת. היא וצ'איסה לא היו קרובות כמוה וסהאן, אבל גזר הדין המר מפי האישה שהעריצה פגע בה באותה העוצמה, ואולי אף יותר, מאשר מבגידתו של מורה הרוחני. כל שנות ההקדשה והעבודה הקשה של ברקת לא גרמו לצ'איסה להסס כשחתמה על גזר דין המוות עבורה. אפילו כעת, כאשר היא הבינה את הרוע שהסאלמלין גרמו בשירות היוזי, חוסר ההגינות האחרון הזה היה תלוי כאבן על ליבה. לאחר בריחתה מן הכת, ברקת הייתה מוכנה לבלות את שארית ימי חייה בצ'אירוסקורו ושמחה לשמור על מרחקה מהסאלמלין, אבל צ'איסה לא התירה לה. לא לפני זמן רב, צ'איסה עצרה לזמן מה בצ'אירוסוקורו עם שיירת גילדת הסחר בדרכה אל העיר נקסוס, ושמועה גונבה לאוזנה שברקת הרמונית גם כן שכנה בעיר. ולהוסיף חטא על פשע, צ'איסה זימנה שד חכם וערמומי אל העולם הזה וציוותה עליו להמתין לבואה של ברקת הרמונית ואז להרוג אותה. סוכן של צ'איסה ארגן חוזה מזויף ושלח את ברקת אל מלכודת השד. הם לא העריכו אותה כיאות וברקת נמלטה וחזרה לחסל את איש הקשר שרימה אותה. היא הרגה אותו באיטיות, ולפני שנפח את נשמתו, הוא מסר לה את שמה של צ'איסה והיכן ניתן למצוא אותה. צ'איסה עזבה אל נקסוס כדי לפגוש אנשי קשר, כך הוא אמר, והחלטה התגבשה בליבה של ברקת הרמונית. אם הסאלמלין לא רצו לעזוב אותה לנפשה בעולם שכבר חשב עליה כעל תועבה, היא תשיב להם באותו המטבע. אם אנשים כמו סהאן וצ'איסה חשבו עליה כעל האויב, היא לא תאכזב אותם. היא תיטול בידיה את הכוח שהעניק לה השמש הבלתי מנוצח ותלמד את הסאלמלין – ואחרים כמותם – לפחד ממנה בלב שלם. היא קיבלה את הכיוון שלו היא ציפתה, ועזבה באותו הלילה כדי לרדוף אחר השיירה שנשאה הרחק את צ'איסה. ברגע זה היא ממתינה, לא מאיצה בעצמה לחסל את סיליין צ'איסה ואת הבאים בתור ברשימה מקרב הסאלמלין. היא עקבה אחר צ'איסה במשך מספר ימים, והתנהלות חייה היו כדגם קבוע וחסר עניין. צ'איסה החלה את יומה בשוק הגדול עם נהג השיירה שהביא אותה אל נקסוס. הם מכרו את מטען זכוכית הברזל שעבדי הגילדה והאיכרים המקומיים מצאו עבורם בחורבות של צ'אירוסקורו. פיסות הזכוכית היו קטנות כרסיסי ראשי חץ וגדולות כראשי חניתות ורסיסים בגודל של פגיונות שניתן היה לשלב במגנים או בשריונות. החומר שמר על חודו תמיד, ורק מספר כוחות מועטים בעידן הזה היו מסוגלים לשבור אותו. הזכוכית לא הייתה הצלחה מסחררת עבור הגילדה – במיוחד לא לעומת העסקאות הגדולות האחרות בשוק הגדול – אבל צ'איסה נטלה אחוז מהמכירות ונראה שהייתה מרוצה מסכום זה. כאשר רוב המטען נמכר, צ'איסה אספה את החתיכות שנשארו והלכה למכור אותם ליחידים מביתן ששכרה בשוק הקטן. לפני סוף היום, היא סגרה את הביתן כדי לערוך קניות עבורה, עד שהגיע הזמן לחזור, כאשר נפתח שוק הלילה. היו לה שני סבלים שנשאו ביניהם תיבה גדולה ושטוחה ועימם היא נכנסה כל לילה אל אותו הביתן באזור האוהלים הפרטיים. הביתן התפאר בכך שיש לו שכיות חמדה מכל קצוות הבריאה, ובבדיקה חשאית שהיא ערכה התברר שצ'איסה מכרה וסחרה בחפצים בעלי ערך פעוט שהיא מצאה במסעותיה, מתמקחת לאין קץ, כאילו הייתה שייכת לגילדה. שגרת יומה של צ'איסה לא השתנתה מאז אותו היום שבו ברקת הרמונית החלה לעקוב אחריה, כך שהיה זה עניין פשוט לבחור עד להיכן לעקוב אחריה ולהרוג אותה. בעזרת כישרונותיה ויכולותיה של ברקת, היא הייתה מסוגלת לבצע זאת בכל אחת משעות היום או הלילה. היא הייתה יכולה להיות בלתי נראית לכל חוש אנושי, לירות בעזרת קשת העוצמה מטווח של כמעט מאה מטרים, והיא הייתה בעלת חן וזהירה כמו חתול טורף. היא הייתה מסוגלת לצלוף בצ'איסה מבין הצללים ולהיעלם לפני שמישהו יהיה מסוגל להבחין מהיכן החץ הגיע. היא הייתה מסוגלת פשוט להמתין במורד סמטה, לקרוא בשמה של צ'איסה ולשפד את גרונה בחץ ברגע שתבחין בה. אם הייתה רוצה, הייתה מסוגלת לגשת אל הביתן שלה בשוק הקטן ולשסף את גרונה לנגד עיניהם של לקוחותיה ולברוח אל הרחובות הצדיים בבלבול שייווצר לאחר מכן. היא עדיין לא הכירה את כל הרחובות בנקסוס, אבל הייתה בטוחה שתוכל לברוח מרודפיה ולהיעלם לפני שמישהו יהיה מסוגל להניח את ידו עליה. הצד המעשי שבה ידע שהיא צריכה לירות בה מהצללים ולהיעלם. בדרך הזאת, הדבר ייעשה, והיא תוכל להמשיך הלאה. שתי האפשרויות האחרות כללו אלמנטים של סיכון שהגדילו את הסיכויים שיגלו ויזהו אותה, וסיבכו רבות את בריחתה. לכל אחת מהאפשרויות היה את הסיכוי לסיבוכים הרי אסון שיכולים להאט אותה או חלילה לגרום ללכידתה. אפילו אם כל הגורמים יהיו כשורה, הפרעה גדולה למסחר תגרום לכך שמועצת הישויות תשים אליה לב. המועצה לא הייתה מאיימת או בעלת מוניטין כמו מצוד הפראא – אשר יגיעו גם כן לחפש אותה אם תשתמש בכוחותיה העל-טבעיים כדי לברוח – אבל בנקסוס, אסור היה להסתבך עימם. אך כל הסיכונים המשמעותיים לא היו מסוגלים לשכנע את ברקת להרוג את צ'איסה מבלי שתדע מי הרג אותה. צ'איסה גזרה עליה דין מוות באכזריות, מבלי לחשוב האם ברקת מודעת לגורלה או לא. זה היה מעשה אכזר וחסר רחמים, והוא כמעט שבר את רוחה של ברקת. כעת, ככל ששנאה את צ'איסה ושאר חברי כת הסאלמלין, היא עדיין כיבדה את גיבורתה לשעבר מספיק כדי לחסוך ממנה השפלה זאת. הכוונה הייתה להתקרב אל צ'איסה מספיק, אבל להישאר רחוקה ונסתרת כדי לא להתחיל בהלה המונית. ברקת חשבה על כך במהלך הימים האחרונים, ובליל אמש, היא בחרה את המקום שבו הכול יתרחש. כל שהיה נחוץ כעת היה שהיא תסיים את עסקיה באוהל הפרטי של מוכר שכיות החמדה ותגיע אל עגלת הנסיעה המונעת על ידי גלגלות וכבלים הנמצאת בקצה רובע נקסוס. הלילה היה רק בן ארבע שעות, כאשר צ'איסה החליטה לחזור הביתה. סבליה הלכו אחריה, נושאים את המטען הכבד, ושכירי חרב הגיעו לפגוש אותה והקיפו אותה לאחר מספר סימני ידיים והעברת שקיק כסף מצלצל. זה היה מעט חריג עבור צ'איסה, אשר בדרך כלל נמנעה מליווי שכלל יותר משומר אחד. השינוי הקל הטריד את ברקת, אבל היא מצאה הסבר הגיוני לאחר רגע. צ'איסה ערכה עסקאות במשך מספר ימים עד עתה, כך שאולי היא נושאת עימה את רווחיה. זה יסביר את השמירה העודפת, ברקת חשבה. נכון, ישנה גם אפשרות שאיש קשר או מרגל של צ'איסה הבחין באופן כלשהו בברקת הצופה ועוקבת אחריה במהלך הימים האחרונים ואמר זאת לאישה, אבל זה לא הטריד אותה. אם צ'איסה חשבה שחמשת הבריונים יספיקו כדי להגן עליה, אז היא לא העריכה נכונה את הסכנה העומדת מולה. כך, בזמן שהם עשו את דרכם במעלה רחוב הנווד לכיוון תחנת עגלת הכבלים, ברקת עמדה והחלה לעקוב אחריהם כמו צל לאורך גגות העיר שמהם היא השקיפה על המתרחש. ברקת הרמונית עקבה אחר החבורה עד שכולם עלו על כרכרת הכבלים הממתינה, ואז הגבירה את קצב הליכתה, משאירה מאחוריה את כלי התחבורה. היא ידעה שהכרכרה נסעה מרובע נקסוס אל גבעת השומר המאוכלסת בצפיפות ומשם אל רובע האש הנודדת ושצ'איסה יורדת רק בתחנה האחרונה. רובע האש הנודדת לא היה המקום הבטוח ביותר בנקסוס – רובו עדיין היה מזוהם באנרגיה פראא שגרמה למציאות שבו להיות בלתי יציבה – אבל פאתי הרובע היו מיושבים, ואל חלק זה צ'איסה הגיעה בסיומו של כל יום. לאחר שירדה מהכרכרה ופרקה את סחורתה, מפעיל הכרכרה היה מעביר את הכרכרה אל כבל הפונה הרחק משם ועוזב כמה שיותר מהר את האזור, עוזב את צ'איסה לבדה בפינה כמעט נטושה של נקסוס. במקום זה ברקת תתעמת איתה ותהרוג אותה. אך שומרי הראש הנוספים שינו את המצב, כך שברקת תצטרך לשנות את תוכניתה ולהגיע במהרה אל רובע האש הנודדת. אמנם הכרכרה הייתה איטית והעלתה והורידה נוסעים אחרים, אבל ברקת רצתה להיות מוכנה ולנוח מספר רגעים לפני שהמטרות שלה יגיעו. היא הייתה צריכה מקום עם נוף טוב, כך שניתן יהיה לפגוע בשיירה של צ'איסה ממספר מקומות שונים. היא הייתה צריכה לנוע ממקום למקום כדי שלא יזהו את מקום מחבואה, וגם כדי להשלות אותם שקיים מספר גדול יותר של רוצחים ולשתק את צ'איסה כך שלא תדע להיכן לברוח. ההיסוס הקל הזה יעניק לברקת את הזמן הנחוץ לרדת אל הקרקע ולטפל אישית בצ'איסה. אבל כדי למצוא מקום כזה היא צריכה להחיש את צעדיה, כך שהיא רצה כשהכרכרה מאחוריה, משתמשת להתמצאות במגדל שמירה גבוה ובעמוד של אשליות פראאיות שהכתים את שמי הלילה ונמצא במרכז רובע האש הנודדת. הגבעות התלולות שעליהן העיר נקסוס נבנתה הקשו על מסעה, אבל לא במידה למנוע ממנה להגיע אל המקום מספיק זמן לפני מטרתה. היא קפצה מגג אל גג לאורך הרחובות הרחבים, רצה במהירות על גשרים בין המגדלים, כאשר היו כאלה, ואפילו רצה על חבל שנשא שלט המכריז על הגעת זמן כיול העונות כדי לחצות רחוב אחד רחב ביותר. היא לא הרעישה כלל בזמן ריצתה; לא מסיטה ממסלולו אפילו רעף בודד. מבחינת העולם היא הייתה רוח שלא מותירה עקבות. היא חלפה במסעה מלב רובע נקסוס לאורך גגות הבתים אל גבעת השומר ומעל לחומת השומר תחת מגדלי השמירה המאוישים בשכירי חרב המשקיפים על רובע האש הנודדת כשאיש לא מבחין בה. היא האטה מעט את קצב ריצתה ברובע האש הנודדת מכיוון שהבניינים היו יותר מרוחקים אחד מהשני ובנויים יותר ברישול, אבל היא ידעה שהיא מקדימה בהרבה את קורבנה. התקדמותה אל קצה קו כרכרת הכבלים הייתה יותר זהירה וחשדנית, בודקת היטב את המקום המתאים ביותר למארב. זמן קצר לאחר שבחרה את המקום, נשמע רעש לחישה של רעף אבן המחליק ממקומו ממרחק של שני בתים מאחוריה. היא הביטה אחורנית והבחינה ברגע האחרון בדמות מבצעת גלגול לפנים תוך כדי זינוק בעצלתיים ונוחתת על גג במרחק של פחות ממאה מטרים ממנה ונעלמת בצלליו של בניין גבוה. ברקת הייתה מסוגלת להבחין רק במעט פרטים ברגע זה, והיא לא אהבה את אשר ראתה. הדמות הייתה גבר רחב כתפיים, גבוה ולבוש בחליפת עור וצמר שחורים. ברדס כיסה את פניו, והוא נשא קשת שחורה כעורב בידו השמאלית וחץ היה מתוח על מיתר הקשת. והוא התקרב אליה כפי שהיא התקרבה אל מקום המחבוא הראשון שלה. ברקת לא ידעה האם איש הבחין בה או לאו, או מדוע היה כאן, אבל החליטה לחשוב על הנורא מכל. רוב הסיכויים שהערכתה הראשונה, שסיליין הוזהרה מראש, היו נכונים, ושהאדם היה שומר ראש שנשלח קדימה כדי לבדוק אם הכול כשורה. או שהוא היה רוצח מכת הסאלמלין שנשלח יחד עם צ'איסה ותיפקד כשומר ראש. בכל מקרה, ברקת הייתה מסוגלת לשמוע את כרכרת הכבלים מתקרבת במרחק, והבינה שלא חשוב מי היה האיש, נוכחותו סיבכה את המצב לאין שעור. ברקת קיללה את תסבוכת המצב והניחה חץ על מיתר קשת העוצמה ורצה הצידה כשמבטה מופנה קדימה אל המקום ממנו היא באה. היא המתינה שהרודף המסתורי יזנק שוב לפני שגם היא תעשה זאת ותטפל בו אישית. התזמון שלה היה ללא רבב, ולאיש לא היה מקום לפנות בעת שברקת הפעילה את מלכודתה המאולתרת. כאשר הוא זינק לאוויר, בזווית גבוהה שתקל עליו לחצות את הסמטה מתחתיו, ברקת עזבה את הצללים וזינקה מעלה אל חומה גבוהה לשמאלה. פניו פנו אליה באותו הרגע, אבל היה זה מאוחר מדי עבורו. מסובבת את גופה בחן בהיותה באוויר, היא ירתה את החץ לכיוונו ועוד אחד לכיוון גבו בעת שלא היה לו מקום לתמרן. כיוון החצים היה מדויק והוא נאלץ להפנות את גופו לאחור וליפול בצורה מגושמת לפני שהגיע אל הגג שהיה מטרתו. באותה העת, רגליה של ברקת נגעו בחומה אליה היא זינקה, ותוך הנעת גופה היא זינקה ממנה. תנופתה נשאה אותה אל מפלס גבוה יותר בגג סמוך, ונחתה על ברכיה כשרגליה צמודות. פחם ולשלשת ציפורים על הגג לא הועילו רבות לנחיתה רכה, אבל היא נעצרה בתנועה מלאת חן, מפנה שוב את גופה כשקשת העוצמה בידייה ומכסה על עקבותיה. ברקת ספרה אחורנית משלושים ואז קדימה, והרודף לא הופיע. כאשר הייתה בטוחה שהאזור חופשי, היא חצתה לצידו הנגדי של הגג וצנחה ממנו אל מרפסת ריקה. מחצית מבתים אלו נשרפו באש, והשאר היו נטושים, כך שהייתה צריכה רק להיכנס דרך החלון וכל המקום שייך לה. בתוך הבניין, היא הייתה יכולה לנוע מחלון לחלון ומקומה לקומה מבלי להקריב את נקודת הראייה שלה. היא מסוגלת להגיע אל קומת הקרקע מבלי שיבחינו בה – ולחסל את שומרי ראשה של צ'איסה במהירות. לאחר מכן יהיה פשוט להצמיד את צ'איסה אל הקרקע ולהראות לה מה הייתה ההרגשה להיות רדופה ושנואה. כאשר הכרכרה התקרבה, ברקת הרמונית נכנסה אל תוך הבניין והכריחה את עצמה להמתין בסבלנות. זה סוף הסיפור, לא היה כל צורך למהר. היא עדיין הייתה צריכה לתכנן תוכניות חלופיות, להירגע, לירות חצים בדיוק ולא לבזבז אותם. תכנון ומודיעין מוקדם היו טובים מאוד, אבל כפי שהיא למדה בעיר תפארת, לעתים דברים בלתי צפויים מסוגלים להרוס את התוכניות הטובות ביותר. אסור היה לה לתת למחשבות ארעיות להסיח את דעתה כעת. ההמתנה עמדה להשתלם בקרוב, והמחשבה הזאת מילאה אותה בסיפוק מריר, בעוד היא התכופפה והביטה בכרכרת הכבלים הכמעט ריקה העוצרת מתחתיה. שומריה של צ'איסה ירדו מהכרכרה, לאחר מכן סבליה, ולבסוף היא עצמה. כאשר כל הציוד הורד מהכרכרה, הנהג מיד שינה כיוון, וברקת הרמונית הוציאה מאשפתה את החץ הראשון. לפני שהייתה מסוגלת לירות, משהו נפל לרגליה והסיח את דעתה. היא הביטה לעבר הרעש וראתה שניים מחציה נחים על הרצפה המטונפת, ומישהו שהיא אפילו לא שמה לב אליו עמד לידם. האדם הזה היה הרודף הלבוש בשחורים שהיא הייתה יכולה להישבע שהרגה לפני רגעים מעט, וכאשר הביטה לעברו, נראה שהוא קורם עור וגידים מתוך הצללים שהשתרכו מקודקוד ראשו ועד לסנדלי רגליו. חשוב מכך, הוא כיוון לעברה חץ עם ראש בזלת במרחק של פחות מחמישה מטרים בעת שנשקה היה בכיוון של תשעים מעלות משלו. "אני מאמין שהם שייכים לך," הגבר אמר ברכות. "אך דומני שעליך להסביר לי מדוע את אוחזת בקשת הזאת, שודדת קברים. היא הייתה שייכת לאדם יקר לי מאוד." | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |