|
|||||
|
המהלכים בשלג - פרק מתוך ספר
קתרין פישר עברית דורית לנדס |
|||||
|
|
|||||
| אנו שמחים להביא לכם פרקים ראשונים מספר פנטסיה חדש שראה אור לאחרונה בסדרת המדע הבדיוני והפנטסיה של הוצאת עם עובד בעריכת דורית לנדס. | |||||
| דש הספר עולם אכזרי שכולו לובן אינסופי, בקצהו ממלכה קרועה ומסוכסכת ובקצה האחר ישימון קרח, ובו שוכנים המהלכים בשלג, יצורים מסתוריים חורשי רע, מכשפים רבי כשרונות. גודרון, המהלכת בשלג, השתלטה על הממלכה, ולשלטון האימים שלה לא היה סייג. שום חרב לא יכולה לכשפי הרוניות שלה, אך היא מתייראת מאדם אחד בלבד. כשהוא מסרב לדרישותיה, היא פוגעת בידידיו, מטילה קללתה על הממלכה ונעלמת. משלחת קטנה ונואשת, ברוכאל הענק ובן חסותו קארי, ג'סה ות'ורקיל, האקון ועוד שותף מסתורי המצטרף לחבורה בדרך, יוצאת לצלוח את השלג כדי לקיים את העימות הבלתי-נמנע. "סיפור מסעיר...סיפור הכובל בעבותות קסם, ומלהיב את הדמיון" הטיימס "עולם מרגש, מקפיא, שכולו קסמים ואימה עם נופך צפוני ותמונות יפהפיות שרודפות אותך" מייל און סנדי המהלכים בשלג קתרין פישר זו היתה הדלת האחרונה במסדרון. כשהלהבות הבהבו מעל הדלת, הן גילו לעין המתבונן כי המנעול הוברח; שרשרת ברזל כבדה הונחה לרוחב הדלת, ואילו רצפת החומר שנחה מתחתיה האדימה מרוב החלודה שהתפוררה וצנחה עליה בכל פעם שפתחו ונעלו אותה במרוצת כל אותן שנים. הסוהר האחראי תלה את העששית שלו על מסמר, הוריד את המפתח מעל החוט המלוכלך שהקיף את צווארו, והחדיר אותו לתוך חור המנעול. אחר כך הוא הפנה את מבטו לאחור. "למה אתה מחכה?!" נהם האיש הגבוה והרחב שניצב לצידו. "תן לי לראות מה היא מסתירה שם בפנים." הסוהר הצטחק; לא היה לו שום ספק שהוא שומע פחד בקולו של הדובר. הוא סובב את המפתח בשתי ידיו, אחר כך משך והסיר את השרשרת האדומה שהשילה קילוח של פתותי חלודה, והדף את הדלת. זו נפתחה, אך מעט-קט. אפלה וריח טחוב בקעו מתוך הסדק השחור. הוא נסוג למרחק של צעדים רבים, הושיט לזר את העששית וטלטל את ראשו בתנועה חדה. כושר הדיבור נשלל ממנו כאשר עקרו את לשונו מפיו. כך וידאה שישמור על סודותיה. הזר היסס; רוח פרצים הסיטה את שערו והוא הסתובב ותר בעיניו לאורכו של מסדרון האבן, כאילו השתוקק לפתע לחמימות ולאור. ועל פי מה ששמעתי, חשב הסוהר, לא תזכה עוד לעולם להתענג על כל אלה. ואז הרים האיש את העששית ודחף את הדלת. בזוהר האדמדם בחן הסוהר בריכוז את פניו, את ידו הכבירה כשזו לפתה אבנמזל שהיטלטלה על צווארו. האיש נכנס פנימה, לאיטו. הדלת נסגרה. בחוץ עמד הסוהר וחיכה, והקשיב. אף הגה לא בקע מן החדר, והוא לא העז להתקרב לשם יותר מדי. הוא פותח את הדלת ונועל אותה זה שש שנים, ובמהלכן הכניס פנימה את גודרון המכשפה, ואת הגמד הזקן והנכלולי שהביאה איתה. מלבדם לא הגיע לכאן איש במשך כל הזמן שחלף - עד היום, עד שהופיע אדום-הזקן המחוספס הזה. במשך שש שנים הוא השאיר את המזון ליד הדלת, ופינה אותו משם, אכול-למחצה; הוא שמע רשרושים ותנועות ומעולם לא הסתכל פנימה. אבל בלילה אחד מלילות - הלילה ההוא, לפני כשנה לערך - לאחר שכבר עבר כמחצית המסדרון, הוא הסתובב והסתכל לאחור והאור העמום שהבליח הראה לו את היד ההיא, גרומה כציפורן, מרימה את המגש. הדלת נפתחה עכשיו לפתע; הוא נדרך מיד, ידו נחה על סכינו. האיש רחב-הגרם נראה בפתח, כשהוא נושא משהו כבד, עטוף בפרוות דוב ישנות. הוא ערסל את משאו בשתי זרועותיו, ומה שנמצא בפנים התנועע בין הקפלים הכבדים על כתפו. היצור השמיע קול נמוך, נטול מלים ומוזר. האיש השתנה בדקות שחלפו. פניו החווירו, קולו נעשה שקט. "אמור לה," סינן לעברו מבין שיניו, "כי לא אסגיר את סודה. איטיב לשמור עליו, איטיב בכך יותר ממנה." הוא דחף את הנוטר הצידה, וצעד בין הלהבות והצללים של מנהרת האבן. הסוהר חיכה; חיכה עד שהדממה הסיגה את הדיהם הרחוקים של השרשרות והשערים. ואז, החליק בגניבה את העששית שלו סביב הדלת והביט לתוך החדר. הוא ראה תא קטן, ובו חלון אחד שנקבע גבוה בקיר, וגושי כפור נצמדו אל אדניו; יצוע נמוך; קש; אח מלאה אפר. הוא נכנס פנימה, בזהירות. על הרצפה היו שאריות של מזון, אך בכל אלה לא היה משום רמז למה שנמצא בחדר קודם לכן. רק כאשר הסתובב בכוונה ללכת, נתקלו עיניו במתכונות: שורות על גבי שורות של סלילים מוזרים, מתעקלים, ששורטטו על הקיר הלח, הסמוך למיטה. 1 צעיר ובודד, במסע ארוך, תעיתי ואיבדתי את דרכי, מה עשיר הייתי כשמצאתי לי אחרת... האולם היה ריק. ג'סה נדחקה פנימה והחלה לשוטט אנה ואנה בלי שום כוונה מוגדרת, כשהיא זוקפת את צווארון הפרווה העבה של מעילה מסביב לפניה. היא הקדימה. היה זה לילה מר ונמהר. השלג שהגיע עם הסופה הצטבר מתחת לדלת והתפזר על פני הרצפה. שלולית יין שמישהו שפך מתחת לשולחן קפאה ונעשתה לגוש אדום. היא הסיטה אותו ברגלה: קשה כזכוכית. אפילו העכבישים מתו על קוריהם; הרשתות הדקיקות התנועעו ברוח הפרצים. היא ניגשה אל האלון הכביר, עמוד העץ שצמח בדיוק באמצע האולם. הוא היה מעוטר לעייפה ברוניות ישנות ובסימני כשף, אבל מעל לכולם היה תגליף חדש שמחק אותם: נחש מעוות התפתל למטה בסלילים לבנים. היא הסירה מעליו את הכפור באצבעותיה הנתונות בכפפות. הנחש היה הסמל של גודרון. סימן של מכשפה. היא חיכתה, שחקה את הקרח לאבקה לבנה תחת עקבה. האור גבר לאט לאט. פינות של שולחנות ושטיחי קיר הופיעו מבין הצללים; עגלה נהמה בחוץ, וצעקתו של העגלון הדהדה ברחבי התקרה. ג'סה בעטה באש הקפואה. מדוע לא באה בשעה מאוחרת יותר - אז היתה נכנסת לה בנועם ואילו היארל היה מחכה לה, רק כדי להראות לו שלא אכפת לה, שהוא לא מסוגל לצוות עליה להישמע לו כפי שהוא רוצה. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. חמש דקות ארוכות החליקו-חלפו להן. ואז, הוסט אחד מהווילונות; צמית הבית נכנס פנימה והחל להוריד את התריסים. הכפור התבקע וצנח מעל החלונות הריקים; רוח צורבת נשבה פנימה והעלתה גלים בשטיחי הקיר. הוא לא ראה אותה. ג'סה התכעסה. היא התנועעה בקולניות, והתבוננה בו כשהסתובב לאחור בתנועה בהולה, ופניו חיוורים. ואז, כהרף עין, לא היתה בהם עוד אימה. הדבר הזה הכעיס אותה עוד יותר. "אני מחכה כדי לשוחח עם הוד מעלת היארל," התיזה לעברו בקול צלול. "שמי ג'סה בת הורולף." היא דיברה בקול שבו נהגה תמיד לפנות אל המשרתים; קול צונן ומרוחק במידה ניכרת. מאריקה הזקנה, המינקת שלה, נהגה לומר כי זהו קולה של הגאווה. ומה עושה מאריקה עכשיו? תהתה בינה לבינה. האיש הנהן ויצא. ג'סה שפשפה בנעליה את הרצפה בקוצר רוח. היא שנאה את המקום הזה. כל מי שנמצא בו היה מפוחד. הכל הסתובבו עמוסים בקמיעות ובאבנימזל; הם הקפידו לשלוח מבטים מסביבם קודם שדיברו, כאילו תמיד מצותתים לדברים הנאמרים. הכל בגלל גודרון. אשתו המוזרה של היארל. אומרים עליה שהיא יודעת מה אתה חושב, עוד בטרם ניצבת לפניה. ג'סה הצטמררה. האיש חזר שוב וכרע ליד האח הגדולה. היא ראתה את ההבהוב המבורך של הלהבות וחשה לעברן, חיממה את כפות ידיה ושפשפה בהן את פניה עד שלחייה כאבו. הצמית הוסיף כמה בולי עץ לאש הבוערת ויצא משם. ג'סה לא דיברה אליו. אנשים אמרו שכל משרתיו של היארל הם אילמים. בין שהיתה זו האמת ובין שלא, המשרתים מעולם לא דיברו. היא השתופפה מעל האש, והפנתה את מבטה לאורך האולם הגדול. פה ושם נהפכו שולחנות ושרפרפים על הקש. בקצה השני של האולם היה איזשהו משטח מוגבה; על הכיסאות שהוצבו שם נערמו כריות אדומות, והשולחנות היו מלאים בצלחות ועליהן שאריות מזון. ג'סה ניגשה לשם ולקחה קנקן מתכת כסופה. היין שבתוכו היה קפוא. היא הניחה אותו בקול חבטה. כשהסתובבה, אחד משטיחי הקיר מאחורי הכס הוסט הצידה וגבר קשיש נכנס, כשהוא מוביל נער בן גילה. היא הכירה את הנער מיד. ת'ורקיל האראלדסון היה דודנה הראשון; הם הביאו אותו לכאן לפני כשלושה חודשים. בגדיו משובחים, מעודנים מאוד, חשבה בלעג. מתאים לו. הגבר היה היארל ראגנאר. הוא היה עדיין גבוה, אך כתפיו שחו. הגלימה הכחולה המבוטנת תלתה ברפיון על גופו. הוא נראה כמו איש שכמש, כמי שכל לשדו וחיותו נמצצו מתוכו, ועיניו היו קטנות וקרות. היא קדה בפניו - הקידה המרושלת ביותר שיכלה לקוד. "יש לך הגינונים של אביך," ציין ביבושת. היא עקבה בדממה אחר ת'ורקיל שגרר שני שרפרפים ואת כיסאו של היארל; עיניו לכדו את עיניה והוא חייך לעברה, חיוך קצר, חיוור. נראה לה כי הוא חש שלא בנוח, אך שמח מאוד לראותה. כלל לא מפתיע. הרי כלא הוא כלא, אפילו אם אתה לובש בגדים משובחים. הם התיישבו. היארל נעץ מבטו לתוך הלהבות. לבסוף הוא דיבר, מבלי שהביט בהם. "אבותיכם היו אחים. חשבתי כי הם נאמנים לי, עד אשר הם חברו לאותה מערכה אחרונה, מטופשת של בני משפחת וולפינג. כל אויבי התלכדו להם. מה חבל ששניהם מצאו את מותם בשלג." ג'סה שלחה לעברו מבט זועף. "כשפיה של אשתך הביאו את השלג. היא זו שזיכתה אותך בניצחון בקרב." הוא כעס, אבל לא היה אכפת לג'סה. "מאז ומעולם היה היארל השליט בן למשפחת וולפינג. משום כך הם לחמו בך. אין לך שום זכות להיות היארל." היא קלטה את מבטו העצבני, המתרה, של ת'ורקיל. אך היה כבר מאוחר מדי. היא אמרה את הדברים. פניה להטו, ידיה רעדו. היארל נעץ מבטו קדורנית בלהבות. "משפחת הוולפינגים כמעט פסה כבר מן העולם," אמר. "אלה שנותרו נחבאים בחוות ובכפרים ובדירים, ונשיהם וילדיהם מחופשים כצמיתים, מחישים אותם פנימה כשפרשים עוברים בסביבה, נעצרים ללון. גודרון יודעת. היא רואה אותם. אני מאתר וחושף אותם בזה אחר זה. המנהיג, וולפגאר, נאסר לפני יומיים; הוא נמצא בחדר מתחת לרגליכם, כשקרח ועכברושים מארחים לו לחברה. וכעת הנה אתם." ידיו התחככו זו בזו, יבשות כנייר. "הנחתי לכם לנפשותיכם. השארתי אתכם בחוותיכם, האכלתי אתכם והנחתי לכם, עד עכשיו. כעת אתם בוגרים די הצורך והנכם מסוכנים." ג'סה עקבה אחר עיניו על הלהבות המרצדות. היא רצתה שהוא יסתובב ויביט בה, אך הוא מיאן לעשות כן. "אדמותיכם יינתנו לאנשים נאמנים לי, ואתם תתגוררו באיזשהו מקום אחר." "כאן?" שאל ת'ורקיל. "לא כאן." הוא חייך קצרות. "הרחק מכאן." ג'סה שמחה. היא נמצאה במקום הזה במשך יומיים, וכבר קצה בו. אבל היא לא בטחה בחיוך ההוא. "אם כך היכן?" היארל נע, כאילו חש לפתע אי נוחות. קמיעות הכסף והפטישת'ורים מסביב לצווארו נקשו אלה באלה. "אני שולח אתכם לחיות עם בני," אמר. לרגע אחד הם לא הצליחו להבין את כוונת דבריו. אחר כך חשה ג'סה בחילה; זיעה קרה בצבצה ונטפה על גבה. לאט לאט נשלחה ידה אל הסגולה שמאריקה העניקה לה. ת'ורקיל היה חיוור כסיד. "אינך יכול לשלוח אותנו לשם," השתנק בקול נמוך. "עצור לשונך והנח לי לסיים את דברי." ראגנאר הביט בהם עתה; היה זה מבט קשה, משועשע. "אבותיכם היו בוגדים; הם רצו למגר את שלטוני. אנשים רבים זוכרים אותם. האם אתם מצפים שאיישב אתכם בחוות, שאעניק לכם עדרי איילים ונדוניות של כסף?" "מדוע לא?" מלמלה ג'סה. "הלא לקחת את אלה שלנו." הוא צחק. "קראו לזה גלות, ודעו כי מזלכם שיחק לכם. לכל הפחות יהיו לכם איזשהם חיים. מחר תצאו לת'ראזירסהאל, עם אור ראשון. אני אעמיד לרשותכם ספינה וליווי, לכל הפחות עד טרונד. קשה לי לשער שאנשי ירצו להמשיך מעבר לשם." ג'סה ראתה שת'ורקיל רועד בכל גופו. היא ידעה שהוא לא מסוגל להאמין למשמע אוזניו; הוא היה מבועת. הפחד התפרץ מתוכו בזעקה פראית, נואשת. "אני מסרב לצאת לשם! אינך יכול לשלוח אותנו לשם, אינך יכול לשלוח אותנו אל היצור ההוא!" בתנועה מהירה אחת קם היארל והכה בו בפניו במלוא משקלה של כפפתו, כך שהוא נרתע לאחור על השרפרף ונפל בחבטה רמה על רצפת האבן. ג'סה תפסה אותו, אבל הוא התנער מידה. דמעות חרון נצצו בעיניו כשהוא קם במהירות על רגליו. "למד מהדודנית שלך," אמר היארל. "היישר מבטך אל הגורל. הייתי סבור כי אתה החזק מביניכם, אך אני נוכח כי עודך ילד." ג'סה אחזה את פרק ידו של ת'ורקיל בלפיתה עזה. מוטב לשתוק כעת. היארל התבונן בהם. "גודרון צודקת," אמר. "בוגדים מולידים בוגדים." ואז הוא התיישב בתנועה איטית, והעביר את ידו האחת במורד לחיו בתנועה לאה. "ועוד משהו צריך להיאמר." "מה?" שאלה ג'סה בצינה. הוא הוציא משהו מן הבטנה של מעילו ופרש אותו למולם: חתיכה עבה מעורו של כלב ים. היא ראתה את הוורידים הכחולים בעורו. "זו הודעה." ראגנאר הביט בהם, כמעט באי רצון. "אני רוצה שתיקחו זאת איתכם. זה בשביל ברוכאל גונארסון... האיש שמטפל ביצור. תנו לו את זה. אל תספרו על כך לאיש." הוא העביר את עיניו המיוגעות על פני האולם הריק. "קארי, יהיה כל ברייה שיהיה, בני הוא." נשתררה דממה. ואז הוא אמר זאת במפורש, "קחו את זה." במשך רגע ארוך ג'סה לא נעה. אחר כך היא שלחה את ידה ולקחה את החפיסה. המגילה שבתוכה רחשה כאשר החליקה אותה לתוך כפפתה. היארל הנהן, קם על רגליו, הזדקף לאיטו. הוא הלך צעדים אחדים ואחר כך נעצר. בלא שהפנה פניו לאחור הוא אמר, "בואו לכאן הלילה, לאחר שעות פסיקת-המשפט. גודרון מעוניינת לדבר איתכם. אינני יכול לעשות דבר בעניין זה." הוא הסתכל לעברם מעל לכתפו. "שמרו את סודי. אינני יכול לעשות שום דבר אחר למען קארי. אולי יכולתי, לפני שנים, אילו רק ניסיתי אז... אך לא כעת. היא תדע זאת." הוא חייך לעברם, חיוך מריר. "מעולם לא ראיתי אותו. אינני יודע מה הוא." בדממה שהתחדשה לאחר שהוא דשדש משם בכבדות, חבטה יונה בכנפיה על הגג. נוצה חלקה אחת הסתחררה וצנחה למטה דרך אלומת אור. "למה לקחת את זה?" שאל ת'ורקיל. ג'סה שאלה את עצמה אותה שאלה בדיוק. "אל תדבר בקול רם כל כך," מלמלה. הוא ניגש אל האש וכרע בקרבת האח המלוכלכת; ג'סה הצטרפה אליו. "אנחנו חייבים להימלט." "לאן?" "אל החווה שלך - הורולפסטד." "האנשים שלו כבר קיבלו אותה." היא משכה את הכפפה שלה. "לפני שלושה ימים." ת'ורקיל הביט בה. "הייתי צריך לדעת. ובכן, מה הטעם לדבר? איננו יכולים לעשות שום דבר - הוא שולח אנשים שילוו אותנו." "לת'ראזירסהאל." "ממממ." ג'סה השתתקה לרגע. אחר כך הביטה מסביבה. "ת'ורקיל..." "מה?" אבל הוא ידע את התשובה על כך. "היית כאן זמן רב יותר ממני. מה מספרים כאן על קארי ראגנארסון?" "שום דבר. איש לא מעז." ת'ורקיל הנמיך את קולו. "חוץ מזה, איש לא ראה אותו מעולם, חוץ מהאשה שהיתה נוכחת בזמן הלידה. היא מתה ימים אחדים לאחר מכן. אומרים שגודרון הרעילה אותה." ג'סה הנהנה. "כן, אבל יש שמועות..." "אותן שמועות ששמעת." ת'ורקיל התקרב אל האש. "היא החזיקה אותו כלוא כאן, באיזשהו מקום, בחדר שאין בו חלונות. על עורו פלומת פרווה כשל טרול. הוא קורע בשיניו את עורו מעליו בהתקפי הטירוף שלו. אחרים אומרים שעיניו כעיני הזאב. מהלכים סיפורים בשפע. מי יידע איזה מהם נכון? וכעת היא מחזיקה אותו בחורבה המכונה ת'ראזירסהאל. אומרים שזה נמצא בקצה העולם, הרחק-הרחק בשדות השלג. איש לא היה שם מעולם." היא קמה על רגליה. "גם אנחנו לא נהיה שם. אנחנו נתחמק. הרי הם לא יוכלו לפקוח עלינו עין כל הזמן." "גודרון יכולה. ולאן נוכל אנחנו ללכת בשממת הקרח?" אבל ג'סה כרעה לפתע, וקירבה את אצבעותיה הנתונות בכפפה לשפתיה. "שקט!" הם הפנו את ראשיהם ביחד. שטיח הקיר שתלה על הקיר שבקצה האולם הרעיד ורטט קלות, הדובים והציידים הדהויים שנרקמו עליו כאילו התנועעו מתחת ללכלוך. "מישהו נמצא כאן," לחשה ג'סה. "מישהו הקשיב לנו." 2 רחק מאשה שחוכמת כשף לה. הם חיכו, הם חיכו במשך רגע ארוך. ואז ת'ורקיל ניגש לשם, והדף בזהירות את הבד הטחוב. הוא התנדנד מתחת לידו. "יש כאן חלל," הפטיר. "אין מאחור קיר." וכיוון שלא נשמע שום קול הוא אסף את הקפלים העמוקים של הבד התלוי והחליק פנימה; לאחר מבט מהיר מסביבה, נעה ג'סה אחריו. הם ראו באפלולית קשת אבן בקיר, ומעבר לה גרם מדרגות המתפתל ועולה. עלו בו צעדים, שטופפו קלות. "אמרתי לך," לחשה ג'סה. "מי זה היה?" "אני לא יודע. קרוב לוודאי..." ואז הוא השתתק. מאחוריהם נכנס מישהו לאולם, מישהו דומם, שמהלך בלא צעדים, מישהו שהקפיא את האוויר. ג'סה חשה כיצד גבישים שהופיעו במפתיע מתקשים על פניה ועל פיה; היא חשה בקהות קרה שדקרה את עורה. ת'ורקיל לא נע ולא זע; כפור הבהיק על שפתיו. "זו גודרון," התנשם. וכאילו מי שעלה במדרגות שמע אותו, נעצרו הצעדים, והחלו לרדת שוב. לפתע חשה ג'סה פחד שכמותו לא ידעה מעולם. ליבה פעם בעוז; היא רצתה לברוח, היא נאלצה להיאבק בעצמה כדי להישאר על עומדה, כשהיא קופצת את אצבעותיה לאגרופים. לפניהם, הלכו הצעדים וקרבו; מאחור, באולם, פשט איזשהו קור נורא. היא לפתה בכוח את ת'ורקיל ומשכה אותו לבין שטיחי הקיר הכבדים והקיר; היה שם חריץ שחור, מטונף. משהו החליק על מעילו; שטיח הקיר הסתחרר ודמות קטנה וכפופה, עטופה ומכורבלת בשכבות של גלימות ומעילים, החליקה על פניהם ונכנסה לתוך האולם. "גודרון," שמעו אותו אומר, "את נעה כרוח רפאים." "אבל שמעת אותי." "חשתי בך." קולותיהם נסוגו לתוך החדר. הקור פחת, הפחד המקפיא ריפה לאט לאט את לפיתתו. ג'סה שמעה את נשימתו המצטמררת של ת'ורקיל; היא ראתה שידו רועדת כאשר הסיט בקלילות קפל של בד, כך שהם יכלו לראות חלק מהאולם. מישהו ישב בכיסאו של היארל, ונראה לא יותר מאשר ערימת אריגים מהודרים. אחר כך הוא הסיט את ברדסו לאחור, וג'סה ראתה כי זהו ישיש, דק וגמיש, ששערו אניצי לובן, ומבטו ערמומי ומתלכסן. "הם יוצאים לדרך מחר," אמר הישיש. "כפי שציפית." ג'סה הנדהמת לטשה מבטה בת'ורקיל. האשה צחקה. היה זה צחוק נמוך ומתגלגל שעורר נחשול חדש של פחד שזינק בבטנה של ג'סה. גם הישיש הצטחק. "והם יודעים כבר הכל על ת'ראזירסהאל, האסופים המסכנים." "מה הם יודעים?" שאלה היא. "אה, הם יודעים שהרוח מייללת בתוכו, וכי זו שממה של טרולים ורוחות בקצה העולם. שלא לדבר על מה שהמקום מכיל בתוכו." הוא ירק, אחר כך חייך. הם ראו בבירור את ידיה הלבנות של האשה, ואת שרווליה. בתנועה קלה הסיט ת'ורקיל את הווילון קצת יותר. גודרון עמדה באור שבקע מן החלון. היא היתה גבוהה וצעירה, ועורה לבן כנר; שערה היה בלונדי בהיר, והוא היה קלוע בצמות ארוכות ומורכבות שצנחו על גבה. שמלתה הכחולה-כקרח היתה מקושטת בפרווה. כסף נצץ על פרקי ידיה וגרונה; היא עמדה זקופה, ומבטה החד מופנה לעברם. ג'סה חשה כיצד קפא ת'ורקיל בו ברגע על עומדו. אפילו מהמרחק שבו עמדו, ראו בבירור כי לא היה לעיניה שום צבע. "איך הם הגיבו על מה שנמסר להם?" "הילדה קיבלה את זה בשקט. אדון ת'ורקיל יילל, אבל ראגנאר שם לזה קץ." גודרון צחקה. "אפילו היארל זקוק לתענוגות שלו. אני מתירה לו אי-אלו." "אבל יש דבר אחד שאולי אינך יודעת." עיניה פנו לעברו. "היזהר," אמרה בקלילות. "אפילו אתה, גרטיר." נראה כי הוא נע באי נוחות בכיסאו. ואז הוא אמר, "ראגנאר נתן לילדה מכתב. הוא נועד לברוכאל גונארסון. זו אזהרה." היא צחקה שוב, מלמול של שעשוע. "וזה הכל? במה זה יועיל? שייקחו את המכתב הזה, אדרבה ואדרבה." ברשרוש של בדי משי היא התקרבה והתיישבה לידו; ת'ורקיל הסיט את הווילון כדי שיוכל להמשיך לראותה. "כל זה כלל לא חשוב." היא השעינה את אצבעותיה הלבנות בקלילות על כתפיו של הישיש. "הכל מוכן. ראגנאר שולח אותם לשם מכיוון שאני החלקתי את הרעיון לתוך מוחו, בדיוק כפי שהוא הוגה את מלותי ואוכל וישן כפי שאני מתירה לו לעשות." "אבל המכתב?" היא משכה בכתפיה. "פינה אחת של עצמו נותרה חיה בתוכו. אשר לשני אלה, יש לי תוכניות משלי לגביהם." היא קירבה את שפתיה לאוזנו, הנמיכה את קולה. ג'סה התאמצה להקשיב. "אניח עליהם את ידי," אמרה האשה. אחר כך היא לחשה משהו שהניע את הישיש לחייך במלוא פיו ולהניד בראשו כקושר קשר. "בידייך נתונים הכוחות האדירים, גודרון. רק מעטים יכולים לגעת בך." לפתע הוא השתתק, כאילו ידע שעשה שגיאה. היא התכופפה קדימה והעבירה בעדינות על לחיו את הקצה המחודד של אחת מציפורניה. ג'סה ראתה לחרדתה כיצד היא מותירה פס של קרח לבן שהתבקע ונשר; צלקת כחולה ניכרה בעור כאילו נחרך על ידי איזושהי קרה נוראה. הזקן גנח, לפת את פניו בידו. גודרון חייכה. "היזהר, גרטיר. איש לא יכול לגעת בי. איש לא." היא העבירה את אצבעותיה בקלילות בשערו. "זכור זאת." היא קמה וניגשה אל השולחן, ומשם אל האש שבאח. "אשר ליצור בת'ראזירסהאל - הלא אתה ואני יודעים מה הוא." היא מתחה את ידה האחת מעל ללהבות, קירבה אותה מאוד אליהן. ג'סה ראתה כיצד טיפה אחת ויחידה של נוזל שקוף צונחת מן האצבעות הלבנות ההן כאילו, כך חשבה, הן החלו להימס בחום. כשהטיפה פגעה בלהבות, הן רחשו והשמיעו קול של פצפוץ, ואז התנחשלו לכדי מגדל אש. עשן התפזר ברחבי האולם; הוא תלה כנחשים ארוכים שהתנועעו סביב מותניה של האשה, סביב רגליה, הזדחלו על רצפת האריחים, טשטשו את הראות, כך שבעיני ג'סה היטשטשה האש ונעשתה להילה אדומה, וגודרון וגרטיר נעשו לצללים חסרי שוליים. היא אימצה את עיניה, הביטה, ואז דימתה כי היא רואה משהו מתעצב בין הלהבות, איזשהו מתאר עמום של בניין, חלון, חדר מלא אור, ומישהו שיושב שם, מסובב את ראשו... ואז נפתחה דלת האולם בתנופה. הצמית שג'סה ראתה לפני כן עמד בכניסה, נושא בזרועותיו ערימת עצים. הוא נעצר, קפא מרוב אימה. גודרון הסתחררה בתוך העשן. היא רתחה מרוב כעס: נחשים של ערפל אפור הסתחררו והתנשאו מסביבה. "הסתלק!" סיננה לעברו, כשקולה צרוד מרוב חמה. האיש לא נע, כאילו קפא תחתיו, כאילו אינו מעז לנסות לזוז. ג'סה חשה מהלומה של פחד המשתלחת בתוכה - צא, מהר! חשבה, אך הוא נשאר במקום, לוטש עיניו בזוועה בעת שגודרון טלטלה את ידה לעברו. קורות החליקו על הרצפה והשמיעו חבטות עמומות. האיש קרס, בלא שהשמיע הגה. הוא השתופף על ברכיו, מתייפח ורועד בכל גופו. גודרון ניגשה אליו. היא עמדה לרגע, השפילה את מבטה, אחר כך התכופפה והגביהה את סנטרו. כאב גרם לגופו לפרכס; הוא הרעיד כשהיא העבירה את אצבעותיה הארוכות לרוחב צווארו. "הסתלק," לחשה. הוא קם על רגליו בכבדות, ויצא במרוצה מן הדלת. הם שמעו את הדי מנוסתו במשך זמן רב, כשאלה תלו באוויר המעושן. ג'סה התנשפה בהקלה, אך באותו רגע היא נגעה בשוליו של שטיח הקיר, וזה נעשה גלי והיטלטל. בו ברגע שמט אותו ת'ורקיל, ונצמד בכוח אל הקיר. באולם השתרר שקט. ליבה של ג'סה פעם בכוח ליד צלעותיה. ואז חזרה גודרון לדבר. היא היתה כה קרובה שג'סה כמעט קפצה ממקומה. "גם קארי לא יימלט ממני. הנחתי לו לנפשו במשך זמן רב מדי, כדי לראות למה הוא יתפתח. ועם זאת, גרטיר," קולה הסתובב עתה לכיוון השני - "אני כמעט משתוקקת לראותו, לטעום אותו, להשתמש במה שיש לו." ידה הקיפה את שטיח הקיר. ג'סה עמדה לצרוח. האצבעות הלבנות היו במרחק סנטימטרים ספורים מפניה. "אבל הם יהיו כאן הלילה, שני אלה. זו תהיה שעתי." גרטיר זז כנראה; הם שמעו כיצד כיסאו מתחכך באריחי הרצפה. "אבוא גם אני." "עליך לעשות כרצונך, זקן, כפי שאתה נוהג תמיד." ואז היא הסתובבה ועברה במהירות על פניהם, מתחת לקשת ובמעלה המדרגות, וצעדיה הקלים עלו ונעלמו בדממה שמעליהם. ת'ורקיל שחרר את נשימתו בהשתנקות ולפת את זרועה של ג'סה. שניהם היו חנוקים; שניהם רצו לברוח החוצה, לנשום אוויר צח, אבל הזקן עדיין נמצא שם, המשיך לעמוד בדומייה ליד כיסאו. לאט-לאט חצה את האולם אל הדלת המובילה לחצר, והסיר מעליה את הבריח. אוויר קר טלטל את שטיחי הקיר וחולל סערת אבק. לאחר שג'סה סיימה לנגב את עיניה ותרה לעברו, האולם כבר היה ריק. הם רצו היישר אל הדלת, נדחקו החוצה וסגרו אותה. העשן הסתלסל אחריהם, והתפזר ברוח. השומר, ישן למחצה, נעץ מבטו בגביהם בעת שהם צעדו במהירות גדולה מדי בין הבתים, בין הילדים והתרנגולות המקרקרות. ג'סה הסתובבה פעם אחת, כיוון שחשה כי עוקבים אחריה, אך החלונות במעוזיארל היו אפלים וריקים. 3 נעים לשוחח עם אדם טוב, עשה אותו לידידך הנאמן. "'אניח עליהם את ידי'. והיא התכוונה אלינו." ג'סה הביטה במורד סיגני המניח בקפידה את גושי הכבול בחלק האחורי של האח, ומרחיק את ידו בחופזה כאשר זינקו הגצים. "למה היא התכוונה, לדעתך?" "אין לי שום דעה," אמר מורד כשהזדקף. "אין לי דעה עליה." הוא היה גבר גבה קומה; שערו האפור כמעט הגיע לתקרה הנמוכה, העשויה חומר. הוא שלח מבטו לעבר אשתו, שקיפלה את בגדיה של ג'סה והניחה אותם בתיק עור. "אך אינני יכול להניח לזה. לא מבלי להשמיע מלמול." היא הניחה את ידה על כתפו. "אין שום טעם לדבר עם ראגנאר," אמרה בשקט. "וכי מדוע יקשיב?" ואז היא התכופפה קדימה ולחשה, כך שג'סה הצליחה לשמוע את הדברים רק בקושי. "אל תתערב בזה. יש לך ילדים משלך, עליך לחשוב על טובתם." הוא הסתובב הצידה, שתק. ג'סה חשה רחמים כלפיו. הוא היה שאר בשרו של אביה; אדם שבמעוזיארל כבר סומן כמתנגד, כאויב. ואשתו אכן צדקה. שום תחנונים לא ישפיעו על ראגנאר, ומכל מקום היא, ג'סה, לא תיתן ידה לכך. מורד חזר אל האש. האח היתה גדולה ורבועה, במרכז הבית, ומסביב לקירות היו תאי השינה, וביניהם פרגודי עץ ושטיחי הקיר החמימים, המפיצים ריח טחב. האש כבר נעשתה ללהבה אדירה, שליחכה וירקה בעודה מאכלת את גושי הכבול החדשים, השליכה נגוהות וצללים ברחבי החדר, על פניו של ת'ורקיל, ועל פניו המודאגים, המוטרדים, של מורד. בחוץ האפילו שמי אחר הצהריים מרוב שלג. החורף השתהה במעוזיארל זמן רב, כרגיל. ת'ורקיל אמר, "מורד, ספר לנו על גודרון." "מוטב שלא נעשה זאת, נער. הייתי מעדיף להימנע מדיבורים." "אבל אנחנו צריכים לדעת." ת'ורקיל הביט באשתו של מורד, שהצעירה בבנותיה משכה אותה בחצאיותיה. "הרי אנחנו בדרכנו לשם, אחרי הכל." היא הסתובבה הצידה. "הוא צודק, מורד." מורד הניח את גוש הכבול שפורר לתוך האש, התרומם לאיטו ונעל את הדלת. משחזר, ישב קרוב יותר אל האש. "הסיפור הזה מוזר יותר מאשר סאגה של איזשהו סקאלד. בוודאי ידוע לכם חלק גדול ממנו, אין לי ספק. כשראגנאר היה אדם צעיר, בני וולפינג היו החמולה השלטת בצפון. הוא היה רק אחד מבעלי קרקעות קטנים רבים; גם אבותיכם נמנו עם בעלי הקרקעות ההם. אבל הוא היה שאפתן. הוא קנה קרקע כאשר יכול, שדד אותה כשלא יכול לקנותה, חיסל את אויביו באלת'ינג - זה היה שמה של חצר המשפט הישנה - ואסף מסביבו אנשים אכזרים, חסרי עכבות. ובכל זאת, ייתכן שהיה נשאר כפי שהיה, אלמלא היא." מורד נעצר לרגע. אחר כך אמר, "מעבר לנהר אינגוויר ומעבר להרים יש רק קרח. הוא משתרע, כך מספרים, עד לקצה העולם, אל תוך העלטה האינסופית. נוסעים - אלה מהם שחזרו - מספרים על חריצים גדולים הנבקעים מתחת לרגליים, על הרים חלקים כזכוכית, על שמים המתלקחים באש. מעבר לקרחונים, אפילו הים קופא. שום בעלי חיים לא חיים שם, אפילו לא דובים לבנים, אם כי שמעתי סיפור על תולעת ארוכה ומבהיקה המתחפרת בתוך הקרח. ייתכן שאין בזה אמת. אבל ברור שיש שם טרולים, ואטינים ואיזו מין רוח שמיילילה בנקרות הריקות. "בארצות ההן חיים האנשים הלבנים, המהלכים בשלג, השייכים לגזע המכשפים. איש לא יודע עליהם הרבה, אלא רק שהם נהגו להגיע מעת לעת אל הגבולות הצפוניים ולבצע פשיטות. ילדים נעלמו אז מהחוות, ונהוג היה לומר כי האנשים הלבנים לקחו אותם. גם מקנה, ולפעמים כלבים. "שנה אחת היו פשיטות קשות כל כך שהיארל הזקן שלח את ראגנאר עם חבורת לוחמים כדי שיצעדו עד לשם, ויסדירו את העניין. הם חצו את הגבעות על דרך הענקים הישנה העוברת ליד ת'ראזירסהאל, וירדו מהצד השני, היישר לתוך הערפל הלבן. הוא חיכה להם שם, לובן מוצק שאפילו הרוח לא יכלה להרחיק במשביה. חמישים בני אדם נכנסו היישר למלכודת השטן ההיא, ורק אחד יצא משם." "מה זה היה?" שאל ת'ורקיל. "כשף, כשפי רוניות," מורד משך בכתפיו. "מי יודע? אבל כעבור שלושה חודשים הגיעה ספינה לנמל בטארווה, ספינה מוזרה ועליה מפרשים כהים ועשרים חותרים - גברים גבוהים ולבני שיער שדיברו שפה נוזלית, לא מוכרת. הזקן, גרטיר, עמד בראשם - כמובן, אז הוא היה צעיר יותר. אחריו יצא ראגנאר מן הספינה, ואיתו אשה, לבנה כקרח, קרה כפלדה. עד עצם היום הזה איש לא יודע מי היא, ואיזה הסכם ארור הוא עשה איתם כדי למלט את נפשו. אבל עד מהרה גילינו אנו איזה מין יצור החל להסתובב בינינו." ג'סה שלחה מבטה אל ת'ורקיל. הוא הקשיב בריכוז, אצבעותיו השתעשעו בשרוכי מגפיו, פרמו וקשרו אותם חליפות, שוב ושוב. "הדבר הראשון," המשיך מורד, "היה שהיארל הזקן מת לילה אחד במהלך סערה. הוא היה בריא וחזק כשהלך לישון, אבל בלילה הוא השמיע צווחה פתאומית, וכאשר הגיעו אליו כבר היה מת. אומרים שראו סימן, כמו יד פשוטה, על עור פניו; אך הוא נעלם בהדרגה, ועד בוקר המחרת לא נותר דבר." ראשו של ת'ורקיל קיפץ ועיניו פגשו בעיניה של ג'סה. מורד לא הבחין. "ואצבעותיו - קרום שכולו קרח כיסה אותן... אחר כך, כבר היה קל. השמועות פשטו; הפחד גבר. היארל לא השאיר אחריו בן יורש - האלת'ינג היה אמור לבחור באחד מבני וולפינג האחרים, והיו אז מועמדים ראויים רבים - אך הנציגים לא עשו כן. הפחד הבליע עליהם את דעתם. הם בחרו בראגנאר. "אבל שניים התנגדו, אני זוכר זאת. אחד נהרג על ידי דוב, האחר קפא למוות במפולת שלגים בלילה אפל. איש מבני משפחתו לא ידע מדוע יצא מן הבית, אבל ילד קטן אמר שאיזו 'גברת לבנה' קראה לו מבעד לחלון..." הוא נשא את עיניו. "אתם בוודאי שמעתם חלק גדול מהדברים האלה." ג'סה משכה בכתפיה. "חלק מהדברים. לא נוהגים לספר הרבה דברים לילדים קטנים. אבל מה לגבי קארי?" מורד הביט לעבר הדלת. קולו היה שקט מאוד, בקושי נשמע. "בדרך מקרה הייתי עם ראגנאר כשהידיעה על כך הגיעה; היינו ביער, ופיקחנו עליהם כשחטבו עצים לצורכי המעוז. 'בן זכר', אמר השליח, אבל היה משהו באופן שבו אמר את הדברים. גם ראגנאר הבחין בכך. הוא שאל מה לא בסדר. האיש הפטיר משהו על כך שהמיילדת פרצה בצרחות; נראה שהוא מבועת מכדי להשיב. היארל כמעט הפיל אותי כשיצא בדהרה בחזרה. כה יעזרו לי האלים וכה ייתנו, מעולם לא ראיתי אדם המום כל כך." "האם ראה השליח את התינוק?" שאלה ג'סה. "לא, אך לא היה צורך בכך. השמועות מתפשטות בעצמן - אתם יודעים זאת. הילד הוא מפלצת. אני עצמי חושב כי האל הגדול הכה בגאוותו של ראגנאר, ובכשפיה. זוהי דרכו של האל. הם החזיקו את הילד כאן במשך זמן מה, קראו לו קארי, אבל איש לא ראה אותו חוץ מאשר גודרון והזקן ההוא. ראגנאר מעולם לא ראה אותו במו עיניו." "כך הוא סיפר לנו," מלמל ת'ורקיל. "והיא שונאת אותו. היא לא מוכנה אפילו לשמוע את שמו - קארי. כשהיצור היה בן חמש בערך, היא שכנעה את ראגנאר לשלח אותו הרחק, אל הארמון ההרוס ההוא בצפון. אני חושב שהיא קיוותה שהוא ימות מקור. ברוכאל גונארסון היה בכלא - הוא היה אחד מאנשי וולפינג, והוא אמר משהו בגנותה, לכן ראגנאר החרים את אדמתו ושלח אותו לשמש כמשגיחו של הילד. זו היתה נקמה קשה." הוא נאנח. "חיבבתי את ברוכאל - אדם טוב היה. ייתכן שמת זה כבר. במשך כל הזמן שעבר מאז, לא הגיע איש לקרבתם." "עד עכשיו," אמר ת'ורקיל קדורנית. השתררה דממה. "אם איש לא ראה אותו עד כה," אמרה ג'סה לפתע, מנסה להיאחז בתקווה, "מניין להם שהוא נורא כל כך?" "וכי יש סיבה אחרת לכך שתרחיק אותו?" אכן, היתה זו תשובה ניצחת. "ובכן," אמר ת'ורקיל, "זה יתברר לנו עד מהרה." מורד הביט בו, קימט את מצחו. "היזהר, נער. היזהר בלשונך. אומרים כי ברצותה, היא מסוגלת לכפות עצמה על מוחך." ת'ורקיל צחק בקור. "לא על המוח שלי." ג'סה היתה שקועה במחשבות. "קארי ואותו ברוכאל שלו בוודאי מתו כבר. איך הם יכולים לחיות שם?" כיצד נוכל אנחנו לחיות שם? שאלה את עצמה. "גודרון תדע על כך. יש לה דרכים משלה לדעת. וזו הסיבה לכך שבמהלך השנים האחרונות לאבותיכם ולשאר בני וולפינג לא היה שום סיכוי. היא גברה עליהם בכוחה." ת'ורקיל נעץ מבט עגום לתוך האש. ג'סה משכה בפיזור נפש את קווצות שערה. מורד קלט את מבטה המזהיר של אשתו. "דיברנו כבר די. כעת צריך לאכול." המזון במעוזיארל היה טוב, הוגש בשפע. הם אכלו מרק ודגים ועוגיות דבש. למרות דאגותיה, ג'סה היתה רעבה. מה יאכלו, חשבה בדאגה, כשיימצאו במבצר ההרוס ההוא בין ההרים? שום גידולים לא צומחים שם. שום בעלי חיים לא שורדים במקום ההוא. היא מעולם לא התנסתה בתלאות וקשיים; החווה שבבעלות משפחתה הכניסה כסף רב. כיצד יתנהלו החיים מכאן ואילך? כשהארוחה הסתיימה, קם מורד ממקומו והחל ללבוש את המעיל הגדול שנועד להגן עליו מהכפור בחוץ. "בואו. אין זה מן החוכמה לאלצה לחכות." בחוץ, השמים היו שחורים, קפואים, והכוכבים התנוצצו בצבעיהם הקלושים. הירח היה כדור נמוך, כסוף, שתלה כמדומה על קצותיהם של ההרים הרחוקים, והאיר את פסגותיהם הקפואות בבוהק כחלחל מוזר. בשעה זאת שקט מעוזיארל, קור עז שרר במקום. כלבים בודדים דילגו על פניהם בעת שצעדו בין הבתים השקטים; פעם אחת חצה עכברוש בריצה את הבוץ הקפוא. ככל הבתים שג'סה הכירה, גם הבתים הללו היו נמוכים, גגותיהם נבנו מכבול, הם היו מוגפים בקורות עץ ותריסיהם הוברחו כדי לשמר את חמימותה של האש בפנים. עשן תלה באד קלוש מעל ליישוב. רק מבית היארל עלו קולות. הם שמעו את מלמול הקולות הגובר כשהם צעדו לעברו. התריסים היו מוגפים שוב אבל עיגול של אור הבהב בחלונות הטבעת גבוה על הקיר. צחוק בקע החוצה, קולות של דיבור. שומר הסף ישב בחוץ, כשהוא מצחצח את חרבו על אבן משחזת; כלב מסטיף גדול, דומה לזאב, היה שרוע לרגליו. מורד הנהן לעבר האש, והניח את ידו על הבריח. ואז הוא הסתובב. "אל תאכלו שום דבר שהיא תיתן לכם," לחש אליהם. "אל תשתו דבר. אל תישירו מבטיכם לעיניה. אינני יודע מה עוד אוכל לומר לכם. אם היא תרצה לפגוע בכם - היא תפגע בכם." ואז הוא פתח את הדלת. המהלכים בשלג מאת קתרין פישר The Snow-Walkers Trilogy / Catherine Fisher תרגום מאנגלית: דורית לנדס 519 עמודים עם עובד - מדע בדיוני 2005 | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |