|
|
|
|
|
|
|
הדרך אל התהילה
דורון כהן |
|||||
|
|
|||||
| לא רק שחקנים צריכים לככב באופרות סבון, פרסומות או סרטים מליגה ז' עד שהם זוכים (אולי) להכרה ומקבלים תפקידי 'איכות'. די לחטט בעברם ה'אפל' של כמה מבכירי הבמאים של הוליווד המנצחים כיום על הפקות-ענק המגלגלות מיליונים, כדי לגלות שהמצב אינו שונה במידה רבה אצל הבמאים; אחדים מהם אף אחראים לכמה סרטי טראש ובי-מוביז קלאסים שהפכו ל'נכסי צאן ברזל' בקרב פריקים של הז'אנר. | |||||
| סקירה מהירה בעברם של במאים מפורסמים ובסרטיהם המוזרים (ולעיתים מגוחכים), היא אולי נחלתם של פריקים לקולנוע וציידי פיקנטריות בלבד, אך יש בה כדי ללמד משהו על הוליווד והדרך אל התהילה. הדרך הזו מתחילה מלמטה ומעטים הסלבריטאים שזכו לתהילת עולם בן-לילה. יעידו על כך שלל הבמאים שהחלו את דרכם בחברת ההפקות של רוג'ר קורמן - אלוף העולם בהפקות בי-מוביז (למעט אולי דינו דה-לורנטיס). בשלל תפקידים זוטרים שימשו ג'ו דנטה (עריכת קדימונים), ג'יימס קמרון (עיצוב אמנותי), ג'ון לנדיס ומרטין סקורסזה. בכלל, היה זה בסטודיו של קורמן שמיודענו ג'יימס קמרון ( 'טיטניק', 'The Abyss') פגש את שותפתו לעתיד בכתיבת 'שליחות קטלנית' ומפיקתו בסרטים נוספים, גייל אן הרד. שנים מספר לאחר עבודתו עבור קורמן, ב - 1983 , ביים קמרון את 'פירנה 2', סרט זוועה נוראי לכל הדעות על דגים טורפים, תוצרי מוטציה גנטית של ניסוי מדעי כושל, המעופפים ונוגסים בכל דבר שזז בכפר נופש שליו על חוף הים. היה זה בי-מובי שאינו המשכו של 'פירנה' הראשון ושמו ניתן לו ממניעים מסחריים גרידא. באחד מקטעי השיא של הסרט מגיעה מנקה לחדר המתים המקומי בו מוטלת גוויתו המרוטשת של אומלל אחד ששימש סעודה לדגים הנ'ל. בשמעה קולות מוזרים היא מתקרבת לגופה, כשלפתע, מתוך אחד הפצעים הפעורים, מזנק היישר לעבר צווארה דג טורף נחמד שמן הסתם היה רעב לעוד. ובעוד סילוני הדם ניתזים לכל עבר, יש צורך לשפשף את העיניים ולהעיף מבט נוסף בקרדיטים כדי להאמין שאכן הבמאי המהולל של 'טיטניק' אחראי לטוב הטעם הזה.'פירנה' הראשון בוים ב- 1978 ע'י ג'ו דנטה, שהתפרסם בעיקר לאחר שביים את 'גרמלינס' (1984) בהפקתו של סטיבן שפילברג ואת 'MATINEE' (1993). 'פירנה' אינו אלא גרסה זולה ל'מלתעות' ולמעשה אחד הראשונים שרכב על גלי ההצלחה של הסרט הקלאסי, תוך שימוש בנוסחה - שנשחקה זה מכבר - אימת החיה הטורפת (אליגטור, אנאקונדה, האגם השקט, סדרת סרטי 'מלתעות' ועוד ועוד ).אוליבר סטון ידוע כבמאי של סרטים 'גדולים' ומעוררי מחלוקת העוסקים בנושאים מהותיים מהתרבות האמריקאית ועברה ('פלאטון', 'רוצחים מלידה', JFK), כמו גם כתסריטאי מוכשר ( 'אקספרס של חצות', 'פני צלקת'). אולם סרטו הראשון כבמאי עבור האולפנים הגדולים היה סרט אימים לא משכנע בשם 'היד' (1981): הדרמה הפסיכולוגית על צייר קומיקס מוכשר המאבד את שפיותו לאחר שידו נקטעת בתאונת דרכים, מאבדת מאמינותה בשל אפקטים 'זולים' עד כדי גיחוך של היד הקטועה המשוטטת בסמטאות אפלות וחונקת כל אדם הנקרה בדרכה.הומור שחור ועלילה ביזארית מאפיינים גם את סרטו הראשון של הבמאי האוסטרלי פיטר וייר ('גליפולי', 'העד', 'ללכת שבי אחריו') - סרט אימה מקאברי בעל השם הבלתי אפשרי ' The Cars that ate people'. באמת איך עוד ניתן לקרוא לסרט על עיירה נידחת שמקור ההכנסה העיקרי של תושביה הוא שללם מתיירים מזדמנים הנהרגים בתאונות דרכים, תאונות המאורגנות ע'י התושבים עצמם? ואם זה אינו מספיק, הרי שמעט הניצולים נשלחים היישר אל המדען המקומי המבצע בהם ניתוחי ראש שונים ומשונים& שנת 2002 מהווה נקודת מפנה עבור שני במאים שהביאו אל האקרנים שני שוברי קופות ענקיים וזכו - למעשה לראשונה - להכרה והצלחה אצל הקהל הרחב ובקרב מה שנהוג לכנות 'הממסד ההוליוודי': סם ראימי ופיטר ג'קסון. בעוד שאצל רוב הבמאים שהזכרנו עד כה היווה העיסוק בסרטי זוועה ניסיון קולנועי חולף, הרי ששניים אלו מהווים דוגמה קלאסית לבמאים שלאורך כל שנות עבודתם מאחורי המצלמה, בנו לעצמם מוניטין מבוסס כיוצרים דגולים של טראש וזוועה; סרטים שהפכו לסרטי פולחן כמעט בן-לילה וזכו לקהל נאמן של פריקים, ול'אוהדים שרופים'. כש'ספיידרמן' מאיים לשבור את כל שיאי ההכנסות בימים אלה ממש, ראוי לזכור שחלפו כמעט 20 שנה מאז ביים סם ראימי את סרטו הראשון- סרט האימה המבחיל 'מוות אכזרי' (EVIL DEAD) שהופק בתקציב זעום של חצי מיליון דולר. הסרט ציין את תחילתה של שותפות מופלאה בין ראימי לשחקן ברוס קמפבל, מעין ברית שהפכה למיתוס בקרב המעריצים, הנהנים לגלות שקמפבל מופיע - בדרך זו או אחרת - כמעט בכל סרט שראימי מביים. 'EVIL DEAD 2' (1987) , על קבוצת צעירים הנופשת בבקתה נטושה במעבה היער ומעירה מרבצם רוחות ומפלצות מהגיהינום, נחשב כבר מזמן לקלאסיקה של ז'אנר חדש, שהומור וזוועה דרים בו בכפיפה אחת. ז'אנר שדם ניגר בכמויות מסחריות וגופות מרוטשות הם ממאפייניו העיקריים. הסרט מהווה ציון דרך בקריירה של ראימי ומוכיח עד כמה יצירתית יכולה להיות שפתו הקולנועית, השואבת השראתה מסרטי ליגה ב'. יעידו על כך סרטים כמו 'דארקמן' (1990) או 'צבא האופל'(1992) - השלישי בטרילוגיה DEAD EVIL - אשר הופקו בתקציבים גדולים בהרבה ובכל זאת נראים כבי-מוביז לכל דבר, הן בתוכנם והן בשל הבימוי התזזיתי של ראימי. חיבתו לבי-מוביז ניכרת גם בסדרות הקאמפ המצליחות בהפקתו : 'זינה', 'הרקולס', ' קליאופטרה 2525 ' ו'ג'ק המרגל' - כולן סובבות סביב מוטיבים שכיחים בבי-מוביז: גיבורים קדומים, מיתוסים, אמזונות (נשים לוחמות) וגלדיאטורים.פיטר ג'קסון, במאי ניו-זילנדי העושה חייל עם הטרילוגיה המלכותית 'שר הטבעות' ( 'אחוות הטבעת' זכה להצלחה עצומה והיה מועמד לתשעה אוסקרים), נודע בעיקר כמאסטר של סרטי זוועה וקומדיות אימה. כל סרטיו (למעט שניים: 'יצורים שמימיים' ו- 'Forgotten Silver') קראו תיגר על כל סממן מקובל לאנינות-טעם, תרבות ומיינסטרים - טראש במלוא מובן המילה. מסרט לסרט העלה ג'קסון את רף הדם ונוזלי הגוף: אחרי 'Bad Taste' (1987) ו-'Meet The Feebles' (1989), פארודיית טראש על החבובות - מומלץ לחובבי הז'אנר, הגיע 'DEAD ALIVE' (1992) ובו הוכיח ג'קסון מעל לכל ספק כי בכל הנוגע לגועל-נפש מצולם אין לו מתחרים. הסרט תואר ע'י ה- New York Daily News כ-'סרט הזוועה המגעיל ביותר בכל הזמנים' ושבר שיאים בכמויות הדם, האיברים הכרותים והגוויות המרוטשות שנראו על המסך. הסרט, שמתחיל במוטציה של קוף ועכבר המוברחת לגן החיות בעיירה שקטה בניו-זילנד ומסתיים בהמוני זומבים רצחניים השוחטים כל דבר הנקרה בדרכם, יכול להצחיק עד דמעות - אם רק רואים אותו לאחר צום של 12 שעות לפחות.אכן, ארוכה דרך הבמאי אל התהילה: היא עשויה לעבור דרך פרסומות, קליפים, אופרות סבון - ולפעמים גם לא מעט מעיים שפוכים. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |