|
|||||
|
משחקי תפקידים והשואה
זיו קיטרו |
|||||
|
|
|||||
| משחקי תפקידים מאפשרים לנו לחוות חוויות אשר ביום יום אנו רחוקים מלחוות. לרוב כאשר אנו נתקלים במשחק הוא פונה לתחום הפנטזיה, המדע הבדיוני, הריגול או אפילו ההומור. | |||||
| לעיתים הטובים הופכים להיות רציניים יותר, לעיתים הם קלילים אבל בסופו של דבר מדובר בחוויה שמטרתה בידור, להעביר את הזמן בחברת חברים שאנו אוהבים, להשתתף בבניית עלילה ולהיות חלק מהרפתקה מיוחדת במינה. אבל מה קורה כאשר הנושאים שנבחרים למשחק אינם נושאים אשר אינם נכללים תחת הכותרת ''הנאה''? בכדי לחדד את הנקודה - מה אם הנושאים הם נושאים של טאבו והעיסוק המשחקי העומד להתרחש סביבם אינו מתכוון להניח אותם בצד כרקע לאירועים אחרים, אלא להעמיד אותם במרכז, לאור הזרקורים? יש מי שיאמרו שמשחקי תפקידים הם סוג של בילוי ואין טעם להכניס אליהם תכנים שיגרמו לאי נוחות. יש מי שיחלקו עליהם. כל נושא ראוי שידברו עליו, שיכתבו עליו שידונו בו ויחשבו עליו. המסקנות אשר יעלו מהדיון הזה הן שיתרמו למשתתפים בו וירחיבו את דעתו. איזו דרך מופלאה יותר להרחיב את הדעת מאשר לחוות אותה לא רק אינטלקטואלית כי אם גם ברמה הנפשית? משחקי תפקידים מאפשרים בדיוק את זה. כמובן שחשוב לקחת בחשבון שיש נושאים אליהם הרגישות גבוהה יותר מהאחרים. לפני שמתחילים משחק תפקידים בנושא כזה ראוי ורצוי להתייעץ עם כל הנוכחים בכדי להיות בטוחים שהם מסוגלים להתמודד עם הרעיון או החוויה (או לפחות חושבים שהן מוכנים). באותה המידה חשוב שהמשתתפים יקרינו בגרות מסוימת אשר תאפשר את החוויה הזו בכל עוצמתה. משחק תפקידים בנושא השואה אינו רעיון חדש. חברת 'הזאב הלבן' הוציאה לפני שנים משחק תפקידים כחלק מסדרת עולם האפלה שלה בשם 'רוחות רפאים: האבדון'. במשחק זה השחקנים גילמו רוחות אשר אינן מצליחות לעבור הלאה ונותרות בעולם הזה להתענות מעינויים וייסורים שונים. אחת ההרחבות למשחק (שכשל ונעלם בגלל שרבים חשו שהרעיונות שבו היו קשים מידי ולא משחקיים) עסקה בגילום רוחותיהן המעונות של קורבנות השואה. הכותר האזוטרי 'בית אירופה המחריד: השואה' (Charnel house of Europe: the shoa) הופק לאחר מחקר מעמיק של היוצרים. מספיק להביט בשם ולהבין שמי שהוציא את הכותר הבין את המשמעות שמאחורי השם. השם אותו 'העניק' העם היהודי העניקו לזוועות שהתחוללו במלחמת העולם השנייה. הספר לא היה שלם והתמקד ביהודים יותר מאשר בכל תחום אחר. למרות זאת היה בו מספיק מידע בכדי שיהיה אפשר לשחק משחק שבו מגלמים השחקנים את רוחותיהם המעונות של קורבנות השואה. כותב שורות אלו מודע למשחק אחד בלבד ששוחק במסגרת הזו באחד מכנסי 'איגור' של העמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל. הפסקה הבאה מציגה את חוויותי האישיות מהמשחק המדובר: תחושה של חלל אפפה אותי ואני מאמין שגם את ארבעת חברי למשחק. ארבע השעות שעברו עלינו בחדר הקטן שינו דברים רבים בתוכנו. המנחה, אסף הרשקו (אז ראש העמותה), עשה עבודה יוצאת מגדר הרגיל השימוש שלו בתיאורים מינימליסטיים ובגילום הדמויות השונות והבלתי אפשריות של המרצחים עצמם היה יוצא מהכלל. שלושת השחקנים האחרים תרמו לחוויה במשחק שקט, רגשי ופתוח מאוד. לראשונה בחיי חוויתי משחק שאף לא לרגע אחד יצא מהקצב ונחשף לעולם החיצוני. מעולם לא הגענו לחצי השני של המשחק בו דמויותינו מתו ונחשפו לטיבו של העולם שמעבר. ארבע השעות היו כולן משחק של ארבעה יהודים במחנה השמדה אשר אינם מבינים מה מתחולל ומנסים לשרוד. אף לא אחד מהשחקנים וגם לא המנחה הצרו על כך – המשחק היה מושלם. אין שום ספק כי משחק העוסק בנושא כמו השואה צריך להיעשות לאחר מחקר מקיף ומעמיק. קל מאוד לגלם דמויות של חיילים נאצים צעקניים ולתת תיאורים נוראיים של המשרפות או מקלחות לשחקנים. קשה הרבה יותר להעביר לשחקנים את התחושה היומיומית של האבדון. את הפחד שאחז בכל אדם שחי במחנות הללו, את חסר הוודאות והניסיון להתגבר עליו - הניסיון לשרוד. השגת בגד, נעליים או סבון , קבלת חלק טוב יותר במרק הדלוח או (חס וחלילה) מנה שנייה לאורך היום – כל אלו היו משימות הרקוליאניות שנותרו בגדר פנטזיה בלבד. מנחה המקווה להריץ משחק שכזה חייב להבין את טיב החיים במחנות. חייב לקרוא לא רק את האנציקלופדיות המתארות באופן יבש את העובדות והמספרים אלא לקרוא עדויות של שורדים, של חיילים, של משחררים. הוא צריך להיות בקיא פחות בהיסטוריה המדויקת של מהלך המלחמה (אלא אם לזו יש השפעה על המשחק עצמו) ויותר בהיסטוריה של המחנה, האנשים שהיו בו וסוג הפשעים שהתחוללו בו. התיאורים הנכונים ביותר יהיו אלו שיציירו תמונה נקייה וברורה של המקום מבלי לנסות להוסיף נופך דרמטי. החיים באותם מחנות לא היו דרמטיים – הם היו חסרי חן, קשים, מנוכרים ואיומים. שחקנים המבקשים לקחת חלק במשחק שכזה צריכים לחקור לעומק את דמותם ובאותו זמן להתעלם ממה שהם, כשחקנים, יודעים. האם דמותם היא מסוג הדמויות שתצעק על אחד הקצינים כאשר יגיעו לראשונה למחנה? האם היא תבכה? האם היא מסוג הדמויות שתנסה להימלט? האם היא תשמור על צלם אנושיות או תיכנע? הדרמה המתרחשת במשחקים כאלה היא הדרמה האנושית האמיתית. אין מקום למשחקי גיבורים כי אלו הגיעו רק כאשר הסוף היה קרוב. הגיבורים האמיתיים הם אלו שלא נכנעו ושמרו על אנושיות, על כבוד עצמי וכבוד לאחרים. גיבורים שלמרות ניסיונם הבלתי מתפשר של הנאצים להסיר את אלה, כמו שהסירו תכשיטים ובגדים מעל קורבנותיהם המיועדים, התעלו מעל לכל. רק כאשר נעשה מחקר ראוי מצד המנחה והשחקנים, יכולים כולם לקבל את תחושת הסיפוק העצובה של משחק תפקידים בזמן השואה. בסופו של דבר אין נושא אסור למשחק. אך כאשר רוצים לבנות משחק סביב נושא בעייתי וקשה כזה, על המשתתפים לעשות את המאמצים העילאיים. אותם מאמצים שיציגו פתיחות ובגרות ראויים בכדי שמשחק כזה יצא לפועל ויגשים את ייעודו. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |