|
|||||
|
בבואות - סיפור קצר
הדס משגב |
|||||
|
|
|||||
| במזל טוב ובשעה טובה יצא לאור העולם הגיליון ה-13 של חלומות באספמיה. אנו מביאים לכם סיפור מתוך הגיליון. | |||||
| בבואות "יש לך לכלוך מתחת לציפורניים", אמרתי. כלנית הרימה את אצבעותיה אל מול פניה והביטה בהן בחוסר עניין, בזו אחר זו. לבסוף כרסמה ציפורן נבחרת. "דג", קבעה בנימה משועממת מספר שש, "מארוחת צהרים. של אתמול". השמעתי חצי שיעול צרוד. "גברתי, זה, איך לומר... לא ראוי, ו– " היא נעצה בי את המבט הכחול שלה, זעוף הגבות, שדומה ששמרה אותו במיוחד עבורי. השתבללתי חזרה לפינתי ושבתי לרקום. כלנית הביטה בי עוד כמה שניות וחזרה לבהות בכלוב המסורג. בכלוב היה מקל, ועליו ישב יונק דבש קטן וירוק. ברגע זה הוא ניקה בזהירות את הצד האחורי של רגלו השמאלית. כלנית בהתה בו. "כלוב", שמעתי אותה אומרת בשקט. הרמתי את מבטי. זה היה התפקיד שלי, אחרי הכל, ואי אלו נעיצות עיניים זעופות לא ישנו זאת. "אלו הם החוקים", הודעתי לה בקול מונוטוני – היחיד בו ידעתי לדבר, למען האמת. "וזה מה שמותר לך. את יכולה לחכות, ודי. לא אני קבעתי את זה, זוכרת?" היא השתרעה על סדין המשי החלק, הוורוד, ששתינו לא סבלנו. "לא ביקשתי להיות נסיכה", אמרה במרדנות. "זאת לא אשמתי". "ובטח שלא אשמתי", אמרתי. זה הרגיז אותה, כנראה. היא קמה בתנועה חדה ממיטת האפריון, ופסעה בצעד עצבני לקצה השני של החדר. לאחר מכן הסתובבה, פסעה חזרה לכיוון המיטה, ונעצרה מול החלון המסורג. ממנו נשקף נוף חצוי – אתם יודעים, ההרים האפלים שלי, ואחריהם היערות הירוקים, האירופאיים משהו, השייכים לכלנית. שביל מתפתל חצה אותם בקצה תחום ראייתי. במין תעתוע מוזר, הקו המבדיל בין שתי תצורות הנוף היה כזה שלא ניתן להביט בו; נדמה שמרקם המציאות בו קופל באכזריות והושלך הצדה – כפי שנוהגת כלנית בצעיפים שלה, באותם התקפי זעם. אנחנו מכירות טוב למדי, אני וכלנית. היא נמצאת אתי זמן רב. וכל עוד היא עצבנית, אני יודעת שהכל בסדר."השביל ריק", התלוננה. "כן, אני יכולה להרגיש", אמרתי. מילה מוזרה, להרגיש. אבל כלנית לא מכירה מילים אחרות, ורק כך יכולנו לדבר. "משעמם לך", אמרתי. כלנית צחקה בעצבנות. "את ממש חכמה היום", רטנה. לפתע היא הרגיזה אותי; באמת הייתי הרבה יותר חכמה ממנה, והרבה יותר מבוגרת; כבר שבוע אני סובלת מכאב ראש, שנגרם לדעתי מהתלונות הבלתי פוסקות שלה; וידעתי שטוב שהיא מרגיזה אותי, כי אילו היתה שמחה – היה זה סימן שהסוף מתקרב. "לא היית חייבת לקבל את העבודה הזאת", אמרתי, באותו קול יבש ושטוח. אני שונאת אותו."אני נסיכה", כלנית צחקקה והטילה את ראשה לאחור בתנועה שגרמה לשערה המבריק להתערבל ולגרום לי לסחרחורת. אהבתי את השיער של כלנית. "זה מה שהם אמרו", הוסיפה. "את יודעת שלא ביקשתי את זה". הרכנתי את ראשי. כשכלנית היתה נזכרת במה שהיה קודם, נימת קולה הפכה תמיד למין... אני לא יכולה לתאר את זה. אני לא מכירה מילים כאלה.היא הכאיבה לי, בשערה היפה ובקולה שרץ על קשת, עולה ויורד. פעם לא ידעתי איך להכאיב בחזרה. השנים עם כלנית לימדו אותי לעשות זאת. "נכון", אמרתי. "הם הכריחו אותך לצאת מהחדר ההוא עם העשן – " אני טובה בעשן " – ומחקו לך בכוונה את החורים מהידיים". כלנית הביטה בי, והנידה בראשה. "פספסת", ציינה. "זה לא פגע". הרכנתי את ראשי. לו הייתי כלנית, אולי הייתי נעלבת; אבל אני לא יכולה. "בפעם הבאה אכוון טוב יותר, גברתי", אמרתי. ולו יכולתי להתכוון לכל מילה, הייתי עושה זאת. בהתחלה גם אני כעסתי. כל כך כעסתי. והאש שלי השתוללה בתוכי כי אסור היה לה לצאת, וזה היה שורף ומסוכן ומכאיב. בהתחלה שנאתי אותה, את כלנית, כשעוד היתה יחפנית משום מקום, כשהם בחרו אותה. למען האמת, ככה זה, ואין לי על מה להתלונן. ככה זה בכל הסיפורים. גם כלנית כעסה, בהתחלה. אולי בגלל זה שנאתי אותה, מפני שידעתי שגם לה יש אש, מכאיבה ושורפת. כמה קינאתי בה. ואז, לאט לאט, כלנית הפכה לנסיכה, והכעס שלה נמעך והצטמק והתייבש, והפך למשהו קטן ושחור שנראה כמו גופה של חרק. לא הבנתי אף פעם למה היא שומרת אותו, כשהוא נראה כל כך עלוב ומגעיל. אני לא אוהבת חרקים. ואז האש שלי הפכה לקרח, והאש של כלנית פשוט כבתה. אני לא יודעת מה הם הבטיחו לה. אולי מקום בלי עשן. אולי הם אמרו שיתקנו לה את כל החורים בידיים. אף פעם לא הבנתי אנשים; הידיים של כלנית, עם החורים שאף פעם לא נסגרו, אילצו אותה ללבוש תמיד שמלות עם שרוולים ארוכים, אווריריים; מילה מוזרה, אילצו. מעניין מי עשה את זה. בטח לא אני, כי לפני שהכרתי את כלנית עוד לא ידעתי איך. חיוך. כלנית מחייכת. לחיי השיש הלבנות שלה, החלקות כל כך – האדימו פתאום. לא הרבה. זה נראה חמוד. ניסיתי לאהוב את זה – אבל ידעתי מה קורה כשכלנית מחייכת, והרגשתי את האש האומללה שלי מנסה לגרום לקרח שעטף אותה לבכות בדמעות שיחזירו אותה לחיים. "גברתי", אמרתי, והקול שלי לא הצטרד אפילו קצת. אפילו להיות צרודה לא ידעתי – אבל אני מתאמנת; כבר הצלחתי להשתעל. היא פנתה חזרה מהחלון, והחיוך הזוהר, היפה שלה, מרים את העיניים שלה קצת יותר למעלה.קמתי באטיות, הנחתי את הרקמה על שולחן המהגוני שלי, ונעמדתי לצידה של כלנית. הבטנו יחד דרך החלון. בהתחלה לא ראיתי אותו, עד שכלנית הראתה לי איפה. היה לו שיער בהיר, דומה קצת לחולות עליהם נהגה כלנית לספר לי כשהתגעגעה, או כשהיה לה משעמם במיוחד. לפעמים היתה מספרת לי סיפורים, ואז הייתי אוהבת ושונאת אותה בעת ובעונה אחת, עד שהאש כמעט התעוררה שוב – אבל היא אף פעם לא התעוררה לגמרי. הוא רכב על סוס חמוד ושחור, עם כתם עקום לבן מעל הזנב. אני אוהבת סוסים, וגם אמרתי זאת לכלנית. "כן, אבל עכשיו יש רק דגים", ענתה בלגלוג. שתקתי. אולי היא הצחיקה לעצמה את הלב; לא היה לי כל כך אכפת. וחוץ מזה, אני בכלל צמחונית. את הדגים כלנית אוכלת. כלנית הביטה בו עד שנעלם מעבר לעיקול במורד הגבעה. הוא התקרב במהירות לגבול שכלנית לא יכלה כלל להביט בו, ואילו אני רק לעתים רחוקות וגם אז גרם לי בחילה. "מה עכשיו?" שאלה בסקרנות. הקול שלה רעד קצת. אולי היא התרגשה. "עכשיו הוא צריך לעבור את הגבול", אמרתי, "ולהתמודד עם הרבה סכנות". כלנית, ראיתי, לא הקשיבה לי כלל. היא ניגשה לאטה אל הכלוב של יונק הדבש ופתחה אותו. יונק הדבש הביט בה בתמיהה. "צא", אמרה כלנית, מניפה את ידיה. "צא אל החופש". נאנחתי. "זה לא קצת – איך אומרים את זה בשפה שלך – קיטש?" כלנית התעלמה ממני. היא ניגשה אל החלון יחד עם הכלוב, הפכה אותו וטלטלה את יונק הדבש באלימות עד שלבסוף עזב את המקל וצנח למטה. הרגשתי איך הוא מתרסק אל הסלעים בתחתית. הוא לא ידע לעוף, אבל כלנית אפילו לא הסתכלה. היא ניגשה אל הראי שלה והחלה להעביר את המברשת בתנועות ארוכות-ארוכות בשיערה המבריק. "בא נסיך", הודיעה לדמותה במראה, שהנהנה בשביעות רצון. "והוא יילחם בסכנות וייקח אותי". לא יכולתי להקשיב לה יותר. התחלתי להרגיש את השינוי קורה, את האש שלי ממיסה את החומות – ופתאום לא רציתי את זה יותר. רציתי להישאר בגוף הזה, שכבר כמעט התרגלתי אליו. את הסוף, כמובן, כבר ידעתי; הנסיך בעל שיער החול יבוא ויעלה במדרגות המגדל בעיניים שיכורות מאהבה. הוא יפרוץ את הדלת בבעיטה במגף ברזל, וכלנית הנפחדת תצנח על המיטה, מעולפת כאשר יתנפל עליו הדרקון. לאחר קרב אימתני בו יביס את הדרקון ויכרות את ראשו, ישא את כלנית על סוסו, אל האופק.כולם הולכים. נסיך, נסיכה, יונק דבש. ורק בבואתה של כלנית עוד תישאר כאן, להביט בגופתי הערופה. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |