|
|||||
|
ושהכוח יהיה עמכם – סקירת סדרה
ליאה |
|||||
|
|
|||||
| אחרי סרט אחד נורא וסרט אחד טוב מינוס, ג'ורג' לוקאס ייאלץ לעמוד על ראשם של כל אבירי הג'די שעוד לא חיסל כדי לדגדג את ציפיותיה של ליאה מהפרק השלישי והאחרון בטרילוגיית "מלחמת הכוכבים" השנייה (או שמא הראשונה?). ייתכן שדווקא בשל כך, היא מתעקשת להיזכר מה היה בדיוק הדבר אותו אהבה כל כך במקור. כתבה נוסטלגית, עם מבט אופטימי לעתיד. | |||||
| מבקרי קולנוע אוהבים לספר על הרגע הראשון בו ראו משהו והבינו את גדולתו. "הפעם הראשונה שראיתי את האזרח קיין", "הפעם הראשונה שלי עם אינגמר ברגמן", "הפעם הראשונה שמישהו הקפיא לי את המסך כדי לעשות סביב הדמות סיבוב של 360 מעלות." כילידת 82 אינני זוכרת את הפעם הראשונה בה צפיתי בטרילוגיית "מלחמת הכוכבים". הייתי צעירה מדי. איפה היה הרגע בו השתוקקתי לאחוז בחרב אור בידי, הנקודה בה התאהבתי בנסיכה ליאה, הפעם הראשונה שהפסקתי לנשום כשלוק סגר את הכוונת שלו ופוצץ את כוכב המוות על סמך חושים בלבד? אינני יודעת. מאז שאני זוכרת את עצמי, היתה לי "מלחמת הכוכבים". אני כן זוכרת את הפעם הראשונה שהתיישבתי על הכיסא המסתובב של אבי והעמדתי פנים שאני טסה בספינת משחתת קיסרית. הכוח כנראה לא היה חזק איתי באותם ימים, אחרת קשה להסביר את הופעתו המסתורית של הקיר בסלון, ששם קץ להרפתקאות החלל שלי. נוסטלגיה, יטענו הציניקנים שבניכם, היא כל ערכה האמיתי של טרילוגיית "מלחמת הכוכבים"; הפרק הראשון והשני המאכזבים מוכיחים שלוקאס היה מאז ומתמיד רק רוח וצלצולים. ייתכן. אדם שבאמת חש נוסטלגיה לגבי משהו אינו יכול לשפוט אותו באובייקטיביות, ולכן לא אתיימר לכך בכל הנוגע ל"מלחמת הכוכבים". אולי היום אדם שיצפה ב"מלחמת הכוכבים" לראשונה לא יראה בה שום דבר מלבד אפקטים זולים, בלבולי מוח ונשים בביקיני מוזהב ואבועגלה. ייתכן. אבל מי מאיתנו באמת יצא לבחון אי פעם מהיכן מגיעה הנוסטלגיה? כולנו ראינו עשרות ומאות סרטים כילדים קטנים, ואז ראינו אותם שוב, ושוב ושוב אך לא על כולם נוכל להצהיר כסרטים שעיצבו את ילדותנו. אז מה בעצם יש ב"מלחמת הכוכבים"? התשובה שהילדים של היום מקבלים בדרך כלל מהמבוגרים של אז היא, "אפקטים". לייזרים, הקרנות של מסרים אנושיים, חרבות אור, טיסות במהירות האור ותחנות חלל בגודל של כוכבים, קרבות אדירי-מימדים; כל זאת, כשמחשבים היו קופסאות שחורות ענקיות שנמצאו רק בבניינים של חברות מודרניות במיוחד, גם שם הסתכם הידע שלהם, במקרה הטוב, בהדלקת וכיבוי האור. ג'ורג' לוקאס, ועל כך אין בדרך כלל מחלוקת, הציג לעולם הקולנוע משהו חדש בתחום האפקטים, משהו שהשתכלל מסרט לסרט וגרם לעולם בדיוני לחלוטין להיראות ריאליסטי יותר מאי פעם. תקציבי ענק ודגמי קרב אדירי-מימדים? אולי. בעיקר דמיון ומקורות השראה רבים, אם תשאלו אותי. אבל האם זה באמת סוד הקסם של הסרטים? טרילוגיית "מלחמת הכוכבים", רבים נוטים לשכוח, לא התחילה באנשים. היא התחילה בזוג רובוטים. אחד מהם, אנדרואיד, היה אנושי-למראה, מוזהב ובעל מבטא בריטי וגינונים של רב-משרתים מתוסכל שנאלץ להפוך למלצר. בכל הזדמנות טרח זה לציין בפנינו כמה בני האנוש לא-מנומסים, וכמה מיותרות כל סכנות המוות האלו עבורו כשניתן לעשות בכישוריו משהו מועיל בהרבה, בייחוד בהתחשב בעובדה שהוא יודע יותר מששה-מליון שפות. הרובוט השני, ידידותי יותר – אם כי אין בסיס אמיתי לטענה זו כיוון שמעולם לא ידענו בדיוק מה אמר – היה רובוט נמוך בגובה ובצורה של פח אשפה, אם כי הקולות שהוציא ממערכת ההפעלה שלו (בתחילה מובנים רק לבן זוגו הרובוטי, ולאחר מכן לכל היצורים בסרט, שכנראה למדו את שפת הצפצופים) הזכירו יותר תנור ישן המוחה על כך שמשאירים בו סיר עם צ'ולנט כל הלילה. להבזק-שניה, אישה יפה עוטה לבן מתכופפת אל אותו פח-אשפה-מצייץ, ונעלמת מן העין. זוג הרובוטים נשארים לבדם. הרובוטים האלו היו היצורים הראשונים על המסך שלנו ב"תקווה חדשה", אלו שסיפרו לנו את סיפורה של ספינת המורדים, אלו שהביאו אותנו מאוחר יותר אל גיבור הטרילוגיה. על טאטואין, עולם קטן ושכוח-אל ("אם יש מרכז ליקום, זה המקום הרחוק ביותר ממנו," התלונן לוק כבר בדקות הראשונות להופעתו), חי אותו בחור צעיר ששטח בפנינו חלומות של לימודים באקדמיה ועזיבה את חיי האיכרות. מי יכול להאשים אותו, באמת? כולנו חולמים. אלא שכבר יום מאוחר יותר, בגלל אותם שני רובוטים, עולמו של לוק סקייווקר מתהפך על פיו, דודו ודודתו האהובים נמצאים מתים והוא נגרר אל קצהו השני של הכוכב אחרי זקן תמהוני שמספר לו סיפורים על כוח עליון הנמצא בכל, על אבירי ג'די ועל חרבות משונות בצבעים בוהקים המסוגלות להסב נזק רב ועם זאת להשתחל בנוחות לכיס האחורי של המעיל. בן קנובי (אובי וואן קנובי) מחשיד, אמנם, בתמהונותו, בסיפוריו ובחזרתו העיקשת על המנטרה "השתמש בכוח, לוק", אך מהרגע בו הוא מנופף בידו אל מול חייל האימפריה שמאפשר לו ולידידו לעבור ללא אישורים, מבינים הצופים שיש בזקן יותר מכפי הנראה לעין. זהו אירוע מקדים, המאפשר אולי, פענוח כל דמות אשר אינה-כפי-שהיא-נראית בטרילוגיה; גרמלין קטן וירקרק המרים ספינת חלל בכוח מחשבתו, רובוט קטנטן הנושא בין מעגליו החשמליים תוכניות שיצילו את המרד באימפריה המרושעת, ואנשים שלא באמת מתים, רק נפטרים מגופם הגשמי כדי שיוכלו לחזור עטויים אור כחלחל ולדקלם מילות חוכמה ברגעים המתאימים. במוס אייסלי עולים בן קנובי ולוק סקייווקר, שכבר פיתח רוח מרדנית חדשה, על ספינתם של האן סולו, מבריח שחצן, וצ'ובאקה הווקי, חיה מפלצתית המתנשאת לגובה של כשניים וחצי מטרים, משירה פרווה בכל מקום ומביעה את מצב רוחה בנהמות גרוניות, אשר גם אותן מבינות הדמויות בסרט הבנה מושלמת. אין ספק שמשתלם ללמוד שפות. העניינים מתנהלים באופן יחסי על מי מנוחות, אבל מאחורי הקלעים מנסה האימפריה המרושעת השולטת ביקום לאתר את בסיס המורדים. כשלוק, האן ואובי וואן מגיעים ליעדם - הכוכב אולדראן, הם מגלים שזה אינו קיים עוד. כוכב שלם הושמד בידי תחנת חלל ענקית הקרויה כוכב-המוות. ההגה לכדור המתכתי המעופף הזה נמצא בידי הדמות הנפלאה ביותר בסרט, דארת' ויידר, אשר חונק אנשים, כבר בסרט הראשון, במבט ונפנוף יד, ובסרט השני משתדרג ועושה זאת דרך הוידאו-פון. אין ספק שזה חוסך זמן, שהרי לאדם מכובד כמו ויידר בודאי שאין זמן מיותר לעבור מחללית לחללית ולהביט-למוות בכל מי שמעצבן אותו. ובדיוק כשמתחילים לתהות האם ויידר אחראי להמצאה השטנית הקרויה "הדור השלישי של מכשירי הסלולר" והאם אפשר גם ליישם את השיטה הזו של חנק וידאופוני על ההוא מהפרסומת של אסקייפ, נלכדים גיבורנו על כוכב המוות ואיכשהו מוצאים עצמם מצילים לא רק את עצמם, אלא גם את הנסיכה ליאה אורגאנה הנרגנת. אה, הנסיכה ליאה. אם יורשה לי להיות רדודה לרגע, נטלי פורטמן לא מגיעה לקרסוליה של קארי פישר. זהו, האמת נאמרה. איפה היינו? אה, הנסיכה ליאה בעלת אלף התסרוקות, משום מה זכורה דווקא בשל זו דמוית חלות-השבת (אם כי כבר נשמעו הטוענים שהתסרוקת מזכירה להם גלגלי אופניים, משום מה). אינספור תסרוקות הספיקה זו להחליף במשך שלושה סרטים, מה שהוביל למסקנה שכאשר אינה מבצעת גילוי עריות באחיה, מתגרה בהאן סולו השרמנטי או יורה בחיילי האימפריה, לוקחת שזירת שערותיה את כל זמנה הפנוי של הנסיכה ליאה. אני הייתי שייכת למיעוט שחלק מהנאתו בטרילוגייה היתה לגלות איזו תסרוקת חדשה יביא לנו המחר. אם לקצר את הסיפור, לאחר שעוברות על גיבורנו העשויים ללא חת חוויות שכמעט הורגות אותם, דוגמת טוחן האשפה האוטומטי, נמלטים הללו בחזרה אל ספינתם, אך במחיר חייו של אובי-ואן קנובי. מול דארת' ויידר בפעם הראשונה, חרב אור בהירה מכה בחרב אור אדומה, סירב בן קנובי הזקן להילחם. "אם תכה אותי אהפוך חזק יותר מכפי שתוכל לדמיין," אמר, ואז נמוג ונעלם כמו המכשפה הרעה מהמערב, משאיר אחריו רק גלימה אחת ויתום שאיבד שוב את מקומו בעולם. אבל האקשן לא מאפשר ללוק לסבול יותר מדי. הוא מצטרף לבסיס המורדים, יוצא למלחמה הנואשת בכוכב המוות העצום, ובדיוק כמו אביו לפניו (או שמא אחריו), יורה למקום הנכון בזמן הנכון, ומציל את היום. ושם זה נגמר. שלוש שנים עוברות בשביל החובב הממוצע. שלוש שנים הן מבחינת החלפת קלטת בוידאו עבור ילדה קטנה שמבלה את ימיה בנפנוף מקל של מטאטא, צבוע בפנדה כחולה, כשהיא עומדת על שולחן המטבח. להרוס את כוכב המוות לבדה היא עוד לא הצליחה, אבל המנורה השבורה בהחלט היוותה התחלה ראויה. בסיס המורדים, עבר בנתיים לכוכב הקרח הוט', ולוק סקייווקר כאביו לפניו עושה לו קריירה ראויה מהסתבכות בצרות. האן סולו, שכבר עמד לעזוב את המורדים ולחזור אל ג'אבה ההאט בגלל אימת הכופר שהטיל זה על ראשו, מגלה את דאגתו וחיבתו לסקייווקר הצעיר ויוצא להציל אותו מקפיאה למוות בשדות הקרח של הוט'. לוק מגלה שגם לאחר המוות אין לו מנוחה מנדנודיו של אובי ואן, המצווה עליו לטוס לדיוגבה, מערכת-שמש נשכחת, וללמוד שם את תורת הג'די מיצור אשר למרות שהושווה כבר לסנאי, עכבר, קנגרו ולגולאס, עדיין מזכיר לי, כפי שנאמר, גרמלין ירוק ומגודל. "לבנו של סקייווקר אסור להפוך לג'די," אומר יודה, וחדי האבחנה בקהל כבר קופאים, תוהים מה בדיוק לא ספרו להם. ליאה והאן, שבריחתם מכוכב הקרח לא עלתה יפה, מנסים במהלך רוב הסרט לשקם את המנוע במילניום פלקון ("נץ אלף השנים" בתרגום), ספינתו של האן. דארת' ויידר מגיח שוב, אפל בהרבה (בדומה למעשה לסרט כולו), מלווה במוזיקה מפחידה כשהוא עולה לסיפון, ומחליף לא פחות משלושה מפקדים במהלך הסרט. חלקם מקודמים במעלה סולם הדרגות, באדישות שרק הנשימות הכבדות העולות ממעטה הפלסטיק של מסיכת הפנים של ויידר משמשות לה כרקע. זאת כאשר קודמם בתפקיד עודנו נחנק למוות. עם התקדמות העלילה מסתבר שויידר והאדם היחיד בפניו הוא כורע ברך, הקיסר המסתורי עוטה הברדס, פיתחו אובססיה קלה למציאת לוק סקייווקר. זה האחרון, כאמור, מבלה את זמנו במערכת כוכבים נשכחת, עסוק במדיטציה והזזת חפצים באוויר בעודו עומד על ראשו ומקשיב להרצאות על ניבוי העתיד, הדברים שאינם עומדים בפני הרצון וכמובן כמה נורא ואיום הוא הצד האפל, ונו-נו-נו למי שמתפתה אליו. "הילד הזה הוא תקוותנו האחרונה," אומרת דמותו הערטילאית של אובי-וואן כשלוק עוזב, למרות הפצרותיו, להציל את חבריו. "לא, יש אחת נוספת," עונה יודה, ועד עצם היום הזה מתלבטים החובבים אם התכוון לליאה או לאנאקין. בין לבין, רצות על המסך סצנות האקשן הטובות ביותר בטרילוגיה. האן פוגש לראשונה בויידר שכראוי מנקנק לו את הצורה, לוק פוגש גם הוא לראשונה בויידר שכראוי מנקנק לו את הצורה, וליאה משאירה את כולם מבולבלים לגבי מי היא אוהבת יותר. אופרת סבון אמיתית, לו היו הללו כוללות בדרך כלל אנשים מוקפאים בפחמן, יצורים שדומים באופן מחשיד למדי לעקלתוני "חולית", ורובוט נרגן חסר רגליים הנגרר ממקום למקום על גבו של שטיח מהלך. את היום מציל, באופן תמוה, אר-טו-די-טו הקטן, שמתקן את הינע מהירות האור ברגע הנכון ומאפשר לליאה, צ'ובאקה ולאנדו קלריזיאן (שהצטרף בשלב זה או אחר לחבורה), כמו גם לרובוט מנדנד וג'די מתלמד קטועי גפיים, להימלט. אבל עם האפלה היחסית מגיעה גם דרמה אמיתית, שבסיסה כולו במשפט האלמותי שויידר מעולם לא אמר - "לוק, אני אביך" (הוא אמר "לא, אני אביך," לאלו מכם שעוד לא ננזפו בכל פורום על פני הרשת). קטוע יד, לא יודע עוד במה להאמין, לוק שוכב במרפאת הפלקון כשחבריו נאבקים להתחמק ממשחתות הקרב, ומנהל שיחה שלמה עם אביו במחשבות בלבד. "אבא," הוא אומר לראשונה (וכיוון שהייתי צעירה ותמימה כל כך, וליבי הקטן נשבר והדמעות הצטעפו בעיני, לא הבחנתי ככל הנראה שעז פיסחת עם מסכה על פניה היתה משחקת טוב יותר מאותו מארק האמיל). "בני," עונה ויידר. "הצטרף אליי." אבל לוק האומלל כבר לא מקשיב. הוא מסוגל לחשוב רק על דבר אחד – אובי ואן, שהכזיב אותו. "למה לא סיפרת לי, בן?" הוא שואל, והשאלה נותרת תלויה בחלל האוויר (טוב, בחלל החלל, במקרה הזה) בתום כל המלודרמה הזאת, ובהתחשב בכמות הנזקים שעוללתי לעצמי ולסביבתי, לא מיהרו הורי להכניס לביתם את הסרט האחרון בסדרה, "שובו של הג'די". ניתן לומר למעשה, שהורי פיתחו חשד מסוים כלפי סרטי "מלחמת הכוכבים", בהעלותם את הסברה התמוהה שהם מעודדים את ביתם לאלימות. "מי הכניס להם את הרעיונות האלו לראש?" תהיתי כשסוף סוף נכנעו לאחר שאיימתי בקטיעת ידי הימנית. היד של לוק, לעומת זאת, מתפקדת מצויין, ונראית באופן מפתיע בדיוק כמו היד הישנה שלו. הוא מכסה אותה בכפפה שחורה, שתתאים לבגדים השחורים, הגלימה השחורה והמגפיים השחורים. הצופים מתחילים לתהות האם בזמן שישנו פיתח הג'די הצעיר חוש אופנה ראוי, ממש רגע לפני שהיה מאוחר מדי, והאם כצעד נוסף בכיוון הצד הנכון של הכוח יחליט להיפטר מעודפי השיער שעל קרקפתו. אבל לוק עסוק מדי בהצלת חבריו מג'אבה ההאט, תולעת ממוצעת שעברה טיפול הגדלה רדיואקטיבי. גם ג'אבה, באופן צפוי, מדבר באותו ניב משונה של נהמות שיצורים רבים כל כך בסרט חובבים, אך מגלה התחשבות רבה יותר מאותם יצורים לא-מובנים ומעמיד לצידו את C3PO כמתרגם. אל תטעו בחזות המזוויעה - ג'אבה הוא יצור בעל סטייל רב. רקדניות מכל גזע ומין רוקדות לפניו מדי יום, את הקיר שלו הוא מקשט בהאן סולו הקפוא, ולרגליו הוא קושר בקולר את הנסיכה ליאה בביקיני מוזהב עשוי מתכת. על מעשה זה לבדו היה ראוי לחנינה. לוק סוקר את כל זאת באדישות ולא ממצמץ כשג'אבה שולח אותו ואת האן ללועו של מפלץ-החול סארלק, שם הוא מפגין יכולות לחימה מופלאות בלייט-סייבר וכאמור, מציל את היום, להפתעתם של כל הנוכחים ("אביר ג'די? אני לא בסביבה קצת זמן וכבר כולם חוטפים שיגעון גדלות", רוטן האן סולו באוזניו של צ'ואי). הילד המתבכיין של הסרט הראשון נמוג, נעלם הנער חסר הסבלנות של הסרט השני. נותר רק איש צעיר עם דם של סקייווקר זורם בעורקיו. בעוד חבריו שבים אל בסיס המורדים, לשמוע את הבשורות הרעות על כוכב מוות נוסף שנמצא בשלבי בנייה אחרונים, לוק יוצא לקיים את הבטחתו ליודה וחוזר להשלים את אימוניו. אלא שהוא אינו זקוק עוד לאימונים – לא פיזיים, לפחות, כיוון שעד מהרה מתגלה שמאחורי החזות המרשימה והבלורית המוגזמת מסתתר אדם קרוע, העובר משבר זהות לאחר שגילה שאביו, אביר הג'די שעליו שמע רבות כל כך, האדם שלוק רצה כל כך לדמות לו, הוא לא אחר מאשר דארת' ויידר - יד ימינו של הקיסר המרושע. הוא כבר לא יודע למי להאמין, ויודה לא מקל עליו. למעשה מגלה יודה חוסר התחשבות ומחליט למות דווקא עכשיו, לאחר שכבר שרד תשע-מאות שנים יפות בביצות שלו (לא לפני שהוא חוזר על מנטרת היזהר-מהצד-האפל שלו), ואף מעמיס אבן נוספת למשקל שעל כתפיו של לוק – "כשאמות," הוא אומר, "תהיה אתה אחרון הג'די.". לוק עוד מנהל שיחת הבהרה קצרה עם אובי ואן שמתחמק באלגנטיות מהשקר ששיקר לו בנוגע לאביו, ומספר לו על אחותו התאומה ממנה הופרד בלידתו, הנסיכה ליאה. לוק לא מופתע מאוד לשמע הבשורה, ומאוחר יותר, כשיספר אותה לליאה, לא תופתע גם היא. ככה זה עם משפחה. לפעמים פשוט יודעים, כמו ויידר המביט אל הספינה בעלת האישורים החוקיים שעומדת לנחות על הכוכב ויודע שהיא למעשה שייכת למורדים ושבנו נמצא עליה, וכמו לוק, שמביט בחזרה אל החלון ויודע שויידר יודע. הם הולכים לתוך מלכודת. העימות הסופי הולך וקרב. ביער נתקלים המורדים בחבורת דובונים קטנים (שנראים טוב מאוד על תיקי אוכל ומחזיקי מפתחות) הסוגדים ל-C3PO. הם ניצלים בזכות מחשבה מהירה וכישורי הג'די של לוק. מלודרמה קורעת לב מתרחשת שוב בין ליאה, לוק והאן, ובסופו של דבר, עוזב לוק כדי לפגוש את אביו ולנסות לשכנע אותו שעוד נותר בו משהו טוב. לא חמוש, הוא מובא בפני דארת' ויידר והשניים מנהלים שיחה מתורבתת ורגועה לחלוטין בלי שלהבי חרבות האור שלהם מכים זה בזה ולו פעם אחת. בדיוק כמו הנערה בסרט האימה שיורדת למרתף בהפסקת חשמל לחפש את קופסת הנתיכים לבדה, לוק צועד אל לב הסכנה עם חזון מטופש בליבו והבעות מטופשות אף יותר על פניו. הצופים המשועשעים, שתמהים על נסיונותיו הפתטיים להשיב את אביו מהצד האפל - שאת עוצמתו אין הוא מבין כלל במלואה, לועגים לו. אבל תוך כדי שהשניים מדברים – ובלי שקולו העמוק של ויידר מסגיר דבר במילה או בנימה, אנו מבינים שמשהו מוזר מתרחש כאן. ויידר אינו בטוח בעצמו. הדרישה המוחלטת שדרש מלוק בסרט הקודם, להצטרף לצד האפל או למות, הפכה לבקשה נואשת, לתחינה. במקום להגיב בזלזול לבקשתו של בנו התמים אשר עוד מאמין שאביו יכול להצטרף אל המורדים, ויידר מתגונן, מנסה לסנגר על עצמו – אתה לא מבין את עוצמתו של הצד האפל, הצד האפל שולט בי. "מאוחר מדי בשבילי," הוא אומר, כאילו מפציר בלוק לברוח על נפשו בטרם יהיה מאוחר מדי גם בשבילו. לוק לא בורח. "אם כך אבי באמת מת," הוא אומר כשהוא נלקח משם, ומבעד למסכת הפלסטיק עיניו של ויידר מביטות אחריו. מרגע זה ועד לסופו של הסרט, מתנהל הקרב בשלוש חזיתות. הראשונה, בחלל, כאשר המורדים שגייסו את כל משאביהם למתקפה נואשת אחרונה מנסים לעמוד מול עוצמתו הבלתי-מעורערת של כוכב המוות החדש. השנייה, ביער, שם ליאה, האן, צ'ואי וכמובן שני הרובוטים, נעזרים בקבוצת הדובונים הפרוותיים בניסיונותיהם לחדור לבסיס האימפריה ולנתק את המגן השומר על כוכב המוות כדי שחבריהם בחלל יוכלו לממש את התקפתם. השלישית, בחזית הקרב הפנימי המתרחש בין לוק לקיסר ולויידר. הקיסר, דמות מרתקת מבחינה פסיכולוגית, מלאה ברשע עמוק – שהוא עבורה כמעט כדת, מענה את לוק בכך שהוא מכריח אותו להתבונן בקרב הגדול המתרחש מעליהם בחלל ובחבריו שגורלם נחרץ, בעודו מספר לו על תוכנית המרד הגדולה שנכשלה. מדי פעם הוא מציע ללוק את חרב-האור שלו, ואף מדגיש שהוא עצמו לא חמוש ושללוק יהיה קל מאוד לנקום בו. לוק מסרב. הוא לא יתפתה לצד האפל. אבל כשהכעס מתגבר עליו לבסוף, הוא חוטף את חרבו ועוד קרב מתחולל, הקרב האחרון עם אביו. לאחר שעבר את מבחנו הסופי ולא נכנע לכעס ולשנאה, הוא מנצח בקרב וכורת את ידו של אביו כפי שכרת אביו את ידו שלו (וכפי שיאבד אנאקין את ידו מאוחר יותר – או שמא מוקדם יותר? – בהמשך הסאגה), אבל מסרב להרוג את דארת' ויידר ולהצטרף לקיסר כפרס על נצחונו. הקיסר הזועם משלח גלי חשמל בלוק, מענה אותו למוות, אבל זה בדיוק הדבר האחרון שויידר היה צריך כדי לתת לצד הטוב שבו לנצח. הוא מרים את הקיסר ומשליך אותו אל הבור חסר התחתית. לאחר שספג מכות חשמל רבות מכדי להתאושש, מת אביר הג'די שהגשים את הנבואה בידיו של לוק, שרואה לראשונה את פניו האמיתיים של אביו. המורדים מנצחים, חגיגות נערכות על פני היקום כולו, ולוק נפרד מאביו על ידי שריפת גופתו ומוכיח שלא כל אבירי הג'די מתחשבים דיים כדי להתמוסס אל תוך האדמה ולחסוך את הוצאות הקבורה. מחובק עם אחותו, הוא עוזב להצטרף לחגיגות כשרוחותיהם של אנאקין, אובי ויודה צופים בו. נשמע נדוש כל כך לומר ש"מלחמת הכוכבים" הוא סיפור של טרגדיה ושל פעולה, של אהבה ושל מלחמה, של הקרבה ושל אומץ, של אנשים רבים ושל אדם אחד ששינה הכל. אולי נדוש לומר כך בגלל שרבים אחריו ניסו לחקות את המודל. ב"מלחמת הכוכבים" לא הושקעה כמות המחשבה המועטה אליה הורגלנו בהרפתקאות-קיץ, כל אותם סרטים שנהנינו כל כך לצפות בהם, רק כדי לשכוח אותם לחלוטין שבוע לאחר מכן. ההתפתחויות בין סרט למשנהו, מעברי הזמן, השינוי בגיבורים והאירועים הגדולים שהתרחשו דווקא מחוץ לטווח ראייתנו, נתנו תחושה של מלאות ריאליסטית, ולוקאס לא נח על זרי הדפנה ועל הרי הדולרים אלא המשיך להפתיע אותנו. לא ברמת הטוויסטים (כמו חשיפת זהותו האמיתית של דארת' ויידר), אלא בגילויים אמיתיים, שחשפו עולם מעניין יותר ויותר בכל פעם. גילויים קטנים, כמו זה שמאסטר הג'די הנערץ הוא יצור קטן וירוק שמדבר בצורה מוזרה, או שאבירי ג'די מסוגלים לדבר זה עם זה במחשבותיהם, שרוחות קמות מהעבר כדי ליעץ לידידיהם ושהאסטרואיד התמים הוא מפלצת אדירת מימדים. לא באפקטים היתה גדולתו של לוקאס. לא ביכולתו ליצור מלחמות ענק ויצורים מדהימים שלא מזכירים שום סוג של חייזר שאי פעם דמיינו. סרטי "מלחמת הכוכבים" הם סרטים טובים, בראש ובראשונה, בגלל יכולותיו הסיפוריות של ג'ורג' לוקאס. בגלל יכולתו לבנות עולם מעניין, גיבורים משכנעים ומקוריים, סיפור קטן ואנושי על רקע מלחמה בין-כוכבית עצומה עמוסה בטכנו-באבל. בגלל היכולת לרתק אותנו, לגרום לכך שיהיה אכפת לנו מכל אותם אנשים שחיו לפני זמן רב מאוד בגלקסיה רחוקה. לספר סיפורים - האמנות העתיקה ביותר, שהתקיימה כבר מהימים בהם בני אדם חיו בשבטים - היא כישרונו הבלתי מעורער של לוקאס. זו הסיבה שסרטי "מלחמת הכוכבים" טובים כל כך, גם היום. הסיפור שעומד בבסיסם, הסיפור אותו גוללה כתבה זו, פשוט מוצלח. מוצלח דיו כדי להיות מרתק, מסקרן ואהוב גם בעוד עשרים, שלושים ומאתיים שנה, כשהנוסטלגיה תיעלם ותתאדה וכשלוקאס כבר לא יוכל לעדכן מחדש את האפקטים הממוחשבים בגרסאות הדי.וי.די של יצירותיו. מכאן באה נוסטלגיה אמיתית. מהיכולת לצפות בגיל עשרים באותו הדבר שאהבתם בגיל חמש, ולא להתאכזב, כיוון שבני כל גיל אוהבים לשמוע סיפור טוב, ו"מלחמת הכוכבים" היא פשוט סיפור כזה. הסיפור הזה הוא שגורם לי להביט אל העתיד בתקווה ולטעון שהקיץ הזה תהיה השנה בה ייזכר לוקאס במה הוא מצטיין כל כך וישיב עטרה ליושנה. אמנם היו לנו כבר שתי תקווה שכזבו, אבל נותרה עוד אחת. ללא ספק יהיה נדוש עד כדי בחילה לחתום כתבה זו במילים "ושהכוח יהיה עמכם," אבל לי לא ממש אכפת, ואם הגעתם עד כאן, כנראה שגם לכם לא. המשיכו להאמין ביכולתו של לוקאס להציל את עבודתו. המשיכו לצפות בסרטים הישנים ולהינות מסיפור מופלא. ושהכוח יהיה עמכם. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |