|
|
|
|
||
|
גדול בצרפת – יקומים מקבילים בין הבאגט לסושי
אסף גלעד |
|||||
|
|
|||||
| אסף גלעד, שליח מדור האנימה של ISF לענייני חוץ, קפץ לביקור קצר בצרפת, וחזר עם רשמים מסרטו החדש של מיאזאקי "הטירה הנעה של האול" והתערוכה המשותפת של מיאזאקי ואומן הקומיקס הצרפתי הידוע בכינויו "מוביוס". | |||||
| החיבה העמוקה השוררת בין פריז לטוקיו עשתה רק טוב לשתי הערים, דבר הניכר גם אצל יתר עמי אירופה. כך יכול אירופי מצוי לתפוס רכבת ולהגיע במהירות וביעילות אל הסוכרייה שהגישו היפנים בחודש שעבר לצרפתים על מגש של סשימי: צרפת היא המדינה הראשונה בעולם, מלבד יפן, בה הופץ בהקרנות רחבות סרטו החדש של הייאו מיאזאקי"Howl's Moving Castle" או כפי שהצרפתים מכנים אותו "Le Chateau Ambulant" ("הטירה הניידת" בתרגום חפשי), כחצי שנה לפני כל שאר העולם. ולמה לא? היפנים נורא אוהבים את צרפת, והצרפתים מתים על היפנים. נכון, הפוליטיקאים היפנים תמיד יישאו עיניהם לעבר אמריקה, "האחות הגדולה", אבל הפילגש היא תמיד צרפת. היפנים מציפים את פריז בכמויות היסטריות, ובד"כ בדמות זוגות של נערות יפניות שקראו יותר מדי מאנגה על נסיכי וורסאי יפי-התואר ועכשיו מחפשות אותם ברחובות "בה-רי". תחת כל בית קפה צרפתי צצות סושייות, יותר ויותר גנים צרפתיים מכלילים בתוכם גם "גן יפני" והאמנות היפנית- המודרנית והמסורתית- מועלית על נס בכל מוזיאון שני. קלוד מונה- האימפרסיוניסט הידוע, מוצג במוזיאון שלו כמי ש"הושפע מהדפסיו של הירושיגה, אמן ההדפסים היפני הגדול". ועכשיו תודו: כמה פעמים יצא לכם לשמוע את הצרפתים מודים שהושפעו מאחרים? אפילו מיאזאקי עצמו אינו מסתיר את חיבתו לצרפת בביקוריו התכופים למדינה, ואף מציג בחודשים אלו כמה מעבודות הקומיקס והקולנוע שלו בתערוכה משותפת לו ולאמן הקומיקס הצרפתי ז'אן "מוביוס" ז'רו במוזיאון במרכז פריז (פירוט בהמשך). אז מה הפלא שהצרפתים מקבלים לפני כולם את "Howl" ? הסרט יצא ביפן אך לפני שלושה חודשים וזכה להצלחה מסחררת, ומיאזאקי שבר שוב שיאי קופה. גם בצרפת, שם יצא הסרט רק לפני כחודש, הוא עושה חייל בקופות, ומוקרן בתפוצה כמו-הוליוודית. כמעט בכל בית קולנוע שמציג את "הטייס", ניתן גם לראות את "האוול". ובכן, החלטתי לנצל את חלון ההזדמנות הנוכחי, לקחת אותו בידיים עמוסות באגטים וגבינות, ללבוש חולצת פסים, לעטות ברט, לומר "סה פורמידבל" ולנסוע פריזה. מזל שארזתי גם את הצרפתית מהתיכון, כי בלעדיה אי אפשר לראות שום סרט בצרפת (אפילו אם הוא באנגלית). נכון, לא כל סרט מדובב לצרפתית, אך ודאי שגם אם הוא מוקרן בגרסא המקורית, תרגום לאנגלית לעולם לא יופיע בגוף הסרט (למעוניינים: המקום היחידי בעולם בו ניתן לראות כרגע את "האוול" עם תרגום לאנגלית הוא בבית הקולנוע לדוברי אנגלית ברופונגי בטוקיו). כדי להעניק לעצמי תחושה של פרמיירה, הלכתי לראות את הסרט בקולנוע בשאנז-אליזה, עם כל הפאסון. אתחיל מהשורה התחתונה – הסרט, כפי שבוודאי קראתם בביקורות רבות אחרות, נפלא. הסיפור מורכב מאוד ולא אמנה כאן ספויילרים מיותרים: בארץ רחוקה-רחוקה ובמציאות רחוקה עוד יותר (המזכירה את אירופה של המאה ה- 19) אנו פוגשים את סופי. סופי היא תופרת כובעים בגיל ההתבגרות המאוהבת בהאוול, מכשף מסתורי המתגורר בטירת-מתכת מכאנית המהלכת בכבדות. מדי פעם הוא מגיח מטירתו כדי לעשות מעשה טוב פה ושם. האוול הוא מכשף פופולרי ומבוקש: הוא מחוזר על ידי בארונים ורוזנים הזקוקים לכישופיו וע"י נשים המוקסמות מיופיו. אך האוול הוא גם איש אפל מאוד: משהו מטריד אותו יומם וליל. אחת המחזרות שלו היא מכשפה עבת-צוואר, שאינה מרוצה מקרבתה של סופי למכשף השרמנטי, ומחליטה להתנקם בה ע"י הפיכתה לזקנה-בלה. סופי המסכנה מוצאת עצמה בת 90, אך היא אינה מאבדת תקווה. לא נותר לה אלא לעזוב את משפחתה ולצאת לתור אחר האוול - האיש שסיבך אותה בעסק הביש הזה. סופי עוברת לגור עימו, ועם אסופת דמויות ביזאריות אחרות בטירה המכושפת: אחיו הקטן מייקל, דחליל מקפץ חבוש צילנדר, והשדון קאלציפר שצורתו להבת אש. סופי מוצאת טירה מלוכלכת ומאובקת, ולכן, כמו כל סבתא שתמצא בית מעופש, היא נוטלת על עצמה את תפקיד העוזרת, המנקה והמבשלת. ברקע מתנהלת מלחמה איומה בין המדינה בה מתרחש הסרט ומדינה אחרת, המערבת שימוש בכלי משחית כבדים (המזכירים את ספינות האוויר מסרטיו הקודמים של מיאזאקי – במיוחד "נאוסיקה" ו-"המצודה בשחקים") אך מלחמה זו מגייסת למילואים, אבוי, גם את טובי המכשפים. רבים מהם נאלצים לבגוד במצפונם ובקוד האתי שלהם ולנצל את כישוריהם המאגיים בים באוויר וביבשה. יום אחד גם בדלתו של האוול נשמעת נקישה, וכעת עליו להחליט האם לתרום את חלקו למאמץ המלחמתי או שמא עליו לעשות משהו אחר. מכאן והלאה אשאיר אתכם עם סימני שאלה, בעיקר בגלל העובדה שגם אני נותרתי עם לא מעט כאלה; העלילה הולכת ונעשית הזויה ומוזרה, אך לחלוטין לא מאבדת את העניין והקסם שבה. דמויות חדשות ועלילות משנה, תפניות חדות בסיפור צצות פה ושם, והעלילה הולכת ונעשית קודרת ואפלה. מיהו באמת האוול? לאן הוא יוצא בלילה כשכולם ישנים? ומדוע הוא חוזר, כשעל גופו שריטות ושאריות של נוצות-נשר? כיצד יכולה סופי לעזור לו לנצח את הייסורים בהם הוא נתון? כל זאת תגלו בעצמכם עוד חצי שנה, אם המפיצים הישראלים יקיימו את הבטחתם להביא את הסרט אלינו. מיאזאקי שוב בונה אגדה קולנועית מרהיבה שלא דומה לשום דבר אחר – פרט, אולי לסרטיו הקודמים. בעזרת ציורי נוף אלפיניים מדהימים, עלילה מרתקת ורווית מסתורין וכישוף, פס-קול מדהים ותשומת לב לפרטים הקטנים מיאזאקי שוב מרגש את הצופים. המיוחד הוא שסרט זה הוא האפל והקודר ביותר מבין כל הסרטים האחרים שמיאזאקי עשה. הדמות הראשית, סופי,היא בוגרת ורבת רבדים יותר מכל הדמויות שנראו עד כה בסרטיו הקודמים של הבמאי, ולא רק מעצם העובדה שהיא נערה שמצאה עצמה בת 90. האוול עצמו הוא איש רב-פנים שאיננו עומדים על טיבו. לא שזה הסרט המלנכולי הראשון שמיאזאקי ביים - הוא מזכיר מאוד גם את "החזיר האדום". מה שקצת הציק לי בסרט, שמיד אחרי הצפייה הייתי בטוח שכבר ראיתי את הסרט הזה בעבר. מיאזאקי אמנם תמיד בונה את סיפוריו על הרעיון המרכזי של סיפור אהבה/חברות בין דמויות, ואין בזה שום דבר רע. אך בסרט החדש מיאזאקי משתמש במוטיבים רבים שכבר עשה בהם שימוש בעבר: ראיתי כאן שוב אלמנטים מ-"המסע המופלא", מ-"המצודה בשחקים", מ-"נאוסיקה מעמק הרוח". בפעם הראשונה ולרגע – קצר, אמנם - חשתי שמיאזאקי קצת התעייף. התחושה התפוגגה אמנם במהלך החצי השני של הסרט, ובכל זאת, זה מטריד. האירוע החשוב הנוסף שמתקיים כרגע בפריז ושרלוונטי לענייננו הוא התערוכה המשותפת של מיאזאקי ומוביוס, אמן הקומיקס והפנטסיה הצרפתי, במוזיאון "מונה דה פארי", תערוכה שנחנכה לציון הקרנת "האוול" בצרפת. ז'אן "מוביוס" ז'רו מבוגר מעט ממיאזאקי, והספיק גם להשפיע על כמה יצירות שלו. מוביוס, (Moebius) המתמקד בקומיקס מדע-בדיוני/ פנטסיה, מוכר לרוב חובבי הז'אנר כמעצב בסרטים "האלמנט החמישי", "חולית" ,"טרון", "הנוסע השמיני" ואחרים. המיוחד בתערוכה זו, הוא ההשוואה המעניינת בין עבודותיהם של שני היוצרים. לדוגמא: בקומיקס משנות השבעים "ארזאק" תיאר מוביוס עולם פוסט-אפוקליפטי, רווי בצמחייה רעילה, בו התחבורה העיקרית היא מטוסי קלים. מיאזאקי, בסרט שהוקרן התערוכה, מודה כי הוא הושפע ישירות מ"ארזאק" בעיצוב הקומיקס והסרט "נאוסיקה מעמק הרוח". אם ראיתם את כל סרטיו של מיאזאקי, לא מצפות לכם בתערוכה הפתעות גדולות מדי. התמונות והאיורים לקוחים מתוך הספרים והסרטים של כל אחד מהאמנים, למרות שפה ושם ניתן למצוא שקף מקורי מתוך הסרט 'שכני טוטורו' או את ספר הסטורי-בורד האמיתי של 'מונונוקי' (מתחת למסגרת זכוכית, כמובן). אך ההיבט המעניין בתערוכה היא ההשוואה בין הסגנונות והתכנים של שני האמנים וההשפעה ההדדית ביניהם. התערוכה מחולקת לחדרים אשר כל אחד מהם מוקדש לנושא פנטסטי אחר: היחס לטבע, עולמות דמיוניים, יצורים משונים, גיבורים ומה לא. סרטי הוידאו המוצגים בתערוכה מאכזבים ברובם: הסרט המתעד את עשיית "הנסיכה מונונוקי" זהה לזה שנכלל במהדורת הדי.וי.די, וגם אסופת הטריילרים של סרטיו של מיאזאקי כבר נראתה בעבר. אך ישנה גם הפתעה - הוא מפגש מוסרט בין מיאזאקי למוביוס, שני האמנים שיצרו עולמות יש מאין והעלו את מפלס הדמיון בעולם האפור שלנו. אסיים בציטוט של מיאזאקי מן הסרטון: "אני סבור שקיימים עולמות מקבילים לזה שלנו. החיים לא היו מעניינים אם זה לא היה המצב. זה בדיוק כמו אהבה: אינך רואה אותה אבל היא קיימת, רק בגלל שאתה מאמין בה. זה אך ורק עניין של אמונה!" ועכשיו אני כאן בארץ, בטוח שיש שם, איפשהו, יקום צרפתי, שכולו טוב. בינתיים קראתי שמיאזאקי כבר החל לעבוד על סרטו הבא. ועד אז יחלפו הרבה מאוד מים בנהר הסיין. | |||||
|
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |