|
|||||
|
לונאריס: הכניסה לעיר האסורה – פרק מתוך ספר
קים רויטבורד |
|||||
|
|
|||||
| ספר חדש למחברת צעירה – אנו שמחים להגיש לכם את הפרק הראשון מתוך ספר ישראלי חדש שראה אור בימים אלו. | |||||
| מהכריכה האחורית: המשחק מתחיל.... היא מעולם לא חשבה שגורלה יעמיד אותה בסכנה, אך עתה הוא עומד לשנות את גורל העולם כולו. במסע אחר אביה האבוד, תוך כדי סכנות רבות, היא מחפשת תשובות ומנסה לגלות את זהותה האמיתית – אך היא לא יודעת שעוקבים אחריה... ואיך כל זה מתקשר לקמע שהיא עונדת? לונאריס: הכניסה לעיר האסורה אגדה עתיקה מספרת שבגלאקסיות רחוקות, בממדים מקבילים, מאחורי הרים ואגמים נמצאת בריכה מוזהבת, מלאה במים צלולים. בתוך הבריכה ניצבת מזרקה, המתיזה את המים לכל הכיוונים בשתים-עשרה קשתות, בשנים-עשר רטטים שונים, שיוצרים יחד צליל מיוחד, שונה מכל צליל שאדם מסוגל להפיק. ליד הבריכה עומדת נימפה מדהימה ביופייה. שערה השחור והמבריק מכסה את כתפיה ומתמזג בלבושה השחור. עיניה החומות, המופלאות, עוקבות אחר הבועות שמגיעות מעולמנו. בשפתיה היא נושפת על הבועות, והן מתנפצות ומפילות את המשאלות שלנו על המטבע שמונח בכף-ידה. והיא, בחינניות ואצילות שניחנים בה רק היצורים המופלאים הללו, מניפה את ידה ומפילה את המטבע לתוך הבריכה. וכשהמטבע נוגע במים וצולל אל תוך הקרקעית – או-אז מתגשמים החלומות שלנו. האורח קרן אור חדרה בעד פתח שבתקרה, מתנפצת לרסיסים על קירות בדולח ומתפזרת בכל צבעי הקשת. מרחוק ראיתי מעמד דמוי מזבח עשוי אבן, ועליו תלוי הקמע. פסעתי על הרצפה ברגליים יחפות. ריח המוות ניכר בכל פינה. גולגולות היו פזורות בכל עבר, זכר לכל אותם האמיצים שהעזו לחשוק בקמע. צינה עטפה את גופי, אך המשכתי ללכת... הקמע החל לזהור באור מסנוור. דרקון יורק אש הופיע מתוכו ועף לעברי. בתוכי התכווצתי מפחד, מצפה שהאש תצרוב אותי, אך האש חלפה לידי תוך שהיא חורכת את שערותַי ועוטפת בחום את גופי העירום. המשכתי הלאה, פוסעת לאט לאט, מנסה לא לדרוך על העצמות הפזורות על הקרקע. מתוך הקמע נשמעה שריקה, וציפור מסוג יונק-דבש יצאה ממנו, מפזרת סביבי אבקה זהובה. האבקה החלה לצרוב, והכאב היה בלתי נסבל. ניערתי מעלי את האבקה ופסעתי עוד צעד. הקמע הבזיק באור כחול ומתוכו הופיע דולפין, שהביא אתו ריח-ים ונחשול של מים קפואים כקרח, ששטפו את כולי וגרמו לי לרעוד מקור ומהתרגשות. ניגשתי אל המזבח והבטתי בקמע הקסום. הושטתי את ידי, מעבירה את אצבעותי על הדמויות המפוסלות על הקמע – הפיתולים של הדרקון, החריצים של יונק-הדבש והבליטות של הדולפין. הורדתי את הקמע ממקומו שעל המעמד. העברתי את השרשרת מעל ראשי וענדתי את הקמע על צווארי, עוצמת את עינַי ומחכה למוות הוודאי. אך כלום לא קרה. מזווית עיני ראיתי דמות בשחור מביטה עלי, צופה ועוקבת אחרי כל תנועה שלי. הדמות הושיטה אלי את ידה – ובתוך הבזק אור, שבא מהתקרה, ראיתי את הטבעת שעל אצבעה: היו עליה עיטורי גולגולת, חרב ונחש. הטבעת זהרה. מתוכה הופיע אור סגול, שפילח את האוויר ופגע בקמע. חשתי כאב חודר. מעוצמת הפגיעה התרוממתי באוויר, ותוך כדי נפילה שמעתי קולות של מלאכים: קָמֵעַ זֶה הוּא קָדוֹשׁ וְנוֹדַע וּמִי שֶׁעוֹנֵד אוֹתוֹ זֹאת יֵדַע: נוֹתֵן הֲגַנָּה וְעָצְמָה וּשְׁלֵמוּת אוֹהֵב הוּא יֹשֶׁר, אַהֲבָה וְרֵעוּת מָלֵא בְּכֹחוֹת לָעוֹלָם וָעֶד אַךְ חָשׁוּב מִכֹּל הוּא זֶה הָעוֹנֵד. אני פוקחת את עינַי – ואז אני מופתעת... *** התעוררתי בבהלה, מנסה להבין היכן אני נמצאת. זה היה רק חלום, ניסיתי להרגיע את עצמי, רק חלום. מיששתי את התליון שעל צווארי. הוא עדיין כאן. כמה מוזר לחלום עליו דווקא ביום-ההולדת שלי, חשבתי. זה היה תליון עתיק, שהיו משולבות בו דמויות של דרקון, יונק-דבש ודולפין, ואני ענדתי אותו מאז ומעולם... הוא לא יכול לגרום לי שום רע, זה היה סתם חלום, הרגעתי את עצמי. והיום יש לי יום-הולדת. שום-דבר רע לא יכול לקרות ביום-הולדת. היום אני בת חמש-עשרה. כל שנה ביום-ההולדת שלי מחכה לי הפתעה. בדרך-כלל היום הזה מתחיל בארוחת בוקר המוגשת למיטה עם כמה זיקוקים; ממשיך במסיבה או נסיעה למקום מיוחד, ומסתיים בהפתעה מיוחדת: המתנה. מעניין מה מצפה לי היום, חשבתי בעודי מתרוממת, מתיישבת על המיטה ומביטה בדלת בחוסר סבלנות. אך איש לא נכנס. המתנתי, מצפה לשמוע את רחש הצעדים מאחורי הדלת, אך הכול היה שקט באופן מחשיד. זה מוזר מאוד, חשבתי לעצמי. ואולי... התגנב חשש ללבי, אולי הם שכחו את יום-ההולדת שלי? לא, לא יכול להיות, הרי הוא מסומן בטוש אדום בתאריכון שעל המקרר. רק אתמול דאגתי שיהיה בולט מספיק וזרקתי כמה פתקים ישנים שהיו מעליו, כדי שלא יסתירו בטעות. השקט נראה לי מוזר. הצצתי מהחדר ושמתי לב שאמי עולה במדרגות לכיוון החדר שלי. סגרתי בשקט את הדלת, ובריצה קלילה על קצות האצבעות מיהרתי אל המיטה והתכסיתי בשמיכה. ההתרגשות גאתה בי. הנה זה מתחיל, חשבתי לעצמי. אמי נכנסה לחדר בשקט, משתדלת לא להעיר אותי. התחבולה עבדה, חשבתי לעצמי. היא הוציאה מהארון את הבגדים ואת משחקי המחשב שלי והחלה לסדר אותם בקפידה במזוודה. יש! צעקתי לעצמי בלי קול, אנחנו נוסעים, אנחנו נוסעים! וזה בטח טיול ארוך, לפי כמות הדברים שאמא מכניסה למזוודה… התיישבתי במיטה בשמחה, כאילו רק עכשיו התעוררתי משינה. "בוקר טוב," אמרתי, מחייכת את החיוך הרחב והמקסים ביותר שלי ומצפה לאיזה שיר יום-הולדת שיגיע בתמורה. אך אמי הסתובבה לעברי מבוהלת, כאילו תפסתי אותה באמצע מעשה. היא ניגשה אלי וחיבקה אותי חזק קצת יותר מתמיד. זה סימן לא טוב, אמרתי לעצמי, לא טוב בכלל. בפעם הקודמת שקיבלתי חיבוק כזה אמי נאלצה ללכת לבית-חולים, ואני ציפיתי להחלמתה בבית עם דני, החבר שלה. "את בסדר?" שאלתי אותה מודאגת, מנסה לתפוס את מבטה. "אנחנו חייבות לדבר," אמרה אמי לבסוף, "זה קשור אלייך..." היא התיישבה לידי על המיטה תוך שהיא בוחנת אותי במבט משונה ומייד החלה להרצות לי, כהרגלה: "קָאמִי, את נמצאת כרגע בתקופה שבה את משתנה מילדה לנערה לאשה ו..." היא כחכחה בגרונה. "את לא צריכה להסביר לי, זה בסדר," קטעתי אותה בניסיון לעזור לה, "יש את השיעורים בבית-הספר, יש אינטרנט ויש חברות. את באמת לא חייבת אם זה כל-כך מביך אותך." אמי חייכה במבוכה. "אני ממש לא התכוונתי לזה, אני פשוט חושבת שלפני שאת עושה צעדים חשובים בחייך, עלייך להכיר קצת יותר את השורשים שלך. האם אי-פעם תהית מיהו אביך?" לזה ממש לא ציפיתי. זאת ההפתעה שאני מקבלת ליום-הולדתי? ואיך כל זה קשור למזוודה המלאה שלי? מה אומַר לכם, התאכזבתי. לפעמים, כשיש דברים מובנים מאליהם, המוח מסרב להאמין – ורק הרגש מבין; אך מכיוון שבלי שיתוף פעולה של השכל הרגש לא יכול להיות הגיוני, הוא זועק לעזרה בכל הדרכים האפשריות. רגש כזה פרץ באותו רגע מתוכי. כעס אדיר השתלט עלי. "את מתכוונת לאיש שאף-פעם לא שלח לי אפילו גלוית יום-הולדת אחת? שמעולם לא התעניין בשלומי? עליו את מדברת?" שאלתי. "כן, אני מדברת על אביך," אמרה אמי ברוגע, מנסה להתעלם מהתפרצות הזעם שלי. "אני ממש לא מעוניינת לשמוע," אמרתי, "אם לא שמת לב, דני ממלא את התפקיד בהצלחה רבה." ישבתי מולה וחיבקתי את הכרית שלי בייאוש. "אני מתכוונת לשלוח אותך אליו למשך שנה," המשיכה אמי תוך התעלמות מדברַי. "דני ואני נוסעים היום לשבוע נופש, ואילו את תיסעי אל אבא שלך. אני רוצה שתהיי אתו, תכירי את עולמו. זה לטובתך, אני חושבת שזה רק יועיל לך." "לטובתי!" צעקתי. "להפסיד שנה ראשונה בתיכון, להיפרד מחברוֹת ולהפסיד מסיבות ובנים – ובמקום זה לבלות עם איש משעמם וזקן שממש לא אכפת לו ממני? וחוץ מזה, למה הוא נזכר בי דווקא עכשיו?" אמא לא ענתה לי. היא רק הניחה מכתב על המיטה שלי ויצאה מהחדר. העולם היציב כל-כך, שבו יכולתי לדעת בדיוק מה יהיה בעוד שנייה, שבוע או שנה, התמוטט עלי. בעולם הזה תמיד היו אני, אמא שלי ודני, החבר שלה, שהיה הדבר הכי קרוב לאב מבחינתי. אף-פעם לא התעניינתי לדעת מי הוא אבי האמיתי. הוא לא ביקר אותי או שלח לי ברכות ליום-ההולדת, כמו אבות של ילדים אחרים להורים גרושים, ואפילו תמונה שלו או מזכרת ממנו לא היו לי. התנערתי מהמחשבות ונזכרתי שאמא אמרה, שהיא ודני נוסעים לשבוע נופש. באותו רגע עלה בי רצון עז למחות, להיכנס לאוטו ולא לצאת עד שהם יישברו, כתמיד, וייקחו אותי אתם. אך היום, בפעם הראשונה בחיי, אמי היתה נוקשה ועקבית, וכל תחנונַי לא עזרו. היא אמרה ש"הדבר סופי" ושהשאירה לי מקרר מלא אוכל וכסף לבזבוזים – ויצאה מחדרי במהירות, נרגשת לא פחות ממני. ירדתי למטה בריצה, אך באותו רגע שמעתי את דלת הכניסה נטרקת. לפני שהספקתי לחשוב כבר ראיתי דרך החלון את המכונית מתרחקת. בלי שלום, בלי להתראות, כאילו עוד שעתיים הם יחזרו הביתה. זה מאוד, מאוד מוזר, חשבתי לעצמי. פסעתי בחדרי אנה ואנה, לשה בעצבנות את כדור הספוג הכתום שלי וזורקת אותו אל הקיר ובחזרה. הייתי זקוקה לפתרון כלשהו. עלה בדעתי שאני יכולה פשוט לשבת לי כאן כל השבוע, לא לפתוח את הדלת לאף-אחד, ואם יגיע אדם זר ויטען שהוא אבא שלי – אתעלם ממנו. אחר-כך, כשאמא ודני יחזרו, אטען שהוא בכלל לא היה פה. הרעיון היה טיפשי, אבל מצא חן בעינַי בכל זאת. מעוּדדת, ירדתי למטה לחפש משהו טעים במקרר. לאחר סקירה זריזה של המלאי שלי לשבוע הקרוב הכנתי לי כריך עם פסטראמה, תקעתי בו נר של יום-הולדת ועליתי למעלה. כשחזרתי לחדר הבחנתי במכתב המונח על מיטתי. העפתי את נעלי הבית על הרצפה, התיישבתי על המיטה ברגליים מקופלות והדלקתי את הנר, שהיה תקוע עדיין במרכז הכריך. בירכתי את עצמי ביום-הולדת שמח, אך לא עלה לי שום רעיון למשאלה. הייתי במצב-רוח סוער, אך כיביתי את הנר בכל זאת, כדי להיות "פוליטיקלי-קורקט", ונגסתי בכריך. הרגשתי נורא. זה היה יום-ההולדת הכי עלוב ועצוב שהיה לי בחיים, והכול בגלל האיש ההוא, שאפילו לא ידעתי את שמו… לבסוף לקחתי בידי את המכתב. הבחנתי שהוא היה סגור ומודבק בסלוטייפ. פתאום עלה בי זיק של תקווה, שאולי זאת סתם מתיחה… אולי עוד מעט אני אראה שאמא ודני הכינו לי הפתעה אחרת, גדולה משחשבתי… קרעתי את המעטפה במהירות, מצפה לראות את כתב-היד היפה של אמי, אך להפתעתי היה זה כתב-יד לא-מוכר, מסולסל ומיוחד. כשקראתי את המלים התאכזבתי סופית. במכתב היה כתוב: ילדתי היקרה! אם את קוראת את המכתב, זה סימן שאת באה לבלות שנה מופלאה יחד אתי. אני מחכה לך בחוסר סבלנות. שלך, אביך. כמה קצר, חשבתי, אך כזו תהיה גם תשובתי כשאפגוש אותו. אומר לו בקצרה: תודה רבה, אולי בפעם אחרת… כך חשבתי לעצמי, עדיין כועסת על כך שתוכניותי נהרסו. עייפה מסערת הרגשות שפקדה אותי, נרדמתי לקול נקישות הגשם הקצובות. התעוררתי רק שעות רבות אחר-כך, בעקבות צליל טריקה שחזר על עצמו שוב ושוב. היה זה החלון שנטרק ברוח. רק כשקמתי לסגור אותו הרגשתי כמה קר לי והבנתי שהחלון היה פתוח כל הזמן, מניח לגשם עז לחדור לתוך החדר. סגרתי את החלון, נאבקת בגשם וברוח, וכשהסתובבתי קפאתי במקומי. ממש מולי עמדה דמות גבוהה בלבוש שחור. רק מנורת הלילה שעל השידה האירה את החדר קלושות, זורקת בו צללים ארוכים. הזזתי מעינַי בזהירות את שערי שנרטב והבטתי שוב, אך הדמות עדיין ניצבה מולי תוך שהיא סורקת אותי בסקרנות. עמדתי מופתעת וחרדה, מנסה לחשוב במה להדוף את הפולש, עד שקול גברי, עמוק וקטיפתי נישא בחלל החדר: "האם שמך סֶדְרִיק קָאמִי אוֹרוֹרָה?" סֶדריק הוא שם משפחתי וקָאמי הוא שמי הפרטי, אבל את אוֹרוֹרָה, שמי הנוסף, מעט מאוד אנשים בעולם הכירו… מי, חוץ מאמי, ידע על השם הארוך והמטופש הזה? "כן, זאת אני," עניתי בביטחון שלא שיערתי שיש לי. "יש לי כאן משלוח בשבילך," אמר הפולש המסתורי והושיט לי חבילה קטנה. "שמע," אמרתי בכעס מופגן, "אין לי זמן עכשיו למתיחות ולשטויות. קח את הקופסא הזאת למי ששלח אותך ותגיד לו, שבפעם הבאה שהוא שולח לי משהו שישתדל לפחות לכתוב את השם שלי נכון: קאמי סדריק, ולא שום אורורה! עכשיו לך מפה, לפני שאני קוראת למשטרה." אך האיש לא התרגש ולא התייחס לאיומים שלי ברצינות. הוא פשוט הושיט לי את החבילה ויצא מהצללים לכיווני. מולי עמד בחור צעיר עם שער שאטני ארוך, פנים יפות אך חמורות-סבר, אף נשרי ועיניים חומות-ירוקות, קרות וחודרות. הרגשתי קור עז, אך לא העזתי להוריד את מבטי מעיניו. לפתע הרגשתי שהחבילה נתחבת בתקיפות לתוך ידי. כשהורדתי את מבטי להתבונן בה, הבחנתי שזאת קופסא מחומר מוזר ביותר. בתוכה היה שעון עתיק, מוזהב, דמוי כדור, מחובר לשרשרת. על הכדור היתה חקוקה באותיות זהב המלה "לוּנָארִיס", והוא זהר באור עמום. הוא היה נעים למגע. חשתי בפיתוי עז להשאיר את הכדור אצלי; אך כשנזכרתי שאולי זו דרכו של אבי לקנות את הסכמתי לבוא לגור אתו, החזרתי את הכדור לקופסא. באותו רגע הבחנתי בקלף מגולגל, עשוי מחומר גמיש ולא מוכר. פרשתי את הקלף וניסיתי לקרוא בו, אך הכתב המסולסל היה בלתי קריא. החזרתי את המגילה לאיש בשחור – שהיה בסביבות גיל עשרים, כלומר צעיר מכדי להיות אבי – והוא, במבט של זלזול, פתח את המגילה והחל לקרוא מתוכה. הקול הקטיפתי העמוק שוב הדהד בחלל החדר: לכבוד סדריק קאמי אורורה בזאת ניתן לך אישור להיכנס לעיר האסורה למשך שנה, במסגרת 'חוק כניסה לילדים של נוסעי-זמן' לצורך הוצאת אזרחות. אני ממנה בזאת למשך שנה את אוֹריאן אוֹנְטַריוֹ רוֹלָאן להיות לך למדריך כדי לעזור לך להתאקלם בעיר האסורה, להכיר את חוקי העיר ומנהגיה וללמוד את הנסיעה-בזמן. כמו כן יהיה עלייך להשתתף במסגרת של לימודים, המיועדת לנוסעי-זמן שלא נולדו בעיר האסורה. בזאת באתי על החתום, נשיאהּ הלא-רשמי של העיר האסורה, סֶלָנְטוס. עמדתי מולו, המומה. חטפתי מידו את המגילה, ובבת אחת התחלתי לצחוק. "זה ממש גדול," אמרתי, "דני ואמא שלחו לי במתנה שחקן! אני מצטערת… אתה יכול לקרוא שוב את המכתב, ובסיומו אני אמחא לך כפיים." האיש הביט בי במבט משתומם. "אינני מה שאת מכנה 'שחקן'. שמי רולאן – אוֹריאן אוֹנְטַריו רוֹלָאן – ואני אהיה המדריך שלך במשך השנה הקרובה. הם לא סיפרו לך… הורייך לא סיפרו לך מי את?" הוא שאל. "זה המשך של המשחק?" שאלתי בהיסח הדעת, תוך שאני מנסה לפענח את הכתב המסולסל ולבדוק אם הטקסט מופיע שם. "מה את יודעת על הזמן?" שאל רולאן, שכפי הנראה חדל להשתומם והחליט לנסות גישה מעשית. הבטתי בשעון-הזהב, מנסה להשתתף בהצגה. "אה… שתמיד אין לי ממנו מספיק ושאני תמיד מאחרת," עניתי לו, מרוצה מהתשובה המבריקה שלי. "התכוונתי," אמר רולאן בעדינות, "האם לדעתך נסיעה-בזמן אפשרית?" "אז אתה אחד מהחבר'ה התימהוניים האלה, שרצים אחרי עב"מים ומוצאים חייזרים מחופשים לחיידקים בכל צלחת אוכל?" שאלתי מאוכזבת, "אתה דווקא לא נראה לי אחד כזה." רולאן חייך בחצי פה. "נראה לי שאצטרך להישאר כאן, בביתך, יותר מכפי ששיערתי," אמר. "אתה מתכוון לומר שאמא שלי ודני שכרו אותך בתור שמרטף עד שאבא שלי יבוא לקחת אותי?" שאלתי בחרדה, מבינה שהשחקן לא מתכוון ללכת הביתה. "אין לי מושג על מה את מדברת," אמר רולאן, מנסה להיות סבלני עד כמה שניתן, "אני באתי לקחת אותך מכאן לשנה, ואני מדריך שלך ולא שמרטף," הוסיף בטון נעלב. רק אז התחלתי להבין שרולאן נשלח לכאן על-ידי אבי, כדי שיביא אותי אליו. "אז אתה לא שחקן?" שאלתי, תוהה מה בעצם הקשר בינו ובין אבי. רולאן לא ענה, הוא רק סקר את החדר שלי במבטו החד. "אני רוצה להראות לך משהו," אמר לבסוף. "עכשיו השעה שבע בערב. מתי זורחת השמש אצלכם?" "משהו כמו שש בבוקר, אני חושבת." "אז תסתכלי לעבר החלון." הוא הוציא את הכדור ולחץ עליו. לפתע, מחוגי השעון-המעורר שעל השידה החלו לרוץ כמטורפים, וכעבור שניות ספורות נכנסו אל החדר קרני שמש ראשונות של בוקר. ניגשתי אל החלון והבטתי החוצה בתשומת לב, מוודאת שהשמש היא באמת שמש ולא איזו תחבולה של קוסמים. נאלצתי להודות בפני עצמי שאכן כך הדבר; אך הייתי המומה. "אתה להטוטן!" אמרתי לו, "כמו אלה שמכופפים מזלגות ומתקנים שעונים, ראיתי את זה בטלוויזיה! אני חושבת שאוכל להסביר מה עשית כאן. בהתחלה קלקלת את השעון וגרמת לו לעצור בשעה שבע, ואחר-כך, כשכבר הגיע הבוקר, תיקנת אותו. לכן יש שמש!" פסקתי. רולאן החל להתרגז. הוא הביט בי במבט קר ואמר: "אני נוסע-בזמן, וכך גם את. כרגע נסענו בזמן קדימה, אך באותה צורה אני יכול להגיע לכל תקופה שרק אבחר, ולהיות נוכח בה ממש כמו שאני נוכח בחדר שלך." ניסיתי לעכל את משמעות דבריו. פקפקתי באמיתותם – הרי נסיעה בזמן זה משהו שנתקלתי בו רק בספרי מדע-בדיוני – אך בכל זאת שאלתי: "אתה מתכוון לומר שאני נוסעת-בזמן? גם לי יש את היכולת לנוע בזמן כמוך?" רולאן הנהן. "אתה בטוח?" שאלתי אותו בחשש, "אתה מתכוון שאני יכולה לנסוע, למשל, לימי-הביניים – ומשם ישר לעתיד, כמו במטוס? לזה אתה מתכוון?" שאלתי כדי להיות בטוחה. רולאן הנהן. "נראה לי שאתה סתם עובד עלי," אמרתי. "אם אתה חושב שככה תוכל לשכנע אותי ללכת אתך, אז אתה ממש טועה… אני רוצה הוכחה!" הבטתי בו מתגרה. לונאריס: הכניסה לעיר האסורה. מאת: קים רויטבורד שחר ניר הוצאה לאור 2005 253ע' 58 ₪ | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |