|
|||||
|
כשהילדים שלך סוחבים את גלימת ההעלמות...
זיו קיטרו |
|||||
|
|
|||||
| מגיע היום בו כל גיבור או גיבורה מוצאים את בני זוגם בעולם וזיו קיטרו יסביר לכם בדיוק למה הכוונה במשחקי התפקידים. | |||||
| לאחר הרפתקאות וסכנות רבות, אחרי שחקרו את המבוכים העתיקים ביותר או את הכוכבים הרחוקים ביותר, תוך שהם נלחמים באימפריות רשע ומנסים להגן על האנושות מפלישה נוספת ממימד X או בזמן שהם זוחלים לאיטם במעבי הפירמידה ומנסים להשיג את ספר המתים המקולל – הם מרימים את מבטם ונתקלים במבטו או מבטה של מי שיהיו בני זוגם מעתה ועד המוות (או הגירושים). כמובן שיצירת מערכת יחסים שכזו בתוך משחק תפקידים משנה את החוקים אבל היא לא מונעת מהדמויות להמשיך בחייהם הסוערים. בין עם לבדם, כשבן זוגן השקט נשאר בבית לטפל בילדים, או יחדיו, כפי שעשו עד כה. הבעיה הגדולה ביותר שעומדת בפני ההורים הללו, גדולה מכל סכנה בה נתקלו עד כה, היא התבגרות הילדים והגעתם לגיל בו אפשר להתחיל. הגיל בו הם יכולים להתחיל ולחטט בארונות ובכלים ולמצוא את כל אותם חפצים שדרשו, לא פעם, את חייה של דמות מהחבורה, או הקרבה נוראית ,או אפילו חפץ שניתן כפרס על משימה שעלתה בהצלחה. כאשר החרב הקסומה של אזגרוט נמצאת בידיו של ילדך בן ה 11 או אותו חפץ חייזרי שמצאתם במדבריות של הכוכב נומאר, הדבר האחרון שאתם רוצים לעשות הוא לצעוק עליו שיוריד אותו או תקרקעו אותו, נכון? מה תעשו עם הילד גנב את גלימת ההעלמות שלכם ומסתתר לכם בגינה, מבריז מבית ספר וגונב את כל הממתקים מהמכולת השכונתית? כיצד תתמודדו עם בתכם לאחר שזו ספגה לתוכה אל מדייני בראשיתי וכעת היא מתכננת את כיבוש היקום, לאחר שכלאה אתכם במטבח? נראה כי אנחנו, השחקנים, מתעלמים מעושר ההרפתקאות שיכולה דמות לעבור ממש קרוב לביתה. אחת הדוגמאות הנפלאות ביותר לעניין הזה ממש עולה בסרט המומייה 2. בסרט אנחנו חוזרים לדמויות הראשיות (שתיהן נפגשו בסרט הקודם, התאהבו והחליטו להתחתן), שנים לאחר מכן כאשר הם לא רק נשואים באושר אלא גם הורים לילד בן 12, סקרן וחטטן אשר מודע לעלילות של הוריו וביתו עמוס בחפצים עתיקים, מי מסוכן יותר ומי פחות. הילד שנחטף סוחב את הוריו להרפתקה נוספת, בכדי להציל אותו ולעצור את האסון הבא העומד לבוא. בחייה מצליחה דמות לאסוף עשרות חפצים מיוחדים וקסומים, בגדים אקזוטיים וכלי נגינה משונים, לרובם יכולת טכנולוגית או קסומה, שבידיים הלא נכונות עלולה להביא לאסון גדול. זו הסיבה שחטפתם את הכלים מבעליהם המרושעים והבאתם אותם הבייתה, לא כך? ביתו של הרפתקן פנטזיה יכול להיות מלא בראשים מפוחלצים של אורקים, דרקונים וקובולדים. ביתו של חוקר תורות הנסתר יהיה מלא בספרי כישוף עתיקים שהקריאה בהם לבדה יכולה להעביר אדם על דעתו. גיבור העל החביב עליכם מחזיק במאורה הסודית שלו (שבוודאי נמצאת מתחת לבית וגישה אליה מתאפשרת על ידי הזזת פסל בסלון) את מוחותיהם של נבלי על, שברים של כוכב רחוק שיכולים להרוג את חברם הטוב ביותר (שהוא במקרה גם האפוטרופוס של הילדים) או עשרות המצאות וגדג'טים בעזרתם הם נלחמים בפשע. הבית החמים והמוגן הופך בשניות למלכודת מוות או לפוטנציאל רב ערך כאשר אנחנו לוקחים בחשבון את קיומם של בנים ובנות ואולי אפילו חבריהם. אותם נערים ונערות, אשר בערב חורפי, בזמן שההורים בסרט, מחליטים שהדבר החכם ביותר לעשות יהיה לפצח את הקוד הסודי של הכספת הממוחשבת של אמא ולהוציא משם את חליפת ההסוואה שקיבלה מתנה מגזע עתיק אותו הצילה מכליה. אז מה האפשרויות העומדות לפנינו בתור מנחים וטווי סיפורים? ראשית קיימת האפשרות של the next generation. אפשרות זו תאפשר לשחקנים להשליך מעצמם את דמויותיהן המוכרות ולהחליפן ללילה אחד בקבוצת ילדים (ילדי הדמויות וחבריהם) אשר חוקרים את שער המימדים, שלא מזמן נוסף לאוסף ההולך וגדל של חפצים המקשטים את הבית או המוזיאון הפרטי של הדמויות. משחק שכזה יכול להיות מלא הומור או דווקא לשמור על טון רציני כאשר הילדים נתקלים בדברים שהוריהם עוסקים בהם בחיי היומיום. יש כאלה המתנגדים לסינדרום 'אינדיאנה ג'ונס הצעיר' אשר הופך את הילדים למומחים צעירים, היכולים להתמודד עם כל דבר שיושלך אליהם. אותם אלה שיכוונו להרפתקאות מציאותיות יותר הסוחפות ילדים לטריטוריות שאינן מוכרות להן ואשר יכולות להיות מופלאות או זוועתיות, בהתאם לסוגת המשחק שנבחרה ובהתאם למבנה האישיות של הילד עצמו. האפשרות השנייה היא התערבות ההורים וניסיון לסדר את הבלגן שילדיהם יצרו. לעיתים מדובר במשימה כמו התמודדות עם שד מקראי שהיה כלוא בחותם קדום וכעת הוא מסתובב בחרבי ניו-יורק של 2005 וגורם להרס רב. לעיתים המשימה הופכת קשה עוד יותר מבחינה רגשית למשל, אם הילד הפך לכלי נשק ביו-מכאני עקב התעסקות עם טכנולוגיה חייזרית. או אז הדילמה הרגשית הופכת מורכבת יותר. אם לפני כן היו מוכנים פשוט לחסל את היצור כעת עליהם לחשוב שוב, שכן חיסול אלים שכזה יהרוג את בנם. חטיפה, כפי שהוצגה בדוגמה של 'המומייה 2', מספקת משימה טעונה מאוד מבחינה רגשית. המרדף אינו אחרי כתב יד או מפה או אוצר, הוא אחרי הילד המשמש כקלף בידי הנבל קלף אשר ישמש בכדי להכריח את ההורים לעשות משהו בניגוד לצו ליבם. שימוש אחר הוא דווקא בילד אשר בגלל נבואה או אפיון מתאים הוא מתאים לצרכי החוטפים או שהילד נחטף בטעות כי הוא היה שם בזמן השוד וכעת חיפוש הילד הוא המשימה של ההורים ורק לאחר מכן (אם הדבר ישנה עדיין) מציאת החפץ שנגנב. הפיכת החלק הזה של המשפחה למהותי יותר יוצרת דינאמיקת משחק חדשה שיכולה לרענן כל מערכה ששוחקה זמן רב וגם להעמיק את הדמויות עצמן. כהורים, נדרשת מהם הרבה יותר אחריות ולאור העובדה שהדמויות חיות חיים שונים מהרגיל (אחרת מה הטעם לשחק אותם), האיזון בין חיי משפחה לחיי ההרפתקה הופך למיומנות מורכבת שתשלח את השחקנים ואת הדמויות למקומות חדשים בתוכם ותיצור משחק עמוק, אמין ומעניין יותר עבור כל המשתתפים. אז בפעם הבאה שאתם שבים ממסע ארוך, דאגו להסתיר את כל הכלים ההרסניים שאספתם, אי אפשר לדעת אם אחד מהילדים שלכם לא עוקב אחריכם ועלול להביא את קץ העלם הבא...במחשבה שנייה, זה במילא יקרה - ככה זה עם ילדים. | |||||
|
|
||||||
|
||||||
|
||||||
|
לתחילת הכתבה |