|
|||||
|
להיות סופר
יואב בלום |
|||||
|
|
|||||
| יציאתו לאור של גליון חדש של חלומות באספמיה היא חגיגה לחובבי המדע הבדיוני, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בגיליון ה-12, המסמן שנתיים של פעילות ענפה ופוריה בתחום המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ. אנו מביאים לכם סיפור לדוגמה מהגליון החדש אשר יראה אור באיקון 2004, ומאחלים לחלומות באספמיה ויוצריו עוד שנים רבות תחת השמש. | |||||
מה שהפריע לרון במיוחד היה המבט שנעץ בו דרך הראי האיש שישב מאחוריו. הוא ישב אצל הספר ולפתע הבחין באדם נמוך קומה, עם כובע חום קטן, מתיישב מאחוריו, כאילו גם הוא מחכה להסתפר. והמבט שהוא נעץ בו היה מוזר מאוד. רון ניסה להתעלם. יש מספיק אנשים מוזרים בעולם. הוא לא צריך לתת תשומת לב לכל אחד. אבל לאורך התספורת, תוך כדי שיחה עם הספר, הוא הגניב מדי פעם מבט וראה שהאיש עם הכובע החום עדיין מסתכל עליו. לבסוף, הסתיימה התספורת ורון קם, שילם והחל ללכת לכיוון היציאה. הוא יצא מדלת המספרה, והחל לרדת ברחוב, ובדיוק כאשר הושיט את ידו לעבר הכיס, להוציא את מפתחות הרכב, צץ האיש הקטן לשמאלו, וחסם את דרכו. "אני מצטער", הוא אמר, עיניו בורקות, נשימתו קצרה. "רציתי לדעת אם אני יכול לתפוס אתך מילה או שתיים". הוא מטורף לגמרי, חשב רון. "מצטער, לא, אני ממהר". "המצגת של אריק יכולה לחכות דקה", אמר האיש במהירות. "יש לי רק שאלה קטנה". הוא שלף פנקס קטן, ועט כחלחל. "מאיפה אתה יודע על המצגת לאריק?" אמר רון במהירות. "מי אתה? מה אתה רוצה? מה קורה כאן?" "רק שאלה קטנה". הפנקס היה כבר פתוח והעט מוכן לכתיבה. רון הביט בו. "מה?" האיש נשם עמוק. "מה אתה רוצה מהחיים? מה אתה מרגיש שחסר לך? אני מתכוון, איך אתה רואה את העתיד שלך?" והוא הסתכל בו, מוכן לרשום כל מילה. "נו, באמת", רון ניסה לעקוף אותו להמשיך ללכת. "לא , לא. אני באמת מבקש לדעת", עצר אותו האיש. "דקה אחת מזמנך. וחשוב שתענה בכנות". "תגיד לי, מה אני נראה לך?" "זה יקח רק שתי דקות". "זה אישי", אמר רון, "ונראה לי דבילי לעמוד באמצע הרחוב ולדבר על זה עם מישהו זר". הכובע החום נראה נבוך. "אתה לא רוצה לומר כלום?" הוא לא יעזוב אותי, חשב רון, אני חייב לומר לו משהו. הוא עצר. "אני חושב שהייתי רוצה להצליח בעבודה. להתקדם לתפקיד של מנהל מחלקה. חוץ מזה אני רוצה שהבן שלי יצליח בבית הספר, ולא יכנס לצרות או בעיות. הייתי רוצה לקחת את אשתי לנופש בקריביים מתישהו בקיץ, ויהיה נחמד אם אחותי תתקשר גם כשהיא לא צריכה כסף. חוץ מזה יהיה נחמד אם ירד קצת יותר גשם על הגינה שלנו, כי בדיוק נטעתי שם עץ מנדרינות. ובריאות לכולם". ושתתן לי ללכת, הוא חשב. "מרוצה?" האיש הקטן כתב בפנקסו כמטורף, לא מפספס אף מילה. "אוקיי, אוקיי. הבנתי", מלמל לעצמו תוך כדי כתיבה. לבסוף הרים את עיניו. "תודה", אמר והחל לרוץ משם. רון עקב אחריו בעיניו, רץ, הפנקס בידו האחת, וידו השניה מהדקת את הכובע לראשו כדי שלא יעוף. הוא לא הצליח להבין מה בדיוק קרה שם. הוא רצה לצעוק אליו ולשאול אותו, אבל האיש כבר נעלם מעבר לפינה והוא לא ראה אותו יותר. כשהגיע למכונית נשכח ממנו כבר כמעט כל העניין, והפך להיות אחד מהסיפורים ששמר באחורי ראשו לשיחות קפה שנרדמות בשלב מוקדם מדי. חודש אחר כך, בבוקר אחד רגיל לגמרי, ראה אותו שוב. האיש הקטן לא ראה אותו. הוא הלך לו בצעדים מדודים בצד השני של הרחוב ההומה, כשרון הבחין בו לפתע בזווית העין. נראה היה שהוא מרוכז מאוד בעצמו, מרוחק מעט, הולך בין האנשים בלי לשים לב כמעט שהם שם. זכר האירוע המוזר שקרה חודש לפני כן חזר לפתע, ובלי להבין למה, החל רון ללכת בעקבותיו. התעורר בו רצון לראות לאן בדיוק הוא הולך, והוא לא הצליח להשתלט על הדחף לדעת מי זה האדם הקטן והמוזר הזה, עם השאלות המוזרות. אם הוא מרשה לעצמו להיכנס לחיים של רון עם השאלות שלו, רון יכול להרשות לעצמו לבדוק מי הוא בדיוק. זה יהיה הוגן. הם הלכו כך בערך עשר דקות, רון פונה בעקבות המטרה שלו לתוך רחובות צרים יותר ויותר, סמטאות מלוכלכות וצרות, ועובר במקומות מטונפים יותר בעיר. הוא החל להרגיש טפשי ואפילו, איך לומר, מובל באף, כאשר לפתע פנה הכובע החום ימינה לתוך רחוב שמעולם לא ראה. כלומר, הוא היה כבר פעם ברחוב בו עמד כרגע, והוא ידע שאין שם שום פניה ימינה. שום פניה. ועכשיו היתה שם פניה כזו. הוא ניסה להיזכר, אולי הוא מתבלבל, אולי זה בעצם רחוב אחר, אבל היה כמעט בטוח לגמרי שבכל הפעמים שעבר ברחוב הזה, מעולם לא היתה בו פניה ימינה. והוא פנה אחרי האיש הקטן שהמשיך ללכת בקצב מדוד. הרחוב אליו פנו שניהם לא נראה מוכר. רון, שהיה בטוח שאחרי 15 שנה הוא מכיר כל פינה בעיר, מעולם לא היה כאן. מה שהדהים אותו יותר מכל היה הבניין שעמד בקצה הרחוב. זה היה בניין שחור, עצום בגודלו. הוא הרים עיניו, מנסה לראות את סופו, וגילה שמדובר בעשרות קומות של בניין צבוע כולו בשחור, חלונות קטנים ומוארים פעורים מכל צדדיו, מסודרים זה לצד זה, באדישות. איך זה יכול להיות שמשום מקום בעיר אי אפשר לראות את הבניין הזה? הוא כל כך גבוה! מה קורה כאן? האיש עם הכובע החום התקדם לעבר הבניין ונבלע בפתחו. רון מיהר אחריו וראה אותו נכנס למעלית. הוא עקב אחריה וראה שהיא עצרה בקומה 45. הלובי של הבניין היה ריק. רצפת שיש שחורה התפרשה לכל הכיוונים באולם ענקי. הדבר היחיד שמשך את תשומת הלב היה לוח מודעות לבן ומבריק שהיה תלוי על הקיר, והמעלית שהיתה ממוקמת בדיוק במרכז החדר. רון לחץ על הלחצן לזימון המעלית. והמספור החל לרדת. 40... 35... 28... 15...7...6... 2.. דינג! הדלתות נפתחו בשריקה רכה, ורון נכנס פנימה. כל הקיר מימינו היה מלא בלחצנים. הוא לחץ על 45. משהו בתוכו צעק לפתע שהוא עושה טעות גדולה, אבל הדלתות נסגרו מאחוריו. המעלית החלה לעלות. המסך הקטן הראה על ההתקדמות במעלה הבניין, ורון החל לחשוב מה בעצם הוא עושה. בסביבות הקומה ה-35 הוא החליט שמה שלא קורה כאן, זה לא עניינו. מיד כשהמעלית תעצור הוא ילחץ שוב על לחצן הלובי , ירד למטה ויחזור הביתה. מציצנות כזאת היא לא בשבילו. מה בדיוק הוא חשב שהוא עושה? דינג! ודלת המעלית נפתחה. רון פסע קלות מחוץ למעלית. שוכח את כל החלטותיו. לפניו נגלה חדר עצום בגודלו. אולם ענקי שקירותיו שיש שחור והוא מלא במאות ואולי אלפי שולחנות כתיבה מעץ. הם עמדו שם בשורות ובטורים ישרים כפלס וליד כל אחד מהם ישב אדם, ערמת דפים גדולים לפניו, עט כחלחל בידו, והוא כותב. אלפי אנשים ברחבי החדר ישבו וכתבו, ממלאים את החדר ברחש רך וקבוע של עטים שעוברים על גבי דפים שוב ושוב ושוב. רון העביר את עיניו על פני החדר, מרותק כולו, סוקר את הפרצופים המרוכזים, הגבות הכפופים והעטים המרקדים עד שנתקל מבטו בזוג עיניים שהביטו ישירות אליו. האיש הקטן עם הכובע החום, מעילו מונח על המעיל לידו, עמד ליד שולחנו אי שם במרכז החדר והביט בו במבט נפחד ומזועזע. במשך שניה או שתיים הם עמדו והביטו זה בזה, ואז החל האיש הקטן ללכת, לחוץ בעליל, חולף במהירות בין השולחנות לכיוונו של רון. הוא ניגש אליו, תפס אותו בחזקה בזרועו, הדף אותו לתוך המעלית וסגר את הדלת עליהם. הוא לחץ על כפתור קומת הכניסה. רון הביט בו. "מה קורה כאן?" האיש הקטן היה חיוור ונשם בכבדות. "לא היית צריך להגיע הנה. אוי, אוי איזו צרה. לא היית צריך להגיע הנה. אסור שיראו אותך". 38.. 37... "אני רוצה להבין מה זה. איך אף פעם לא ראיתי את הבניין הזה?" "אסור שתהיה כאן". 28.. 27... "מה זאת אומרת אסור שאני אהיה כאן?" 24... 23.. "תעשה לי טובה, בבקשה, צא מכאן, צא מהרחוב ואל תחזור לכאן אף פעם. אל תספר לאף אחד מה שראית כאן". 13... 12... "אני לא זז עד שתסביר לי מה זה". 7... 6... "אני... אוך... תקשיב לי, תהיה בבית הקפה 'שאנבויס' בעוד שעתיים בדיוק ואני אבוא ואסביר הכל". 2... 1... דינג! האיש הקטן דחף אותו החוצה. "עוד שעתיים, אני אסביר הכל. עכשיו לך. לך!" רון החל לצאת החוצה. לפני שיצא מהבניין הסתכל אחורה וראה את דלתות המעלית נסגרות. 'שאנבויס' היה בית קפה קטן ואינטימי, אשר היחס הנעים של בעלת הבית שלו פיצה על ההזנחה המסוימת שניכרה בקירותיו. לא שזה שינה משהו במצב הרוח הנוכחי שלו. רון ביקש אספרסו קצר. האיש הקטן, עצבני עדיין, הניח את כובעו החום על השולחן וביקש כוס מים קרים. "קוראים לי אלברט", הוא אמר. "רון", אמר רון. משום מה לא ממש עניין אותו לדעת את שמו של האדם שמולו. "אני יודע", אמר אלברט. "אני יודע עליך הכל מאז גיל 7. אני הסופר שלך". "ה-מה שלי?" "אני הסופר שלך. אני..." הוא השתתק כאשר המים הקרים הגיעו לשולחן, מחכה שהמלצרית תתרחק, ואז המשיך, "אני כותב לך את החיים". "אני חושש שאני לא מבין", אמר רון. אלברט נשם עמוק. "אוקיי, אני מבין שזה ישמע לך מופרך, אבל עכשיו אחרי שראית את זה בעצמך, אתה יודע שאני לא ממציא. "רוב האנשים לא חיים סתם ככה באקראיות. למה קורה לאנשים משהו מסוים ולא אחר? מי קובע שלהחלטות מסוימות יהיו השלכות מסוימות? זה אנחנו. כל אחד מהאנשים שראית למעלה כותב את חייו של מישהו. לרוב אנחנו כותבים יום אחד של חיים ביום אחד של עבודה, לפעמים אנחנו מספיקים כמה ימים, ולפעמים, באירועים מיוחדים שצריך לפרט או לקשר כמה נושאים, אנחנו צריכים לעבוד קצת יותר קשה. את החתונה שלך כתבתי במשך שלושה ימים, עם המון כוסות קפה". רון הביט עליו. המום. "מי כותב את החיים שלי עכשיו? ברגע זה?" הוא שאל. "הממ... אתה", אמר אלברט. "זה מצב אסור כמובן. ההוראות שלנו הן שתמיד, כל רגע, יוכתב על ידי סופר של החברה", הוא הרים מהרצפה תיק קטן, והוציא ממנו קבוצת דפים ועט כחלחל. "זה מה שקורה כשאתה מבצע משהו בלי שאני כותב אותו", אמר אלברט, והניח את הדפים והעט על השולחן. העט זינק מיד והתחיל לכתוב על הדפים בעצמו, בשורות צפופות ומהירות. רון העיף מבט במה שהעט כתב וראה אותו כותב, "רון העיף מבט במה שהעט כתב". אלברט תפס את העט והדפים ודחף אותם במהירות חזרה לתוך התיק, כאשר המלצרית התקרבה עם האספרסו של רון. הכוס הקטנה הונחה לפניו, אבל רון לא נגע בה. אלברט הסתכל בו. "שמע, אני מבין שזה מעט שוק. אתה חי לך את החיים בשקט ומגלה משהו כזה. זה בטח קצת מערער דברים. אני מצטער. תאלץ להתרגל לזה. בשביל זה לא היית צריך להגיע לשם. אתה יודע מה זה היה בשבילי לגשת לשולחן שלי ולראות את העט שלי כותב שאתה עולה במעלית? אתה יודע מה היה קורה אם מישהו אחר היה רואה אותך?" "אבל אלה החיים שלי, ריבונו של עולם!" אמר רון. "אני יודע, אני יודע. אבל הם היו רעים? לא! אני יודע, אני כתבתי אותם. ודע לך שהיו פעמים שהרפיתי קצת ונתתי לעט לכתוב לבד. אם לא היית יודע שמישהו אחר כותב לך את החיים, היית ממשיך להיות מאושר. אבל אתה החלטת לעקוב אחרי, נכון? בזה אתה באמת יכול לבוא בטענות רק אל עצמך. את זה לא כתבתי לך". "אתה כתבת את התיכון שלי?" "כן. מקווה שנהנית מטורניר הכדורסל שארגנתי בשנה האחרונה. הייתי צריך לשכנע כמה סופרים שכתבו את ההנהלה שלכם שזה כדאי. רק בשבילך!" "את הפגישה שלי עם אשתי?" "הסופר שלה התיישב לידי באיזה ארוחת צהרים, וארגנו משהו ביחד". "ריאיון העבודה שלי?" "ראית איך בסוף לא גמגמת כמו שפחדת?" רון שתק. "זה הכל כאילו?" הוא אמר. "הכל כאילו?" "זה לא כאילו, זה באמת", אמר אלברט. "באופן רגיל, אני כותב את החיים שלך כך שאתה לא תוכל לשים לב אף פעם לבניין שלנו. אבל היום נכנסת לחלון הזדמנויות שבו לא כתבתי כלום, וגילית אותנו. זה הכל". "ומה יקרה עכשיו?" שאל רון. "כלום", אמר אלברט. "פשוט תשתדל להתעלם מכל העניין. הקטע הזה יותר גדול ממני וממך. אל תנסה לעשות שטויות. פשוט נמשיך את הכל כרגיל". רון בהה בספל שלפניו. בחלומות הכי מוזרים שלו – "מי כותב את החיים שלך?" שאל רון. "אף אחד". אלברט הסתכל על השולחן, נבוך. "לסופרים לא כותבים. למרות שאני חייב לומר, שלפעמים הייתי רוצה קצת סדר בחיים. לדעת שמישהו מארגן לך – " "אני רוצה שליטה בחיים שלי. לכוון אותם בעצמי", אמר רון. "אין לי סמכות לתת לך דבר כזה", אמר אלברט "זה פשוט לא קורה. אתה חייב להסתכל על חצי הכוס המלאה. אני נותן לך את דברתי שהשגרה שלך תהיה פשוטה ונעימה. למה לך כאב הראש הזה של החיים העצמאיים? יש לי ניסיון. יש לי אג'נדה מאוד תומכת אושר. אני כותב לך חיים טובים. אני באמת משתדל". "אז תעלים עין מדי פעם", אמר רון. "תן לי לכתוב את עצמי פה ושם". "זה לא כל כך פשוט". "מה אמור לקרות לי השבוע?" שאל רון. אלברט אמר לו. "אתה לא יכול לתת לי בחירה בדבר האחרון? לפחות בזה? זה הרי רק שתי דקות", אמר רון. "אני מתאר לעצמי שזה אפשרי", אמר אלברט. "אולי...אבל..." רון נשען קדימה. "תקשיב, אתה חייב. אני רוצה שניפגש פעם בשבוע ותיתן לי הזדמנויות. רק פעם בשבוע". אלברט הביט בו, "תראה – " "אתה חייב לתת לי שליטה מינימלית על החיים שלי. אני לא יכול להמשיך ככה. בחייך, אני..." אלברט הרים יד לעצור אותו. "בסדר. הבנתי אותך. בסדר", הוא נאנח, "אבל אני מצטער, לא. אני מצטער. ככה זה עובד". רון קם. "שתלכו כולכם לכל הרוחות", סינן. "אני לא מתכון להמשיך ככה". הוא יצא, משאיר את אלברט ואת כוס האספרסו שלו להתקרר. אלברט קם לאט. הוא שילם ויצא החוצה, מהורהר. "הוא יאלץ להשלים עם זה". הוא חשב, בעודו מהלך ברחוב. להיות סופר זה עבודה ארוכת טווח, הוא חשב. הסופר הקודם שכתב את חייו של רון נפטר במפתיע, ואלברט נאלץ להחליף אותו, ולהשלים תוך כדי כתיבה מידע על שבע השנים הראשונות של גיבור הספר שלו. הוא באמת ניסה לעשות לרון חיים קלים. היו סופרים פחות נחמדים ממנו, חלקם כמעט סדיסטים. אבל הוא העדיף לכתוב סיפורים ורודים עם סוף טוב. לפחות הסוף של הפרק הקרוב, אם לא יותר מזה. הוא נכנס לבניין הסופרים, ועלה במעלית לקומה 45. למה זה כל כך מפריע להם שמישהו כותב אותם? הלוואי עלי, הוא חשב. לדעת שיש מישהו שמסדר לך את הענינים. כולם חושבים שלהיות סופר זו מציאה גדולה. אבל באיזשהו שלב, לדעת שכל האחריות היא רק עליך ושכל מה שקורה לך זה אתה, ואף אחד לא יושב וכותב ומסדר שתפגוש את אשתך, שתמצא עבודה, שתמצא דירה... בשלב כלשהו אתה מתחיל להרגיש כאילו אתה חי בקזינו. הלוואי עלי, באמת, הוא התיישב ליד השולחן והניח את הדפים על השולחן. לדעת שיש מישהו שכותב אותי. זה היה מנחם אותי קצת. הוא ניער את ראשו מעט. אתה צריך להפסיק כבר עם המחשבות האלה. העט קפץ והחל לכתוב על הדף כאחוז תזזית. אלברט התעלם ממנו. הוא נשם עמוק, מנסה להרגיע את עצביו. ואז ראה פתאום מה הוא כותב, ופלט צווחה קטנה. הוא תפס מיד את העט בידו, משתלט על התזוזות המהירות שלו, והוסיף בנשימה עצורה את המילים, "אבל ההדק היה תקוע". רון ישב כשקנה האקדח מכוון לרקתו ולא הבין למה לא קורה כלום. הוא לא יכול להמשיך ככה. זה היה לו ברור. ועכשיו ההדק המחורבן תקוע. הוא היה בטוח שהאקדח תקין. בדק פעמיים. ראבאק. אלברט כתב עכשיו במהירות: "רון קם לאטו מהכסא והניח את האקדח בצד. הוא נשם עמוק. חייבת להיות דרך אחרת, הוא חשב, חייבת להיות דרך אחרת". הוא עצר מכתיבה. איזו דרך אחרת, לכל הרוחות? איזו דרך אחרת? בסוף הכל נופל עלי. למה הוא חייב לעשות לי בעיות? למה הוא לא יכול לראות את הטוב שבזה? הוא עצר. זהו. זה הפתרון. והוא המשיך לכתוב. רון קם. לפתע הוא הבין בדיוק מה הוא אמור לעשות. היה ברור לו שלהמשיך במצב כמו שהוא עכשיו הוא לא מוכן. הוא צריך להשתחרר. בכל מחיר. הוא יצא מביתו והחל ללכת במורד הרחוב. איפה היה הבניין הזה? הוא ניסה להיזכר איך הלך אחרי אלברט בבוקר ההוא. כאן ימינה. וכאן שוב ימינה. אלברט ניגב את הזיעה ממצחו. זה יכול לעבוד. כאן היתה אמורה להיות הפניה האחרונה, ימינה שוב. הוא היה בטוח בכך. אבל היה שם קיר. אבל רון זכר שצריכה להיות שם פניה ימינה, ישר לרחוב שבו עמד הבניין השחור. אלברט נכנס לשם. זה שם. הוא צריך לפנות כאן ימינה. אין כאן קיר, הוא חשב, אין כאן קיר. והוא פנה ימינה, עוצם את עיניו בחזקה. כשפקח אותם מצא את עצמו ברחוב, הבניין השחור מתנשא מעליו. "...להיות סופר", כתב אלברט, והניח את העט. הוא הרשה לעצמו לכתוב חמש דקות קדימה. החל מעוד חמש דקות העט הזה יתחיל לזוז מעצמו. אבל זה כבר לא אכפת לו. הוא הוציא כעת עט רגיל מכיס מעילו ובמשך כמה דקות כתב על פיסת הנייר האחרונה שנשארה על השולחן. לבסוף כשסיים, קיפל אותה בזהירות, וקם. הוא ניגש לאחראי המשמרת והגיש לו את המכתב. האחראי הסתכל בכתוב. "אתה בטוח?" הוא שאל. אלברט הנהן בראשו. הוא היה בטוח. "נצטרך קצת זמן לאשר את זה. חכה כאן", אמר האחראי, והצביע על ספסל קטן בצד. אלברט התיישב בסבלנות. רון עלה במעלית, לקומה האלף. זו שהיה כתוב לידה 'מנהלה ראשית'. הוא יצא מהמעלית, ניגש לפקידה שישבה בדלפק מולה, וחיכה בסבלנות שתסיים את הטלפון. "אפשר לעזור לך?" היא שאלה. "את המנהל", הוא אמר. "מה אתה צריך?" היא שאלה. "במה אתה מעוניין?" "להיות סופר", הוא אמר. היא שתקה מעט. "נצטרך קצת זמן לאשר את כזה. חכה כאן בבקשה", אמרה לבסוף, והצביעה על ספסל קטן בצד. רון התיישב. לעת ערב חזר האחראי לאלברט, שכמעט ונרדם. "זה מאושר", אמר לו. "ההתפטרות שלך התקבלה. היא תחול מהרגע שתצא מהבניין. אני רוצה רק לוודא שאתה מבין את כל המשמעויות". "אני מבין", אמר אלברט. הוא קם לאטו, והחל ללכת. הוא הסתובב לאחור. "מצאתם מישהו ש–" "כן", אמר האחראי. "אתה הרי יודע שכן". אלברט שתק מעט ואז אמר, "תודה". והוא ניגש למעלית. בצד השני של החדר, הוביל אחראי המשמרת הבאה את רון לשולחנו החדש. "בדרך כלל עוברים כמה ימים עד שמאשרים מישהו", הוא אמר לו. "אבל יש לך מזל". הם התקדמו בין השורות עד שהגיעו לשולחן ריק, ערמה חדשה של דפים מונחת עליו, מסודרת. "בבקשה", אמר האחראי "ממש היום התפנה". המעלית עצרה בקומת הקרקע. רון התיישב. האחראי הגיש לו עט כחלחל. "שמור על זה. זה יקר", אמר לו. "את שאר הכללים נעביר לך מחר בבוקר. יש לנו סיפור דחוף. ואתה היחיד שפנוי". רון משך בכתפיו, והאחראי התרחק. הוא החזיק את העט בידו ולקח את העמוד הראשון בחבילת הדפים. הוא הסתכל על הדף, מבחין בפעם הראשונה בשם שהיה כתוב בראשו ובהתחלה לא הבין. ואז חייך, והחל לכתוב. ארבעים וחמש קומות למטה, נשם אלברט נשימה עמוקה ויצא מהבניין. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |