|
|||||
|
חלל עמוק 9 - במיקרוקוסמוס
משה גולדמן |
|||||
|
|
|||||
| הפרק "קריאה לנשק", המסיים את העונה החמישית של "חלל עמוק 9", מהווה תירוץ וסיבה לדיון מעמיק ומרתק בנראטיב, בדמויות, במניעים ובאינטריגות העומדים כולם מאחורי אחת מסדרות המדע הבדיוני הטובות של כל הזמנים. | |||||
| הדבר אירע לפני שש שנים וקצת. עבדכם הנאמן, תלמיד בית הספר היסודי באותם הימים, ואשר אהבתו ל"מסע בין כוכבים: חלל עמוק תשע" הייתה בת שנתיים בלבד, התיישב מול הטלוויזיה. מול עיניו נפרש עוד פרק של הסדרה האהובה עליו מכל, באדיבות הטלוויזיה החינוכית. הוא אפילו לא ידע שמדובר בפרק אחרון לעונה. למיטב זכרונו, הוא לא המשיך לשבת הרבה. בעיניים מרותקות וכסיסת ציפורניים מתוחה עמד נפעם אל מול הפרק האחרון לעונה החמישית, Call to Arms, "קריאה לנשק". מאז ועד היום, רבותיי, הוא מחשיב את הפרק המדובר לפרק האהוב עליו ביותר בסדרה, בעולם הטרק, ובכלל. זאת ועוד, הוא נהנה להזכיר את העובדה הזאת באוזני כל מי שמוכן לשמוע. באוזני חסידי "הדור הבא", באוזני באפיסטים מושבעים ובבילונאים הדוקים. למה, בעצם? בזכות השאלה הזאת בדיוק נתכנסנו כאן. מכיוון שכעת, שש שנים וקצת אחרי אותו אירוע מונומנטלי, עבדכם הנאמן מתכוון, לא נטול חששות, לנסות ולענות עליה. זהו גם המקום לציין את האזהרה הבאה: -----------אזהרת ספוילרים----------- הכתבה הבאה מיועדת בראש ובראשונה לאנשים שצפו בפרק המדובר, בעונות שקדמו לו ויש להדגיש- גם בשתי העונות שבאו אחריו. ורצויי - אנשים שצפו בכל הסדרה, מתחילתה ועד סופה. אלו שלא עומדים בקריטריונים הנ"ל מתבקשים לעשות לעצמם טובה, להפוך את עצמם לאנשים שכן עומדים בהם, ולחזור לכאן שוב. אתם תודו לי על כך. ;-) (אם כי, אלו מכם שמבקשים להרוס לעצמם את הסדרה יבורכו בקריאתם את המאמר, ואסתפק בכך שאולי קריאתו תעודד אותם לצפות בסדרה כמו שצריך, סוף כל סוף). ולאחר ההקדמה, נפתח, כנהוג במקומותינו, בתזכורת קצרה של עלילת הפרק. "קריאה לנשק", הלוא הוא הפרק האחרון לעונתה החמישית של הסדרה, מתרחש כחצי עונה לאחר שהקרדסים, ובראשם גאל דוקאט, הפנו עורף לרביע אלפא ולפדרציה. בעונה הקודמת, הרביעית, הקלינגונים הולכו שולל ע"י "המייסדים" של הדומיניון כדי לתקוף את הקרדסים והפדרציה. הדבר לא הפריע לגאל דוקאט לממש את שאיפתו ולזכות בהנהגת האימפריה הקרדסית, גם אם הדבר כרוך בהצטרפותה של אימפריה זו לדומיניון ב"כבודו" ובעצמו. בעקבות אירוע זה עלה המתח סביב הדומיניון לדרגות חדשות, והכל החלו מצפים לבלתי נמנע- מתקפה. מעט לאחר תחילת הפרק מתגלה שהרומולנים חתמו על הסכם אי-לוחמה עם הדומיניון, וכמותם המירדונים, הטוליאנים, ובקיצור- המצב על הפנים. לנוכח כך, מחליטים סיסקו ופיקוד הצי למקש את הכניסה לחור התולעת ובכך למנוע משיירות נשק ואספקה נוספות של הדומיניון לעבור מרביע גמא לרביע אלפא. המייסדים מציבים בפני הפדרציה אולטימטום להסיר את המוקשים, וכשהם נענים בשלילה- ברור לכל שעומדת לפרוץ מלחמה. בעצת סיסקו (השליח) חותמת גם בייג'ור על הסכם אי-לוחמה עם הדומיניון, מכיוון שהפדרציה לא יכולה לערוב לביטחונה באם וכאשר תפרוץ המלחמה, ואף לא שולחת תגבורת לעזרה. בעקבות כך, מפונים האזרחים ואנשי הצוות הבייג'ורים (חוץ מקירה) מהתחנה. בטרם הפינוי, משיא סיסקו את ליטה עם רום, אשר נשאר בתחנה. זמן קצר לאחר מכן, מגיע הצי של גאל דוקאט והשגריר הנודד וואיון, וניתנת הפקודה לפתוח באש. הצוות האמיץ, בעזרת ציפור הטרף של הגנרל מרטוק, מצליח להדוף את הפולשים עד אשר הדפיינט מספיקה לשתול את כל המוקשים המוסווים ובעלי מנגנון השכפול העצמי. אך בשלב זה לא נותרת לסיסקו כל ברירה, אלא להורות על פינוי אנשי צי-הכוכבים מהתחנה. ג'דזיה מספיקה להבטיח לוורף שתינשא לו בטרם הוא מסתפח לספינתו של מרטוק. סיסקו פונה בנאום נרגש לתושבי התחנה הנותרים, בו הוא מספר להם שבעקבות ההקרבה שלהם השמיד כוח משולב של הפדרציה והקלינגונים מספנות של הדומיניון, ומבטיח לחזור. לאחר העזיבה מתגלה שג'ייק החליט להישאר בתחנה מתוקף תפקידו החדש כעיתונאי של סוכנות הידיעות של הצי. קירה, אודו, וקווארק מקדמים לשלום את דוקאט, וואיון ודמאר, לא לפני שקירה מפעילה תוכנית שסיסקו הכין מבעוד מועד- להשמיד כל דבר בעל ערך במחשבי התחנה. וואיון שם לב לעובדה זו- אך דוקאט מתקן אותו באומרו שסיסקו השאיר את כדור הבייסבול שלו- הודעה אישית שפירושה, "אני עוד אשוב". הדפיינט וספינתו של מרטוק משתלבות עם צי פדרציה-קלינגוני באחד מהשוטים עוצרי הנשימה בהיסטוריה של הטרק. עד כאן העלילה (המצוינת) של הפרק. אבל אירועים עלילתיים בעלי חשיבות רבה אינם מרכיב יחיד וגם לא עיקרי לפרק טוב. למרבית הצער, בשל העובדה שסדרות הטרק ככללן אינן מצטיינות בעלילות מתמשכות רבות, הרי שאין הרבה דוגמאות לפרקים כאלו. אבל אם ניקח כדוגמא את הפרק הכפול שהיווה את סיום הסדרה הנדונה כאן, הרי שמדובר בעוד פרק הכולל אירועים חשובים וקריטיים לעלילת הסדרה, כמו גם קרב חלל מרהיב אחד או שניים. ובכל זאת, כפי שניתן כבר היה להבין- "קריאה לנשק" עולה עליו בעשרות מונים. לא, את הסיבה לאיכותו של הפרק יש לחפש במקומות אחרים. נתחיל במקום יחסית יותר ברור מאליו. "קריאה לנשק" מהווה פרק מפתח, פרק שיא, פרק שהציפייה למתרחש בו מלווה את הצופה לפחות מסוף העונה השנייה (אם שמים את הדגש על הדומיניון הפותחים במתקפה), ואולי אף ממש מתחילת הסדרה, במשך חמש עונות תמימות (אם שמים את הדגש על הקרדסים התוקפים את התחנה). אם נדמה את חמשת העונות הראשונות של "מסע בין כוכבים: חלל עמוק תשע" לפתיל ארוך ומפותל מאין כמוהו של חומר נפץ, הרי שב"קריאה לנשק" מגיע סוף כל סוף הפיצוץ. אוהבים להגיד שב"חלל עמוק תשע" ניסו מפיקי הסדרה להתמודד לראשונה בתולדות הטרק עם מלחמה ארוכת טווח, הלוא היא מלחמת הדומיניון. אך גדולתה האמיתית של הסדרה היא דווקא בציפייה, בתקופה שבטרם המלחמה, בחלקי הפאזל הקטנים שסבבו האחד סביב השני והתמקמו כל אחד במקומו בטרם נורתה הירייה האמיתית הראשונה, ב"קריאה לנשק". הפאזל הזה עשוי מדמויות, מתככים, מאינטרסים ומלאומים שונים המלאים כל אחד בפני עצמו בפוליטיקה פנימית ומאבקים, כגון: הבייג'ורים, המשתקמים מהכיבוש תחת מטריית הפדרציה ובצל הגבול הקרדסי וגבול הסיאוב השלטוני\דתי; הקרדסים, הנקרעים מבפנים בין משטר צבאי נוקשה ולא חף מתככים פנימיים ומזימות (זוכרים את המסדר האובסידיאני?) לבין רוחות של מרד ושינוי, ומבחוץ- ע"י כוחות שמעבר לשליטתם; הפדרציה, שיחסיה המורכבים עם הקרדסים גרמו לאנשים משורותיה לפרוש למחתרת המאקי (שהלכה לעולמה מספר פרקים קודם לכן באותה העונה) והפחד מפני המשתנים גרם לגן העדן "ארץ" להפוך למקום פרנואידי למדי; האימפריה הקלינגונית, שבעירוב של פוליטיקה פנימית, צימאון למלחמה ותחבולה של הדומיניון החלה מזגזגת שוב בין מעמד "הידיד" למעמד "האויב" ובחזרה; ואפילו הרומולנים, עד לא מזמן הנבלים הגדולים התורנים של הרביע, שנאלצים לפתע לחזות בירידה במעמדם האסטרטגי ונתקלים באיום חדש ובלתי מוכר, ובאופן טבעי (ומצוין עלילתית) מנסים להתמודד עמו בדרכים שונות (כזכור, הם ניסו פעמיים להיפטר מהדומיניון, פעם אחת ע"י ניסיון שלא צלח להשמיד את התחנה ואת חור התולעת, ופעם שנייה ע"י שיתוף הפעולה החד-פעמי והקטסטרופאלי בין הטאל-שיאר הרומולני למסדר האובסידיאני הקרדסי, שנגמר בהשמדה כמעט מוחלטת של שניהם. בפרק הנוכחי, כאמור, הם "למדו את הלקח" ובחרו להתמודד עם האיום בדרך של נייטרליות); "קריאה לנשק" לא משמש רק כפרק בו נפתחת מלחמה. לא מדובר כאן בעוד "מלחמת זמן קרה" לא ברורה ולא מתוכננת המערבת חבורות סוליבנים וזינדי, או לחילופין, באיזו התקלות של הוויאג'ר עם הקייזון, הוידיאנים או אפילו הבורג. כאן מדובר בנקודה היסטורית חד-פעמית בכרונולוגיה של הטרק. הפרק, בסאב-טקסט שלו, מהווה מעין אמירה (אולי לא לגמרי מודעת) של התסריטאים, שהולכת בערך ככה: הנה, זה הפאזל. את הפיסה הכמעט אחרונה שלו הנחנו לפני חצי עונה כשצירפנו את הקרדסים לדומיניון, ונתנו לשלושת הכוחות הגדולים של הרביע: הפדרציה, הקלינגונים והרומולנים לעמוד מנגד פעורי פה ולהסתכל. ועכשיו אנחנו מניחים אותו, שלם וגדול מסכום חלקיו, לפניכם. זהו רביע אלפא. זוהי גלקסיית שביל החלב. זהו היקום המדיני\פוליטי\חברתי שג'ין רודנברי החל את העבודה עליו לפני כשלושים שנים עם הפרק “The Cage” ויותר חשוב- המשיך ב"הדור הבא". זהו היקום שריק ברמן לקח על עצמו להמשיך לפתח ויחד עם מייקל פילר החליט ליצור בו סדרה הסובבת סביב תחנת חלל ועלילה מתמשכת, הרבה אחרי שסטרז'ינסקי חשב על משהו כזה, ביקום משלו. זהו העולם שאנחנו, איירה סטיבן בהר ורוברט היוויט וולף, כמו גם שותפינו, עיצבנו בדמותנו למה שהוא היום. הנה הוא לפניכם, ועכשיו אנחנו הולכים לזרוק אותו למערבולת של אש ומלחמה. מה שמוביל לנקודה הבאה, והלא-פחות-חשובה. "קריאה לנשק" הוא לא פחות מסימפוניה מתוזמרת היטב של תסריטאות טובה. הדרך שבה הצליחו הכותבים לפרוס את הפאזל השלם היא לא דרך של האכלה בכפית, ולא דרך של כפייה. על מנת לעשות זאת, כותבי הפרק והבמאי עושים שימוש יוצא מגדר הרגיל וכמעט בלתי מורגש, בכלים של המדיה הטלוויזיונית. לתוך מסגרת מוקצבת של פרק בודד הם הצליחו לשזור שלל אמירות ותמונות סימבוליות, סגירות עדינות של קצוות, אירוניה, ציטוטים שיחיו בקרב החובבים הרבה אחרי הסדרה, נקודות שיא ונקודות התרה לרבות מהעלילות והדמויות שנשזרו לאורך הסדרה עד לאותה נקודה, כמו גם תמונות רבות המהוות רמיזות לעתיד לבוא. עם זאת, הם לא עושים זאת באופן מוגזם, אלא באופן אמין להפליא והגיוני. חלקים מהפאזל מופיעים רק בהערת אגב שמתאימה בול למקומה. למעשה, חלקים גדולים מהפאזל לא מופיעים בפרק בצורה פיסית, אלא ממהרים ומתחברים במוחם של המעריצים האדוקים בתגובה להתרחשות כזו או אחרת. למשל, קאי וין ועלילת הפוליטיקה הפנימית הבייג'ורית היא דוגמא לאחד מקצוות העלילה הבודדים של חלל עמוק תשע שלא מצאו את מקומם בפרק הנוכחי, ולגמרי בצדק. עם זאת, כאשר סיסקו משוכנע שבתור "השליח" הוא יוכל לשכנע את הבייג'ורים לחתום על חוזה האי-לוחמה עם הדומיניון, מבחינתנו זה אומר הכול. ניתן לכתוב שורות רבות על מה שעניין זה מסמל לגבי משחק הכוחות החצי-מודע בין סיסקו לקאי וין, ועל האירוניה שבסוג כזה של מעשה מבחינת האג'נדות של כל אחד מהם. האם קאי וין תתמוך גם היא בהסכם אי-הלוחמה? היא הרי תמיד תמכה בבדלנות. האם זהו הסכם בדלני או מתערב? וכך ניתן להמשיך. ועם כל זה לא מספיק, הרי שמבנה הפרק והכלים האומנותיים המשולבים בו מעצימים את החוויה עוד יותר. כל החלק הראשון של הפרק, בטרם המתקפה, ממחיש בצורה נפלאה את המתח השקט השורר בטרם הכל מתפרץ. הסצנות העדינות, דמויות השגרה גורמות לנו להזדהות עם הדמויות ועם המצבים והמקומות לאורכה ורוחבה של התחנה שלמדנו להכיר ולאהוב. סצנה קלאסית לעניין זה היא השיחה בין דאקס לקירה, בה מספרת קירה, בין היתר, על הרגשות שהיא גילתה שיש לאודו כלפיה. בתחילת השיחה הזאת הם מגלים שקווארק הבריח לתחנה כמות גדולה של "רוטב יאמוק" קרדסי, כהכנה ללקוחותיו החדשים. דאקס שואלת "מה זה יאמוק, בכלל?", ובכך סוגרת מעין מעגל, שכן היאמוק "מלווה" אותנו עוד מהעונה הראשונה. העובדה שדווקא דאקס החכמה, המשכילה ומרובת תקופות החיים שואלת את השאלה הזאת, רק מגבירה את הקריצה לצופים. זוהי רק דוגמא אחת למעגלים מסוג זה שנסגרים בפרק. בנוסף, הפרק עושה שימוש מיומן בהומור, שרק מגביר את המתח ולא סותר אותו, והדוגמא הקלאסית להומור כזה היא השיחה המשולשת בין דאקס, אובר'איין ורום לגבי המוקשים, שאותה סורג רום במומחיות האופיינית לו כל כך, עם חששותיו לקראת החתונה הצפויה שלו עם ליטה. בכל החלק הראשון גם אין כמעט שימוש במוסיקה בפס הקול- אמצעי נוסף להגברת המתח. בחלק השני, לעומת זאת, יחד עם הציים של הדומיניון והקרדסים, מגיעה גם מנגינה דקה, מבריקה ואלמותית, שרק היא מצדיקה צפייה מחודשת בפרק. ואם כבר בציי האויב מדובר, הרי שסצנת הקרב בפרק זה היא גם סצנת הקרב הגדולה ביותר בתולדות הטרק. היא עשויה באופן חכם, היא משלבת אלמנטים שטרם נראו בסדרות "מסע בין כוכבים" קודם לכן, ומעל לכל- בסצנה הזו, הקרב הוא על הבית. לאחר מכן, בהמשך הסדרה, לא הותקפה התחנה בעוצמה ובמאסיביות שכזו, ועם כל מטח טורפדו ופייזרים שפוגע בתחנה, אנו יודעים שהבר של קווארק, המגורים של אודו, הטיילת, המקדש הבייג'ורי והמטבח של סיסקו- הם שנמצאים בסכנה. בניגוד לספינות כמו האנטרפרייז לדורותיהן והוויאג'ר שמופצצות כעניין של שגרה, התקפה בסדר גודל כזה על התחנה שלנו בקרבת חור התולעת היא ערעור סדרי עולם של ממש. אם כן, ברשותכם, למען הסדר הטוב והתיעוד ההיסטורי, הרי לכם נסיון להרחיב את הדיון ולתהות לגבי חלק מהנקודות, האנקדוטות, התמונות, הדיאלוגים והסאב-טקסטים שהופכים את הפרק הזה לכל-כך, כל-כך טוב. *סיסקו: סיסקו כקפטן וכמנהיג - בנג'מין לפייט סיסקו הגיע לתחנת החלל "חלל עמוק תשע", עד לא מזמן "טרוק נור" הקרדסית, כקומנדר אלמן, בעל רעמת שיער וצעיר, תחת צלו הכבד של קפטן פיקארד המבוגר, המנוסה והקירח. לא אחת הוא נאלץ להוכיח את מנהיגותו, אם זה מול הבייג'ורים אם אל מול סגניתו, קירה, ולהבדיל, ודק וין, ואם אל מול כוחות כדוגמת הקרדסים, המאקי, הקלינגונים, ואפילו קיו. והוא הצליח. סיסקו התגלה די במהרה כאדם העומד על שלו ושאינו מהסס להשתמש באמצעים על מנת להשיג את המטרה הצודקת, לעתים על גבול המוסריות. האגרוף שנתן לקיו רמז עוד בעונה הראשונה על דפוס ההתנהגות הזה ("פיקארד מעולם לא חבט בי!" אומר קיו - "אני לא פיקארד" עונה לו סיסקו), וקיבלנו לכך את ההוכחה האולטימטיבית בעונה החמישית, בפרק "למען המדים". בפרק זה סיסקו כה נחוש לתפוס את אדינגטון, איש צוותו לשעבר שהפך למנהיג המאקי, עד שהוא מוכן להרעיל אטמוספירה של כוכב-לכת מיושב על-מנת לעשות זאת. ב"קריאה לנשק", מגיעה אג'נדה זו של סיסקו לביטוי נוסף ומוחלט, כאשר הוא תומך במיקוש חור התולעת, בידיעה ברורה שהדבר יוביל למלחמה. לדבריו, "אם הפסדנו בקרב על השלום, אזי שמלחמה היא תקוותנו היחידה". לתשומת ליבו של צ'מברליין. סיסקו כ"שליח"- סיסקו לא השלים במהרה עם תפקידו\מעמדו כ"שליח" של הנביאים, אשר ניתן לו החל מהפרק הראשון בסדרה בשל מגעיו עם אותם יצורים עילאיים מחור התולעת. מעמד זה גרם לו לאי נוחות, לקונפליקט פנימי בין היותו קפטן של צי-הכוכבים לבין היותו אייקון דתי בעיני הבייג'ורים, ולסכסוך עם קאי וין, שלא השלימה עם גזלת מעמדה בתור הדמות בשר ודם "הקדושה" ביותר בעיני הבייג'ורים. כשבפרק מהעונה הרביעית, “Accession”(שנכתב, בהופעת אורח, ע"י ג'יין אספנסון מ"באפי") טוען אחד הבייג'ורים שהוא-הוא השליח האמיתי, סיסקו מפנה לו את הדרך. אך כשהוא מקבל חיזיון מהנביאים, בשילוב העובדה שה"שליח" האחר מבצע כמה רפורמות שליליות למדי, קורא עליו סיסקו תגר, ושניהם יוצאים לחור התולעת לשאול את הנביאים מי הוא השליח האמיתי. כשהוא מקבל את התשובה הידועה לכל, הוא לוקח על עצמו את התפקיד. סאגת השליח ממשיכה בעונה החמישית, בפרק “Rapture” כאשר בעקבות חזיונות מהנביאים מונע סיסקו מהבייג'ורים להצטרף לפדרציה, בטענה שאם תצטרף בייג'ור לפדרציה בעת ההיא- היא תושמד. ב"קריאה לנשק" מגיעים יחסיו של סיסקו עם תפקידו כ"שליח" לשיא מסוג חדש. מצד אחד אנו רואים השלמה מלאה של סיסקו עם תפקידו כ"שליח" ועם החובות והזכויות שיש לו בעקבות תפקיד זה, כאשר הוא עוטה גלימה כפולה של שליח הנביאים וקפטן צי הכוכבים בפנייתו לבייג'ורים לחתום על הסכם אי-הלוחמה עם הדומיניון. מצד שני, אנו מקבלים לראשונה הסבר לנבואתו של סיסקו מ"Rapture", שהרי אם הייתה בייג'ור חברה בפדרציה בעת ההיא, לא הייתה יכולה לחתום על ההסכם עם הדומיניון. בסיטואציה כזו, גאל דוקאט, חמוש בפלוגות ג'מהאדר, היה כובש מחדש את מחוזות בייג'ור ללא רחם. יש רק לשער מה הייתה מעוללת לכוכב הלכת היפהפה המשך המלחמה העקובה מדם. זוהי, למעשה, ההתערבות הפעילה הראשונה של הנביאים לטובת החבר'ה הטובים. אקט מעט נחבא אל הכלים זה מהווה קרש קפיצה אל הפרק “Sacrifice of the Angels", השישי בעונה השישית. בפרק זה מדובב סיסקו את הנביאים לכדי פעולה פיסית להעלמת תגבורות הג'מהאדר מרביע גמא בחור התולעת. זהו, שיא השיאים של תפקידו של סיסקו כ"שליח". ולא, הקפיצה של גאל דוקאט אל תוך תהום בפרק הסיום לא מתעלה על כך. סיסקו והתחנה- כשהגיע סיסקו לתחנה, בקשתו הראשונה הייתה לקבל תפקיד במקום אחר. עכשיו, לאחר חמש שנים, התחנה היא ביתו. בנאום הפינוי לתושבי התחנה סיסקו אומר זאת לראשונה קובל עם ועדה. למרות שהנאום גולש אך מעט למחוזות הקיטש, הוא בכל זאת מצליח לרגש. *ג'ייק: ג'ייק, הו ג'ייק שלנו, התבגר. ג'ייק סיסקו התחיל את הסדרה כילד יתום מאם ב"ארץ" זרה. בעונות שעברו ובהן ליווינו אותו, חווה ג'ייק, ביחד עם ידידו נוג ותחת השגחתו של אביו מולידו בנג'מין, חוויות ודילמות של התבגרות. סוגיה משמעותית בקשר לג'ייק הייתה רצונו שלא ללכת בדרכו של אביו ולהצטרף לצי הכוכבים, אלא להתמקד באהבתו האמיתית- כתיבה. מוקדם יותר בעונה החמישית ליווינו את ג'ייק בשעה שעבר חווית התבגרות מעצבת: בפרק “…Nor the battle to the strong” מלווה ג'ייק את באשיר לתוך שדה קרב מול הקלינגונים במטרה לכתוב מאמר על אישיותו של באשיר. שם נאלץ להתמודד ג'ייק מול מציאות של פצועים והרוגים, וצורך לקבל החלטות מול מצבים של חיים ומוות. כך מוצא ג'ייק את עצמו כותב בסופו של דבר מאמר על מעשיו שלו באותה הסיטואציה. ב"קריאה לנשק" מקבל ג'ייק לבסוף תפקיד רשמי הקשור באהבתו- תפקיד של כתב בסוכנות הידיעות של הצי. בטרם תחילת המתקפה, נשלח ג'ייק לעזור לבאשיר במרפאה, ולאחר שהם מסיימים את ההכנות באשיר אומר "עכשיו נשאר רק לחכות שהפצועים יתחילו להגיע", ולאור הפרק שדובר לעיל, ברור מה אנו צריכים להסיק מכך לגבי דמותו של ג'ייק. התבגרותו של ג'ייק מוצאת ביטוי סופי ואחרון בהחלטתו להישאר בתחנה לאחר שכל אנשי הפדרציה עוזבים אותה- על מנת לבצע את תפקידו ככתב. אביו, שזועם כשמתגלה לו החלטתו של בנו, אינו מסובב את הדפיינט לאחור, ומכיר בכך בבגרותו של בנו, שהפך כבר לגבר ומסוגל להחליט החלטות בכוחות עצמו. *קירה: מייג'ור קירה נוריס, קצינת הקישור מטעם המיליציה הבייג'ורית אל צי-הכוכבים של הפדרציה, היא אחת הדוגמאות המובהקות לדמויות אשר עברו התפתחויות ושינויים במהלך הסדרה, אשר מוצאים את הביטוי המוגמר שלהם בפינאלה של העונה החמישית. קירה הוצגה בתחילה, בעיקר בעונה הראשונה ובכתבות העיתונות העוסקות בסדרת הטרק החדשה, כדמות של בייג'ורית בוגרת מחתרות ומאבק בכיבוש, אשר מקבלת את כניסת הפדרציה לענייני בייג'ור ברגשות מעורבים ואף בהתנגדות גלויה. הסדרה אכן עשתה שימוש, מוגבל אמנם, אך אפקטיבי, במוטיב זה. בפרק מהעונה הראשונה (לתשומת לב כל המכנים עונה זאת "גרועה" או "משעממת" או "מלאה בפרקי תקלות בתחנה") “Progress”, מתמודדת קירה עם הקונפליקט בין היותה בייג'ורית פטריוטית ואשת שטח, לבין היותה לובשת מדים. בפרק “Duet” היא מתמודדת עם שנאתה אל הקרדסים ומגיעה למסקנה ש"כולם בני-אדם". בפרק סוף העונה היא מגלה בתחילה תמיכה במועמדותה של ודק וין לתפקיד הקאי הבא, תמיכה אשר כוללת בתוכה אהדה לרעיונות בייג'וריים שמרניים ואף בדלניים. אל סוף הפרק, לעומת זאת, היא מגיעה מפויסת ומפוכחת יותר כלפי סיסקו והפדרציה, אם כי יותר מבולבלת. קירה המשיכה להתמודד עם סתירותיה הפנימיות, אלו ואחרות, בעונות הבאות, ולפרק "קריאה לנשק" היא כבר מגיעה כדמות מגובשת ושלמה, בטוחה בעצמה ובעמדותיה לגבי שותפותה של בייג'ור עם הפדרציה. רמזים לכך אנו רואים עוד כשקירה ווורף גם יחד שואלים לגבי תגבורות צי-הכוכבים, שלא יגיעו. ספק אם קירה של העונה הראשונה הייתה נוהגת כך. נוסף על כך (ואולי מזווית ראייה אחרת), אין לה שמץ של ספק שבייג'ור לא תחתום על הסכם האי-לוחמה עם הדומיניון, זאת ועוד- היא הראשונה לומר לסיסקו שתדבר עם כוחות המיליציה כדי שיבואו לעזור לתחנה. רק נימוקו של סיסקו משכנע אותה שעדיף לבייג'ורים להישאר מחוץ ללחימה- ואולי ניתן לראות בכך הכרה של קירה במרותו וסמכותו המוחלטת של סיסקו עליה, הן כקפטן והן כ"שליח". אולם הסצנה הקלאסית ביותר לעניין זה היא הסצנה בא קירה מוחה באופן רשמי בפני סיסקו על "סירובה של הפדרציה" להעביר את הסמכות על התחנה לידי ממשלת בייג'ור. "מחאתך נרשמה", עונה לה סיסקו. "טוב, עכשיו כשסיימנו עם זה, מייג'ור קירה נריס מתייצבת לתפקיד", היא מבשרת, וסיסקו, ששיער בוודאי מבעוד מועד שכך תנהג, רק מהנהן בשביעות רצון. סצנה יפהפייה, מרגשת וחזקה זו שולחת אותנו רחוק אל תחילת הסדרה וממחישה את הניגוד. סיסקו וקירה לא רק שמקיימים בשלב זה של הסדרה יחסי עבודה תקינים, אלא הם גם ידידי אמת, ולנו הצופים אין כל ספק שכך בדיוק צריכה לנהוג קירה נוריס של סוף העונה החמישית. *נוג: כמו ג'ייק, גם נוג התבגר במהלך הסדרה. כמי שהתחיל את הסדרה כנער פרנגי שובב וסטריאוטיפי, גילה די במהרה רבדים חדשים שהלכו והעמיקו, ושיאם היה כמובן- החלטתו להיהפך לפרנגי הראשון בצי הכוכבים. ב"קריאה לנשק" מוצגים פרותיה של ההתפתחות הזו במלוא הדרם. דווקא נוג הוא זה שבזכותו מתבשר סיסקו על האפשרות שהרומולנים חתמו על הסכם אי-הלוחמה עם הדומיניון. בהיפוך תפקידים מתוחכם, דווקא סיסקו הוא זה שמזכיר לנוג את כלל הרכש מספר 190, "האזן לכול, האמן למאום". סיסקו, שבתחילת הסדרה בז וזלזל בפרנגים, והיה בלתי מרוצה במיוחד מקשריו של בנו, ג'ייק, עם נוג, הפך את עורו. הוא למד לכבד את הפרנגים, ואת נוג ואביו רום ספציפית, ולהכיר שגם בהם ובתרבותם לא הכול שחור. לקראת סוף הפרק דווקא נוג הוא זה שאומר את המשפט הטיזרי האולטימטיבי: "נגרום לאויב להצטער על שדרך ברביע אלפא". אם היו אומרים זאת למישהו בעונה הראשונה, השנייה או אף השלישית, היה מקבל זאת כבדיחה. במצב העניינים הנתון, לעומת זאת, נצרב משפט זה במוחות הצופים למשך כשלוש שנים (בארץ, לפחות), עד אשר זכו לראות את ההמשך, והעובדה שהוא נאמר ע"י פרנגי ננסי לא מורידה ממנו כהוא זה. *אודו וגארק: נכון, אף אחד משני הברנשים הנ"ל אינו בהכרח בשיאו בפרק המדובר. ולמרות זאת, מהווים השניים דוגמא מצוינת לתכונתו של הפרק להיות פשוט "במקום" עלילתית, וליכולתו להעביר מסרים סאב-טקסטיים ונוסטלגיים כבדרך אגב. ב"קריאה לנשק" מעלה אודו לראשונה בפני קירה את העובדה שהוא שוקל להציע לה לצאת עמו לארוחת ערב, וזאת לאחר שהיא כבר יודעת על רגשותיו אליה מזה מספר פרקים. בעוד אשר זוהי עוד נקודת קלימקס של הסדרה (שכן רגשותיו החד-צדדיים של אודו נרמזו לצופים עוד לפני זמן רב), הרי שהתסריט הופך בחוכמה את הרגע לרגע של אנטי-קלימקס, כאשר אודו מודיע שהוא דוחה את הצעתו עד לאחר פתרון המשבר המלחמתי הנוכחי. גם בחלקה הראשון של העונה השישית, שמהווה המשך ישיר ל"קריאה לנשק", לא עוברים היחסים ביניהם את הקו מעבר לידידות טובה, וכך הם צריכים היו להישאר. אהבתו החד-צדדית של אודו לקירה היא בעת ובעונה אחת התפתחות של דמותו לכדי דמות מרגישה ו"אנושית" יותר, בניגוד לדימויו הקר מתחילת הסדרה, שרק מתחזק עקב גילויי אופיים של בני עמו המשתנים, ומן העבר השני היא מהווה חומה בלתי עבירה שמפרידה בינו לבין ה"מוצקים". היחסים הרומנטיים הפעילים שהתפתחו ביניהם בהמשך הסדרה הם לא אמינים במיוחד ולא מהווים מקדמי פיתוח רצויים לאף דמות, לא לזו של אודו ובוודאי לא לזו של קירה. בהמשך הפרק מדבר אודו עם גארק. בקטע דיאלוג, בו מביע גארק צער על שלא ירה בגבו של דוקאט בשעה שנלחמו שניהם בקלינגונים שפלשו לתחנה, מצליחים התסריטאים להכניס אזכורים לעברה הפוליטי של הסדרה (המלחמה עם הקלינגונים), לעברן של הדמויות בה (הסכסוך בין גארק לדוקאט, ההפכפכות בדמותו של דוקאט ובגידתו האולטימטיבית) ולאופיו של גארק עצמו. עמידתם המשותפת של גארק ואודו מעל הטיילת של התחנה, חסרי תועלת, מהווה גם משל על שותפות הגורל ביניהם- היותם נטע זר, בני גזעים אשר מהווים כרגע את האויב, בתחנה של אנשי פדרציה ובייג'ורים. לאחר מכן, בשיחת הפרידה שלו עם זיאל, מגולל גארק משל נוסף, המהווה מעין תקציר של דמותו. אך גם תקציר זה, יודעת זיאל ויודעים הצופים, הוא רק חצי-אמת נוספת, כהרגלו של גארק המסתורי כמנהגו. כשעולה גארק על הדפיינט על מנת להתפנות עמה מהתחנה, הדבר מובן מאליו, לאור פעילותו של גארק לאורך הסדרה. הדבר מהווה השלמה עם תפקידו של גארק בצוות הסדרה, בניגוד למעמדו הראשוני, כ"ספק מרגל" עבור הקרדסים. "אין לדעת מתי תזדקקו לחייט", אומר גארק לסיסקו, אך אנו יודעים למה הוא מתכוון באמת. באחת הסצנות האחרונות, כאשר "מברכים" קירה, אודו וקווארק "לשלום" את שליטי התחנה החדשים, מתייחס וואיון אל אודו במילים הבאות- "אב מייסד, לכבוד גדול הוא לנו שבחרת להישאר עמנו". "אינני כאן כמייסד, אני קצין הביטחון של התחנה", משיב לו אודו. "כל שתגיד", ממשיך וואיון. "בכל מקרה, העובדה שאחד האלים מהלך בינינו משמחת אותי מאוד". פיסת דיאלוג קצרצרה זו מגלמת בתוכה הן את קונפליקט הזהות של אודו בסוגיית שייכותו אל בני עמו והן את נושא אמונתם העיוורת של הג'מהאדר והוורטה, אשר מקורה בהנדסה גנטית, באלוהותם של שליטי הדומיניון, "המייסדים" (על שלל האנלוגיות למשטרים דיקטטוריים ונתיניהם העשויות לנבוע מכך). שני הנושאים הללו, אגב, ימשיכו להיות מטופלים בשתי העונות הבאות, לרוב בצורה טובה, ובמיוחד בשישיית הפרקים הפותחת של העונה השישית. *רום: דמותו של רום עברה לא מעט טלטלות במהלך הסדרה. הוא התחיל את הסדרה בתור אביו של נוג ואחיו של קווארק, אשר עובד בבר שלו בתור מלצר ובתחילה היה חסר אישיות לחלוטין. במהרה קיבל את התקן של "אידיוט". לאחר זמן, התגלה בטוויסט מבריק שרום הוא דווקא לא כל כך אידיוט. נהפוך הוא, דמותו הלכה והתפתחה וקיבלה את המעמד הסמלי של בן לתרבות שלא מאפשרת לו למצות את כישוריו (היוצאים מגדר הרגיל) ומכיוון שהוא חסר את הכישורים שתרבותו מבכרת, הוא נחשב נחות בה. בפרק “Bar Association" מהעונה הרביעית יוצא רום סוף כל סוף בצורה גלויה נגד אחיו ונגד העקרונות של התרבות הפרנגית. בסוף הפרק הנ"ל עוזב רום את עבודתו כמלצר ועובר לשרת כטכנאי בשורות המיליציה הבייג'ורית בתחנה. כמו במקרה של בנו נוג, גם רום זוכה ב"קריאה לנשק" בחשיפה של תוצאות ההתפתחות של דמותו במלוא הדרן. דווקא רום, "הפרנגי האידיוט", הוא זה שמוצא את הפתרון הגאוני בדמות השכפול העצמי של המוקשים, לא אובר'איין, מהנדס הצי הכל יכול, ולא דאקס, המדענית המבריקה ומרובת החיים. הדבר מתבטא גם בצורת בימוי המצלמה, שחושפת את הימצאותו של רום בחדר הדיון רק בשלב מאוחר יחסית, ובהפתעה. בהמשך הפרק, רום מתחתן עם ליטה. נישואין אלו, במתכונת "היפה והחיה" הם עוד דוגמא למעלותיה של "מסע בין כוכבים" ו"חלל עמוק תשע" בפרט (וסדרות נוספות דוגמתן), לעומת סדרות וסרטים אחרים. לקראת סוף הפרק חוזר רום בחזרה לתפקיד המלצר בבר של קווארק, במסווה לתפקידו האמיתי כמרגל של הצי בעת שהדומיניון והקרדסים ישלטו בתחנה. קווארק משתף פעולה עם ההצגה, ואומר: "ידעתי שתזחל בחזרה לרגלי", ובתגובה לדבריו עונה רום: “Yes, Brother!”. קריאה כנועה זו, שהיוותה את סימן ההיכר של רום "הישן" בטרם התפכחותו, נאמרת עתה באירוניה גלויה ומטילה זרקור נוסף על כברת הדרך שעשה רום. זאת, בנוסף לניגוד החד בין בגדי המיליציה שלבש רום לאורך הפרק, לבין בגדי המלצר הישנים שלו אותם הוא עוטה מחדש בתוספת מגש, שולחים את הצופה לגל נוסטלגיה מתוקה שקשה להפיג את ההנאה ממנו. *קווארק: איך אפשר בלי קווארק? למרות העומס הגדול בפרק, ולמרות הייצוג הפרנגי ההולם שנותנים רום ונוג, גם קווארק מצליח לתת את החלק שלו. לאורך הפרק מפזר קווארק עדויות לתפקידו כמייצג את השמרנות הפרנגית. החל מרוטב היאמוק שהוא מבריח מבעוד מועד כמתוך הימור עסקי על כך שהקרדסים ישתלטו על התחנה, ועד לסוף הפרק ממש, בו נראה שקווארק הוא הראשון להתאושש מהשינוי השלטוני. לא משנה מי הוא השולט- הקרדסים, הפדרציה או הדומיניון, קווארק תמיד יהיה שם, מייצג את השאיפה להרוויח ולעשות עסקים, ואחת היא הדרך. בחתונתו של רום, מפזר קווארק מספר הערות עוקצניות בקשר לכך שהטקס לא היה פרנגי מספיק, והכלה הייתה הרבה יותר מדי לבושה, אך כשנשאל האם הוא שמח, אין הסרקסטיות שלו יכולה להסתיר את העובדה שהוא כן. בטרם המתקפה, מנסה קווארק לשכנע את רום לעזוב את התחנה ומציין שאין זו המלחמה שלו, אלא של "בני-האדם". למרות זאת, נימוקו של קווארק להישארותו שלו ("צריך לשמור על הבר") אינו משכנע במיוחד. רום מסכם את היחסים ביניהם באומרו כי הם אחים, ומקומם ביחד. והדבר נכון- פרט לכמה מקרים בראשיתה של הסדרה, נותרו תמיד האחים נאמנים זה לזה- למרות כל חילוקי הדעות והמאבקים. וקווארק, למרות היותו פרנגי "מהשורה", גם הוא בסופו של דבר רחוק למדי מהסטריאוטיפ, וגם הוא רואה ב"חלל עמוק תשע" בית, ולא רק הזדמנות עסקית. בסוף הסצנה קווארק אומר: "תמיד אמרתי שאתה אידיוט". ספק רצינותו של קווארק והאירוניה הברורה כלפי תפקידי הדמויות והתפתחותן, מותירות מחזה יפהפה, האין זאת? *וורף, מרטוק, קלינגונים ושאר ירקות: הפן הקלינגוני (ושאר ירקות) של הפרק, המיוצג ע"י וורף ומרטוק, הוא כלי עיקרי להבלטת ההמשכיות של הסדרה, הן מבחינת ההמשך הישיר לעונותיה הקודמות, והן מבחינת ההתכתבות שלה עם הורתה, הלא היא "מסע בין כוכבים: הדור הבא", ואף סבתה, "מסע בין כוכבים" המקורית. הקלינגונים היוו, כידוע, את האויבים הראשיים לפדרציה בימי הסדרה המקורית והסרטים הראשונים. לאחר האסון שפקד את הקלינגונים לא הייתה להם ברירה אלא לחתום על הסכם שלום עם הפדרציה(בסרט השישי, "הארץ הלא נודעת"), וברבות הימים ו"הדור הבא" הפכו לבעלי ברית כנגד הרומולנים. "חלל עמוק תשע" לקחה את הקוביות הללו, וגלגלה אותן מחדש, על מנת למצות את הפוטנציאל שלהן עד תומו. פתאום, כל המפה האסטרטגית המוכרת לנו שונתה עם הופעת האיום החדש- הדומיניון. מהיום הראשון שהציצו "המייסדים" דרך חור התולעת הם זרעו אי-סדר ברביע אלפא (אירוני יחסית לגזע שהציב לו למטרה להשליט סדר בגלקסיה כולה, האין זאת?). הרומולנים, מגורם מאיים אשר שומר על "מאזן אימה" מול הפדרציה והקלינגונים (הקלינגונים והרומולנים הם מטאפורות וותיקות למלחמה הקרה), הפך לגורם מפוחד שאין לדעת כיצד ינהג תחת התנאים החדשים, ותחת הנהגות הסנאט המתחלפות. הקלינגונים, גורם הפכפך בפני עצמו, מחליטים לתקוף את קרדסיה, בטענה שהמשטר האזרחי שתפס בה את השלטון נשלט ע"י המשתנים. כשנאמר להם שלא מדובר במשתנים, הקלינגונים נמצאים כבר עמוק בתוך סערת המלחמה, ובשלב זה ההיגיון לבדו לא יעצור אותם, ולא את העומד בראשם- ראש המועצה העליונה גאורון הזכור מימי "הדור הבא". בשלב זה הם אף מתנערים מהברית עם הפדרציה, מה שרק מוכיח שהשלום בין שתי המעצמות היה שלום עם בסיס רעוע במיוחד. הקלינגונים חוזרים בהם מהתקפתם, אך לא מיד, רק כאשר מתברר שהמסית העיקרי למתקפה, הגנרל מרטוק, הוחלף למעשה ע"י משתנה מהדומיניון. לאחר זמן נמצא ומשוחרר מהשבי מרטוק האמיתי, ובאותו זמן גם מתגלה בגידת הקרדסים והצטרפותם לדומיניון. אז, ורק אז, חוזרים הקלינגונים למעמד של בעלי ברית חשובים, והקרדסים שבים באחת ממעמד בעלי הברית המסכנים למעמד הנבלים הנוראים. וזו הגדולה האמיתית של שלושת "אימפריות הרשע" הגדולות של "מסע בין כוכבים": הקלינגונים, הרומולנים והקרדסים. הם לא באמת רשעים. הם גם לא באמת טובים, חלילה. מעמדם כ"טובים" או "רעים" נקבע ע"י נקודת המבט, ומושפע ע"י מערכות השלטון שלהן בזמנים שונים והעומדים בראשיהן, והן ע"י גורמים חיצוניים. כמו שהרוסים, הגרמנים והיפנים (בתור דוגמא) היו, בעיני העולם המערבי, האויבים הנוראים מכל בתקופות מסוימות, ובעלי ברית חביבים בתקופות אחרות, כך הקלינגונים, הרומולנים והקרדסים בעיני הפדרציה. אין עונה טובה מהעונה החמישית של "חלל עמוק תשע" על מנת להוכיח זאת, ו"קריאה לנשק" הוא אחד הפרקים הטובים לעניין זה, למרות הזמן המוגבל העומד לרשותו. בפרק זה, כאמור, הרומולנים בוחרים בחתימת הסכם אי-לוחמה עם הדומיניון (צעד מתבקש, שהרי הניסיונות הקודמים של הרומולנים לנהוג כלפי הדומיניון בכוח הזרוע נגמרו באסון, ו-וודאי הביאו לחילופי ראשים בסנאט). "תמיד ידעתי שהרומולנים הם חסרי כבוד, עכשיו הם הוכיחו זאת!", זועם וורף למשמע החדשות, ומחבר אותנו ישירות עם שנאתו לרומולנים הזכורה לטוב (?) מימי "הדור הבא". לעומת הרומולנים (הבוגדניים!) הקלינגונים בפרק זה הם ידידים יקרים. גנרל מרטוק, שמחליפו המשתנה היה אולי האיש הרע מספר 1 של הסדרה אך לפני עונה (אז היה דוקאט, כזכור, "גיבור בהתהוות"), הוא כעת בעל ברית חשוב לאין ערוך, ורק בזכותו מספיקה הדפיינט להניח את המוקשים בזמן. הפרק עושה בעובדה הזאת שימוש ציני חכם. "מי אמר שאין קלינגונים בסביבה כשצריכים אותם?", שואלת דאקס את מרטוק. ומרטוק רק מחייך בתשובה. לאחר מכן יש סצנה קלאסית בה הדפיינט ו"ציפור הטרף" של מרטוק מתרחקות ביחד מהתחנה, אל תוך נחיל ספינות אויב, וביחד- מפעילות את מנגנון ההסוואה. ההסוואה, שהייתה תמיד האמצעי הקלינגוני\רומולני שממנו חששה הפדרציה, פועלת כעת עבור "החבר'ה הטובים", כאשר הדפיינט מצוידת במנגנון ההסוואה הרומולני המושאל, ולצידה ציפור הטרף הקלינגונית. קלאסי. ותחת מעטה התרחשויות וסאב-טקסט זה, מגיעה סצנת הסיום של הפרק, בה משתלבות הדפיינט וספינתו של מרטוק בחיל המצב הפדרטיבי-קלינגוני. חגיגה לעיניים ולאינטליגנציה גם יחד. -תחילת אזהרת ספוילר ל"מסע בין כוכבים: נמסיס"- המשפט של וורף בסרט, "הרומולנים נלחמו בכבוד!", הוא אחד המשפטים המוצלחים בסרט, מכיוון שהוא מחבר את הטרקים האדוקים (אלו מהם שלא פסלו את "חלל עמוק תשע" על הסף) ישירות עם המשפט של וורף מ"קריאה לנשק" בנוגע לחוסר הכבוד של הרומולנים (וכמובן, לכל מה שקשור בכך ב"הדור הבא"). היחס המאכזב של הסרט אל הרומולנים עצמם, חוסר ההתייחסות הכמעט-מוחלט למצב המדיני ברביע אלפא בתקופת פוסט מלחמת הדומיניון, העלבון לאינטליגנציה שהוא הופעת האורח של אדמירל ג'נוויי, שלא לדבר על היחס המתעלם מקורותיו של וורף עצמו, הם נושאים למאמר אחר. -סוף אזהרת ספוילר ל"מסע בין כוכבים: נמסיס"- *השילוש הקדוש: דוקאט, וואיון ודמאר: כל ניסיון לנתח את דמותו של גאל דוקאט (המשוחק ע"י מארק אליימו) במסגרת מצומצמת ובקצרה, כפי שמתחייב מאופיו של מאמר זה ומהכלים הנמצאים ביד כותבו, נידון מראש לכישלון. גאל דוקאט הוא האיש הרע הטוב ביותר של סדרות "מסע בין כוכבים" לדורותיהן. יותר טוב מדוקטור סורן, יותר טוב מ"המייסדת הנקבה" של חלל עמוק, יותר טוב ממלכת הבורג, הרבה יותר טוב משינזון של נמסיס, וכל האחרים. "ומה עם קיו, ירחם השם?", תזעקו. קיו הוא מתחרה רציני לתואר, ללא ספק. יש גם לא מעט נקודות דמיון מפתיעות בינו לבין דוקאט. אך זהו עוד נושא למאמר אחר. דוקאט, שהיה האחראי על הכיבוש הבייג'ורי, ומפקדה של תחנת החלל שהתקראה "טרוק נור", היום "חלל עמוק תשע", לא השלים באמת מעולם עם כישלונו. בעיני רוחו, הקרדסים הם עם עליון שראוי שישלוט באחרים. הוא מאמין גדול בערכים הקרדסים הצבאיים והלאומניים, אך יותר מכל הוא מאמין גדול בגדולה האישית של עצמו. הסדרה, במומחיות רבה, היתלה בצופים להאמין שאולי דוקאט שינה את דרכיו, וזאת בעזרת הפגנת תכונותיו "האנושיות" ברות ההזדהות, הקשרים האישיים שפיתח עם דמויות שונות, כגון: סיסקו, בתו זיאל ואף קירה. מעשיו בתקופת הכיבוש הולבנו חלקית בטענה שהוא רק מילא פקודות, ובאמונתו הכנה, כך נדמה, ברעיון שתחת תנאים שונים היה נוהג אחרת. אולם בסופו של דבר התגלה פרצופו האמיתי, וכמעט כל מעשיו כולם התגלו כמעשים אופורטוניסטיים וחתרניים. צימאונו לכוח שבה את קרדסיה בקוריו של הדומיניון, והאירוניה היא שהוא עצמו האמין עד רגע תבוסתו בפרק השישי לעונה השישית, ואולי אף לאחר מכן, שעשה את המעשה הנכון לטובת קרדסיה. דוקאט הוא לא מסוג הנבלים שמתכננים מזימות זדוניות וצוחקים בקול גדול, אלא מסוג הנבלים שמאמינים באמת ובתמים שהם הצודקים. רק הצופה מהצד, יכול להעריך את הסיבות האמיתיות למעשיו, אשר נובעות מסיבות אישיותיות ופסיכולוגיות. בכך גדולתו העיקרית. הצלע השנייה לשילוש, היא כמובן וואיון, הוורטה שליחם של "המייסדים". וואיון הוא נהדר, ומשוחק באופן נפלא(ע"י ג'פרי קומבס). ויש גם את דמאר. דמאר, בניגוד לשאר הדמויות בפרק, מגיע אליו כדמות לא מפותחת לחלוטין. דמאר, בשלב זה של הסדרה, הוא עוזרו וסגנו של דוקאט, ובכך כמעט מסתכמת מהותו. בנוסף, הוא קרדסי פטריוט ולאומני. לא ממש מפתיע. וגם אם המשחק הנהדר של קייסי ביגס שמגלם אותו רומז שיש משהו מתחת לאיפור הקרדסי, הרי ששום דבר בחלל עמוק תשע עד לאותו שלב לא רמז זאת. ההתפתחות המשמעותית בדמותו תתחיל להגיע רק בשלבים המאוחרים יותר של העונה השישית, ובעיקר בזו השביעית. ובכל זאת, על מנת להרחיב את הדיבור בנוגע לחלקם של השלושה בפרק, הרי לכם במלואה השיחה המשולשת שלהם, טרם יריית הפתיחה של המלחמה. שיחה אשר בה מגולמים אפיוני דמויות דקים, אמוציות לרוב, ואף רמיזות לעתיד לבוא. דמאר: "טווח יריה בעוד דקה". דוקאט: "חמש שנים שאני מחכה לרגע הזה." דמאר: "קודם נכבוש בחזרה את טרוק נור, אחר כך… בייג'ור." (דמאר משמש בשיחה זו בעיקר כדמות עזר, ובאמירה זו משקף למעשה את רצונו של מורו ורבו, גאל דוקאט, ואת כבודם של הקרדסים שלא השתקם מאז גירושם מבייג'ור- למרות השנים שחלפו, למרות הסכם השלום, ולמרות המלחמה בקלינגונים. ואולי דווקא בגלל סיבות אלו.) וואיון: "הבא לא ניחפז. לא צריך להזכיר לכם שהדומיניון חתם על הסכם לאי-לוחמה עם בייג'ור." (אף אחד מהצופים לא באמת חושד באהבתם של הדומיניון אל הבייג'ורים, כמובן, או בקיום ערכי כיבוד הסכמים אצלם. אך הדומיניון זקוק לשמירת טוהר מילתו בשלב זה של המלחמה, על מנת להרחיק מעליו חזית נוספת עם הרומולנים, ושאר הכוחות שחתמו עמו הסכמי אי-התקפה. וואיון מייצג בשיחה זו גישה רציונלית, מחושבת וקרה, בניגוד לקרדסים האמוציונליים .וכמובן, הוא מייצג את הדומיניון.) דוקאט: "הדומיניון אולי חתם, אני מעולם לא עשיתי כך." (רמז ראשון לחילוקי הדעות בין הקרדסים לדומיניון, שיגיעו לשיאם בפנייתו של דמאר, אז שליטם הרשמי של הקרדסים, כנגדו. זהו גם רמז ראשון לכך שאולי דוקאט לא היה לגמרי מודע לתסבוכת אליה הכניס את בני עמו.) וואיון: "הדומיניון יכבד את התחייבותו. וכחבר בו, גם אתה תכבד אותה." דוקאט: "לאן שישלח אותי הדומיניון- אלך." וואיון: "מעולם לא היה לי ספק בכך." (הנקודה החשובה פה היא, שלמרות האירוניה הגלויה שבה נאמרים הדברים על ידי דוקאט, נראה כי וואיון לא שם את ליבו על כך. זלזול זה בחוש הכבוד והעצמאות של הקרדסים, הוא אחת הסיבות העיקריות לתבוסת הדומיניון במלחמה.) דוקאט: "ספינות קרב אחת עד חמש- מטרה עיקרית: הדפיינט. שאר הספינות: התקיפו את התחנה." דמאר: "אנחנו בטווח ירייה". דוקאט: "ובכן, אם כך, אתם חופשיים לפתוח באש." *טוויסט הסיום: ב"קריאה לנשק", בניגוד למרבית פרקי "מסע בין כוכבים", אין סוף טוב בחמש הדקות האחרונות, אין הפי הנד. על העובדה הזאת לבדה הוא ראוי לציון. אך כאן לא נגמר העניין- בניגוד לפרקי סוף עונה רבים שנגמרים ב"קליף האנגר" שכל מטרתו היא השארת הצופים במתח ואין מאחוריו חשיבות עלילתית של ממש, הרי שטוויסט הסיום של "קריאה לנשק" הוא מאורע מתבקש (אם כי לא לגמרי צפוי) ומגרה דמיון לאין שיעור. במשך חמשת העונות של "חלל עמוק תשע" עד לפרק הנוכחי נבנתה בהדרגה מיתולוגיה שלמה סביב ימי "טרוק נור" של התחנה, ואף רומנטיזציה שלהם. ימים בהם התחנה שימשה כמפקדתו של גאל דוקאט, מפקד הכיבוש. ימים בהם בייג'ורים עבדו בעבודות פרך, וקירה הייתה חברת מחתרת נועזת. אודו מונה באותם הימים לאחראי הביטחון של התחנה, ועבד בשביל הקרדסים- אך למען הצדק. והבר של קווארק, איך לא, היה שם גם הוא. פרקים כגון “Necessary Evil" מהעונה השנייה ו”Things Past”- מהעונה החמישית עשו זאת נאמנה, כמו גם אינספור אזכורים בפרקים אחרים. המיתולוגיה הזו אף זכתה לתמיכה בלתי צפויה ע"י "טרוק נור" מהממד המקביל, בו בני-האדם משחקים את תפקיד הבייג'ורים הנדכאים, בתחנה הנשלטת ע"י הברית הקלינגונית-קרדסית, ואותה מנהלת דווקא קירה של הממד ההוא, במקום דוקאט מהממד שלנו. ב"קריאה לנשק" כובשים כוחות הדומיניון והקרדסים את התחנה, ודוקאט חוזר באחת להיות המפקד שלה. הפרק עושה שימוש חכם בפוטנציאל הגלום בהתפתחות זו ומפגיש בסצנה אחת כל "גיבורי המיתולוגיה", כאשר קירה ואודו באים לברך את דוקאט ווואיון באופן רשמי בשם ממשלת בייג'ור, וקווארק מוסיף ברכה בשם "איגוד סוחרי הטיילת". כהערת אגב, אמרתו של קווארק מהווה סגירת מעגל לפרק הראשון בסדרה, בו נאלץ לשחד סיסקו את קווארק להישאר בתחנה ואף הציע לו להיות מעין "מנהיג קהילה", ותגובתו הראשונית של קווארק הייתה רק צחוק גדול ומתגלגל. כעת, חמש שנים לאחר מכן, קווארק מכניס את עצמו בטבעיות ל"תפקיד". באופן כללי, כל הסיטואציה באה להראות לנו כמה השתנו כל הדמויות מאז הימים המיתולוגיים, ולגרום לנו לתהות איזה מין ימים מצפים לנו בהמשך. לאחר שדוקאט פונה אל אודו ואומר "אתה, אני והמייג'ור שוב ביחד. זה עומד להיות מעניין", קשה להשתחרר מההרגשה שאולי כל המיתולוגיה כולה נבנתה רק בשביל הטוויסט הזה. בהמשך ישיר לסצנה זו מסתובבים דוקאט ו-וואיון בתחנה. ניתן להבחין בשוני חד בין וואיון, אשר רואה את ההישג של כיבוש התחנה בעירבון מוגבל ואף חושש ודואג בנוגע לפירוק המוקשים, לבין דוקאט שכל המעניין אותו הוא ההתענגות על הרגע, החזרה לכור מחצבתו "טרוק נור" ממנה גורש, ומפגין זחיחות דעת שתהיה לו בסופו של דבר לרועץ. כשדוקאט אומר "אם תסלחו לי, אני אהיה במשרד שלי", הוא מממש את הכמיהה שהייתה לו, ככל הנראה, עוד מהפרק הכפול הראשון, “Emissary” , והיא לחזור למשרדו הוותיק. הפעם הראשונה בה רואים את דוקאט, כזכור, היא במשרדו של סיסקו וכבר אז הוא אמר לו, "אומר לך את האמת, קומנדר, אני מתגעגע למשרד הזה. לא שמחתי לעזוב אותו". ובתור בונוס אחרון לקראת סיום, הרי לכם במלואה השיחה שמהווה את אחד משיאי הפרק, שיחה שאי אפשר אלא להכתירה כגאונית. מדובר בשיחה בין סיסקו לוואיון, בה דורש וואיון מסיסקו להפסיק את הנחת המוקשים ולפרקם. יש לציין, כי משהו מקסמה של השיחה נמוג בתרגום לעברית. שלא לדבר על הקושי הרב הגלום בהעברת איכויות משחק מרשימות אל הכתב. סיסקו: "במה אפשר לעזור לך, וואיון?" וואיון: "אדבר בקיצור. ידוע לנו על שדה המוקשים." סיסקו: "הנחתי שתדעו עליו במוקדם או במאוחר." וואיון: "כמו שאני רואה את זה, יש לך שתי אפשרויות: או שתסלק את המוקשים, או שנכבוש את התחנה שלך ונסלק אותם בעצמנו." סיסקו: "אני מעריך את ישירותך. תרשה גם לי לדבר גלויות. המוקשים יישארו במקומם". (הערכה זו של סיסקו את האויב היא לא רק צורת ביטוי. סיסקו הוא קפטן שיודע להעריך את תכונותיהם של יריביו, הרעות והטובות כאחד. הבנה זו מעניקה לו לעתים קרובות את הניצחון, כפי שגבר על אדינגטון, למשל.) ושוב סיסקו: "לא אניח לספינות נוספות של הדומיניון לעבור בחור התולעת." וואיון: "אתה, לא תרשה?!" סיסקו: "שמעת אותי." (בטרם עובר וואיון למשחקי דיפלומטיה חמקמקים, הוא מגלה בפליטת פה את כל הסיפור כולו. "המייסדים", מנהיגיו משני הצורה של הדומיניון, רואים ב"מוצקים" למיניהם כיצורים נחותים. זה אירוני שגישה זו אצלם התפתחה דווקא בעקבות שנים של רדיפתם בידי בני גזעים אחרים, רדיפה שמקורה בגזענות. "המייסדים" נדבקו בגזענות זו, והחלו מפנים אותה אל שאר הגלקסיה, פרט להם. זלזול זה באויביהם הוא שיביא למפלתם. וואיון בזעזועו מביע לא רק את גישה זו של "המייסדים", אלא גם את הבוז שהוא חש כלפי מי שמעז להפר את דברי אדוניו, שאותם הוא רואה כאלים.) וואיון, לאחר פאוזה: "אני מבין שזו תגובתך הראשונית. אבל אנחנו אנשים הגיוניים. ודאי אנשים הגיוניים יכולים להגיע לסוג כלשהו של פשרה." סיסקו: "לא חשבתי שהדומיניון מאמינים בפשרות." וואיון: "מצער אותי לראות עד כמה עמוקה היא אי הבנתך אותנו. שאיפתו היחידה של הדומיניון היא לחיות בשלום עם שכניו." (קשה לקבוע האם זהו זלזול פשוט בבן שיחו, או שמא סיבה אחרת, שגרמה לוואיון לטעון דווקא את הטיעון חסר השחר הזה בפני סיסקו. וייתכן כי עמוק בתוכו הוא באמת מאמין שמטרתו של הדומיניון היא להשליט שלום וסדר ביקום, כפי שטוענים "המייסדים".) סיסקו: "אם כך, למה ההתעצמות הצבאית הנמשכת? למה המשלוחים השבועיים של נשק וחיילים מרביע גמא?" וואיון: "אלו הקרדסים… אל תבין לא נכון. אני שמח לקרוא להם בעלי בריתנו, אבל כידוע לך, הם סיימו לא מזמן מלחמה נוראה עם הקלינגונים. חוששני שזה גרם להם להיות קצת.. עצבנים. הם חוששים, ובצדק, לשמירת ריבונותם בגבול. ומאחר שהצטרפו לדומיניון, הדאגה הזאת משותפת גם לנו." סיסקו: "אני חושב שיש כבר די והותר ספינות מהדרוש להגנת קרדסיה." וואיון: "אולי אתה חושב כך, ואני חושב כך, אבל הקרדסים…" סיסקו: "כן, הבנתי. הם עצבנים." וואיון: "הבנת את הבעיה שלנו." סיסקו: "אני מתחיל להבין." וואיון: "נניח שנסכים להגביל את התנועה לספינות מסחר, יחידות בנייה, סיוע אזרחי. דברים שיסייעו לשיקום הכלכלה. ידעת שמצאנו ילדים מזי רעב כשהגענו לקרדסיה-מרכז? זה היה מזעזע." סיסקו: "לא היה לי מושג שהמצב כה חמור." וואיון: "הקרדסים הם עם גאה. הם לא יודו בפני זרים שמצבם נואש." (מה שעולה מקטע השיחה הזה הוא בעיקר זלזול עמוק של וואיון בקרדסים. במידה מסוימת, זוהי תחילת הניצול של הקרדסים ע"י הדומיניון כפי שהיא מוצגת בסדרה. החל מניצול מילולי שעושה בהם וואיון כדי להצדיק את טיעוניו, ותוך כדי כך רומס את כבודם, ועד לניצול הפיסי שבו יישלחו חיילים קרדסים למותם בעשרות אלפיהם למטרה לא להם. האירוניה היא שהקרדסים הם אכן עם גאה, ווואיון, כמו גם שאר הדומיניון, נכשלים בלראות זאת. והאירוניה לנוכח דבריו של וואיון אף מועצמת בידיעה שלדומיניון הייתה מעורבות בהחלטת הקלינגונים לתקוף את קרדסיה.) וואיון: "ובכן, הסכמנו? אתם תסלקו את המוקשים, ואנחנו נעביר רק שיירות הנושאות סיוע רפואי וכלכלי." סיסקו: "נשמע לי סביר. אך קודם כל עליי להתייעץ עם פיקוד הצי, כמובן". וואיון: "אני משוכנע שהם יקבלו כל המלצה של בנג'מין סיסקו. אני אדבר אישית עם המייסדים ואבטיח את מילוי חלקנו בהסכם." (כבוד זה שחולק וואיון למעמדו של סיסקו, ממחיש עד כמה מעמד זה השתנה מאז תחילת הסדרה ועד לזמן הנוכחי. מקומנדר זוטר בתחנה נידחת על גבול הפדרציה, לקפטן חשוב שדעתו מכובדת ומתקבלת על ידי הפיקוד העליון של הצי בעצמו.) סיסקו: "מה לגבי גאל דוקאט?" וואיון: "הוא ירתח מזעם.. בהתחלה. אבל שוררים בינינו יחסי עבודה מצוינים. אני משוכנע שאצליח לשכנע אותו שההחלטה נבונה." (את הדברים הללו, שאומר וואיון, הוא מלווה בצחקוק קל. נראה שזה המשפט הבודד שאומר וואיון מתוך כנות. נראה כי הוא באמת מאמין שיוכל לשכנע את דוקאט והקרדסים להסכים לכל כיפוף בעמדותיהם, אם ירצה.) סיסקו: "אשאיר זאת לטיפולך הנאמן." וואיון: "לא תתאכזב." (הוא פונה לצאת מהחדר ואז מסתובב בחזרה.) "זהו יום היסטורי. אתה ואני עשינו צעד ראשון למען הבטחת השלום בין עמינו". (מה עוד ניתן לומר? קטע אחרון זה של השיחה ממחיש כיצד שיחות שלום שנראה לכאורה כנעשות בכוונה טובה, עלולות להוביל למלחמות עקובות מדם, כאשר אין הצדדים דוברי אמת.) "קריאה לנשק", הפרק האחרון בעונה החמישית, הוא במידה רבה הפרק האחרון לחמשת עונותיה הראשונות של הסדרה, והפיילוט לשתי העונות הבאות אחריו. ואם תרצו, אפשר לראות אותו כחלק מחוליה אחת, אליה מקושרים גם ששת הפרקים הראשונים בעונה השישית (אשר בסופם, משתלטים בחזרה סיסקו וחבריו על התחנה, לא לפני שסיסקו משכנע את "הנביאים" לתת את ידם לעזרה. דוקאט המובס שוקע אז אל תהומות הטירוף). בשבעת הפרקים הללו מגיעים כמעט כל הקונפליקטים, פיתוחי הדמויות, וקצוות העלילה החשובים הנותרים של הסדרה אל מיצוי הפוטנציאל הגלום בהם, ונותר רק להצטער שלא עשו זאת על פני תקופת זמן ארוכה מעט יותר של פרקים. בכך, פחות או יותר, באה לסיומה "חלל עמוק תשע" כפי שהכרנו אותה. בשלב מסוים, בין אמצע העונה השישית לתחילת העונה השביעית, מתחילה למעשה סדרת המשך, שמטרתה העיקרית להראות כיצד הובס הדומיניון בסופו של דבר. סדרת המשך קצרה זו הייתה טובה למדי, ואף התכתבה עם "חלל עמוק תשע" המקורית מבחינות רבות, למשל- עלילת הקרדסים. אולם היא לא הצליחה לפתח לכיוונים חדשים את מה שכבר היה מפותח די והותר, וניסיונותיה בתחום זה היו תפלים לעומת העלילות שהתחילו בעונות הראשונות והסתיימו בקו התפר בין העונה החמישית לשישית. למשל, הכנסת הפא-ריית'ס כגורם מפתח בעלילת הסדרה הייתה מאכזבת ובלתי מפותחת, גם אם הרחיבה מעט מידיעותינו על קאי וין. תפקידו החדש של דוקאט כשליח הפא-ריית'ס הולם אותו הרבה פחות מהתפקיד שמילא במיומנות במשך יותר מחמש עונות. "מדור 31" היה גם הוא תוספת מאוחרת ודי מיותרת, במיוחד בזמן המסך הרב שהוא קיבל לקראת סיום הסדרה. ומספר "חידושים" שהובאו לקראת סוף העונה השישית הם מזעזעים מכדי שייכנסו למאמר זה. המבין יבין. ולא, אין הכוונה למותה של ג'דזיה. את המאמר הזה התחלתי לכתוב בחיפוש תשובה לשאלה "מדוע 'קריאה לנשק' הוא הפרק האהוב עליי ביותר". אני מאמין שקיבלתי אותה. "קריאה לנשק", יותר מכל פרק אחר, הוא מיקרוקוסמוס של הסדרה כולה, ופרק הסיום האולטימטיבי שלא זכתה לו. הפרק מפגיש את הצופה עם מרבית הדברים שהיו טובים בסדרה: עלילותיה המגוונות, מסריה המורכבים, דמויותיה המרובות והססגוניות. יותר מכך, הוא משכיל לעשות זאת באלגנטיות, במסגרת של טלוויזיוניות מעולה, ומתחת לפני שורות הטקסט. פרק זה עונה על הכלל החשוב של יצירות ספרותיות וקולנועיות מכל סוג- אל תדבר על זה, תראה את זה. ומכיוון שהפרק הזה מזכיר את מרבית הדברים שהיו טובים ב"מסע בין כוכבים: חלל עמוק תשע", הוא הפרק האהוב עליי בכל הזמנים. משום שאני, עבדכם הנאמן, מחבב את "חלל עמוק תשע" יותר מכל סדרה אחרת שיצא לי להכיר. בכל פעם שארצה להיזכר בשעשוע ביחסים בין קווארק לרום, בכל פעם שארצה להיזכר בפוליטיקה של רביעים אלפא וגמא, בכל פעם שארצה לחזות ביכולת המשחק של מארק אליימו וג'פרי קומבס, באניגמתיות של גארק או סתם לראות את קירה במיטבה, "קריאה לנשק" יעשה את עבודתו נאמנה. תודה לאיסמנה, על שהאירה את עיני למספר נקודות, ותיקנה אחרות. תודה לדוד ברמי, Bufreak, על שטעה לחשוב ש"קריאה לנשק" אינו הפרק האהוב עליי בכל הזמנים. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |