|
|||||
|
החיפוש אחר הרפתקת הקומיקס האבודה
דורון כהן |
|||||
|
|
|||||
| נראה כאילו קרה משהו למילה המופלאה הזאת, "הרפתקה" (היו גם שרשמו "הרפתקאה"), שהייתה לפני שלושים שנה מופיעה כמעט בכל הקשר של בידור לילדים ונוער. נדמה שהיום היא נשמעת פחות בהקשרים האלה ובכלל. כאילו הזדקנה לה, המילה ההרפתקנית הזו, ולמעשה נזקקת למילים אחרות, צעירות יותר, שיתארו עולם חדש ושונה לחלוטין של חוויות שהברותיה קטנות מלהכיל. | |||||
| לפני ארבעה ימים קרה משהו שגורם לך לתהות על ההבדלים בין אז להיום. תקראו לזה נוסטלגיה, געגועים ומה לא. כן, יש הרבה מזה. אבל לפני ארבעה ימים הביא לי ידידי מאיטליה מספר ספרי קומיקס איטלקיים. בשחור לבן. ביניהן ניתן למצוא את טקס (גיבור המערב הפרוע) ואת זאגור (האיש עם הגרזן). מי מכם ששני השמות האלה לא אומרים לו כלום מן הסתם לא גדל כאן בשנות השבעים והשמונים. אי אפשר היה אז להיות ילד חובב קומיקס בישראל ולא להיתקל בגיבורי השחור לבן האלה, שרק מתי מעט מאיתנו ידעו כי עלילותיהם המופלאות מקורן בארץ המגף. עלילותיו המסעירות של טקס, קארסון, קיט וג'ק הנמר נראו כמו הקצפת המובחרת של תולדות המערב הפרוע (והם אכן היו סיפורי בוקרים מעולים), כשלמעשה נכתבו וצוירו בארץ מערבוני הספגטי. המדהים בכל העניין הוא שהחוברות שהגיעו מאיטליה הן לא הוצאות מחודשות של חומר ישן. טקס, זאגור וכל השאר מעולם לא הפסיקו לצאת לאור באיטליה. מסתבר שקומיקס קלאסי עם סיפורי בלשים, שוטרים וגנבים, בוקרים ואינדיאנים ממשיך לצאת לאור כיום (אפילו בשחור לבן) גם במדינות אחרות באירופה ובאמריקה הדרומית. אצלנו המצב שונה, ואפשר לחלק את תולדות הקומיקס בישראל לתקופה ש"לפני טקס" (עד 1970 בקירוב) ו"אחרי טקס" (1982 ואילך), והחבר'ה מהוצאת מ. מזרחי יידעו בדיוק על מה המדובר. המדובר על תקופה של כ-12 שנה, שבה שוק הקומיקס הישראלי בעברית התנתק כמעט לחלוטין מקומיקס אמריקאי ושלוחותיו. ומכאן גם התנתק מסיפורי מדע בדיוני. סיפורי מד"ב בקומיקס שחוברו בעיקר ע"י יוצרים ישראלים יצאו לאור בעיתונים שונים עד 1970. בתקופה זו האריכה לא מעט ימים (1967 – 1970) גם החוברת "בוקי" שבין דפיה יכולת למצוא שעטנז מרהיב של עלילות מתורגמות: סיפורי מד"ב לצד סיפורי בלשים לצד גיבורי-על לצד המרד על הבאונטי והנסיך וליאנט. דרך "בוקי" יכל קורא הקומיקס הישראלי הבלתי מנוסה של שנות הששים לטעום ממיטב היצירה העולמית בתחום הסיפור המצויר. אך "בוקי" הגיע לקיצו ב- 1970. מאז ועד 1981 בקירוב, הייתה בישראל "בועת קומיקס אירופאית" בשליטה כמעט בלעדית של הוצאת מ.מזרחי. הקיוסקים הציעו שלל כותרים, רובם מתורגמים מצרפתית (ריק הושה, טינטין, קרל מאי) או מאיטלקית (טקס, זאגור, תולדות המערב הפרוע, דיאבוליק). מאמריקה תורגמו רק חוברות טרזן, שהכילו למעשה סיפורים מאת ראס מאנינג וג'ון קלרדו שהופיעו כסטריפים בעיתונות האמריקאית. היה זה תור הזהב של המערב הפרוע ( בחנויות הספרים נערמו "רינגו" ו"ביל קרטר", בטלוויזיה נהנינו מ"בוננזה" ו"איש וירג'יניה") ושל טרזן (ג'וני וויסמילר בקולנוע, הספרים המקוריים של ביראוס בסטימצקי, וכל זה לצידה של תעשיית טרזן פורחת וישראלית מאין כמוה. לפרטים נוספים אמליץ בחום על ספרו של אלי אשד "מטרזן ועד זבנג"). הייתם מאמינים? קומיקס בלי מדע בדיוני ובלי גיבורי-על! (ועוד בשחור-לבן!!!). אולי תחייכו בבוז ואולי בצדק – אבל החוברות האלו ריתקו דור שלם שהיה צמא לקומיקס בעברית. פרט לסיפורים בהמשכים בעיתונות הילדים ולקומיקס קומי דוגמת "פופאי", פשוט לא היה משהו אחר - מישהו החליט אז שסופרמן ובאטמן לא ממש "תופסים" כאן (החלטה לא ממש שגויה, שכן כל הניסיונות להתאים את רעיון גיבורי-העל למציאות הישראלית מעולם לא צלחו יפה). בתחילת שנות השבעים הוצאת ש.אור תרגמה סיפורים בודדים של "באטמן" ו"מפלצת הביצה", אולם הם הודפסו באיכות נוראית ובטיפוגרפיה בלתי קריאה בעליל. אורי פינק ניסה את כוחו עם "סברמן" שלו ב-78', אך ירד מהעניין לאחר ארבע חוברות בלבד (רק הראשונה בעברית) אחרי שהבין שסיפוריו – וציוריו – אינם בשלים דיים. גיבורי העל המשיכו להילחם רק באנגלית ורק בחנויות הספרים המובחרות. כך קרה ש"הרפתקה" בשנות השבעים אצלנו הייתה שם נרדף ל: ג'ונגלים, חיות-טרף, אינדיאנים, קניבלים, אקדוחנים, יבשות אבודות, שודדי-ים, תיבות אוצר גנוזות, "חסמבה", "השביעייה הסודית". המדע הבדיוני נשקף אלינו רק מן הטלוויזיה ("מסע בין כוכבים", "מנהרת הזמן", "סטיב אוסטין") – עדיין תחת קללת השחור לבן (איזו ילדות קודרת!), מעל דפי הספרים או בקולנוע, שהרעיש את עולמינו יום בהיר אחד עם "מלחמת הכוכבים" ו"סופרמן". מנגה? מי בכלל שמע אז על מנגה? הסנונית הראשונה הייתה סדרת האנימה "חלוצי החלל" המשובחת ששודרה ב-81', ושבאופן סימבולי כמו סימנה את תחילת סופה של "הבועה האירופאית" – שבמהותה הייתה בועה של הרפתקה במובנה הקלאסי. במבט לאחור ניתן לזהות את סימני הדעיכה ההדרגתיים של הבועה. המצב הכלכלי המדרדר בתחילת שנות השמונים, עלויות הפקה יקרות מדי ושינוי בטעמו של קהל הקוראים הביאו לגסיסתה הבלתי נמנעת של ההרפתקה החיוורת: החוברות החלו לצאת במרווחי זמן גדלים והולכים, גיליונות טרזן החלו לכלול שני סיפורים שלמים במקום אחד בניסיון שווא להגדיל את המכירות, חוברת מס' 53 של "טקס" הודפסה על דפים צהובים (!) מאיכות ירודה והייתה לחוברת האחרונה בסדרה זו שראתה אור בעברית, כמו גם זאגור מס' 16 הנכסף ("בשבט האבוד") שלא ראה אור יום מעולם. באותה שנה גוועו גם "טרזן" ו"תולדות המערב הפרוע". בשנים שלאחר מכן ישרוד בעברית רק הקומיקס האירופאי הקליל, הצבעוני: אסטריקס וטינטין. זהו, הכול השתנה. הצבע חדר לחיינו ושינה אותם לבלי הכר. וכי מי עוד יתלהב מטרזן איש הקופים או מזעקתו של זאגור אחרי שראה את "האימפריה מכה שנית" ואת "טרון"? במהלך שנות השמונים ינסה הקומיקס בעברית שוב את ז'אנר גיבורי העל, הפעם בצבע מלא. "אורי און" של מיכאל נצר ו "קווין קומיקס" המתורגם ינסו להחזיר שוב לארץ הקודש את בשורת הסופרמנים. ההצלחה לא הייתה גדולה ולקראת סוף העשור ההוא כבר ברור היה כי ההרפתקה בישראל כמעט ונעלמה כליל מעל דפי הקומיקס בעברית. הצעיר הישראלי הממוצע העדיף את הקומיקס שלו קליל, הומוריסטי ועם יותר מקורטוב ציניות (דודו גבע, "זבנג"), או שהעדיף את עלילות גיבורי-העל בשפת המקור שלהם. העתיד הגיע, אוצר מילים חדש החליף את הישן והגדיר את ההרפתקה מחדש: מחשב, יקומים מקבילים, עולם וירטואלי, רובוטים רצחניים, מפלצות דיגיטאליות, מוטציות, נשק מתוחכם, לייזר, אינטליגנציה מלאכותית. ההרפתקה החדשה-ישנה ממשיכה להצליח - ובגדול - בקולנוע ובטלוויזיה, אך בקומיקס המקומי היא נמוגה כמעט לחלוטין, ורק לאחרונה יש ניסיונות (מעטים מדי) להקימה לתחייה (סטודיו "קומיקום"). רוב הקומיקס בעברית שיוצא כיום לאור לא ממש עוסק בהרפתקאות. בצידה של אימפריית הדאחקות וההומור של אורי פינק, יוצא קומיקס רציני ומורכב מבית "אקטוס טרגיקוס" או אתגר קרת. וזהו פחות או יותר. הרפתקאות בקומיקס בעברית? לא אצלנו. ודיון על הסיבות לזה הוא כבר דיון אחר לכתבה אחרת. הקהל הצעיר והצעיר פחות שנוהר כיום לדוכני הקומיקס בפסטיבלים השונים מחפש (ברובו) גיבורי-על. ואלו לא באמת סיפורי הרפתקאות. הם משהו אחר. שכן קשה להגדיר כ"הרפתקה" משהו שקורה להלבוי, ספון או אפילו ספיידרמן. "הרפתקה" במובנה הקלאסי היא משהו שעובר על בן-אדם רגיל, בשר ודם כמוני וכמוך. וכמו שכבר צויין במאמר קודם ("מי באמת מסתתר מאחורי המסכה"?) - אין הרבה כאלה בז'אנר גיבורי העל. ומה כל זה אומר? אולי שאחד ההבדלים המהותיים בין חלומות הילדים של היום והילדים של פעם הוא אופן תפיסת העולם הסובב אותנו ואילו ריגושים נרצה לחפש בו. כי פעם היית יוצא להרפתקה, אל מקומות רחוקים, מסע אל הבלתי נודע. ההרפתקה ארבה לנו תמיד אי-שם, עם פוטנציאל בלתי נדלה של ריגושים וסכנות לאדם הממוצע שהופך להיות גיבור. כי כולנו יכולנו פעם – בפוטנציה – להיות גיבורים. היה קל יותר להזדהות עמם. אבל לעולם לא נוכל להיות סופרמן או אחד מהאקסמנים. כי הגיבורים של היום הם תוצאות של אירועים חד פעמיים (ודמיוניים מאוד) שהפכו אותם ליחידים במינם. הם לא בני אדם יותר, הם מעלינו (ואפילו אם פיטר פרקר מגלה סימני חולשה אנושיים של מתבגר, לעד הוא יישאר על-אדם). האם המד"ב פגם ברמת ההזדהות שלנו עם גיבורינו? או שמא זו פשוט הטכנולוגיה שמנכרת אותנו ואת סיפורינו? בכל מקרה ה"הרפתקה" קיבלה לבוש חדש ונוצץ. ההתמודדות היום היא כלפי פנים, לא החוצה. העולם נהיה מקום קטן שפחות מאתגר אותנו. ההרפתקה העכשווית מאתגרת את עצם קיומנו בעולם ואת כל מה שאנחנו חושבים שיודעים עליו. גיבור המאה ה-21 יכול לצאת להרפתקה מסמרת שיער מבלי שיצטרך לקום מהכיסא (מישהו אמר "מטריקס"?) . תראו את גיבורי הילדים של היום: יוגי-הו, ילדי הפוקימונים והבייבליידס למיניהם. הם עדיין ילדים רגילים שמשחקים ומתחרים - אבל אפילו הם לא צריכים ללכת רחוק מדי כדי לגרום לצעצוע/קלף שלהם לשלוף איזו מפלצת ממימד אחר. כי היום, בניגוד לאז, ההרפתקה יכולה להיות מתחת לאף, והמעבר למימד אחר וקסום יכול להיות דרך קיר בתחנת רכבת סמוכה. המושג "הרפתקה", קשור הרבה יותר מבחינה זו לאינדיאנה ג'ונס ופחות לספיידרמן. ובכל מקרה, נראה כי דווקא ההתרחקות מהמדע הבדיוני היא המתכון להצלחת קומיקס עברי. מי יודע, אולי ההרפתקה עוד תחזור בגדול בשפת הקודש אל דפי הקומיקס שלנו ותצליח. ואולי אפילו לא תכלול אינדיאנים ונמרים... | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |