|
|||||
|
לא אדיר ולא תכלת - ביקורת קומיקס
ליאה |
|||||
|
|
|||||
| כמה שליאה רצתה לכתוב ביקורת טובה על חוברת הקומיקס 'אדירי התכלת 2'. היא קראה אותה בחושך. היא קראה אותה אחרי שעשתה לעצמה הקרנה חוזרת של 'מלחמת האופל'. היא אפילו סיכנה את נפשה, ירדה לבית ספר יסודי מקומי וחיפשה ילד שיקרא ויסביר לה מה כל כך נפלא בחוברת הזו - אך כל מאמציה היו לשווא. 'אדירי התכלת 2' נותרה גרועה. וחבל. | |||||
| אם יש מסקנה אחת שניתן להוציא מהאכזבה האדירה (בדיחה ברמת הבדיחות המופיעה בחוברת) הקרויה 'אדירי התכלת', היא שעל יוצרי קומיקס ישראלים להישמר בכל מחיר מעיסוק בגיבורי-על. מדובר בשדה מוקשים. בשחיטת פרה קדושה. בשחיטת פרת קדושה ואכילתה בתוך צ'יזבורגר עסיסי ברחובות בני ברק בעיצומו של יום כיפור. אבל לא לשם שיחה על פרות התכנסנו כאן, שכן פרות הן בריות מעניינות בהרבה מגיבורי-העל של עופר זנזורי. ולאחר ההקדמה הארוכה הזו, תקציר הפרקים הקודמים: עופר הבריון ומשה החנון גרים בעיר אשדוד ולא ממש סובלים זה את זה, אך מתקיימת ביניהם מעין הבנה הדדית בכל הנוגע ללמידה למבחנים, שאיכשהו מובילה אותם לבלות זמן ביחד, ובסופו של דבר להיתקע עם הג'יפ של עופר איפה-שהוא באמצע ניסוי כל-שהוא שפולט קרינה כל-שהיא (הפרטים מאוד מעורפלים, יש לציין, וגם כאן ישמר הערפול המקורי הזה, כיוון שעופר וידידיו שואבים הנאה מפוקפקת מניטפוק המבקרים - עופר היוצר, לא עופר הדמות, אם כי גם זה האחרון לא רוכש חיבה רבה למבקרים ומשמע יש להישמר מנחת זרועו האימתנית, כנראה). הם מפתחים מכל העניין כוחות מסוימים שמתבטאים בשרירים משורגים, כוח, מהירות ושידור מחשבותיהם זה לזה, כמו גם חוסר היכולת להסתובב ללא משקפי שמש מכוערים במיוחד. שיהיה. בינתיים מתגלה שמישהו היה במקום הקרינה, וחצי מדינה מתחילה לחפש אחר עופר ומשה, שעסוקים בלהשוויץ בכוחותיהם החדשים ובניסיון להרשים את הבחורות. עד כאן הכל ברור (ומשעמם. ומייגע. ונדוש) אלא שבחוברת הזו נכנסת לתמונה קרן, בחורה שמהכרותינו הקצרה איתה בחוברת הקודמת, כנראה שיצאה או כמעט-יצאה בשלב זה או אחר עם עופר, והרי ההלם - גם לה יש כוחות על-טבעיים! למה? ככה. מה חשובה העלילה כשיש בחורות חשופות-חזה (ולפני שתרוצו לקנות את החוברת, החזה הזה לא משהו). אבל למה סתם להשמיץ? מרגע זה ואילך העלילה רצה. מה זה רצה, טסה, עפה, קופצת מעל בניינים. כמו חלק לא מבוטל מהגיבורים, אגב. רצה כל כך מהר, למעשה, שכל האירועים נסקרים כמעט באדישות, כמו פרקים ביומן חדשות, ואף לא אחד מהם מעניין באמת. הדמויות עדיין סטריאוטיפיות, חסרות עומק ורקע, ודווקא כשנדמה בשיחה מסוימת שאולי נשמע פרט אחד או שניים על קרן, ככל הנראה הדמות המעניינת יותר בסיפור עד לרגע זה, מחליט זנזורי שהקו הסיפורי הזה כבר לא מעניין ועובר לדמות הבאה. ברור שיש כאן סתירה פנימית. הרי בביקורת קודמת שנכתבה על ידי כותבת שורות אלה היתה הדרישה מזנזורי שיקרה משהו בחוברת השנייה, אבל בהחלט לא הייתה הכוונה לכך שינסה לדחוק בתוכה אין-ספור סיפורים מקבילים. סיפורים שייתכן, רק ייתכן, שהיו עשויים להיות מעניינים לולא היה קופץ ביניהם בתדירות כזו: עופר דוחף משאית וכביכול נהרג בפיצוץ (ולפני שתחרדו, זה לא ספויילר - האירוע הזה מתרחש בדף השישי בלבד). משה מספיק לשים לב לקרן בטלוויזיה ('הדר', בשם שמדביקה לה העיתונות) ומחליט להפוך לגיבור-העל הרשמי של אשדוד, אבל יותר מתעניין בעיקר בלקרוע את החבר'ה בכדורגל ואז בכלל מוותר על החזון. איזה גבר מגלה שצמחו לו יותר זרועות מציפורניים. קרן כמעט נחשפת. איל שחר מדבר הרבה ועושה מעט, וכמה אנשים, כאמור, קופצים מעל לבניינים. בכל האנדרלמוסיה המפוהקת הזו חוזרות אחת-לאחת כל הבעיות מהחוברת הראשונה: ציור משונה ולא מגובש (הבעותיהן של הדמויות נראות כאילו הועתקו ישירות מפניו של חתול), כתיבה קלישאתית שמאכילה בכפית את הקורא ודמויות סטריאוטיפיות. הפעם גם מצטרפת לרשימת הבעיות, התנהגות תמוהה ביותר של רוב הדמויות, שככל הנראה סובלות מחיידק כזה או אחר הגורם להן לשכוח את כוונתן המקורית. קרן, למשל, שחוששת בהתחלה שהאנשים הצדים פושע מבוקש בתחנה המרכזית הישנה, למעשה 'עלו עליה' ויוצרת רושם גלוי של פרנואידית, אך לפתע פתאום וללא כל הסבר מתברר לה שהמדובר בפורע-חוק נחות, ומיד היא מסתערת עליו. לעומתה, סובל משה מחוסר החלטיות מהסוג ההפוך - הוא יוצא את ביתו במטרה ברורה לעזור בפיצוץ שהתרחש בצומת, אבל ברגע בו הוא רואה את ידידיו של עופר משחקים כדורגל, נשכחות ממנו כל המחשבות על גבורה והוא מעדיף להפגין את כישוריו במגרש. לא נכביר גם מילים על הדיאלוג המלודרמטי בו אשתו של 'דוקטור זרוע' נפרדת ממנו, טקסט שבודאי לקוח ממיטב הסבוניות האמריקאיות או הטלנובלות הספרדיות - "ברח, ראובן, אל תחשוב עלינו, ברח, הצל את עצמך" - אגב, שאר בני המשפחה (ומספר ילדיו של דוקטור זרוע מתקרב למספר הזרועות שצומחות לו) סובלים ככל הנראה מחיידק אחר שגורם להם להגיד רק מילה אחת כל אחד. או שזה באוויר או שאולי אין מספיק מקום לדיאלוג אמיתי בריבועים של זנזורי? אבל חכו, הדיאלוג התלוש ביותר בחוברת בא דווקא ברגע המדהים בו מחליט משה לחשוף את עצמו לראשונה כגיבור על ('איילה שלוחה', משום מה - כפי הנראה, לבחור יש נטיות). במהירות-על הוא קופץ למרכז הסצנה, במכנסיים ירוקים קצרים, מדבקה ירוקה מגוחכת על חזהו ומסכה ירוקה העוטפת את פניו, מתווה סיבוב אקרובאטי על ידו האחת, ובתום כל אלו הוא שואל את החתיכה של הכיתה 'צריכה טרמפ לבית ספר?' החתיכה מביטה בו, על כל התלבושת המגוחכת (כאמור, הוא היה משתלב היטב במצעד הגאווה ביום שישי - למה לא באת אלינו, משה, אפשר היה לסדר לך מקום על אחת המשאיות), הפוזה המגוחכת עוד יותר ומשפט הפתיחה הנדוש מאין-כמוהו, ובמקום לתהות מי הוא, מאיפה נחת עליה ומה הוא רוצה מחייה, היא עונה, "אנחנו לא הולכים לבית הספר", והשניים ממשיכים לשוחח כאילו עומד לפניה בחור מהשורה ולא חנון בעל כוחות-על שקרא יותר מדי חוברות קומיקס. ובין כל אלו, בשני רגעים קצרים, מבליחים ניצוצות קטנים של מה שכמעט והיה עשוי להיות קומיקס טוב: האחד, מחצית עמוד בה מתפתלים על הרצפה פצועי נתיב ההרס של דוקטור זרוע, אש ומהומה בכל מקום, ושברי שיחות נשמעים פה ושם, מזכירים באופן נכון ומדויק כל כך את המראות האיומים של אחרי-פיגוע. תמונה ישראלית אותנטית, בין אם התכוון זנזורי לכך או לא. השני - הדרך בה הדר מקבלת את שמה: כשהיא מזנקת לאוויר מעל שלט פרסומת שבור שאמר פעם 'הסרת שיער בהדרגה' ומסתירה חלק מהכתובת, כך שרק השם 'הדר' נראה. מאוחר יותר, מתפרסמת בעיתון כתבה שכותרתה 'הוד והדר' בלוויית תמונה ממקום האירוע. לו רק לא הייתה הדמות בריבוע הקומיקס ממהרת לחבר אותה עם קרן המוכרת, היה מקרה 'הדר' עדות ליכולתו של זנזורי לדבר עם הקורא בשפה מתוחכמת, ויזואלית, נכונה - בשפת הקומיקס. למרבית הצער, שני הרגעים הקטנים, העשויים היטב, בקושי מספיקים כדי להחזיק ולו רבע מהחוברת הגרועה הזו. וכך היה ראוי לסיים כתבה זו - בהמלצה שלילית שלא לקרוא לעולם את 'אדירי התכלת', ובהצהרת כוונות אישית שלא להוציא עוד כסף על חוברות הקומיקס הללו. ואכן זו הייתה הכוונה הראשונית, עד שהופיע הציטוט הבא שאמר זנזורי באחד הפורומים, ציטוט שמסביר הרבה, ולכן הריהו כאן בשלמותו: "לנושא החוברת אדירי 1. ברור זאת חוברת בוסרית למדי מבחינת האיורים בה, וברור שאיכות האיורים בחוברת משתנה מעמוד לעמוד, ואפילו לציין שהחלפתי טכניקות וסגנונות לאורך החוברת בנסיון למצא את הסגנון שיהיה לי נוח לצייר אותו וגם שהקהל יוכל להתחבר אליו. זאת האמת רבותי ואף פעם לא הסתרתי אותה. אני מגדיר את עצמי כתלמיד. וכנראה אשאר תחת ההגדרה הזו כל החיים..." לפתע נראה כאילו הביקורת למעלה מתקיפה את הנושא בדרך לא-נכונה לחלוטין. הרי אין דין כתיבת ביקורת על 'אדירי התכלת' כדין כתיבת ביקורת על 'אקס מן', ולו בשל כך: ציירי וכותבי 'אקס-מן' הינם אנשים מנוסים, וגם אם אי פעם יקראו ביקורת באתר ISF, ומן הסתם יגלו מה לא אהב המבקר - ידעו בדיוק כיצד לשפר אותה. זנזורי, לעומתם, הוא מתחיל. ויותר מכך, הוא מבקש לדעת למה הקהל מתחבר. ובכן, יש להעריך עובדה זו, ועל כן חלקה הבא של הביקורת מופנה לא אל הקהל המבקש לקרוא, כי אם אל היוצר המבקש להשתפר. בראש ובראשונה, הדיאלוגים. בדיאלוגים יש שתי בעיות עיקריות: הראשונה, שאינם אמינים. השנייה, שהם חוזרים על מחשבות, אירועים שקרו או סתם דברים שברורים מאליהם מתוך הטקסט, ולכן נדמים כמזלזלים באינטליגנציה של הקורא. לדוגמה, הטקסט הארוך של אביו של עופר כשהוא צופה מטה בבנו מהבניין: "בוא תראה, יש פה תאונה בצומת. רכב התנגש במיכלית. והנה עופר שם למטה, מנסה לדחוף את המיכלית... מה הוא חושב, שהוא סופרמן? מה הוא עושה שם?!" כל המונולוג הזה מיותר לחלוטין, כיוון שהוא מיועד כמעט אך ורק להעביר אינפורמציה העוברת מעצמה בתמונה. וככזה, הוא גם אינו אמין. לא הייתה שם הבעת דאגה או עניין אמיתי, רק הסברים לקוראים. כאשר כותבים דיאלוג יש לחשוב במובן של 'מה יכול הטקסט להעביר לקורא שהתמונה אינה מעבירה לו?' התשובה היא: 1. שמר מוקלבי רואה את התאונה אותה ראה מוקדם יותר עופר. 2. שמר מוקלבי מזהה את בנו מול המיכלית. 3. שמר מוקלבי תמה ומודאג על נוכחות בנו בתאונה בה, למיטב ידיעתו, לא יוכל לעשות עופר דבר. אלא שגם טענה זו מטעה, כיוון שברגע בו מר מוקלבי מזהה את עופר למטה, אנו כקוראים מבינים שמר מוקלבי רואה בדיוק את התאונה שראה עופר, ולכן את סעיפים 1 ו-2 ניתן לאחד. וכל השאר - מיותר. היה עדיף בהרבה לקצר את המונולוג, גם מבחינה דרמטית, למשהו כמו, "מה קורה שם למטה? אלוהים, זה עופר! מה הוא חושב שהוא עושה?". כנ"ל לגבי מרבית המחשבות של משה מהרגע בו הוא מחליט להיות גיבור-על. לאחר שהוא שומע על מותו של עופר, הוא מסיר את המסכה והמדבקה שלו וחושב "אין מסכה, אין מדבקה, אין איילה שלוחה" (ואפשר להוסיף לבעיית הטקסט הזו את ההבנה המאוחרת יותר של דוקטור זרוע, הדמות הקלישאתית ביותר בחוברת זו: "זה לא חלום... זו מציאות... אני מפלצת.") הטקסט במקרה הזה אמור להיות דרמטי-טרגי, אך הוא כמעט קומי, כיוון שהוא חוזר על התמונה. האפקט המתבקש היה מושג בצורה טובה בהרבה ע"י מינימליזם - להראות את משה נפטר מהמדבקה והמסכה ללא טקסט כלל. ואגב, באופן כללי, ניתן להמליץ על שימוש בפחות טקסט. לא יקרה שום דבר אם יהיה מדי פעם ריבוע רק עם תמונות. להיפך: פחות זה יותר. העבודה על הטקסטים היא בעלת חשיבות עצומה בקומיקס, ואין לזלזל בה. אולי כדאי לצרף לתהליך היצירה תסריטאי מתחיל או סופר חובב, אם לא כדי שיכתבו - לפחות כדי שיוציאו מהכתיבה של זנזורי את כל הקלישאות. הבעיה העיקרית השנייה היא האירועים. הם פשוט נדושים. הייה סמוך ובטוח שאין ולו אדם אחד בין קוראיך שחושב כרגע שעופר אכן מת. יותר מכך, רבים מהם צופים מה יתרחש בהמשך העלילה, והם בודאי צודקים. הגיבורים של "אדירי התכלת" שטחיים וניתן לצפות את התנהגותם. לא סתם צוינה קרן כדמות המעניינת ביותר: נדמה שיש בה מימד אחר, שאינו קיים בשאר הגיבורים, המתבטא באובססיה מסוימת כלפי עבריינים - היא מכסחת להם את הצורה בהתחלה באופן סדיסטי-כמעט. לדמות כזו יש פוטנציאל להיות משהו מעניין, גיבורה שטרם ראינו, ואולי כדאי להתמקד בה ולפתח את הנקודה. מבחינת אירועים באופן כללי, שני דברים יכולים להנחות את קו העלילה של "אדירי התכלת": הראשון, לכתוב דברים שלא ראינו בעבר. זו משימה קשה מאוד, אך היא אפשרית, בייחוד מכיוון ש"אדירי התכלת" נכתב בהקשר מקומי ואין הרבה גיבורי-על הניצבים בתור בהיסטוריה הישראלית. עם זאת, את הגיבורים המנסים להשתמש בכוחותיהם לתועלתם ראינו כבר, וגם את אלו שמנסים רק לעזור, ואת אלו שמחליטים לוותר על זהותם הסודית בגלל טראומה, ואפילו את אלו שבורחים מהחוק. הרבה יותר מעניין לראות מישהו תופס אותם. גם גיבורי על שיורדים למחתרת כי עלו עליהם ראינו כבר, אבל פחות. וחוץ מזה, איפה המחתרת בישראל? אולי אם מישהו יעלה על משה הוא יאלץ להתחבא ברשות הפלשתינאית? או בהתנחלות, שם יראה את הסכנות היומיומיות ויחליט שהוא בכל זאת רוצה להתגייס בעתיד ולהגן על המדינה? וזה מוביל להצעה השנייה לשיפור קו העלילה הכללי: לכתוב דברים שראינו בעבר עם טוויסט. דרמה צריכה להיות שם המשחק. גיבור אינו יכול להיות שטחי: צריך להיות לו אופי מובהק, מקורי, שיחזיק על גבו סיפור. יותר מכך, הגיבור צריך להשתנות, ושוב קרן לשם הדוגמה - אם בהמשך הסיפור היא תפגוש את בנו של הפושע שהכניסה לכלא, אולי תיווצר אצלה אמביוולנטיות מסוימת. אולי בפעם הבאה היא תהסס לפני שתכה, ואולי בגלל זה היא לא תספיק לעזור - או שיתפסו אותה. וכל אלו רק דוגמאות. תמיד יש לחשוב כיצד להפתיע את הקוראים. זה קשה, אך העובדה היא שזה נעשה בכל פעם מחדש. הבעיה העיקרית השלישית היא טעויות בסיסיות בכתיבת וציור קומיקס. דוקטור בכר אומר לאשתו "בכור, היה איזה ניסוי שנכשל... ואיזה ירבוע שנפגע מהקרן... ואני הבאתי אותו לפה." היא עונה, "הבאת לפה? לבית? אתה לא נורמלי!". לזאת הוא עונה, "זה לא הכל נועה, אני לא מאמין שזה באמת קרה...", והיא מסיימת, "ראובן, הרגע, התחל מהתחלה." לוקח דקה כדי להבין כיצד יש לקרוא את הדיאלוג הזה, כיוון שדבריה של נועה, שמובאים כתגובה לדבריו של בעלה, נמצאים בצד הימני של הדף, במקום ממנו טבעי יותר להתחיל לקרוא בעברית. אמנם דבריו של ראובן ממוקמים מעל לדבריה של נועה, אבל קוראים רבים פשוט התבלבלו. זו בפירוש טעות בהנחת הטקסט. ניתן היה להמשיך אך כדי לסקור את כל טעויות הציור היה צורך בעוד כעשרה עמודי ביקורת, והכתבה הזו ארוכה מדי גם כך. אם החוברת נועדה לצעירים, היא צריכה להיראות טוב. כרגע, לא ברור אפילו אם היא מנסה להיראות ריאליסטית. מהרקעים, שעברו שיפור ניכר, נדמה שכן, אך החולשה האמיתית טמונה בגיבורים: פרטים אנטומיים רבים פשוט אינם נכונים (ואין המדובר רק על 'דוקטור זרוע'), פרקיהם של הגיבורים זזים בכיוונים בלתי-אפשריים (הציור של הדר על הכריכה אמור לתאר אותה קופצת - היא נראית כאילו היא עומדת להנחית על ראשו של מישהו מכת קונג-פו). כשיש קלוז-אפ נדמה שהדמויות כולן עם עדשות מגע (מתחת למשקפי השמש), ההבעות לא מעבירות לקורא כלום, ואבוי, אם לאנשים אמיתיים היה שיער כזה, חברות הג'ל כבר מזמן היו פושטות את הרגל. ואפילו פרטים טריוויאליים - קרן למשל, נראית אחרת בכל פעם בה היא מופיעה. מהעמודים הראשונים נדמה שמדובר בבחורה גבוהה, דקת-גזרה, עם שיער חלק עד למותניים. אך מהשיחה עם אייל שחר מתברר שהבחורה מלאה למדי, ושיערה גלי ואף מתולתל, עד לכתפיים. ניתן עוד היה להאמין שקרן מסווה את עצמה היטב, אלא שבעמודים הראשונים היא מסתובבת בתחנה המרכזית עם חברותיה. החלפת צייר היא הפיתרון. אחד מהציירים הנפלאים ששולחים עבודות ל"אדירי התכלת" (יש הרבה כאלו, והעובדה שהם מציירים את הגיבורים טוב יותר מכפי שהם מופיעים בחוברת אומרת דרשיני) יכולים לעשות את העבודה. סטודיו קומיקום והציירת הנהדרת שלהם יכולים להוות פיתרון או רכישת שירותיו של קורן שדמי, הצייר של 'פרופיל 107', או אפילו של אורי פינק על המחירים האסטרונומיים שלו. ועוד עצה קטנה: יש להתמקד בחוברת אחת בכל פעם. לקוראי הביקורת שנשארו איתנו ואינם מבינים על מה המדובר: לאורך החוברת מוקדשים עמודים כאלו ואחרים לפרסומות לחוברות אחרות מבית היוצר של זנזורי. למרות שלא לחלוטין ברור אילו מהן עומדות להיות חוברות באורך מלא, ואלו מהם רק נועדו לתת אמירה רפלקסיבית כזו או אחרת באורך עמוד אחד, בסיומה של חוברת אחרת, נראה כאילו חלקן הגדול מתוכננות להיות חוברות באורך מלא. אם כך הוא הדבר, הרי עלילתה של אחת מחוברות הקומיקס הבאות של זנזורי תהייה: "זנזי - הגבר הקדום: בדיוק כשהשמש עמדה במקום, והחום באוויר היה מכוון ללחות המתאימה, החזיק הילד את אבן הזנזי הקדומה. אבן הזנזי נטמעה בידיו והפיחה בילד את עוצמתו של גבר המערות הקדום. דרך המחשבה של הילד השתנתה והפכה פרימיטיבית ביותר. ההורים לא אומרים נואש, וממשיכים לגדל את ילדים המגודל - זנזי הגבר הקדום." - סוף ציטוט לא יודעת מה אתכם, אבל אני פשוט לא יכולה לחכות. זו הייתה ציניות, אגב. הקומיקסים שמתוכננים (ככל הנראה) כקצרצרים, לא נראים טוב יותר. "סיפורי חיים - חיים שוחו הוא גיבורה של קומדיית קומיקס. עלילות קצרות המתארות את אורח החיים הישראלי המגוחך והלא מוצלח של חיים. חיים נשוי לחיה, אישה ישראלית תובענית והיסטרית, אשר תוביל את החיים למצבים לא נעימים במיוחד. חיים מתגורר בעיירה דלפון, אי שם בקצה הארץ, ובסביבתו חיות עשרות דמויות מיוחדות." כל זה מלווה בתמונה שנדמה כאילו לקוחה היישר מ'נשואים פלוס' - הגבר על הכורסה בכפכפים, רגליים למעלה, האישה הלבושה בשמלה מזעזעת מביטה בו ומנופפת באצבעה בעצבים. וזה לא הכל. הרשימה המלאה של הקומיקסים מבית היוצר של זנזורי כוללת בסך הכל שישה כותרים: 'אדירי התכלת', 'סיפורי חיים', 'המגשר', 'סיסו וששי', 'הבחור בתנכיות' ו'זנזי'. מר זנזורי היקר, מה זה כל הקומיקסים האלו? כמה קהל, בדיוק, אתה חושב שיש לקומיקס ישראלי? וחשוב יותר, מתי בדיוק אתה חושב שתספיק לכתוב ולצייר את כל זה? אתה רק אדם אחד, ואם כל הקומיקסים הנלווים לא עומדים להופיע כבדיחות של עמוד אחד על חשבון מבקריך, תגלה מהר מאוד שהזמן הפנוי שלך מספיק במקרה הטוב כדי לאכול, ובמקרה הטוב-באמת כדי להתקלח. מצד שני, ההתכתבות עם כותבת שורות אלו בדף האחורי דרך 'סיסו וששי' היתה חוויה מהנה מאוד ("מה זה, טושים?" - שאלה שאגב התחמקת באלגנטיות מלענות עליה...). אמן טוב הוא אמן שיודע לצחוק על אחרים בדיוק כפי שהוא יודע לצחוק על עצמו, והקטע הקצר הזה מראה שעופר זנזורי יודע לעשות את שניהם היטב. מהיום והלאה אשמר לי היטב במקומות בהם אני מביעה את הביקורת שלי, למקרה ש'עצום', בן דמותו המצויר של זנזורי, יבוא להטיח בי קצת שכל. מצד שני, תשלח את הדר. אולי יצא מזה משהו. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |