|
|||||
|
קוּג'וֹ - פרק מתוך ספר
סטיבן קינג עברית נעה שביט |
|||||
|
|
|||||
| אנו מביאים לכם חלק ראשון מספרו החדש של אומן ספרי האימה סטיבן קינג אשר ראה אור לקראת שבוע הספר בהוצאת מודן. | |||||
| ספר זה מוקדש לאחי, דייוויד, שהחזיק לי את היד כשחצינו את רחוב וסט ברוד ולימד אותי להכין אנטנות מקולבים ישנים. הפטנט היה מוצלח כל כך, שמאז לא הפסקתי. אני אוהב אותך, דייוויד בנוגע לסבל, מעולם לא שגו חכמי קדם: כמה היטיבו להבין את מצבו האנושי, איך הוא מתקיים בזמן שמישהו אחר אוכל או פותח חלון או רק משוטט לו לתומו... - ו' ה' אודן, "Musee des Beaux Arts" כחול הזקן מת, הוא מת סוף סוף הוא הרעיד את אדמת חצרי בנפלו. באת כסוף את קברו חפרתי, ובשרשרת זהב את גופו קשרתי. עם כל חוליה, אתה יודע, קראתי בשמו, קראתי, "הנה, כחול, אתה כלב טוב." - שיר עם "כן, כאן הכול בסדר." - פרופסור דגנֵי שארפ היה היה, לפני זמן לא רב הגיעה מפלצת לעיירה הקטנה קָסְל רוק, מיין. היא הרגה מלצרית בשם אָלמה פרֶשֶט ב-1970, אישה בשם פאולין טוּתאקֶר ותלמידת חטיבת ביניים בשם שריל מוּדי ב-1971, נערה יפה בשם קרול דָנְבָּרגֶר ב-1974, מורה בשם אֶטה רינגוֹלד בסתיו 1975, ולבסוף, מורה בבית ספר יסודי בשם מרי קייט הנדרסון בתחילת החורף של אותה שנה. המפלצת לא היתה איש-זאב, ערפד, שד או יצור נטול שם מהיער המכושף או מערבות השלג, אלא רק שוטר בשם פרנק דוֹד, שסבל מבעיות נפשיות ומיניות. איש טוב בשם ג'ון סמית גילה את שמו בעזרת סוג של קסם, אבל לפני שהספיקו לתפוס את פרנק דוד - ואולי טוב שכך - הוא ירה בעצמו. השתרר הלם, כמובן, אבל בעיקר היתה שִמחה באותה עיירה קטנה, שִמחה מפני שהמפלצת שהופיעה בסיוטים כה רבים מתה, מתה סוף סוף. סיוטיה של עיירה נקברו בקברו של פרנק דוֹד. אבל אפילו בזמנים נאורים אלה, כשהורים כה רבים מודעים לנזק הפסיכולוגי שהם עלולים לגרום לילדיהם, מן הסתם היה הורה כלשהו בקסל רוק - או אולי איזו סבתא - שהשקיט את ילדיו בסיפורים על אודות פרנק דוד, שיבוא לקחת אותם אם לא ייזהרו או אם לא יהיו ילדים טובים. ומן הסתם השתררה דממה כשהילדים הביטו לעבר חלונותיהם האפלים וחשבו על פרנק דוד במעיל הגשם השחור והמבריק שלו, פרנק דוד שחנק... וחנק... וחנק. "הוא נמצא שם בחוץ," אני יכול לשמוע את סבתא לוחשת בשעה שהרוח שורקת במורד הארובה ומרחרחת סְביב מכסה הסיר הישן התחוב בחור התנור. "הוא נמצא שם בחוץ, ואם לא תהיו ילדים טובים, אולי תראו את פניו מציצות דרך חלון חדר השינה שלכם אחרי שכולם בבית יירדמו חוץ מכם. אולי פניו המחייכות הן שיציצו לעברכם מהארון באמצע הלילה, בידו האחת תמרור עצור שהחזיק כשעזר לילדים הקטנים לחצות את הכביש, ובשנייה התער שבו השתמש כדי להרוג את עצמו... אז שקט, ילדים, שששש... שששש." אבל בעבור הרוב, הסוף היה הסוף. היו בוודאי סיוטים, וּודאי שהיו ילדים קטנים ששכבו ערים, ולבית הריק של משפחת דוֹד (שכן אמו נפטרה משבץ זמן קצר לאחר מכן) יצא במהירות שם של בית רדוף רוחות, ואנשים התרחקו ממנו, אבל אלו היו תופעות חולפות - תופעות הלוואי הבלתי נמנעות, ככל הנראה, הנלוות לשרשרת רציחות חסרת פשר. אבל הזמן חלף. חמש שנים חלפו. המפלצת הסתלקה, המפלצת מתה. פרנק דוֹד הרקיב בארונו. אלא שמפלצת אף פעם לא מתה. איש-זאב, ערפד, שד, יצור חסר שם מהישימון. מפלצת אף פעם לא מתה. היא שבה לקסל רוק בקיץ של שנת 1980. טָד טרנטון בן הארבע התעורר לילה אחד, זמן לא רב אחרי חצות בחודש מאי באותה שנה, והיה צריך ללכת לשירותים. הוא יצא מהמיטה והלך חצי מנומנם לעבר פס האור הלבן שבקע מבעד לדלת הפתוחה למחצה, והפשיל בדרכו את מכנסי הפיג'מה שלו. הוא השתין זמן רב, הוריד את המים וחזר למיטה. הוא התכסה בשמיכות, ואז ראה את היצור בארון שלו. שפוף מאוד הוא היה, כתפיו העצומות בולטות מעל ראשו הנטוי, עיניו בורות ענבר בוערים - יצור שנראה כמו חצי-אדם וחצי-זאב. והעיניים הללו התגלגלו בזמן שהתיישב, אשכיו התכווצו, שערו סמר, נשימתו רוח חורף שורקת בגרונו: עיניים מטורפות שצחקו, עיניים שהבטיחו מיתות איומות ומנגינת זעקות לא נשמעת. משהו בתוך הארון. הוא שמע את נהמתו המגרגרת, הרִיח את צחנת הפגר המתוקה של נשימתו. טד טרנטון הניח את ידיו על עיניו, שאף אוויר מלוא גרונו וצרח. קריאה לא ברורה מחדר אחר - אביו. צעקת "מה זה היה?" מבוהלת מאותו חדר - אמו. קול רגליהם, רצות. כשנכנסו, הציץ מבעד לאצבעותיו וראה את היצור שבארון, חושף שיניים, מבטיח באיום שהם אמנם באים, אבל לבטח גם יילכו, וברגע שהם יילכו - האור נדלק. ויק ודונה טרנטון ניגשו למיטתו והחליפו מבטים דאוגים מעל פניו החיוורות ועיניו הלטושות, ואמו אמרה - לא, הטיחה, "אמרתי לך ששלוש נקניקיות זה יותר מדי, ויק!" ואז אבא שלו התיישב על המיטה, זרועו של אבא על גבו, ושאל אותו מה קרה. טד העז להביט שוב לעבר לוע הארון. המפלצת נעלמה. במקום החיה המורעבת שראה, היו שתי ערימות לא שוות של שמיכות, מצעי חורף שדונה עדיין לא הספיקה להעלות לקומה השלישית הסגורה. הערימות ניצבו על הכיסא שעליו נהג טד לעמוד כשנזקק למשהו מהמדף העליון של הארון. במקום הראש השעיר, המשולש, המוטה הצידה במעין מחוות שאלה של טורף, ראה את הדובון שלו מונח על ערימת השמיכות הגבוהה יותר. במקום עיני ענבר הקבועות עמוק בחוריהן ורוחשות שנאה, היו כדורי הזכוכית החומים הידידותיים שדרכם סקר הדובון שלו את העולם. "מה קרה, טדון?" שב אביו ושאל אותו. "היתה מפלצת!" יילל טד. "בארון שלי!" והוא פרץ בבכי. אמא שלו התיישבה לידו. הם חיבקו אותו ביניהם והרגיעו אותו ככל יכולתם. ואז הגיע הטקס ההורי הרגיל. הם הסבירו לו שאין מפלצות, ושהוא רק חלם חלום רע. אמא שלו הסבירה לו איך שדים יכולים להיראות כמו הדברים הרעים שמראים לפעמים בטלוויזיה או בחוברות קומיקס, ואבא שלו אמר לו שהכול בסדר, הכול כרגיל, ושום דבר בבית הטוב שלהם לא יכול לפגוע בו. טד הינהן והסכים איתם, אף שידע שזה לא נכון. אביו הסביר לו איך בחושך שתי ערימות המצעים שאינן באותו הגובה נראו כמו כתפיים גבנוניות, איך הדובון נראה כמו ראש נטוי, ואיך האור מחדר האמבטיה, שהשתקף בעיני הזכוכית של הדובון, גרם להן להיראות כמו עיניים של חיה אמיתית. "עכשיו תראה," אמר. "תסתכל עלי טוב, טדון." טד הסתכל. אבא שלו לקח את שתי ערימות המצעים ושם אותן עמוק בחלקו האחורי של הארון של טד. טד שמע את הקולבים מצלצלים חרישית, מדברים על אבא בשפת הקולבים שלהם. זה היה מצחיק, והוא חייך קצת. אמא ראתה שהוא מחייך וחייכה גם היא, בהקלה. אבא שלו יצא מהארון, לקח את הדובון והניח אותו בזרועותיו של טד. "ואחרון אחרון חביב," אמר אבא בסלסול ובקידה שגרמו לטד וגם לאמא לצחקק, "הכיסא." הוא סגר את דלת הארון בחוזקה והשעין את הכיסא על הדלת. כששב אל מיטתו של טד, עדיין התנוסס חיוך על שפתיו, אבל עיניו היו רציניות. "בסדר, טד?" "כן," אמר טד, ואז הכריח את עצמו לומר זאת. "אבל היא היתה שם, אבא. ראיתי אותה. באמת." "המוח שלך ראה משהו, טד," אמר אבא, וידו הגדולה והחמה ליטפה את שערו של טד. "אבל לא ראית מפלצת בארון שלך, לא מפלצת אמיתית. אין מפלצות, טד. רק בסיפורים, ובתוך הראש שלך." הוא העביר את מבטו מאביו לאמו ומאמו לאביו - פניהם הגדולות והאהובות. "באמת?" "באמת," אמרה אמו. "עכשיו אני רוצה שתקום ותלך לעשות פיפי, בחור." "כבר עשיתי. זה מה שהעיר אותי." "טוב," היא אמרה, כי הורים אף פעם לא מאמינים, "אז תעשה עוד פעם בשבילי, בסדר?" אז הוא הלך, והיא צפתה בזמן שיצאו לו ארבע טיפות וחייכה ואמרה, "רואה? כן היית צריך." טד הינהן בהכנעה. חזר למיטה. כוסה בשמיכה. קיבל נשיקות. ובזמן שאביו ואמו ניגשו אל הדלת, חזר הפחד לעטוף אותו כמו מעיל קר שכולו לח. כמו תכריכים מצחינים של מוות שאין בו נחמה. אוי, בבקשה, חשב, אבל לא היה שום דבר אחר, רק זה: אוי בבקשה אוי בבקשה אוי בבקשה. אולי קלט אביו את מחשבותיו, מפני שוויק הסתובב לאחור, ידו האחת מונחת על מתג האור, וחזר ואמר: "אין מפלצות, טד." "לא, אבא," אמר טד, מפני שבאותו רגע נראו עיני אביו מעורפלות ומרוחקות, כאילו נזקק לשכנוע. "אין מפלצות." חוץ מזאת שבארון שלי. האור כובה. "לילה טוב, טד." קולה של אמו הגיע אליו קליל ורך, ובתוך ראשו הוא קרא, תיזהרי, אמא, הם אוכלים את הנשים! בכל הסרטים הם תופסים את הנשים ולוקחים אותן ואוכלים אותן! אוי בבקשה אוי בבקשה אוי בבקשה - אבל הם הלכו. וכך שכב טד טרנטון בן הארבע במיטתו, כולו חוטי תיל ולבני לגו נוּקשות. הוא שכב כשהשמיכה משוכה עד סנטרו וזרועו מועכת את הדובון אל חזהו, ולוּק סקַייווֹקר תלוי על קיר אחד, ועל קיר אחר תלוי צ'יפּמנק הניצב על מערבל ומחייך בעליזות (אם החיים נותנים לך לימונים, תכין לימונדה! אומר הצ'יפמנק ומגחך). וכל חבורת רחוב סומסום העליזה תלויה על הקיר השלישי: אריק ובנץ, כרובי, עוגי. טוֹטֶמים טובים, קסם טוב. אבל אוי, הרוח בחוץ מייללת מעל הגג ומחליקה במורד מרזבים שחורים! הוא לא יישן יותר הלילה. אבל לאט לאט החלו חוטי התיל להשתחרר ולבני הלגו שבשרירים החלו להתרכך. מחשבתו החלה לנדוד... ואז יללה חדשה, הפעם קרובה יותר מרוח הלילה שבחוץ, השיבה אותו לערנות מלאה. הצירים של דלת הארון. חריקקקקקקקק - הקול הדק הזה, כה גבוה שאולי רק כלבים וילדים קטנים שעֵרים בלילה יכולים לשמוע אותו. דלת הארון שלו נפתחה, לאט ובהתמדה, לוע מת נפער בחשכה אט אט. היצור המפלצתי היה בחשכה הזאת, משתופף במקום שבו השתופף קודם לכן. הוא גיחך לעברו, וכתפיו העצומות התנשאו מעל לראשו הנטוי, ועיניו ענבר זורח, מלאות חיים ומקרינות אינסטינקט חייתי מטופש. "אמרתי לך שהם ילכו, טד," לחש היצור. "הם תמיד הולכים, בסופו של דבר. ואז אני יכול לחזור. אני אוהב לחזור. אני אוהב אותך, טד. מעכשיו אחזור מדי לילה, אני חושב, ומדי לילה אתקרב למיטתך קצת יותר... ויותר... עד שלילה אחד, לפני שתספיק לצרוח לעזרה, תשמע משהו נוהם, משהו נוהם ממש לידך, טד, וזה יהיה אני, ואני אסתער, ואז אני אוכל אותך, ואתה תהיה בתוכי." טד התבונן ביצור שבארונו מרותק, המום ומבועת. היה בו משהו ש... נראה כמעט מוכר. משהו שכמעט הכיר. וזה היה הכי גרוע, שכמעט הכיר. כי - "כי אני משוגע, טד. אני כאן. הייתי כאן כל הזמן. פעם קראו לי פרנק דוֹד, ואני הרגתי את הנשים ואולי גם אכלתי אותן. הייתי כאן כל הזמן, אני נשאר בסביבה, אני מצמיד את האוזן לקרקע. אני המפלצת, טד, המפלצת הזקנה, ובקרוב תהיה שלי, טד. תרגיש איך אני מתקרב... ומתקרב..." אולי דיבר אליו היצור שבארון בקול המלחשש שלו, או אולי היה קולו קולה של הרוח. כך או כך, זה לא שינה דבר. הוא האזין למילותיו, מסומם מאימה, קרוב להתעלפות (אבל ער לחלוטין), הוא הביט בפניו המגחכות האפלות, שאותן כמעט הכיר. הוא לא יישן יותר הלילה, אולי לא יישן יותר לעולם. אבל מאוחר יותר, בזמן כלשהו בין הצלצול של שתים עשרה וחצי בלילה לאחת, אולי מפני שהיה קטן, שב טד ונרדם. תנומה קלה, שֶבּה רדפו אחריו יצורים גדולים מכוסי פרווה בעלי שיניים לבנות, העמיקה לכדי שינה חסרת חלומות. הרוח ניהלה שיחות ארוכות עם המרזבים. ירח אביב לבן ודקיק עלה בשמים. במקום רחוק, בכר דשא דומם כלשהו או בקצה יער מוקף אורנים, נבח כלב בזעם ואחר השתתק. ובארונו של טד טרנטון עמד יצור בעל עיני ענבר על המשמר. "החזרת את השמיכות?" שאלה דונה את בעלה למחרת בבוקר. היא עמדה ליד הכיריים וטיגנה בייקון. טד היה בחדר הסמוך, צופה בתוכנית "שידורי גן החיות" ואוכל קערית נצנוצים. נצנוצים היו דגני בוקר מתוצרת שארפ, ומשפחת טרנטון קיבלה דגני שארפ בחינם. "מממ?" שאל ויק. הוא היה קבור עמוק במוסף הספורט. כניו יורקי לשעבר הצליח בינתיים להתנגד לקדחת הרֶד סוקס, אבל הפיק הנאה מזוכיסטית מהעובדה שהמֶטס שוב פתחו את העונה בצורה כי גרועה שאפשר. "השמיכות. בארון של טד. הן שוב היו שם. וגם הכיסא חזר למקום, והדלת שוב היתה פתוחה." היא הביאה את הבייקון לשולחן, מונח על נייר סופג ועדיין רוחש. "הנחת אותן שוב על הכיסא שלו?" "לא אני," אמר ויק והעביר עמוד. "יש שם ריח של כנס כדורי נפטלין." "מצחיק מאוד. הוא בטח החזיר אותן." הוא הניח את העיתון ונשא אליה מבט. "על מה את מדברת, דונה?" "אתה זוכר את החלום הרע מאתמול בלילה - " "אין סיכוי שאשכח. חשבתי שהילד הולך למות. מקבל התקף או משהו." היא הינהנה. "הוא חשב שהשמיכות הן מין - " היא משכה בכתפיה. "שד," אמר ויק וגיחך. "משהו כזה. ואתה נתת לו את הדובון שלו ושמת את השמיכות בחלק האחורי של הארון. אבל הן שוב היו על הכיסא כשנכנסתי להציע את המיטה שלו." היא צחקה. "הסתכלתי לשם, ולרגע חשבתי - " "עכשיו אני יודע ממי הוא ירש את זה," אמר ויק והרים שוב את העיתון. הוא הישיר לעברה מבט ידידותי. "שלוש נקניקיות בתחת שלי." מאוחר יותר, אחרי שוויק יצא לעבודה, שאלה דונה את טד מדוע החזיר את הכיסא לארון ושם את השמיכות מעליו, אם הן הפחידו אותו בלילה. הוא נשא אליה מבט, ופניו הערניות ומלאות החיים בדרך כלל נראו חיוורות וזהירות - מבוגרות מדי. חוברת צביעה של מלחמת הכוכבים היתה פרושה מולו. הוא עבד על תמונה מהקפיטריה הבין-כוכבית, והשתמש בעפרון הירוק כדי לצבוע את גרידוֹ. "לא החזרתי," אמר. "אבל טד, אם אתה לא החזרת, ואבא לא החזיר, ואני לא החזרתי - " "המפלצת החזירה," אמר טד. "המפלצת שבארון שלי." הוא שב לרכון מעל חוברת הצביעה. היא עמדה והביטה בו, מעט מפוחדת. הוא היה ילד מבריק, אולי בעל דמיון רב מדי. אלו לא חדשות טובות במיוחד. יהיה עליה לדון בכך עם ויק הערב. היא תצטרך לנהל איתו שיחה ארוכה בנושא. "טד, תזכור מה שאבא אמר," אמרה לו כעת. "אין כזה דבר, מפלצות." "לא בבוקר, בכל אופן." אמר וחייך לעברה באופן כה גלוי, כה כובש, שהיא הוקסמה, ופחדיה נשכחו. היא ליטפה את שערו ונשקה ללחיו. היא התכוונה לדבר עם ויק, אבל אז הגיע סטיב קֶמפ בזמן שטד היה בגן, והיא שכחה, וטד צרח שוב באותו לילה, צרח שהיא בארון שלו, המפלצת, המפלצת! דלת הארון היתה פתוחה, והשמיכות היו על הכיסא. הפעם לקח אותן ויק לקומה השלישית והניח אותן שם בארון. "נעלתי את זה, טדון," אמר ויק ונישק את בנו. "הכול בסדר עכשיו. תחזור לישון ותחלום חלומות נעימים." אבל טד לא נרדם במשך זמן רב, ולפני שנרדם השתחררה דלת הארון הנעולה בקול נקישה ערמומי, חרישי, והלוע המת נפער וגילה חשכה מתה - חשכה מתה שבתוכה המתין משהו בעל פרווה ושיניים חדות וטפרים, משהו שהדיף ריח דם חמוץ ואבדון חשוך. "שלום, טד," לחש בקולו המרקיב, והירח הביט בחלונו של טד כמו עינו הלבנה, השסועה של מת. האדם הזקן ביותר שחי בקסל רוק באביב ההוא היה אוולין צ'למֶרס, זקנה שכונתה "דודה אווי" בפי תושבי העיירה המבוגרים יותר, ו"הכלבה הזקנה עם הפה הגדול" בפי ג'ורג' מֶרָה, שנאלץ להביא לה את הדואר - רובו קטלוגים והצעות מ"רידֶר'ס דייגֶ'סט" ועלוני תפילה מ"מסע הצלב של ישו הנצחי" - ולהקשיב לנאומיה האין-סופיים. "הדבר היחיד שהכלבה הזקנה עם הפה הגדול טובה בו הוא תחזית מזג האוויר," נהג ג'ורג' להכריז כשהיה שתוי ובחברת ידידיו ב"נמר הנינוח". זה היה ממש שם טיפשי לבר, אבל מאחר שהיה היחיד שבו יכלה קסל רוק להתפאר, נראה היה שהם פחות או יותר תקועים איתו. הכול הסכימו עם דעתו של ג'ורג'. בתור התושבת הזקנה ביותר בקסל רוק, החזיקה דודה אווי במקל הבוסטון פוסט בשנתיים האחרונות, מאז שארנולד היבֶּרט, שהיה בן מאה ואחת וסנילי כל כך, ששיחה איתו היתה אתגר אינטלקטואלי ממש כמו שיחה עם קופסת מזון חתולים ריקה, דישדש לו בחצר האחורית של בית האבות קָסֶל אֵייקֶרז, נפל ושבר את מפרקתו בדיוק עשרים וחמש דקות אחרי שהשתין במכנסיו בפעם האחרונה. דודה אווי לא היתה סנילית כל כך כמו ארני היברט, וגם לא זקנה כל כך, אבל בגיל תשעים ושלוש היתה בהחלט זקנה, ומאחר שאהבה לצעוק על ג'ורג' מרה, שקיבל זאת בהכנעה (ובכאב ראש שנבע מהאנג-אובר) בזמן שהביא את הדואר, לא היתה טיפשה מספיק כדי לאבד את ביתה כמו ארני היברט. אבל היא היתה טובה בחיזוי מזג האוויר. הדעה הרווחת בעיירה - בקרב התושבים הזקנים, שהחשיבו דברים כאלה - היתה שדודה אווי מעולם לא טעתה בקשר לשלושה דברים: באיזה שבוע יקצרו לראשונה את השחת בקיץ, כמה טובות (או רעות) יהיו האוכמניות, ומה יהיה מזג האוויר. יום אחד בראשית חודש יוני של אותה שנה גררה את רגליה אל תיבת הדואר בקצה שביל הגישה לביתה, נשענת בכבדות על מקל הבוסטון פוסט שלה (שיעבור לווין מָרצָ'נט כשהכלבה הזקנה עם הפה הגדול תתפגר, חשב ג'ורג' מרה, וברוך שפטרנו ממך, אווי), ומעשנת סיגריית הרברט טָרייטון. היא צעקה ברכת שלום לעבר מרה - חירשותה גרמה לה כנראה להאמין שכל האנשים האחרים בעולם התחרשו גם הם מתוך הזדהות - ואז צעקה שעומד להיות הקיץ החם ביותר זה שלושים שנה. "חם בהתחלה וחם בסוף," הרעימה אווי בקולה הצרוד והפרה את השקט המנומנם של אחת עשרה בבוקר, "וחם באמצע." "באמת?" שאל ג'ורג'. "מה?" "אמרתי, 'באמת?'" זו היתה עוד תכונה של דודה אווי, היא גרמה לך לצעוק יחד איתה. אפשר לחטוף מזה שבץ. "שאני אנשק חזיר ואחייך אם לא ככה!" צרחה דודה אווי. אפר הסיגריה שלה צנח על כתף חולצת המדים של ג'ורג' מרה, שרק חזרה מניקוי יבש, והוא לבש אותה לראשונה באותו בוקר. הוא ניקה את האפר בהכנעה. דודה אווי נשענה על חלון מכוניתו כדי להיטיב לצעוק לתוך אוזנו. נשימתה הדיפה ריח של מלפפונים מרקיבים. "כל העכברי שדה יצאו מהחורים! טומי נידאו ראה איילים בבריכת מוּסָנְטיק משפשפים את הקטיפה מהקרניים שלהם לפני שהופיע האדום חזה הראשון! עשב מתחת לשלג כשהוא נמס! עשב ירוק, מרה!" "באמת, אווי?" השיב ג'ורג', מאחר שנראה היה שדרושה תגובה כלשהי. ראשו החל לכאוב. "מה?" "באמת, דודה אווי?" צרח ג'ורג' מרה. רוק ניתז משפתיו. "אהה!" הצטווחה דודה אווי בסיפוק. "וראיתי ברקי חוֹם אתמול בלילה מאוחר! סימן רע, מרה! חום שמתחיל מוקדם זה סימן רע! אנשים ימותו מחום בקיץ הזה! הולך להיות רע!" "אני חייב ללכת! דודה אווי!" צעק ג'ורג'. "יש לי משלוח מיוחד לסטרינגֶר ביוּליוּ!" דודה אווי צ'למרס השליכה את ראשה לאחור וציחקקה לעבר שמי האביב. היא ציחקקה עד שהחלה להיחנק, ועוד אפר סיגריה צנח במורד החזית של שמלת הבית שלה. היא ירקה מפיה את שארית הסיגריה האחרונה, וזו צנחה, עדיין מעלה עשן, על השביל ליד אחת מנעלי הזְקנה שלה - נעל שחורה כתנור פחם והדוקה כמחוך, נעל לשָנים רבות. "יש לך משלוח מיוחד לפרנצ'י ביוליו? הוא לא יכול לקרוא את השם על המצבה שלו בעצמו!" "אני חייב לזוז, דודה אווי!" אמר ג'ורג' בחיפזון והכניס להילוך ראשון. "פרנצ'י ביוליו נולד ונשאר האיש הכי טיפש שאלוהים ברא!" שאגה דודה אווי, אבל שאגתה נתקלה באבק שהותיר ג'ורג' מרה מאחוריו. הוא הצליח להימלט. היא המשיכה לעמוד לצד תיבת הדואר שלה דקה נוספת, צופה בו מתרחק. היא לא קיבלה שום דואר אישי. בימים אלו דואר כזה היה נדיר. מרבית האנשים שהכירה שהיו מסוגלים לכתוב כבר מתו. וגם תורה יגיע בקרוב, שיערה. הקיץ הממשמש ובא עורר בה תחושה רעה, תחושה מפחידה. היא יכלה לדבר על העכברים העוזבים את חוריהם מוקדם או על ברקי חום בשמי האביב, אבל לא יכלה לדבר על החום שהרגישה בנקודה כלשהי מעבר לאופק, משתופף כחיה שדופה אך רבת עוצמה, פרוותה מוכת שחין ועיניה אדומות ורושפות. היא לא יכלה לדבר על חלומותיה, שהיו חמים ונטולי צל וצמאים. היא לא יכלה לדבר על הבוקר שבו הגיעו הדמעות בלי סיבה, דמעות שלא הביאו הקלה ורק צרבו את העיניים כזיעת חודש אוגוסט שחון. היא הריחה טירוף ברוח שלא באה. "ג'ורג' מרה, אתה נאד זקן," אמרה דודה אווי, והדגישה את המילה בהיגוי מיין עסיסי שהפך אותה למשהו נורא ומגוחך כאחד: נאאאאד. היא החלה לחזור הביתה, נשענת על מקל הבוסטון פוסט שלה, שניתן לה בטקס בעירייה רק בשל ההישג המטופש של הזדקנות מוצלחת. לא פלא, חשבה, שהעיתון הארור פשט את הרגל. היא עצרה לרגע על המפתן והביטה בשמים שעדיין היו אביביים וטהורים וצבעם פסטלי ורך. אבל היא יכלה להרגיש שזה מגיע: משהו חם. משהו נתעב. שנה לפני הקיץ הזה, כשהיגואר הישנה של ויק טרנטון החלה להשמיע צלצול מדאיג באזור הגלגל השמאלי האחורי, ג'ורג' מרה הוא שהמליץ לו לקחת אותה למוסך של ג'ו קָמבֶּר בפאתי קסל רוק. "יש לו דרך מוזרה לעשות דברים, שלא מתאימה לסביבה הזאת," אמר ג'ורג' לוויק באותו יום, כשוויק עמד ליד תיבת הדואר שלו. "הוא אומר לך כמה העבודה תעלה, אחר כך עושה אותה, ובסוף גובה ממך כמה שהוא אמר שזה יעלה. דרך מוזרה לעשות עסקים, לא?" והוא נסע משם, מותיר את ויק לתהות אם הדוור רציני או שמא נפל (הוא, ויק) קורבן למתיחה ינקית מוזרה. אבל הוא התקשר לקמבר, ויום אחד בחודש יולי (שהיה קריר בהרבה מיולי שיבוא בשנה שאחריו) נסעו הוא, דונה וטד למוסך של קמבר יחדיו. המקום אכן היה נידח, וויק נאלץ לעצור פעמיים כדי לבקש הנחיות, ואז גם החל לכנות את האזורים המרוחקים של העיירה "פינות מזרח ערדליים." הוא נכנס לחצרו של קמבר עם גלגל אחורי מצלצל בקול רם יותר מתמיד. טד, שהיה אז בן שלוש, ישב בחיקה של דונה טרנטון וצחק לעברה - נסיעה ב"בלי גג" של אבא תמיד עשתה לו מצב רוח טוב, וגם דונה הרגישה לא רע בעצמה. ילד בן שמונה או תשע עמד בחצר וחבט בכדור בייסבול ישן בעזרת מחבט בייסבול ישן עוד יותר. הכדור עף באוויר, פגע בקיר האסם, שהיה גם, כך הניח ויק, המוסך של מר קמבר, ואז התגלגל כמעט כל הדרך חזרה. "הי," אמר הילד. "אתה מר טרנטון?" "נכון מאוד," אמר ויק. "אני אקרא לאבא שלי," אמר הילד ונכנס לאסם. שלושת בני משפחת טרנטון יצאו החוצה, וויק ניגש לחלקה האחורי של היגואר שלו וכרע ליד הגלגל המקולקל. הוא לא הרגיש בטוח בעצמו כל כך. אולי היה צריך לקחת את המכונית לטיפול בפורטלנד בכל זאת. המצב כאן לא נראה מבטיח כל כך. לקמבר לא היה אפילו שלט בחוץ. הרהוריו נקטעו על ידי דונה, שקראה בשמו בעצבנות. ואז: "אלוהים אדירים, ויק - " הוא התרומם במהירות וראה כלב עצום ממדים מגיח מהאסם. לרגע מטורף אחד תהה אם אכן מדובר בכלב, או שאולי מדובר באיזה סוג מוזר ומכוער של פוני. ואז, כשהכלב פסע ויצא מבין הצללים שבפתח האסם, ראה את עיניו העצובות ונוכח שמדובר בסאן ברנרד. דונה הרימה אינסטינקטיבית את טד ונסוגה לעבר מכסה המנוע של היגואר, אבל טד התפתל בזרועותיה בקוצר רוח וניסה לרדת. "רוצה לראות את הכלב, אמא... רוצה לראות את הכלב!" דונה הביטה בעצבנות בוויק, והוא משך בכתפיו. גם הוא היה עצבני. ואז חזר הילד וליטף את ראשו של הכלב בדרכו לעבר ויק. הכלב כישכש בזנבו עצום המידות, וטד הכפיל את עוצמת מאבקו. "את יכולה להוריד אותו, גברת," אמר הילד בנימוס. "קוּג'וֹ אוהב ילדים. הוא לא יפגע בו." ואז אמר לוויק: "אבא שלי כבר יוצא. הוא רוחץ ידיים." "בסדר," אמר ויק. "זה ממש כלב ענקי, בחור. אתה בטוח שהוא לא מסוכן?" "הוא לא מסוכן." הסכים הילד, אבל ויק מצא את עצמו מתקרב אל אשתו בשעה שבנו, הקטן כל כך, דידה לעבר הכלב. קוג'ו עמד כשראשו מוטה, וזנב המברשת העצום שלו התנודד לאיטו אנה ואנה. "ויק - " פתחה דונה. "זה בסדר," אמר ויק וחשב, אני מקווה. הכלב נראה גדול דיו לבלוע את טדון בביס אחד. טד עצר לרגע ונראה מפקפק. הוא והכלב הביטו זה בזה. "כלב?" אמר טד. "קוג'ו," אמר בנו של קמבר והתקרב אל טד. "קוראים לו קוג'ו." "קוג'ו," אמר טד, והכלב התקרב אליו והחל ללקק את פניו בלקיקות עצומות, מלאות ריר וטובות מזג, שגרמו לטד לצחקק ולנסות להדפו. הוא הסתובב אל אביו ואמו, צוחק כמו שנהג לצחוק כשהיו מדגדגים אותו. הוא צעד לעברם, ורגליו הסתבכו זו בזו. הוא נפל, ופתאום נע הכלב לעברו, עמד מעליו, וויק, שזרועו היתה כרוכה סביב מותניה של דונה, חש וגם שמע את אשתו משתנקת. הוא החל להתקדם... ואז עצר. שיניו של קוג'ו תפסו את גב חולצת הספיידרמן של טד. הוא משך את הילד למעלה - לרגע נראה טד כמו חתלתול בפי אמו - והעמיד אותו על רגליו. טד רץ אל אביו ואמו. "אוהב את הכלב! אמא! אבא! אני אוהב את הכלב!" בנו של קמבר צפה משועשע במחזה, ידיו תחובות בכיסי מכנסי הג'ינס שלו. "בטח, הוא כלב נהדר," אמר ויק. הוא היה משועשע, אבל ליבו עדיין הלם בחוזקה. לרגע קל באמת האמין שהכלב עומד לערוף את ראשו של טד מעל כתפיו כמו סוכרייה. "זה סאן ברנרד, טד." אמר. "סאן... בנרט!" קרא טד ורץ חזרה לעבר קוג'ו, שישב כעת לצד פתח האסם כמו הר קטן. "קוג'ו! קוווג'ו!" דונה, שניצבה לצד ויק, שוב נלחצה. "אוי, ויק, אתה חושב - " אבל טד כבר היה שוב עם קוג'ו, בהתחלה חיבק אותו חיבוק גדול ואחר כך הביט בפניו מקרוב. כשקוג'ו ישב (זנבו חובט בחצץ, לשונו הוורדרדה משתרבבת), טד יכול היה כמעט להיישיר מבט לתוך עיניו כשעמד על קצות האצבעות. "אני חושב שהם בסדר," אמר ויק. טד הכניס אחת מידיו הקטנות לתוך פיו של קוג'ו והציץ פנימה כמו רופא השיניים הכי קטן בעולם. הדבר שוב עורר בוויק תחושה לא נוחה לרגע, אבל אז שב אליהם טד בריצה. "לכלב יש שיניים," סיפר לוויק. "כן," אמר ויק. "הרבה שיניים." הוא פנה אל הילד כדי לשאול אותו מאיפה השם הזה, אבל אז הגיח ג'ו קמבר מתוך האסם, מנגב את ידיו בסמרטוט כדי שיוכל ללחוץ יד מבלי ללכלך את ויק בשמן מכונות. ויק הופתע לטובה מכך שקמבר ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא האזין בקפידה לצלצול בזמן שהוא וויק נסעו אל הבית שלמרגלות הגבעה וחזרה למקום של קמבר. "תפוח ההגה הלך," אמר קמבר בקיצור. "יש לך מזל שהיא לא נתקעה לך עדיין." "אתה יכול לתקן את זה?" שאל ויק. "אהה. יכול לתקן את זה עכשיו, אם לא אכפת לך לחכות כמה שעות." "אין בעיה. אני חושב." אמר ויק. הוא הביט לעבר טד והכלב. טד לקח את כדור הבייסבול שבו חבט בנו של קמבר. הוא זרק אותו רחוק ככל יכולתו (כלומר, לא כל כך רחוק), והסאן ברנרד של משפחת קמבר החזיר אותו שוב ושוב בצייתנות. הכדור נראה בהחלט ספוג ריר. "הכלב שלך משעשע את הבן שלי." "קוג'ו אוהב ילדים," הסכים קמבר. "אתה מוכן להסיע את המכונית שלך לתוך האסם, מר טרנטון?" הרופא יקבל אותך עכשיו, חשב ויק, משועשע, והסיע את היגואר פנימה. בסופו של דבר התבצעה העבודה בתוך שעה וחצי בסך הכול, והמחיר שגבה קמבר היה סביר בהחלט. וטד רץ באותו אחר צהריים צונן ומעונן וקרא בשמו של הכלב שוב ושוב: "קוג'ו... קוג'ו... לכאן, קוג'ו..." לפני שעזבו הניף בנו של קמבר, ברֶט, את טד ושם אותו על גבו של קוג'ו ואחז במותניו בשעה שקוג'ו פסע בצייתנות פעמיים במעלה ובמורד שביל החצץ. כשחלפו על פני ויק, הביט הכלב בעיניו... וויק היה מוכן להישבע שהכלב צוחק. רק שלושה ימים לאחר השיחה הקולנית בין ג'ורג' מרה לדודה אווי צ'למרס, קמה ילדה קטנה, בת גילו של טד טרנטון, מכסאה שליד שולחן ארוחת הבוקר - שולחן ארוחת בוקר שבפינת האוכל בבית קטן ומסודר באיוֹוָה סיטי, איווה - והכריזה: "אוי, אמא, אני לא מרגישה כל כך טוב. נראה לי שאני הולכת להקיא." אמהּ הביטה, לא ממש מופתעת. יומיים לפני כן נשלח אחיה הגדול של מָרסי הביתה מבית הספר בשל התקפה חריפה של כאב בטן. בְּרוּק כבר הרגיש טוב, אבל עברו עליו עשרים וארבע שעות קשות, שבהן הפגיז גופו במרץ רב משני הכיוונים. "את בטוחה, מותק?" שאלה אמה של מרסי. "אוי, אני - " גנחה מרסי בקול וזינקה לעבר מסדרון הקומה התחתונה, ידיה שלובות על בטנה. אמה צעדה בעקבותיה, ראתה את מרסי מזנקת אל חדר האמבטיה וחשבה, הנה זה שוב מתחיל. אם אני לא אחטוף את זה, זה יהיה נס. היא שמעה את קולות ההקאה מתחילים ונכנסה לחדר האמבטיה כשמוחה כבר טרוד בפרטים: הרבה מים, מנוחה במיטה, סיר לילה, ספרים. ברוק יוכל להעלות את הטלוויזיה הניידת לחדר שלה כשיחזור מבית הספר ו - היא הסתכלה, והמחשבות פרחו מראשה בעוצמה של התנגשות רכבות. אסלת השירותים שבה הקיאה בתה בת הארבע היתה מלאה דם. דם ניתז על שפת החרסינה הלבנה של האסלה. טיפות דם ניקדו את האריחים. "אוי, אמא, אני לא מרגישה טוב - " בתה הסתובבה, בתה הסתובבה, הסתובבה, ופיה היה מרוח כולו בדם, שזלג במורד סנטרה, שנספג בשמלת המלחים הכחולה שלה, דם, אלוהים הטוב היקר והמיטיב כל כך הרבה דם - "אמא - " ובתה עשתה זאת שוב, פרץ דם עצום ניגר מפיה וניתז לכל עבר כמו גשם מבשר רעות, ואז אספה אותה אמא של מרסי בזרועותיה ורצה איתה, רצה אל הטלפון במטבח לצלצל לשירותי החירום. קוג'ו ידע שהוא מבוגר מכדי לרדוף אחרי ארנבונים. הוא לא היה זקן, לא, אפילו לא בשביל כלב. אבל בגיל חמש הוא בהחלט הותיר מאחוריו את תקופת היותו גור, תקופה שבה די היה בפרפר כדי לעורר מרדף מפרך ביערות ובכרי הדשא מאחורי הבית והאסם. הוא היה בן חמש, ולו היה אדם, היה כמעט בגיל העמידה. אבל התאריך היה שישה עשר ביוני, שעת בוקר מוקדמת יפהפייה, והטל עדיין נח על הדשא. החום שחזתה דודה אווי באוזני ג'ורג' מרה אכן הגיע - כבר שנים שלא היה חם כל כך בתחילת יוני - ובשעה שתיים באותו אחר צהריים ישכב לו קוג'ו בחצר המאובקת (או באסם, אם האיש ירשה לו להיכנס, מה שלפעמים קרה כשהיה שותה, דבר שקרה רוב הזמן בימים אלו) וילחית תחת השמש החמה. אבל זה יבוא אחר כך. ולארנבון, שהיה גדול, חום ושמנמן, לא היה שמץ של מושג שקוג'ו נמצא שם, בשולי השדה הצפוני, כקילומטר וחצי מהבית. הרוח נשבה בכיוון הלא נכון בשביל חברנו הארנבון. קוג'ו התקרב לעבר הארנבון, יותר בשביל הספורט מאשר בשביל הבשר. הארנבון כירסם לו בשמחה תלתן טרי, שיהפוך להיות שרוף וחוּם תחת השמש הקופחת כעבור חודש. אם יספיק לעבור רק מחצית מהמרחק שבינו לבין הארנבון לפני שהארנבון יראה אותו ויברח, הוא יעזוב את זה. אבל למעשה, הוא הגיע למרחק של פחות מחמישה עשר מטרים לפני שהארנבון זקף את ראשו ואת אוזניו. לרגע לא נע הארנבון כלל, הוא הפך לפסל ארנבון קפוא בעל עיניים שחורות בולטות באופן משעשע. ואז נעלם. בנביחות רמות פצח קוג'ו במרדף. הארנבון היה קטן מאוד, וקוג'ו היה גדול מאוד, אבל האפשרות הטמונה בכך הוסיפה אנרגיה לרגליו של קוג'ו. הוא היה קרוב דיו לגעת בארנבון בכפו. הארנבון זיגזג. קוג'ו הגיב בכבדות מסוימת, כפותיו התחפרו באדמת האחו השחורה, והוא איבד את היתרון שהיה לו, אבל פיצה על כך במהירות. ציפורים פרשו כנף לשמע נביחתו הכבדה, המקוטעת. אם כלבים היו מסוגלים לגחך, קוג'ו גיחך באותו רגע. הארנבון שב וזיגזג ופתח במנוסה לאורך השדה הצפוני. קוג'ו זינק בעקבותיו, וכבר החל לחשוד שבמירוץ הזה הוא לא עתיד לנצח. אבל הוא השתדל מאוד, והצליח להתקרב אל הארנבון כשזה ניתר לתוך חור קטן לצד גבעה קטנה ולא תלולה. פתח החור הוסתר על ידי עשב גבוה, וקוג'ו לא היסס, כיווץ את גופו החום הגדול למעין קליע פרווה והניח לתנופה להמשיך לשאתו פנימה... שם נתקע מייד כמו פקק בבקבוק. חוות שבעת האלונים שבקצה כביש עירוני מספר 3 היתה בבעלות ג'ו קמבר זה שבע עשרה שנים, אבל לא היה לו מושג שהחור הזה קיים. הוא ללא ספק היה מגלה אותו לו עסק בחקלאות לפרנסתו, אבל הוא לא עסק בחקלאות. לא היו חיות משק באסם האדום הגדול, ששימש אותו כמוסך וכסדנת תיקוני רכב. בנו ברט הִרבה לשוטט בשדות ובחורשות שמאחורי הבית, אבל גם הוא מעולם לא הבחין בחוֹר, אף שבכמה מקרים כמעט הכניס לתוכו רגל, דבר שהיה עלול לעלות לו בקרסול שבור. בימים בהירים היה החור דומה לצל, ובימים מעוננים, בהיותו מכוסה לחלוטין בדשא, היה נעלם לחלוטין. ג'ון מָאוּסָם, בעליה הקודמים של החווה, ידע על קיום החור, אבל לא חשב לציין זאת בפני ג'ו קמבר כאשר שקנה את המקום ב-1963. הוא אולי היה מציין זאת, מתוך זהירות, כשג'ו ואשתו צ'ריטי הולידו את בנם ב-1970, אבל באותו זמן כבר לקח הסרטן את ג'ון. ואולי טוב שברט לא גילה שהוא קיים. אין דבר בעולם שמעניין ילד כמו חור באדמה, והחור הזה היה הפתח של מערת אבן גיר טבעית קטנה. בחלקה העמוק ביותר היה עומקה כשישה מטרים, ונער קטן ודק בהחלט היה יכול להשתחל פנימה, להחליק אל הקרקעית ואז לגלות שאין שום אפשרות לצאת. זה כבר קרה בעבר לחיות קטנות אחרות. היה קל להחליק מטה במערה שקירותיה אבן גיר, אבל היה קשה לטפס מעלה, וקרקעית המערה היתה זרועה עצמות: מרמיטה, בואש, שני טמיאסים, שני סנאים וחתול. שמו של החתול היה מר קְלין. הוא אבד לבני משפחת קמבר כשנתיים לפני כן, והם שיערו שנדרס על ידי מכונית או שפשוט ברח. אבל הנה הוא, לצד עצמותיו של עכבר השדה גדול המידות שבעקבותיו רדף פנימה. הארנבון של קוג'ו התגלגל והחליק עד לקרקעית, וכעת רעד שם למטה, אוזניו זקורות ואפו רוטט כקוֹלן, בזמן שנביחותיו הקדחתניות של קוג'ו מילאו את החלל. בגלל ההד נדמה היה שנמצאת שם עדת כלבים שלמה. המערה הקטנה משכה לפרקים גם עטלפים - אף פעם לא רבים, שכן המערה היתה קטנה, אבל תקרתה המחוספסת היתה מקום מושלם עבורם להיתלות הפוכים ולנמנם במהלך היום. העטלפים היו סיבה טובה נוספת לכך שברט קמבר היה בר מזל, במיוחד באותה שנה. באותה שנה נשאו עטלפי החרקים החומים שאיכלסו את המערה זן קטלני במיוחד של כלבת. קוג'ו נתקע בגובה הכתפיים. הוא חפר בקדחתנות ברגליו האחוריות, אך ללא הועיל. הוא יכול היה לחזור לאחור ולמשוך את עצמו החוצה, אבל עדיין חשק בארנבון. הוא הרגיש שהארנבון לכוד, שהוא כבר בידיו. עיניו לא היו חדות במיוחד, וגופו הגדול חסם כמעט את כל האור בכל מקרה, ולא היה לו מושג שיש מדרון תלול לפני כפותיו הקדמיות. הוא הריח לחות והריח צואת עטלפים, ישנה וטרייה כאחת... אבל חשוב מכול, הוא הריח ארנבון. חם וטעים. ארוחת הערב מוגשת לשולחן. נביחותיו העירו את העטלפים. הם היו מבועתים. משהו פלש לביתם. הם עופפו כגוש אחד לעבר היציאה והציצו. אבל הסונר שלהם קלט עובדה מתמיהה ומטרידה: הפתח נעלם. הטורף היה במקום שבו נמצאה בעבר הכניסה. הם הסתחררו וחגו באפלולית, וכנפיהם הקרומיות השמיעו קול של פריטי לבוש קטנים - אולי חיתולי בד - המתנפנפים ברוח על חבל כביסה. תחתיהם הצטנף לו הארנבון וקיווה לטוב. קוג'ו חש שכמה עטלפים נחבטים בשליש מגופו שהצליח לחדור לתוך החור, ונבהל. הוא לא אהב את ריחם ולא אהב את קולם ולא אהב את החום המוזר ששפע מהם. הוא הגביר את עוצמת נביחותיו וחבט בדברים שהסתחררו וצווחו סביב ראשו. מלתעותיו סגרו על כנף חומה-שחורה. עצמות דקות מעצמות כף יד של תינוק התפצחו. העטלף הצליף בכנפיו ונשך אותו, מבקע את העור שעל חוטמו העדין של הכלב בחתך ארוך ומפותל שנראה כמו סימן שאלה. דקה אחר כך צנח העטלף בסחרור מטה על מדרון אבן הגיר וגווע. אבל הנזק כבר נגרם, נשיכת חיה נגועה בכלבת מסוכנת במיוחד באזור הראש, שכן כלבת היא מחלה של מערכת העצבים המרכזית. כלבים, הרגישים יותר מאדוניהם האנושיים, בפירוש אינם מוגנים לחלוטין לאחר חיסון הווירוס המוחלש שמזריקים הווטרינרים. וקוג'ו לא קיבל מעודו זריקה נגד כלבת. בלי לדעת זאת, אבל בידיעה שהדבר הבלתי נראה שנשך היה מגעיל ודוחה בטעמו, החליט קוג'ו שהמשחק לא שווה את הסיכון. במשיכה אדירה של כתפיו שיחרר את עצמו מהחור וגרם למפולת עפר קטנה. הוא התנער והעיף מפרוותו עפר ופירורים קטנים ומצחינים של אבן גיר. דם נטף מחוטמו. הוא התיישב, היטה את ראשו השמימה והשמיע יללה חלושה יחידה. העטלפים יצאו ממערתם בענן חוּם קטן, חגו מבולבלים באור שמש יוני החמה במשך כמה שניות, ושבו פנימה להיתלות על התקרה. הם היו יצורים נטולי בינה, ובתוך שתיים או שלוש דקות שכחו לחלוטין את הפולש הנבחני ושקעו שוב בשינה, תלויים מעקביהם וכנפיהם כרוכות סביב גוף העכברוש הקטן שלהם כמו שָׁל של אישה זקנה. קוג'ו הסתלק משם. הוא שב והתנער. הוא חבט בכפו בחוטמו ללא הועיל. הדם כבר החל להיקרש, להתייבש לגלד, אבל זה כאב. כלבים ניחנו במודעות עצמית רבה מאוד יחסית לאינטליגנציה שלהם, וקוג'ו נגעל מעצמו. הוא לא רצה ללכת הביתה. אם ילך הביתה, מישהו מתוך השילוש הקדוש שלו - האיש, האישה, הילד - יראה שעולל משהו לעצמו. ייתכן שאחד מהם יקרא לו כֶּלברַע. ובאותו רגע הוא בהחלט ראה בעצמו כלברע. לכן במקום ללכת הביתה, ירד קוג'ו לעבר הפלג שהפריד בין אדמת משפחת קמבר לרכושו של גארי פרווייר, שכנם הקרוב ביותר. הוא דישדש במעלה הזרם ושתה ארוכות. התגלגל במים בניסיון להיפטר מהטעם המגעיל שבפיו, בניסיון להיפטר מהעפר ומהצחנה המימית הירוקה של אבן הגיר, בניסיון להיפטר מתחושת הכלברע. אט אט השתפרה הרגשתו. הוא יצא מהפלג והתנער, ורסס המים צייר לרגע קשת צלולה, עוצרת נשימה, באוויר. תחושת הכלברע התפוגגה, וכך גם הכאב באפו. הוא החל צועד לעבר הבית כדי לבדוק אם הילד בסביבה. הוא התרגל לאוטובוס בית הספר הצהוב שבא לאסוף את הילד מדי בוקר והחזיר אותו בשעות אחר הצהריים, אבל בשבוע האחרון לא הופיע האוטובוס עם עיניו המהבהבות ועם מטען הילדים הצועקים שעליו. הילד היה כל הזמן בבית. בדרך כלל בילה את זמנו באסם ועשה כל מיני דברים עם האיש. אולי האוטובוס הצהוב הגיע שוב היום, אולי לא. נראה. הוא שכח מהחור ומטעמה המגעיל של כנף העטלף. חוטמו כבר כמעט לא כאב. קוג'ו פילס לו בקלות את דרכו בתוך העשב הגבוה של השדה הצפוני, מבריח מפעם לפעם ציפור מזדמנת, אבל לא טורח לפצוח במרדף. היו לו מספיק מרדפים ליום אחד, וגופו זכר, גם אם מוחו לא זכר. הוא היה סאן ברנרד בשיא אונו, בן חמש, משקלו מעל תשעים קילוגרם, וכעת, בבוקר 16 ביוני 1980, הוא היה נגוע בכלבת. שבעה ימים אחר כך ובמרחק עשרים קילומטרים מחוות שבעת האלונים בקסל רוק נפגשו שני גברים במסעדה בשם "הצוללת הצהובה" במרכז העיר פורטלנד. הצוללת הציעה לסועדיה מגוון רחב של כריכי בגט, פיצות וכריכים רב-שכבתיים במילויים לבנוֹניים. בחלקה האחורי ניצבה מכונת פינבול. מעל לדלפק נתלה שלט שהכריז שאם תצליח לאכול שני כריכי בגט צוללת צהובה ג'מבו, תקבל אותם בחינם, ומתחת הוסיף מישהו במאמר מוסגר, מי שמקיא משלם. בדרך כלל לא היה דבר חביב על ויק טרנטון יותר מאשר כריך כדורי הבשר של הצוללת הצהובה, אבל הוא חשש שמהכריך של אותו יום יקבל בעיקר צרבת רצינית. "נראה שאנחנו הולכים לאבד את זה, לא?" אמר ויק לגבר השני, שבחן כריך נקניק בחוסר התלהבות בולט. הגבר השני היה רוג'ר ברֶקסטון, וכשהוא בחן מזון בחוסר התלהבות, היה ברור שמשהו קיצוני עומד לקרות. משקלו של רוג'ר היה 122 קילוגרם, ובישיבה לא היה לו חיק כלל. פעם, כששכבו במיטה וציחקקו בהתקף של הילד-יצא-למחנה, סיפרה דונה לוויק שלדעתה איבד רוג'ר את חיקו בווייטנאם. "זה נראה ממש על הפנים," הודה רוג'ר. "נראה כל כך על הפנים שאי אפשר להאמין, ויקטור ידידי הוותיק." "אתה באמת חושב שהנסיעה הזאת תפתור משהו?" "אולי לא," אמר רוג'ר, "אבל בטוח נאבד את התקציב של שארפ אם לא ניסע. אולי נוכל להציל משהו. לפלס לנו דרך חזרה פנימה." הוא נגס בכריך שלו. "אם נסגור לעשרה ימים, זה יפגע בנו." "אתה חושב שעכשיו אנחנו לא נפגעים?" "בטח נפגעים. אבל אנחנו צריכים לצלם את הפרסומות של אנשי הסֵפר בחוף קֶנֶבָּנק - " "ליסה יכולה להתמודד עם זה." "אני לא משוכנע שליסה יכולה להתמודד עם חיי האהבה שלה, שלא לדבר על הפרסומות של אנשי הספר," אמר ויק. "אבל אפילו נניח שהיא יכולה לטפל בזה, סדרת האוכמניות כבקשתך עדיין בוערת... בנק קָסקו... ואתה אמור להיפגש עם הבוס של איגוד סוכני הנדל"ן של מיין - " "אה-אה, זה שלך." "שלי בתחת," אמר ויק. "אני מתחיל לצחוק כל פעם שאני רק חושב על המכנסיים האדומים ועל הנעליים הלבנות שלו. כל הזמן התחשק לי להסתכל בארון ולראות אם אוכל למצוא לבחור שֶלֶט גדול שיוכל ללבוש." "זה לא משנה, ואתה יודע את זה. אף אחד מהם לא מכניס עשירית ממה ששארפ מכניסה. מה עוד אני יכול להגיד? אתה מכיר את שארפ, והילד ירצה לדבר עם שנינו. אני מזמין לך מקום או לא?" המחשבה על עשרה ימים, חמישה בבוסטון וחמישה בניו יורק, העבירה בוויק צמרמורת קלה. הוא ורוג'ר עבדו יחד בסוכנות אליסון בניו יורק במשך שש שנים. ויק התגורר כעת בקסל רוק. רוג'ר ואלתֶאה ברקסטון התגוררו בברידג'טון הסמוכה, במרחק של כעשרה קילומטרים. ויק פשוט לא רצה יותר להביט אחורה לעולם. הוא הרגיש שלא באמת חי, שלא באמת ידע מה ייעודו בחיים, עד שעבר עם דונה למיין. וכעת נתקף תחושה אומללה שניו יורק רק המתינה במשך שלוש השנים שחלפו כדי לנעוץ בו שוב את טפריה. המטוס יחליק ממסלול הנחיתה בתוך ענן אש שואג של דלק מטוסים. או שתהיה תאונה על גשר טרייברוֹ, והמונית שלהם תימחץ ותהפוך לאקורדיון צהוב מדמם. שודד ישתמש באקדחו במקום סתם לנופף בו. פיצוץ צינור גז יטיס מכסה ביוב באוויר כמו פריזבי ענק ויערוף את ראשו. משהו יקרה. אם יחזור, העיר תהרוג אותו. "רוג'," אמר והניח את כריך כדורי הבשר שלו אחרי נגיסה קטנה אחת. "חשבת פעם שאולי זה לא יהיה סוף העולם אם נאבד את התקציב של שארפ?" "זה לא יהיה סוף העולם," אמר רוג'ר ומזג בוש לתוך כוס של פילזנר. "אבל זה יהיה הסוף שלנו. אני, נשארו לי עוד שבע עשרה שנים למשכנתה שלקחתי לפני שלוש שנים, ויש לי תאומות שהחליטו שהן רוצות ללכת לבית הספר הגבוה בברידג'טון. לך יש משכנתה משלך, ילד משלך, ובנוסף היגואר הזקנה הזאת שהולכת לחלוב אותך למוות." "כן, אבל הכלכלה המקומית - " "הכלכלה המקומית דפוקה!" קרא רוג'ר בטון אלים והניח את כוס הפילזנר שלו בחבטה. ארבעה אנשים שישבו בשולחן הסמוך, שלושה בחולצות של שופטי טניס ואחד בחולצת טריקו בלויה שהכתובת דארת' ויידר הומו מתנוססת על חזיתה, החלו מוחאים כפיים. רוג'ר ניפנף לעברם בידו בחוסר סבלנות ורכן לעבר ויק. "אנחנו לא נחזיק מעמד רק בזכות מסעות פרסום לאוכמניות כבקשתך וסוכנות הנדל"ן של מיין, ואתה יודע את זה. אם נאבד את התקציב של שארפ, אנחנו הולכים לצלול לקרקעית בלי להשאיר סימן. מצד שני, אם נצליח להחזיק אפילו חלק מהתקציב של שארפ במהלך השנתיים הבאות, אולי נקבל משהו מהתקציב של משרד התיירות, ואולי אפילו נתח מהתקציב של הלוטו, אם הם לא יהרסו הכול עד אז בגלל ניהול גרוע. זה נתח נאה, ויק. אנחנו נוכל להגיד שלום לשארפ ולדגנים הדפוקים שלהם, וסוף טוב הכול טוב. הזאב הרע יצטרך ללכת למקום אחר לקבל את ארוחת הערב שלו, והחזרזירים הקטנים יהיו חופשיים." "הכול נכון למקרה שבאמת נצליח להציל משהו," אמר ויק, "והסיכוי שזה יקרה דומה לסיכוי שהקליבלנד אינדיאנס ייקחו אליפות בסתיו." "אני חושב שכדאי לנסות, חבר." ויק ישב בשקט, הביט בכריך שלו הנקרש לאיטו והירהר. זה ממש לא הוגן, אבל עם זה הוא יכול לחיות. מה שבאמת הכאיב לו היה האבסורדיות המטורפת של המצב כולו. העניין התפוצץ פתאום משום מקום כמו סופת טורנדו קטלנית המותירה אחריה שובל הרס ונעלמת. הוא ורוג'ר ואָד ווֹרקס עצמה עתידים להימנות עם האבדות, ולא משנה מה יעשו. הוא היה יכול לקרוא זאת בפניו העגולות של רוג'ר, שלא נראו כה חיוורות ורציניות מאז שהוא ואלתאה איבדו את בנם, טימותי, בגלל מוות בעריסה כשהיה בן תשעה ימים בלבד. שלושה שבועות אחרי כן נשבר רוג'ר והתייפח, ידיו צמודות לפניו השמנות במין צער איום חסר תקווה, עד שוויק חש איך ליבו נדחק ועולה לגרונו. זה היה רע, אבל ניצני הפאניקה שראה בעיניו של רוג'ר כעת גרועים גם הם. סופות טורנדו מגיחות להן בפתאומיות מעת לעת בעסקי הפרסום. ארגון גדול כמו סוכנות אליסון, שמרוויחה מיליונים, יכול לעמוד בהן. חברה קטנה כמו אד וורקס אינה יכולה לעמוד בזה. הם נושאים סל אחד ובו המון ביצים קטנות, וסל נוסף ובו ביצה גדולה אחת - תקציב שארפ - וכעת נותר רק לבדוק אם הביצה הגדולה אבדה, או שאולי ניתן לכל היותר להכין ממנה חביתה. כל זה לא היה באשמתן של סוכנויות הפרסום הגדולות, אבל תמיד נחמד להוציא עליהן את הכעס. ויק ורוג'ר התחברו באופן טבעי מאז הפרויקט המשותף הראשון שלהם בסוכנות אליסון לפני שש שנים. ויק, גבוה וצנום ושקט למדי, היווה יִין מושלם ליאנג השמנמן, המאושר והמוחצן של רוג'ר ברקסטון. היתה ביניהם כימיה אישית ומקצועית כאחת. המשימה הראשונה שלהם היתה מינורית, קמפיין של מודעות בעיתון מטעם איגוד נפגעי שיתוק מוחין. המודעה שהגו היתה בגוונים בולטים לעין של שחור ולבן, והציגה ילד קטן שלרגליו מתקני מתכת גדולים ואכזריים למראה, עומד מחוץ לקו התחנה הראשונה במגרש בייסבול של ליגת הילדים. על ראש הילד היה כובע של ניו יורק מֶטס, והבעת פניו - רוג'ר תמיד טען שהבעת פניו של הילד היא שעשתה את המודעה - לא היתה עצובה כלל, אלא פשוט חולמנית. כמעט שמחה, למעשה. הכיתוב הכריז בפשטות: בילי בלאמי אף פעם לא יחבוט חבטת ניצחון. ומתחת: לבילי יש שיתוק מוחין. ומתחת, באותיות קטנות יותר: תעזרו לנו, בסדר? התרומות לאיגוד נפגעי שיתוק המוחין עלו באופן משמעותי. יופי להם, ויופי לוויק ולרוג'ר. הצוות טרנטון וברקסטון יצא לדרך. בעקבות מסע הפרסום הזה באו חצי תריסר מסעות פרסום מוצלחים נוספים. ויק התמקד בדרך כלל בקונספט הרחב, ורוג'ר טיפל בביצוע בפועל. עבור סוני, תמונה של איש יושב בשיכול רגליים בנתיב האמצעי של אוטוסטרדה בת שישה עשר נתיבים, לבוש חליפה, רדיו גדול של סוני בחיקו, מחייך חיוך מלאכי. הכתובית הכריזה: להקת פוליס, רולינג סטונס, ויוולדי, מייק ואלס, שלישית קינגסטון, פול הארווי, פאטי סמית', ג'רי פָארוול. ומתחת: הלו, אל-איי! עבור האנשים מווֹיט, יצרני ציוד שחייה, הכינו מודעה שהציגה גבר שהיה ההפך המוחלט של נער החוף ממיאמי. הדוגמן, שניצב בשחצנות על חוף זהוב בגן עדן טרופי כלשהו, היה גבר בן חמישים, מקועקע, מכריס ומדולדל שרירים, שצלקת בולטת מתנוססת על אחת מירכיו. בזרועותיו עירסל שְׂכיר חרב שְׂבע קרבות זה זוג סנפירים של חברת ווֹיט. אדוני, הכריזה הכתובית, אני צולל למחייתי. אני לא משחק משחקים. היה עוד הרבה מתחת, מה שרוברט כינה תמיד הבלה-בלה-בלה, אבל המשפט הזה באותיות מודגשות היה העניין האמיתי. ויק ורוג'ר רצו לכתוב, אני לא משחק בחרא, אבל לא הצליחו למכור את זה לאנשים מוויט. "חבל," אהב ויק לומר על כוס משקה. "הם היו יכולים למכור הרבה יותר סנפירים." ואז היתה שארפ. חברת שארפ מקליבלנד היתה במקום השנים עשר בדירוג המאפים האמריקאי בזמן ששארפ הזקן הגיע באי רצון לסוכנות אליסון בניו יורק אחרי יותר מעשרים שנה שבהן עבד עם סוכנות פרסום מקומית. שארפ גדולה יותר מנָבּיסקוֹ לפני מלחמת העולם השנייה, אהב הזקן לציין. בנו אהב לא פחות לציין שמלחמת העולם השנייה הסתיימה לפני שלושים שנה. התקציב - בתחילה לתקופת ניסיון של שישה חודשים - הועבר לוויק טרנטון ולרוג'ר ברקסטון. בתום תקופת הניסיון קפצה שארפ מהמקום השנים עשר בשוק העוגיות-העוגות-והדגנים למקום התשיעי. כעבור שנה, כשוויק ורוג'ר עזבו את החברה ועברו למיין כדי לפתוח עסק משלהם, טיפסה חברת שארפ והגיעה למקום השביעי. מסע הפרסום שלהם היה סוחף. עבור עוגיות שארפ פיתחו ויק ורוג'ר את צלף השארפ-עוגיות, מעין שריף מערבונים רברבן שששת אקדחיו ירו עוגיות במקום קליעים, באדיבות אנשי האפקטים המיוחדים. הוא ירה פצפוצי שוקולד בפרסומות אחדות, פריכיות ג'ינג'ר באחרות, ולעתים גם שיבוליות שועל. הפרסומות הסתיימו תמיד כשהצלף ניצב בעצב על ערימת עוגיות באקדחים מרוקנים. "טוב, הרעים הצליחו לברוח," היה אומר למיליוני אמריקאים מדי יום, "אבל אני זכיתי בעוגיות. העוגיות הכי טובות במערב... או בכלל, אני חושב." הצלף נוגס בעוגייה. הבעת פניו מרמזת על כך שהוא חווה את המקבילה הגסטרונומית לאורגזמה הראשונה של נער. המסך מחשיך אט אט. עבור העוגות המוכנות - שישה עשר סוגים שונים, החל מעוגות ספוג דרך עוגות פירורים וכלה בעוגות גבינה - היתה מה שוויק כינה "הפינה של ג'ורג' וגרייסי". המצלמה מתמקדת בג'ורג' ובגרייסי העוזבים ארוחת ערב יוקרתית שבה המזנון כורע תחת מבחר המעדנים העצום. אנחנו עוברים לדירת חדר עלובה, מוארת היטב. ג'ורג' יושב ליד שולחן אוכל פשוט מכוסה מפה משובצת. גרייסי מוציאה עוגת ספוג של שארפ (או עוגת גבינה או עוגת פירורים) מהמקפיא של המקרר הישן ומניחה אותה על השולחן. שניהם עדיין לבושים בבגדי הערב שלהם. הם מחייכים ומביטים זה בעיני זה בחמימות ובאהבה ובהבנה, שני אנשים בתיאום מושלם. המסך מחשיך, ומופיעה כתובת על רקע שחור: לפעמים כל מה שאתה רוצה זה עוגת שארפ. אף מילה לא נאמרת בפרסומת כולה. הפרסומת הזו זכתה ב"קליאוֹ". והיתה גם הפרסומת עם פרופסור דגני שארפ, שהיללו אותה בּברנז'ה כ"פרסומת האחראית ביותר שהופקה אי פעם לתוכניות ילדים." ויק ורוג'ר ראו בה את גולת הכותרת שלהם... אבל פרופסור דגני שארפ הוא ששב לרדוף אותם כעת. הפרסומת עם פרופסור דגני שארפ, שגילם שחקן אופי בגיל העמידה, היתה פרסומת מאופקת ובוגרת באופן נועז בתוך ים של פרסומות אנימציה ילדותיות המוכרות מסטיקים, צעצועי פעולה, בובות... ודגני בוקר מתחרים. בפרסומת נראתה כיתה ריקה בבית ספר יסודי, מחזה שצופי באגס באני או רוֹאוּד רָאנֶר של שבת בבוקר יכלו להזדהות איתו בקלות. פרופסור דגני שארפ לבש חליפה, סוודר בעל מחשוף וי וחולצה בעלת צווארון. הוא נראה סמכותי ודיבר באופן סמכותי למדי. ויק ורוג'ר שוחחו עם כארבעים מורים ועם כחצי תריסר פסיכולוגים של ילדים וגילו שזהו מודל החיקוי ההורי שעימו מרגישים רוב הילדים בנוח, ורק מעטים מהם אכן זוכים לו בביתם. פרופסור דגני שארפ ישב על שולחן המורה בחוסר רשמיות מרומז - נשמה של חבר אמיתי מסתתרת לה מתחת לטוויד האפרפר-ירקרק, כך עשוי הצופה הצעיר להניח - אבל דיבר באיטיות ובכובד ראש. הוא לא ציווה. הוא לא דיבר בהתנשאות. הוא לא שידל. הוא לא פיתה ולא הילל. הוא דיבר אל מיליוני לובשי חולצות הטריקו, בולסי הדגנים, צופי הסרטים המצוירים של שבת בבוקר כמו אל אנשים אמיתיים. "בוקר טוב, ילדים," אמר הפרופסור בשקט. "זו פרסומת לדגנים. תקשיבו לי טוב, בבקשה. אני יודע הרבה על דגנים, מפני שאני פרופסור דגני שארפ. דגני שארפ - נצנוצים, דובוני שוקו, בראן 16 ותערובת הדגנים של שארפ - הם הדגנים הטעימים ביותר באמריקה. והם טובים בשבילכם." רגע של שקט, ואז פרופסור דגני שארפ חייך חיוך מעושה... וכשהוא חייך, היה ברור שאכן מסתתרת שם נשמת חבר אמיתי. "תאמינו לי, כי אני יודע. אמא שלכם יודעת, ופשוט חשבתי שגם אתם תרצו לדעת." ואז נכנס לתמונה בחור צעיר והושיט לפרופסור דגני שארפ קערת נצנוצים או דובוני שוקו או מה שלא יהיה. פרופסור דגני שארפ התחיל לאכול במרץ, ואז הביט היישר אל כל סלון במדינה ואומר: "כן, כאן הכול בסדר." שארפ הזקן לא אהב במיוחד את השורה האחרונה, או את הרעיון שמשהו יכול להיות לא בסדר בדגנים שלו. בסופו של דבר הצליחו ויק ורוג'ר לשכנעו, אבל לא בעזרת טיעונים רציונליים. פרסום הוא לא עסק רציונלי. פעמים רבות אתה עושה את מה שנראה לך נכון, אבל זה לא אומר שאתה מבין למה זה נראה לך נכון. גם ויק וגם רוג'ר הרגישו שלמשפט הסיום של הפרופסור היה כוח פשוט ועצום בעת ובעונה אחת. כשהפרופסור לדגנים אמר אותו, היתה בו נחמה מלאה, מוחלטת, ממש כמו מוצץ. אני לא אפגע בכם לעולם, הוא רימז. בעולם שבו הורים מתגרשים, ילדים גדולים יותר מרביצים לך לפעמים בלי שום סיבה הגיונית, קבוצות יריבות בליגה מכסחות לך את הצורה והטובים לא תמיד מנצחים כמו בטלוויזיה, כשלא תמיד מזמינים אותך למסיבות יום ההולדת השוות באמת, בעולם שבו דברים כה רבים משתבשים, תמיד יהיו נצנוצים ודובוני שוקו ותערובות דגנים, ותמיד יהיה להם טעם טוב. "כן, כאן הכול בסדר." עם מעט עזרה מבנו של שארפ (בשלב מאוחר יותר, אמר רוג'ר, אפשר היה לחשוב שהילד הגה את המודעה וכתב אותה בעצמו), אושר הקונספט של פרופסור שארפ והוחדר לשידורי שבת בבוקר בטלוויזיה וכן לתוכניות שבועיות כמו "חלוצי החלל", "ארצות הברית של ארצ'י", "גיבורי הוֹגן" ו"האי של גיליגן". דגני שארפ נמכרו טוב יותר משאר מוצרי שארפ, ופרופסור שארפ הפך למוסד אמריקאי. סימן ההיכר שלו, המשפט "כן, כאן הכול בסדר," הפך לאחת מאותן שורות מחץ לאומיות, במשמעות קרובה ל"יהיה בסדר" ו"אין בעיה". כשוויק ורוג'ר החליטו לפתוח עסק משלהם, הם נקטו כללי אתיקה חמורים ולא פנו לאיש מלקוחותיהם הקודמים עד שקשריהם עם סוכנות אליסון נותקו באורח רשמי וידידותי. ששת החודשים הראשונים שלהם בפורטלנד היו תקופה מלחיצה ומפחידה עבור כולם. בנם של ויק ודונה, טד, היה רק בן שנה. דונה, שהתגעגעה מאוד לניו יורק, היתה זעופה, קצרת רוח או מפוחדת. רוג'ר סבל בעבר מכיב קיבה - צלקת קרב משנות שירותו במלחמות הפרסום בתפוח הגדול - וכשהוא ואלתאה איבדו את התינוק, שב הכיב והתפרץ והפך אותו לשתיין ''גלוּסיל" בהיחבא. אלתאה התאוששה, עד כמה שניתן לצפות לכך בנסיבות הקיימות, חשב ויק. דונה היא שציינה בפניו שכוסית המשקה דל-האלכוהול שאלתאה השלווה נהגה ללגום לפני ארוחת הערב הפכה לשתי כוסיות לפני ושלוש אחרי. שני הזוגות נהגו בעבר לנפוש במיין, בנפרד וביחד, אבל גם ויק וגם רוג'ר לא שיערו כמה דלתות נותרות סגורות בפני אנשים שעברו, כמו שנוהגים אנשי מיין לומר, "ממחוץ למדינה." והם אכן היו פושטים רגל, כפי שציין רוג'ר, אלמלא החליטו בשארפ להישאר איתם. במטה החברה בקליבלנד חל חילוף עמדות אירוני. כעת הזקן הוא שרצה להישאר עם ויק ורוג'ר, ואילו הילד (כעת כבר בן ארבעים) רצה להעיף אותם בטענה ההגיונית למדי שיהיה זה טירוף להפקיד את התקציב שלהם בידי סוכנות פרסום פצפונת במרחק של כמעט 1,000 קילומטר ממרכז העניינים בניו יורק. העובדה שאד וורקס פעלה בשותפות עם חברה ניו יורקית לחקר שווקים לא הזיזה לילד, כשם שלא הזיזה לחברות האחרות שעבורן ערכו מסעות פרסום בשנים האחרונות. "אם נאמנות היתה נייר טואלט," אמר רוג'ר במרירות, "לא היה לנו עם מה לנגב את התחת, חבר." אבל שארפ עברו אליהם, ובכך סיפקו את מרווח הנשימה שהם נזקקו לו נואשות. "אנחנו הסתדרנו עם סוכנות פרסום כאן בעיר במשך ארבעים שנה," אמר שארפ הזקן, "ואם שני הבחורים האלה רוצים לעבור לעיירה הנידחת הזאת, זה רק מראה שיש להם קצת שכל ישר." וזהו זה. הזקן אמר את דברו. הילד שתק. ובמהלך השנתיים וחצי האחרונות המשיך הצלף לצלוף, ג'ורג' וגרייסי המשיכו לאכול עוגות שארפ בדירתם העלובה, ופרופסור דגני שארפ המשיך להגיד לילדים שכאן הכול בסדר. הסרטונים הופקו בסטודיו עצמאי קטן בבוסטון, חברת חקר השוק הניו יורקית המשיכה למלא את תפקידה בהצלחה, ושלוש או ארבע פעמים בשנה היו ויק או רוג'ר טסים לקליבלנד כדי להיוועד עם קארול שארפ ועם הילד שלו - ששערו כבר החל מאפיר בצדעיים. כל הידברות נוספת בין הלקוח לסוכנות נעשתה באמצעות הדואר או חברת הטלפונים. התהליך היה אולי מוזר, וללא ספק מסורבל, אבל נראה היה שהוא פועל כמו שצריך. ואז הגיעו "פטפוטי הפטל האדומים". ויק ורוג'ר ידעו על אודות הפטפוטים כבר זמן מה, כמובן, אף שלשוק הם יצאו רק כחודשיים קודם לכן, באפריל 1980. מרבית דגני שארפ היו מומתקים קלות או לא מומתקים כלל. תערובת דגנים שארפ, שהיתה ניסיון החדירה של שארפ לזירת הדגנים ה"טבעיים", הצליחה לא רע. פטפוטי הפטל האדומים, לעומת זאת, יועדו לפלח שוק חובב דברי מתיקה: לזוללי הדגנים המוכנים שקנו דגנים כגון "הרוזן שוקולָה", "פרָנקֶנבֶּרי", "לאקי צָ'רמס" ושאר מאכלי בוקר מומתקים ששכנו באזור הדמדומים שבין דגנים לממתקים. בשלהי הקיץ ובתחילת הסתיו של שנת 1979 עברו הפטפוטים בהצלחה מבחני שוק בבויסי, איידהו, בסקרָנטון, פנסילבניה, ובעיר מגוריו הנוכחית של רוג'ר, ברידג'טון, מיין. רוג'ר אמר לוויק בחלחלה שלא היה נותן לתאומות לגעת בפטפוטים במוט באורך שלושה מטרים (אף ששמח לשמוע מאלתאה שהילדות דרשו לקנותם כשראו אותם על המדף בסופר). "יש בזה יותר סוכר מדגנים, וזה נראה כמו שריפה באסם." ויק הינהן והשיב בתמימות, בלא כל תחושה נבואית, "בפעם הראשונה שהצצתי לתוך אחת הקופסאות האלה, חשבתי שהיא מלאה בדם." "אז מה אתה חושב?" שב רוג'ר ושאל. הוא חיסל חצי מהכריך שלו בזמן שוויק שיחזר בראשו את השתלשלות העניינים האומללה. הוא הפך בטוח יותר ויותר ששארפ הזקן ובנו המזדקן בקליבלנד עומדים לירות בשליח בגלל ההודעה. "אני מניח שכדאי לנו לנסות." רוג'ר טפח על כתפו. "בחור טוב," אמר. "עכשיו תאכל." אבל ויק לא היה רעב. שניהם הוזמנו לקליבלנד להשתתף ב"פגישת חירום" שהיתה אמורה להיערך שלושה שבועות אחרי הארבעה ביולי - רבים ממנהלי המכירות האזוריים ומחברי ההנהלה של שארפ היו בחופשה, והזמן הזה היה דרוש כדי לכנס את כולם. אחד הנושאים שעל סדר היום היה קשור ישירות לאד וורקס: "הערכת ההתקשרות עד לנקודה זו," נכתב במכתב. פירוש הדבר, שיער ויק, שהילד עומד להשתמש באסון הפטפוטים כדי לזרוק אותם סוף סוף. כשלושה שבועות אחרי שיצאו פטפוטי הפטל האדומים לשוק, בקידומו הנלהב - אם כי כבד הראש - של פרופסור דגני שארפ ("כן, כאן הכול בסדר"), לקחה ראשונת האמהות את ילדתהּ לבית החולים, כמעט היסטרית ומשוכנעת שהילדה סובלת מדימום פנימי. הילדה הקטנה, שסבלה בסך הכול מווירוס רגיל, הקיאה את מה שנראה לאמה בתחילה ככמות עצומה של דם. כן, כאן הכול בסדר. זה קרה באיווה סיטי, איווה. למחרת היו שבעה מקרים נוספים. כעבור יום היו עשרים וארבעה. בכל המקרים נחפזו הורים של ילדים שלקו בהקאות או בשלשולים לבית החולים עם הילד, מתוך מחשבה שהילד סובל מדימומים פנימיים. אחרי כן חלה עלייה תלולה במספר המקרים - בהתחלה היו מאות, אחר כך אלפים. אף לא באחד מהמקרים הללו נגרמו ההקאות או השלשולים בשל דגני הבוקר, אבל מעובדה זו העדיפו להתעלם כשהזעם גבר. כן, כאן הכול ממש בסדר גמור. המקרים התפשטו ממערב למזרח. הבעיה היתה בצבע המאכל שהעניק לפטפוטים את צבעם האדום הבוהק. הצבע עצמו היה בלתי מזיק, אבל גם מעובדה זו התעלמו בדרך כלל. משהו השתבש, ובמקום לספוג את הצבע האדום, גוף האדם פשוט העביר אותו דרכו. הצבע המקולקל הוכנס רק לסדרה אחת של דגנים, אבל היתה זו חתיכת סדרה. רופא אמר לוויק שאם ילד שנפטר אחרי אכילת קערת גדולה של פטפוטי פטל אדומים היה עובר נתיחה לאחר המוות, היתה הנתיחה מגלה מערכת עיכול אדומה כתמרור עצור. ההשפעה היתה זמנית לחלוטין, אבל גם מעובדה זו העדיפו להתעלם. רוג'ר רצה להתרסק תוך השבת מלחמה שערה, אם אכן נגזר עליהם להתרסק. הוא הציע פגישות מרתוניות עם אנשי חברת אימג'-איי בבוסטון, שהפיקו את הפרסומות בפועל. הוא רצה לשוחח עם פרופסור דגני שארפ עצמו, שנקשר כל כך לתפקיד שמילא, שההתרחשויות שברו אותו מבחינה רוחנית ונפשית. ואז המשיך הלאה, לניו יורק, כדי לשוחח עם אנשי השיווק. וחשוב מכול, מדובר בשבועיים כמעט בריץ-קרלטון בבוסטון ובניו יורק פלאזה בניו יורק, שבועיים שאותם יבלו ויק ורוג'ר בעיקר זה עם זה, מעכלים את המידע ועורכים סיעור מוחות כפי שנהגו בימים עברו. רוג'ר קיווה שיצליחו להפיק מכך קמפיין שיגרום לשארפ הזקן ולילד להשתולל. במקום לנסוע לקליבלנד בצוואר מגולח, בהמתנה ללהב הגיליוטינה שיצנח עליו, הם יופיעו עם תוכנית קרב שמטרתה להפוך את השפעת קטסטרופת הפטפוטים על פיה. זו היתה התאוריה. הלכה למעשה, שניהם הבינו שסיכוייהם טובים פחות או יותר כסיכויו של מגיש במשחק בייסבול המנסה במכוון למנוע מהקבוצה השנייה לחבוט בכדור לאורך כל המשחק. לוויק היו בעיות אחרות. במרוצת שמונת החודשים האחרונים החל לחוש שהוא ואשתו מתרחקים אט אט. הוא עדיין אהב אותה, וממש העריץ את טד, אבל המצב התדרדר ממעט לא נוח לגרוע, והיתה לו הרגשה שדברים גרועים יותר - וזמנים רעים יותר - ממתינים בפתח. ממש מעבר לפינה, אולי. הנסיעה, המסע הגדול לבוסטון, לניו יורק ולקליבלנד, שהגיעה בתקופה שהיתה אמורה להיות תקופה ביתית עבורם, תקופה של עשיית דברים ביחד, אולי לא היתה רעיון מוצלח כל כך. כשהביט לאחרונה בפניה, ראה אדם זר אורב מתחת למישוריהן, לזוויותיהן ולקימוריהן. והשאלה. שהידהדה שוב ושוב בראשו בלילות שבהם נדדה שנתו, ולילות כאלה הפכו שכיחים יותר לאחרונה. האם יש לה מאהב? הם כבר כמעט לא שוכבים. האם עשתה זאת? הוא קיווה שלא, אבל מה הוא חושב? באמת? תגיד את האמת, מר טרנטון, או שתיאלץ לשאת בתוצאות. הוא לא היה בטוח. הוא לא רצה להיות בטוח. הוא פחד שאם יהפוך בטוח, הנישואים יגיעו לקיצם. הוא עדיין היה משוגע אחריה, מעולם אפילו לא שקל להתעסק עם מישהי מחוץ למסגרת הנישואים, והיה מוכן לסלוח לה על משהו דומה, אבל לא אם הצמיחה לו קרניים בביתו שלו. לא כדאי לחבוש את הקרניים האלה, הן צומחות מהאוזניים, והילדים צוחקים על האיש המצחיק ברחוב. הוא - "מה?" שאל ויק, מתעורר משרעפיו. "פיספסתי, רוג'." "אמרתי, 'הדגנים האדומים המחורבנים האלה.' סוף ציטוט. מילותי המדויקות." "כן," אמר ויק. "אני אשתה לחיים בשביל זה." רוג'ר הרים את כוס הפילזנר שלו. "תשתה," אמר. וויק שתה. גארי פֶּרוויֶיר ישב בחצרו הקדמית המכוסה עשב למרגלות גבעת שבעת האלונים על כביש עירוני מספר 3, כשבוע לאחר פגישת הצהריים המדכאת של ויק ורוג'ר בצוללת הצהובה, ושתה קוקטייל סקרוּדרייבֶר עשוי מעשרים וחמישה אחוזים מיץ תפוזים קפוא ומשבעים וחמישה אחוזים וודקה פוֹפוֹב. הוא ישב בצל בוקיצה שהיתה נגועה במחלה נפוצה בשלבים מתקדמים, וישבָנו נח על רצועות בלויות של כיסא נוח מקטלוג ההזמנות בדואר של "סירס ורוֹבָּק", שהיה בסוף דרכו. הוא שתה פופוב, כי פופוב היתה זולה. גארי רכש כמות גדולה של הוודקה הזאת בניו המפשייר, שם האלכוהול זול יותר, בנסיעת התדלוק האחרונה שלו. הפופוב זולה גם במיין, אבל בניו המפשייר היא זולה מאוד. זו מדינה שנוקטת עמדה בכל הקשור לדברים הטובים שיש בחיים - הגרלות לוטו בסכומים גבוהים, אלכוהול זול, סיגריות זולות ואטרקציות תיירותיות כמו הכפר של סנטה ועיר ששת האקדחים. ניו המפשייר היא מקום מצוין. כיסא הנוח שקע לו לאיטו בעשב הפרוע, מותיר גומות עמוקות. גם הבית שמאחורי המדשאה נראה פרוע. חורבה אפרפרה, קלופת צבע ושקועת גג, שתריסיה תקועים. הארובה הציצה לשמים כשיכור המנסה להתרומם אחרי שמעד. רעפים שהועפו בסערה הגדולה האחרונה של החורף שחלף עדיין היו תלויים מדולדלים על כמה מענפי הבוקיצה הגוססת. זה לא הטאג' מאהל, נהג גארי לומר לעתים, אבל מי שם זין? באותו יום לוהט ומיוזע של שלהי חודש יוני היה גארי שיכור כלוט. זה לא היה מצב נדיר אצלו. לא היה לו מושג מי זה רוג'ר ברקסטון. לא היה לו מושג מי זה ויק טרנטון. לא היה לו מושג מי זו דונה טרנטון, ולו הכיר אותה, לא היה שם זין אם קבוצה אורחת אכן זרקה כדורים ישירים לכפפתה. אבל הוא הכיר את משפחת קמבר ואת כלבם קוג'ו - המשפחה התגוררה במעלה הגבעה, בקצה כביש עירוני מספר 3. הוא וג'ו קמבר נהגו לשתות יחד הרבה, ובאופן מעורפל משהו הבין גארי שג'ו קמבר כבר עבר כברת דרך ארוכה בשביל המוביל לאלכוהוליזם, שְביל שגארי עצמו הלך בו לא מעט. "סתם שיכור עלוב, ואני ממש לא שם זין!" אמר גארי לציפורים ולרעפים שעל הבוקיצה החולה. הוא היטה את כוסו. הוא הפליץ. הוא חבט בחרק. אור שמש וצללים נימרו את פניו. מאחורי הבית היו שלדים של מכוניות שחוטות, שכמעט נעלמו בעשב הגבוה. הקיסוס שצמח על צידו המערבי של הבית גדל פרא וכמעט כיסה אותו. אחד החלונות הציץ - בקושי - ובימי שמש נצץ כיהלום מלוכלך. שנתיים לפני כן, בהתקף של שכרות, עקר גארי שולחן כתיבה מאחד החדרים בקומה העליונה והשליך אותו מהחלון - הוא כבר לא זכר למה. הוא זיגג את החלון מחדש בעצמו, מפני שעם בוא החורף חדרה דרכו רוח פרצים, אבל שולחן הכתיבה עדיין ניצב במקום שבו נחת. מגירה אחת השתרבבה החוצה כמו לשון. ב-1944, כשהיה גארי פרווייר היה בן עשרים, השתלט לבדו על נשק מסוג פִּילבוֹקס גרמני בצרפת. אחרי המעלל הזה הוא הוביל את שרידי החוליה שאיתו חמישה עשר קילומטרים נוספים, ורק אז התמוטט מששת פצעי הכדור שספג כשאייש את עמדת מכונת הירייה. בעבור זאת הוענק לו אחד מאותות הכבוד החשובים ביותר שיכולה ארצו אסירת התודה להעניק, עיטור העוז. ב-1968 ביקש מבאדי טוֹרגֶסון מקסל פוֹלס להפוך את הצל"ש למאפרה. באדי היה מזועזע. גארי אמר לו שהיה מבקש ממנו להפוך אותה לאסלה כדי שיוכל לחרבן בה, אילו היתה גדולה דיה. באדי הפיץ את הסיפור, ואולי זו היתה כוונתו של גארי, ואולי לא. בכל מקרה, ההִיפּים המקומיים השתגעו מרוב הערצה. בקיץ 1968 שהו רוב ההיפים הללו בחופשה באזור האגמים עם הוריהם העשירים לפני השיבה לקולג'ים בספטמבר, שם עסקו, כך מסתבר, בלימודי מחאה, מחששה ומזמוז. אחרי שהפך גארי את הצל"ש שלו למאפרה אצל באדי טורגסון, שעסק בריתוך לפי הזמנה בזמנו הפנוי, ובימים עבד בתחנת הדלק אֶסו של קסל פולס (כעת כולן תחנות של אקסון, וגארי פרווייר ממש לא שם זין), מצאה גרסה של הסיפור את דרכה ל"קוֹל קסל רוק". את הסיפור כתב עיתונאי מקומי קטן שהציג את המעשה כמחווה אנטי-מלחמתית. ואז החלו ההיפים להופיע בביתו של גארי על כביש עירוני מספר 3. רובם רצו לומר לגארי שהוא "גדול". חלקם רצו לומר לו שהוא "משהו כבד". אחדים רצו לומר לו שהוא "משהו בן זונה". גארי הראה לכולם את אותו הדבר, כלומר את רובה הווינצ'סטר שלו. הוא אמר להם לרדת מהשטח שלו. בעיניו היו כולם חבורת מגודלי שיער אוכלי כוּס בני זונות חארות קומוניסטים. הוא אמר להם שלא יזיז לו לפוצץ את התחת שלהם מקסל רוק עד לפרייבֶּרג. אחרי זמן מה הם הפסיקו לבוא, וזה היה סוף סיפור הצל"ש. אחד מאותם כדורים גרמניים הוריד לגארי פרווייר את האשך הימני. חובש מצא את חלקו הגדול מרוח בתוך התחתונים הצבאיים שלו. השני שרד ברובו, ולפעמים עדיין הצליח להשיג זקפה מכובדת למדי. לא שהזיז לו במיוחד אם זה ככה או ככה, כפי שאמר לג'ו קמבר מפעם לפעם. ארצו אסירת התודה העניקה לו מדליה. צוות בית החולים אסיר התודה בפריז שיחרר אותו בפברואר 1945 עם קצבת נכות של שמונים אחוז ועם הֶרגל מגונה יוקרתי. עיירת הולדתו אסירת התודה ערכה לכבודו מצעד בארבעה ביולי 1945 (אז כבר היה בן עשרים ואחת ולא בן עשרים, בעל זכות הצבעה, שערו מאפיר ברקות, ומרגיש בערך בן שבע מאות, תודה רבה). נבחרי העיירה אסירת התודה הקפיאו את הארנונה על בית פרווייר לתקופה בלתי מוגבלת. זה היה טוב, מפני שאחרת היה מאבד אותו לפני עשרים שנה. הוא החליף את המורפיום שכבר לא היה יכול להשיג בהרבה אלכוהול והמשיך הלאה במפעל חייו, כלומר להרוג את עצמו באופן איטי ונעים ככל האפשר. כעת, ב-1980, הוא היה בן חמישים ושש, שערו האפיר לחלוטין, והיה נבזה יותר משור שמגבֵּהֵּ תקוע לו בתחת. שלושת היצורים החיים שהיה מסוגל לסבול היו ג'ו קמבר, בנו ברט וכלב הסאן ברנרד הגדול של ברט, קוג'ו. הוא נשען לאחור בכיסא הנוח המתפורר, כמעט נפל על גבו, ושתה עוד קצת מהסקרודרייבר. הסקרודרייבר היה בתוך כוס שקיבל בחינם ממקדונלד'ס. חיה סגולה כלשהי היתה מצוירת על הכוס. משהו שנקרא גרימָס. גארי אכל רבות מארוחותיו במקדולנד'ס של קסל רוק, שם עדיין אפשר לקבל המבורגר זול. המבורגרים הם דבר טוב. אבל באשר לגרימס... ולראש העיר מק'צ'יז... ולאדון רונלד מקדונלד המזוין... גארי פרווייר לא שם זין על אף אחד מהם. דמות רחבה, חומה-צהבהבה, פילסה לה דרך בעשב הגבוה לשמאלו, ורגע אחר כך הגיח קוג'ו, באחד משיטוטיו, ונכנס לחצרו הקדמית המרופטת של גארי. הוא ראה את גארי ונבח פעם אחת בנימוס. אחר כך התקרב, מכשכש בזנבו. "קוג'ו, בן זונה זקן," אמר גארי. הוא הניח את הסקרודרייבר והחל לפשפש בשיטתיות בכיסיו אחר ביסקוויט לכלבים. הוא תמיד החזיק כמה ביסקוויטים בהישג יד בשביל קוג'ו, שהיה אחד מאותם כלבים טובים של פעם, כמו בזמנים הטובים. הוא מצא כמה ביסקוויטים בכיס חולצתו והושיט אותם. "שב, בחור, שב ישר." לא משנה כמה שפוף או נבזה הרגיש, מראה הכלב שמשקלו תשעים קילוגרם היושב כמו ארנבון תמיד שיעשע אותו. קוג'ו התיישב, וגארי ראה שריטה קצרה אך כעורה למראה מגלידה על חוטמו של הכלב. גארי השליך אליו את הביסקוויטים שהיו בצורת עצם, וקוג'ו תפס אותם בקלות בעודם באוויר. הוא אחז ביסקוויט אחד בין כפותיו הקדמיות והחל לכרסם את השני. "כלב טוב," אמר גארי ושלח יד ללטף את ראשו של קוג'ו. "כלב - " קוג'ו החל לנהום ממעמקי גרונו. הקול היה רועם, כמעט מהורהר. הוא נשא מבט אל גארי, ומשהו קר ומחושב בעיני הכלב העביר בגארי צמרמורת. הוא השיב את ידו לאחור במהירות. כלב גדול כמו קוג'ו לא היה מישהו שכדאי להתעסק איתו. אלא אם כן מתחשק לך לנגב את התחת עם וו למשך שארית חייך. "מה קרה לך, בחור?" שאל גארי. בכל השנים שקוג'ו היה אצל משפחת קמבר, הוא מעולם לא שמע אותו נוהם. למען האמת, הוא לא העלה בדעתו שקוג'ו החביב מסוגל בכלל לנהום. קוג'ו כישכש קלות בזנבו והתקרב לגארי כדי שילטף אותו, כאילו התבייש במעידתו הרגעית. "הי, ככה יותר טוב," אמר גארי וליטף את פרוות הכלב הגדול. זה היה שבוע חם במיוחד, והגרוע מכול עוד לפניהם, לפי מה שאמר ג'ורג' מרה, ששמע את הדברים מדודה אווי צ'למרס. הוא שיער שזה העניין. כלבים רגישים לחום אפילו יותר מבני אדם, ונראה שאין חוק האוסר על כלב להיות עצבני מדי פעם. אבל זה בהחלט היה מצחיק, לשמוע את קוג'ו נוהם ככה. אם ג'ו קמבר היה מספר לו, גארי לא היה מאמין. "לך תביא את הביסקוויט שלך," אמר גארי והצביע. קוג'ו הסתובב, ניגש אל הביסקוויט, הרים אותו, הכניס אותו לפיו - שֶחוט ארוך של ריר השתלשל ממנו - ואז שמט אותו. הוא הביט בגארי בהתנצלות. "אתה, אומר לא לאוכל?" אמר גארי באי אמון. "אתה?" קוג'ו הרים שוב את הביסקוויט ואכל אותו. "ככה יותר טוב," אמר גארי. "קצת חום לא יהרוג אותך. לא יהרוג גם אותי, אבל יוציא את הטחורים המזדיינים שלי. טוב, לא אכפת לי אם הם יגיעו לגודל של כדורי גולף מזוינים. אתה יודע?" הוא חבט ביתוש. קוג'ו השתרע ליד כסאו של גארי בזמן שגארי הרים שוב את הסקרודרייבר שלו. כבר כמעט הגיע הזמן להיכנס ולרענן את המשקה, כמו שאומרים הבני זונות בקאנטרי קלאב. "לרענן את התחת שלי," אמר גארי. הוא החווה בידו לעבר גג ביתו, ותערובת דביקה של מיץ תפוזים וודקה זלגה במורד ידו הצנומה, צרובת השמש. "תראה את הארובה הזאת, קוג'ו בחורי הטוב. מתפרקת לגמרי. ואתה יודע מה? אני לא שם זין. המקום כולו יכול להתפרק לחתיכות, ואני לא אזיז ביצה. אתה יודע את זה?" קוג'ו חבט קלות בזנבו. הוא לא ידע מה האיש הזה אומר, אבל המקצבים היו מוכרים, והתבניות מרגיעות. הפולמוס הזה התנהל תריסר פעמים בשבוע מאז... ובכן, בעיניו של קוג'ו, מאז ומעולם. קוג'ו חיבב את האיש הזה, שתמיד החזיק אוכל. לאחרונה נראה שקוג'ו לא רוצה אוכל, אבל אם האיש רוצה שיאכל, הוא יאכל. ואז הוא יוכל לשכב לו כאן - כמו עכשיו - ולהקשיב לדיבור המרגיע. באופן כללי, קוג'ו לא הרגיש כל כך טוב. הוא לא נהם על האיש כי היה לו חם, אלא פשוט מפני שלא הרגיש טוב. לרגע אחד - רק לרגע אחד - התחשק לו לנשוך את האיש. "נראה כאילו הכנסת את האף לתוך קוצים," אמר גארי. "אחרי מה רדפת? מרמיטה? ארנבון?" קוג'ו חבט קלות בזנבו. צרצרים שוררו בשיחים שגדלו פרא. מאחורי הבית צמחה היערה במצבור פרוע, קוראת לדבורים המנומנמות באחר הצהריים הקיצי. הכול בחייו של קוג'ו היה אמור להיות בסדר, אבל משום מה משהו לא היה בסדר. הוא לא הרגיש טוב בכלל. "אני אפילו לא שם זין אם כל השיניים של ג'ורג'יה העלובה ייפלו, וגם כל השיניים של ריי-גאן," אמר גארי וקם בחוסר יציבות. כיסא הנוח התהפך והתפרק. אם ניחשתם שגארי פרווייר לא שם זין, צדקתם. "ת'סלח לי, בחור." הוא נכנס פנימה ורקח לעצמו סקרודרייבר נוסף. המטבח היה מחזה אימים, רוחש זבובים ומלא שקיות אשפה פעורות, פחיות ריקות ובקבוקי משקה מרוקנים. | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |