|
|
|
|
||
|
גדול ביפאן חלק ב' - ג'יבלי-לנד
אסף גלעד |
|||||
|
|
|||||
| אסף גלעד ממשיך בתיאור מסעותיו בארץ השמש העולה, ומספר לנו על המוזיאון של סטודיו ג'יבלי - אולפן הבית של הייאו מיאזאקי ("המסע המופלא") ואתר עלייה לרגל לכל חובב אנימה המכבד את עצמו (למי שמתכנן לבקר במוזיאון זה אי-פעם: זהירות, מאמר זה מכיל ספוילרים רבים!). חלק שני ואחרון. | |||||
"בהגיעך אל המוזיאון, אנא לך לאיבוד בתוכו"- כך מבקש ממך עלון המידע המחולק בכניסה למוזיאון "גיבלי". "זהו מוזיאון חלומותיי!" כותב הייאו מיאזאקי בעלון, "הוא מקנה למבקרים בו עניין רב אך גם נינוחות, וגורם להם לגעת במוצגיו. מוזיאון שבו דברים שונים יכולים להתגלות. כשמתהלכים בו מרגישים כמו בסרט... אין במוזיאון דרך קבועה מראש שעליך ללכת בה. אלה שיכולים לאבד את דרכם וליהנות מן המרחב במלואו- מוזמנים להיכנס!" כמו בתחילת הסרט "המסע המופלא" בו אנו רואים את צ'יהירו ומשפחתה עוברים דרך מבנה נטוש לעולם אחר שכולו פנטזיה ביזארית, כך קו הרכבת Chuo, החוצה את טוקיו לרוחבה, מוביל אותך תוך דקות אחדות מן ההמון המהביל של שינג'וקו לפרבר השקט והקסום מיטאקה. הקסם של מוזיאון ג'יבלי אינו מתחיל משערי המוזיאון אלא הרבה לפני כן: בעודך יורד במדרגות תחנת הרכבת של מיטאקה, אתה פונה לעבר תעלה ציורית וארוכה, מקושטת בעצי דובדבן המלבלבים בעונה זו, קבוצות קטנות של הורים וילדים- שמספרם הולך וגדל ככל שקרבים למוזיאון, מתהלכות לאורכה. מספר שלטי רחוב ציוריים, בסגנון שלטי הרחוב של רחוב סומסום האמריקאי, מעוטרים בטוטורו מחייך מאוזן לאוזן, מודיעים בחגיגיות: עוד 1100 מטר למוזיאון. עוד 600 מטר למוזיאון. לאט לאט הידיעה מחלחלת אליך ההכרה: הגעת לממלכת הקסם. רגע, עוד לא הגענו! בשלב זה אתה מגיע לפארק רחב ידיים, ירוק, מלא בעצי דובדבן, שזיף ואורן. משפחות רבות וקבוצות עובדים נהנים מפיקניק לכבוד בוא האביב, ילדים משחקים תופסת, פריסבי או כדורגל, בתוך הסלולרי שלהם- כמובן. רק אז אתה מבחין בו. מוסתר היטב על-ידי עצי ברוש, מבצבץ מבנה שנראה כמו אוטובוס-חתול (למי שלא ראה את הסרט 'שכני טוטורו', מדובר בחתול ענק ופרוותי שהוא גם אוטובוס, המגיע תמיד בשעת צרה) ענק ומוזר במיוחד. המוזיאון, שבהחלט יכול לגבור על בית הפלמ"ח, בניין פיבקו באיילון ובית המכשפה ברחוב הירקון בתחרות "המבנה המוזר ביותר", נראה כאילו יצא מתוך אחד הסרטים שאותם הוא מציג. במבנה זה, כמעט לכל חלון ודלת צורה משלו וקירותיו צבועים בצבעים שונים ומשונים. מיאזאקי מודה כי בתכנון החזות החיצונית הוא הושפע ביותר מן הארכיטקט האוסטרי הונדרטווסאר שבנה כמה מהבתים המטורפים והצבעוניים ביותר בוינה (ראו קישור בכתובת המופיעה בצד ימין למעלה). ויטראז'ים של טוטורו, קיקי ונאוסיקה, גיבורי סרטיו של מיאזאקי, משובצים בחלונות המבנה, כאילו מדובר באגדות עם בני מאות שנים. אין ספק שמדובר באגדות. אך אפילו הישנה שבהם (הסרט "נאוסיקה מעמק הרוח") היא בת 20 שנה בסך הכל. בקופת המוזיאון מקבלת אותך בובת טוטורו ענקית. "שלום, כרטיס למוזיאון בבקשה!",אני אומר. טוטורו לא עונה. הוא רק מצביע לכיוון מסוים, וממתין עד שעיני ייפלו על השלט: "זו לא קופה אמיתית.הקופה האמיתית נמצאת שם ", וכאילו מוסיף בעצמו: "עוד מבוגר אידיוט...". כן, התחושה העיקרית המלווה אותך לאורך כל הביקור במוזיאון הזה הוא צער וחרטה עמוקה על כך שכבר אינך ילד. זהו מוזיאון 'ג'יבלי', או כפי שאני מעדיף לקרוא לו: "היכל מיאזאקי". גם "מקדש מיאזאקי" יכול להיות תיאור הוגן. היוצרים עצמם דווקא העדיפו לתת למשכנם את הכינוי האיטלקי וה'שיקי', יש לומר, "Museo D'atre Ghibli" . 'ג'יבלי', אגב, היא מילה באיטלקית שמשמעותה היא 'רוח שרבית מן הסהרה'. בזמן שהיפאנים כינו את מטוסי המתאבדים שלהם 'קאמיקאזה', כינו האיטלקים את מטוסי המלחמה שלהם בכינוי 'ג'יבלי'. כארבעים שנה לאחר מכן, מיאזאקי, הידוע בחיבתו למטוסים ולאיטיליה כינה כך את האולפנים שייסד, בהסבירו: "בואו נפיח רוח אמיתית בעולם האנימציה!". המוזיאון נחנך בסתיו 2001 , בהשקעה משותפת של עיריית מיטאקה, רשת הטלוויזיה Nippon וחברת המדיה Tokuma Shoten, שג'יבלי היא חברת בת שלה. הייאו מיאזאקי, במאי הדגל של האולפנים, הגה את הרעיון להקמת המוזיאון, תכנן אותו בקווים כלליים, וכיום הוא מכהן כמנהל התכנים של המוזיאון. כנראה שהסיבה היחידה שבגללה גובה המוזיאון הוא נורמלי ולא גמדי היא כי צריך מישהו מבוגר שישגיח על הילדים במהלך השיטוט בו. חוץ מזה, המוזיאון בנוי כנראה לאותו פלח אוכלוסיה שאליו כיוון מיאזאקי את הסרט "המסע המופלא": "לאנשים שהיו פעם בני 10 ולאנשים שעתידים להיות בני 10". כך, כמחצית מהקומה הראשונה מכילה חדרים קטנטנים שדריסת רגלו של מבוגר מקשה עליו את החיים. ילד מרגיש בהם מלך. (אגב, מהמשרד של ג'ון לסיטר, חבר טוב של מיאזאקי והמוח המטורף שמאחורי סרטי 'פיקסאר', יוצאת דלת קטנה שניתן לעבור רק בזחילה, ומאחוריה מתגלה חדר קטן וצפוף- וכאן נשאלת השאלה מי הושפע ממי? או שמא גם מיאזאקי וגם לסיטר הושפעו חלילה מ'פיני הגדול'?). ואז נגלה לפניך ההיכל הגדול. האולם המרכזי של המוזיאון הוא חלל ענק, מוזר ומיוחד שלא היה מבייש אפילו את ביה"ס לקוסמות 'הוגוורטס'. מדרגות לולייניות, גשרים, מעליות בנוסח המאה ה-19 ,מהתקרה תלוי מאוורר עשוי כנפי מטוס פייפר, ואתה מרגיש אבוד. אבל את הילדים היפאנים הקטנים מריצה הסקרנות ממקום למקום ללא סדר. כי הרי אין כאן סדר. ובעודם מחפשים אחר החדר הגדול שבו מסתתר "אוטובוס חתול" ענק ופרוותי, הם בטעות מוצאים את חדר האנימציה, בו מוסברים במוצגים מדהימים עקרונות האנימציה. המוצג המרכזי הוא סחרחרת בובות בגודל כף יד של כוכבי הסרט "שכני טוטורו". כאשר היא מסתובבת במהירות, והמנורה שמעליה מרצדת בקצב הנכון, נראות הבובות כאילו הן קמות לתחיה ומהלכות להן. זו אשליה אופטית שנוצרת בין השאר הודות לשינויים הזעירים שחלו בכל בובה לעומת זו שלפניה. וכאשר הילדים היפאניים מסכימים, לאחר הפצרות רבות, להיפרד מן המוצג המהפנט הזה, הם רצים לבית הקולנוע הייחודי של המוזיאון, שם מציגים סרטי אנימציה שמיועדים אך רק לבאי המוזיאון! הילדים מגישים לכרטיסן את הכרטיס הייחודי שקיבל קודם לכן, העשוי מפילם 35 מ"מ אמיתי של אחד מסרטי האולפן, ונכנסים לאולם קסום: בתקרתו ויטראז' שמש וירח, ועל הקירות מצויירים עצים ופרחים. מיאזאקי ביקש שמקרין הסרט יוצב בתוך האולם ולא באיזה חדר קטן אי שם מאחור. כך הוא מקווה שילדים יוכלו ללמוד כיצד מוקרנים סרטים. ואכן, בתוך חדרון שקוף דמוי קרונית רכבת, בחלק העליון של האולם, יושב לו המקרין ומרים כובעו מדי פעם לפעם כדורש דרישת שלום לכל הילדים. הסרטונים המוקרנים בבית קולנוע זה מתחלפים מדי כמה חודשים, ואורכו של כל סרט שכזה עשוי להגיע עד לרבע שעה. בעת פתיחת המוזיאון הוצג מעין סרטון המשך של 'טוטורו', לאחר מכן סרט על קבוצת ילדים שמצילה לוויתן בים, ועוד. הסרט שאני צפיתי בו היה, באופן מפתיע למדי, סרט שאינו של אולפני ג'יבלי אלא של אמן הנפשה רוסי משנות השבעים שמיאזאקי החליט לערוך לכבודו מחווה לקראת ביקורו ביפאן. איזה ילד יכול להתרכז בסרט אחד יותר מרבע שעה? לאחר מכן הם רצים במעלה המדרגות הלולייניות ישר מן הקומה הראשונה, אך אבוי, נראה שאין הן מובילות לקומה השניה או לקומה השלישית, אלא ישירות לגג. דרך פתח צר הם פורצים לפתע החוצה אך נרתעים מיד: הצילו! רובוט ענק בא לאכול אותנו! אל תדאגו- הוא לא מזיק. זהו שריד הממלכה המפוארת של הטירה השמימית "לאפוטה" (מתוך הסרט " המצודה בשחקים"), הרובוט הקטלני אך בעל לב הזהב. ומשם- דרך מדרגות נסתרות היישר אל הקומה השניה שם פוגשים הילדים תצוגה המוקדשת כולה לכלי הרכב המעופפים המופיעים בסרט "המצודה בשחקים" (באמת נדמה שלסרט הזה יש נוכחות מרשימה במוזיאון, ביחס לסרטים האחרים של האולפנים, למרות שהתערוכות מתחלפות תדיר). כאן מופיעים בציורים משוכללים ובסרטוני הנפשה כל המנגנונים המרכיבים את הכלים הדמיוניים, ולילדים יש הזדמנות להציץ פנימה ולהתרשם מ'אנטומיה של פנטזיה'. למשל, כיצד גלגל השיניים מסובב גלגל שיניים נוסף, שמסובב גלגל עם רצועה, שמסובבת כנף של זבוב במהירות כה גבוהה עד שכלי הרכב עולה לאוויר. כלי טיס על עקרון של כנפי זבוב? לא יתכן! אבל מיאזאקי, טכנופיל שכמותו, מראה לנו שעם קצת דמיון- ובכמויות- גם זה יכול להיות. אבל עכשיו אני קצת עייף מלהיות ילד, ואני נפרד לשנייה אחת מזרם הילדים האמיתני והקופצני, לטובת ה"חדר של המבוגרים". חדר זה, הנקרא "חדר שלושת הבזים" (ע"ש שלושת הבזים שעל סמל המוזיאון, שמזכיר יותר סמל של משפחת אצולה צרפתית), נבנה כאילו כחדר המתנה למבוגרים, כביכול "עד שהילד יסיים כבר ונלך הביתה". בעיון נוסף התברר כי זהו חדר קריאה המכוון בעיקר לילדים, והמכיל ספריות לא צנועות של ספרי ילדים. הכל ביפאנית כמובן. אבל דווקא החדר הזה הוא ששבה את ליבי, כיוון שמיאזאקי שהגה את הרעיון לבנותו, שיבץ כאן בפסיפס יפהפה את כל ספרי הילדים וספרי האמנות שהוא מוקיר ואוהב, ביניהם גם ספרים שהשפיעו על דרכו היצירתית: על הציורים שהוא מצייר ועל הסיפורים שהוא מספר דרכם. כך למשל מצאתי שם את 'החתול במגפיים', את 'אגדות האחים גרים', 'אי המטמון', 'הקלברי פין' , 'פיטר פן', 'שלושת המוסקטירים' ,את ספרי ז'ול וורן ועוד סיפורים יפאניים שאינם מוכרים לי. בין ספרי האמנות הנהדרים שעמדו שם, היו ספרי אמנות יפאנית מסורתית, ספריו של הצייר הסוריאליסטי היפאני נאואיסה אינואואה (ראו קישור בצד ימין למעלה),,ספר ציורים של נוף יפאני כפרי וספר לילדים הנקרא "How does it works?" המסביר בצורה נהירה ופשוטה כיצד פועלים למשל מקרר, טלפון ומטוס. לא צריך להרחיק לכת כדי להסיק שספרי האמנות היפאנית העניקו השראה לדימויים השינטואיסטים ולציורי הקיר ב-"המסע המופלא", שציוריו של אינואואה שובצו במלואם בקטע הפנטזיה בסרט "Whisper of the Heart", שציורי הנוף הכפרי די דומים לנוף היפאני של שנות ה- 50 בסרט "שכני טוטורו", ושהספר המדעי מהווה נדבך באובססיה של מיאזאקי למכונות ולמטוסים. מיאזאקי, בבנותו את החדר שלהלן, ידע לתת את הכבוד ואת ההוקרה הראויה לחומרים שהשפיעו עליו ואינו מנסה להסתיר זאת כמו אמנים רבים אחרים. דבר זה לא רק שאינו מפחית מההערכה אל מיאזאקי, אלא אף מוסיף עליה, כי הוא זה שיודע לעשות את התמהיל הנכון בין כל אלה- את השילוב הנדיר והאסתטי בין טכנולוגיה ומדע בדיוני, פנטזיה, היסטוריה ומסורת יפאנית, אסתטיקה מערבית, ופיוטיות וקסם האופיניים לסיפורי האגדות וההרפתקאות לילדים. מי שרוצה יכול גם ליהנות מ"קפה כובע הקש" ,בית הקפה הייחודי של המוזיאון, אליו הקדיש מיאזאקי מחשבה רבה, ככל הנראה. הנה כמה מן העקרונות החשובים שהוא מונה בעלון ההסבר עבור בניית בית הקפה: 1. מקום חשוב לרגיעה ולהנאה. 2. מקום שלא מוריד מערכו של הקושי בניהול בית קפה בתוך מוזיאון! 3. מקום שבו הכל נלקח ברצינות הראויה ודברים נעשים כהלכה. כך, בבלקונה שטפות שמש, שמעליה עצי אורן אדומים (שצומחים באופן נדיר למדי במיטאקה), ומתחת לה פאטיו כפרי ובו משאבת מים ידנית, בולי עצים שצוות המוזיאון לעיתים חוטב אותם בעזרת גרזן קטן, פרחים בשלל צבעים, וצריפים עם גגות אדומים, שוכן לו בית הקפה ש"לוקח עצמו ברצינות הראויה" ובו ניתן להזמין מעדנים כפריים וגם, רחמנא לצלן, אורגניים למהדרין. נסו את כריך הפירות, או- אם אין לכם בעיה עם מפריסי פרסות- את כריך הבייקון, ואפילו את מרק היום, שנקרא- כיאה למקום עם יומרה חקלאית- "מרק האיכר". אכן 'חוויה כפרית בטעם של פעם'. מיאזאקי מונה גם את התכונות שאינו רוצה שייוחסו למוזיאון שלו: מעמיד פנים, מתנשא, מייחס למוצגיו חשיבות גדולה יותר מאשר למבקרים ומציג עבודות לא מענינות כאילו הן בעלי משמעות רבה. אל תדאג, מיאזאקי-סאן, המוזיאון שלך בדיוק הפוך מזה! אז איך מגיעים למוזיאון? קודם כל עלינו להכות על חטא, על כך שאיננו יפאנים, ולהתנצל תוך קידה עמוקה מאוד. ומדוע? מכיוון שמספר המקומות מוגבל בכל יום למכסה מצומצמת של מבקרים. העסק מתחיל להיות מסובך יותר כאשר אינך נושא בחיקך דרכון יפאני. בכל יום בשבוע (מלבד יום ג' בו המוזיאון סגור) יכולים להיכנס בשערי המוזיאון 200 לא-יפאנים. מאחר ושעות הפתיחה הן בין 10 בבוקר ל- 6 בערב, יכולים להיכנס בשעה אחת בממוצע 25 לא יפאניים בלבד! לפיכך, הקדימו להירשם מראש. כיצד נרשמים? רק דרך סוכנויות JTB שייוחדו לשם כך. מאחר ואין סוכנויות כאלו בארץ, ניתן באופן עקרוני להזמין דרך שלוש סוכנויות שונות באירופה: האחת בצרפת, השנייה באיטליה והשלישית בבריטניה. כאשר ניסיתי לבצע הזמנה דרך הצרפתים, נתקלתי, כמה צפוי , בתשובה: "ישראלים אינם יכולים להזמין דרך הסוכנות הצרפתית". הבריטים לעומתם, היו מהירי תגובה, אדיבים ונכונים לעזור. כך, בהזמנה שנערכה חודשיים מראש לפני הביקור במוזיאון, קיבלתי את הכרטיס המיוחל. מחירו, כולל דמי משלוח, כשבעים ש"ח. כאשר אתם מזמינים, דאגו שיש לכם דרכון בתוקף,וזאת מאחר שיתכן ויבדקו לכם את הדרכון בכניסה למוזיאון! (ואל תדאגו, אין תור מיוחד ל'גייג'ינים'- כלומר ללא-יפאנים). ניתן לגשת לאתר של הסוכנות הבריטית בכתובת המופיעה בצד ימין למעלה. גם אם יענו לכם ביפאנית, הם מדברים גם אנגלית. אז אם אתם כבר נוסעים לטוקיו, פנו לכם כארבע שעות לביקור במוזיאון ,כולל נסיעה הלוך וחזור משינג'וקו, זה באמת לא אורך זמן רב מידי ושווה כל דקה. אחרי הכל, מה הם ארבע שעות בשביל לחזור אחורה בזמן ולהרגיש שוב, בן ארבע? | |||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |