|
|||||
|
מחייה המתים / ביקורת סרט
אלון רוזנבלום |
|||||
|
|
|||||
| לאחר שתי ביקורות מקטרגות על להיט האביב הממשמש ובא ''ואן הלסינג'', מגיע זמנן של הביקורות הטובות יותר, אלון רוזנבלום נהנה מכל רגע, את האינטליגנציה עם זאת, הוא מבקש להניח על השטיח בכניסה. | |||||
| ואן הלסינג (Van Helsing) תסריט ובימוי סטפן סאמרס משחק: יו ג'קמן, קייט בקינסייל, ריצ'ארד רוקסבורג ארה"ב 2004, צבע 145ד' אלו מכם שמתעתדים ללכת ל'ואן הלסינג' מתבקשים להשאיר בכניסה לבית הקולנוע את הדברים הבאים. הגיון, רצינות, כבדות, רצון לקבל עלילה מתוחכמת או דמויות עם עומק. מה שכן, קחו איתכם מנה נוספת של כיף, רוח שטות, ילדותיות והכי חשוב, ידע כמה שיותר נרחב בתולדות הקולנוע (רצוי קולנוע העוסק במדע בדיוני) וספרות. סטפן סאמרס, האיש שהביא לכם את "המומיה", מבטיח לכם רכבת הרים של אפקטים ואקשן (לפחות על פי הטריילרים של הסרט) ומקיים את הבטחתו, ובגדול. בסרט יש כל כך הרבה אקשן עד שכשהוא נגמר אתה מוצא את עצמך יושב על הכסא ומתנשף בכבדות כאילו היית אתה זה שקפץ מגגות הבניינים ונלחם בערפדים, אנשי הזאב ועוד יצורים משונים שמאכלסים את הסרט. סאמרס מגיש את קטעי האקשן באריזה נוצצת של אפקטים מתקדמים, עיצוב אומנותי מרשים והקפדה על הפרטים הקטנים של הלבוש, אביזרים ועוד. כבר עשר שנים שסאמרס נחשב ל"מחיה המתים". הוא נוהג לקחת אייקונים אותם לא ראינו הרבה זמן ולתת להם חיים מחודשים. אם תרצו, לקחת את הגופה המתה, להשכיב אותה על מיטת הברקים (במקרה הזה אתרי צילום, אפקטים ממוחשבים ושחקנים יפיי תואר) ולצרוח It`s Alive. הוא חידש את סיפורו של האקלברי פין, היה זה בשנת 1993 ולתפקיד הראשי ליהק ילדון צעיר בשם אלייז'ה ווד. ב- 1994 ביים גרסה חדשה ל'ספר הג'ונגל'. בשנת 1999 נקרא סאמרס לדגל והחייה את אגדת 'המומיה'. הסרט, שאגב הציל את אולפני יוניברסל מפשיטת רגל אי שם בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, הצליח למנוע מהם פשיטת רגל נוספת ב- 1999. סאמרס חזר על הצלחתו ב'מומיה 2' וגם 'מלך העקרבים' אותו כתב והפיק, זכה להצלחה קופתית לא רעה בכלל והפך את שחקנו הראשי, THE ROCK לכוכב בשמי הוליווד. בימים אלו החל סאמרס לעבוד על החייאת אייקון מדע בדיוני נוסף, פלאש גורדון. ב'ואן הלסינג' החליט סאמרס ללכת בגדול, הוא מחזיר למסך לא אייקון אחד, נאמר דרקולה, אלא מכניס לקלחת גם את פרנקנשטיין, איש הזאב ובהופעת אורח חביבה, דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. הכל אצל סאמרס הוא פומפוזי, כמו אופרה איטלקית מהוקצעת. השחקנים משחקים בהגזמה, האיפור נוראי ונראה כאילו הוא עומד להתקלף עוד שנייה. סצנות האקשן נמשכות דקות ארוכות עד שנדמה כאילו הסרט הוא סצנת אקשן אחת ארוכה, כשמידי פעם יש הפסקות של דקה או שתיים (באמת שלא יותר מזה) לדיאלוגים מגוחכים במבטא רומני כבד. ואכן, אם היינו צריכים לשפוט את הסרט כסרט שעומד לבד ביקום ההוליוודי, זהו בהחלט הסרט הגרוע ביותר שנראה כאן מאז 'מלחמת האופל'. אולם הוא כל כך גרוע, מגוחך ולא אמין, עד שמתגנבת למוחנו המחשבה שאולי הכל כאן מכוון. אם תתנו לעצמכם להיסחף לתוך הסרט תגלו כי מדובר באחת הקומדיות המצחיקות ביותר שנראו כאן. קומדיה עם עשרות קריצות ומחוות לסרטים, תוכניות טלוויזיה ספרים ועוד. חשבו רק על הליהוק. יו ג'קמן, שמגלם את וולברין, מוטנט שלא זוכר את מקורותיו והרמז היחיד שיש לו הוא דיסקית צבאית, משחק צייד ערפדים, שלא זוכר את מקורותיו והרמז היחיד שיש לו זו טבעת. ואם אתם חושבים שהוא לא הופך לאיש זאב, אתם טועים. קייט באקינסייל, ששיחקה ערפדית שמתאהבת באיש זאב ב'מלחמת האופל', משחקת ציידת ערפדים, שאחיה הופך לאיש זאב והיא מתאהבת בואן הלסינג שכאמור גם הוא הופך בשלב מסוים לאיש זאב. מיקריות? ריצ'ארד רוקסבורג, שגילם את הדוכס ב'מולין רוז' והגיח לא מכבר ב'ג'נטלמנים מובחרים' מגיש לנו משחק מוגזם בעליל, פאתוס אמיתי, שמלווה במשפטים הכי נדושים שיש. הקשר המסתורי שיש לו לואן הלסינג יכול היה להיפטר בצורה גרועה יותר (הדבר היחיד שחסר הוא המשפט I am your father), הכלות של דרקולה, כולן דוגמניות שכישרון המשחק הוא מהן והלאה (והרי לא היו לנו כאלה בגרסתו של פרנסיס פורד קופולה ל'דרקולה'?) אגב, קוריוז נחמד, סילביה קולוקה, שמגלמת את אחת הכלות, מאורסת היום לריצ'ארד רוקסבורג שמגלם את דרקולה. דיוויד וונהם (פאראמיר מסדרת סרטי 'שר הטבעות'), זוכה בתואר הסייד-קיק המצחיק של השנה, בהופעה מתונה וכובשת. הוא גם ה- M של ואן הלסינג, מוביל אותו בין ההמצאות החדשות של הוד מלכותה. וכמובן קווין ג'יי אוקונור, השחקן הקבוע של סאמרס, בתפקיד איגור, משרתו של דוקטור פרנקנשטיין. קשה שלא לשים לב לציטוטים הקולנועיים. החל מהפתיחה המרשימה שמזכירה את 'פרנקנשטיין' המקורי של ג'יימס ווהל, דרך קריצות ל'פרנקנשטיין הצעיר' של מל ברוקס ואפילו מחווה, או יותר נכון, גניבה ברורה מ'גרמלינס' ו'הנוסע השמיני'. הכל גנוב כאן, אפילו הסלוגן של הסרט 'להרפתקה יש שם חדש' גנוב מהסלוגן המפורסם של אינדיאנה ג'ונס, 'אם להרפתקה היה שם היה זה אינדיאנה ג'ונס'. וחשוב מכל, סאמרס לא לוקח את עצמו ברצינות, הוא כאן בשביל לשעשע אותנו ואת זה הוא עושה היטב. הראיה היא שהאולם בו הוקרן הסרט לא הפסיק לצחוק לרגע, חלק מהאנשים בגלל שחשבו שמה שראו על המסך היה נלעג וחלק מהאנשים, כולל כותב שורות אלו, שנסחפו בפרודיה המטורפת על כל סרטי האימה של שנות החמישים שסאמרס מגיש לנו. בסרטיו הקודמים של סאמרס, כמו בנוכחי, יש תחושה שאנו רואים B-movie with an A budget. יש משהו נאיבי בכל ברדק האפקטים שהוא מגיש לנו, תחושה של ילד קטן שמשחק עם הצעצועים שלו, ואכן סאמרס הוא ילד קולנועי שמשחק עם הזיכרונות הקולנועים שלו. לסיכום: 'ואן הלסינג' הוא טריפ של אפקטים, ואקשן. רכבת הרים של הומור ואינספור מחוות לסרטים וספרים קלאסיים. אולם כמו בכל טריפ, יש כאלו שיגיעו לתובנות חדשות וכאלו שיקיאו את נשמתם. כותב שורות אלו עדיין מהרהר על הפרצופים שבשמיים (ומי שראה את הסרט יבין). | |||||
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לתחילת הכתבה |